ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דוד שפיצר נגד חיה שלזינגר :

בפני כבוד ה שופטת מרים קסלסי

תובעים

1.דוד שפיצר
2.חיים אליעזר שפיצר
3.יעקב שפיצר
ע"י ב"כ עוה"ד נובוגרוצקי אח'

נגד

נתבעים

1.חיה שלזינגר (נמחקה)
2.משה אהרן שלזינגר
ע"י ב"כ עוה"ד מושקוביץ ואח'

פסק דין

מבוא
בפני תביעה לסילוק יד הנתבע 2 (בן 26), מדירה שהושכרה בזמנו בדיירות מוגנת להורי אמו, סבו וסבתו, וכן תביעה כספית על סך 104,000 ₪ בגין דמי שכירות ראויים.
לטענת הנתבע, התגורר עם סבתו בדירה המוגנת, החל מ- 2010, המשך למועד פטירתה ביום 19.7.13 ועד היום, ועל כן יש לראותו כ"דייר ממשיך", בהיותו "קרוב אחר", כאמור בסע' 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק").
בתחילה טענו התובעים כי "הדייר הממשיך" היתה הסבתא, וכי החוזה נחתם רק עם הסב, אולם המצאת חוזה השכירות המקורי הפריכה טענה זו והתובעים חזרו בהם ממנה בפתח ישיבת ההוכחות (פרו' עמ' 3 ש' 9-10).
בתחילה נתבעה גם אמו של הנתבע בטענה כי היא עושה שימוש בדירה כאילו היתה "דירת נופש" שלה ושל בני משפחתה, ועל כן יש לדרוש סילוק ידה ולחייבה בדמי שכירות ראויים ביחד עם בנה. בשלב הסיכומים בע"פ, לאחר שהוכח כי האם, בעלה ובן נוסף גרים בדירה אחרת וכי ביקוריה התכופים בדירת הסבתא נועדו לטפל בתחזוקת הדירה, ניקיונה, כביסה ובישול עבור בנה-הנתבע 2, כך שאם זכותו של זה האחרון לא תוכר, היא כשלעצמה לא דורשת זכות כלשהי, חזרו בהם התובעים ונענו להמלצת בית המשפט לדחות התביעה כנגד האם ללא צו להוצאות. (פרו' עמ' 19 ש' 23-24).

המחלוקת
המחלוקת שנותרה אם כן היא בשאלת זכותו של הנתבע (הנכד) להיחשב לדייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר.
סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר קובע בענין דייר מוגן שנפטר:
"באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם."

על פי הפסיקה, גם נכד שהורהו – ילדו של הדייר המוגן, בחיים, נחשב לקרוב אחר, "באין ילדים" הכוונה באין זכאות לילדי הדייר, ואין בפני מחלוקת על כך. ראו ס' 13 לכתב ההגנה, ת.א (כס') מדינת ישראל נ' כהן ואח' [נבו] 2.6.15, שאוזכר בכתב ההגנה, וכמובן פסיקת בית המשפט העליון: רע"א 6309/99 לנגר נ' שטרית, [פורסם בנבו] (1999); ע"א 214/62 קורץ נ' צ'רניאק, [פורסם בנבו]

נטל השכנוע על הנתבע להוכיח כי עומד הוא בתנאי סעיף 20 ב' לחוק, דהיינו: התגורר יחד עם סבתו בדירה לפחות ששה חודשים טרם פטירתה ואין לו דירה אחרת למגורים.
האם הנתבע הוכיח עמידה בשני תנאים אלו?

הראיות
ראיות הנתבע
הנתבע תומך את טענותיו בדבר מגורים קבועים עם הסבתא שלוש שנים טרם פטירתה בעדים ובראיות הבאים: עדותו שלו ושל אמו וכן עדות מר שמעון ברזל - מזכיר הישיבה בה לומד הנתבע, אשר הנפיק אישור לפיו הנתבע לומד ללא תנאי פנימיה משנת תשס"ד ועד היום.

עדות שמעון ברזל
בחקירתו הראשית השיב העד: "אני יודע בדיוק מי ישן ומי לא בפנימיה. אני נמצא בישיבה בשעות היום ומסתובב גם בשעות הערב ובשעות הלילה...משה אהרון תמיד היה הולך לרח' מלכי ישראל לבית של הסבתא שלו". עוד ידע לומר כי בערך בגיל 15-16 , לאחר שאחיו הגדול של הנתבע התחתן החל הנתבע לישון אצל הסבתא (פרו' עמ' 8).
חקירתו הנגדית לא הניבה כל סתירה, נהפוך הוא, הוא חזר והעיד בבטחון גמור: "אני יודע הוא הלך לשם והוא עלה לשם כל לילה ישן שם"(פרו' עמ' 8), "אני יודע מתי שמחפשים אותו הוא נמצא שם בדירה. תמיד שצריך אותו הוא נמצא שם...חברים וכל מי שצריך תמיד מצאו אותו בדירה של הסבתא", הוא גם ביקר בדירה זו פעם או פעמיים כשהסבתא היתה בחיים. (פרו' עמ' 9).
מדובר בהיכרות רבת שנים, לא התגלה בחקירתו כל "מניע נסתר" שבגינו יתמוך בגרסתו של הנתבע ולכן אני מוצאת עדות זו אמינה.

עדות האם והנתבע
עדות האם והנתבע היו קוהרנטיות, הם סיפרו שבמשך יותר מעשור שנים לפני פטירתה, אחד מילדיה של האם התגורר בקביעות עם הסבתא, הפיג בדידותה וטיפל בה. תחילה היתה זו הבת הגדולה, משהתחתנה, החליף אותה אחיה ולאחריו הנתבע שהתגורר בדירה משנת 2010 לאחר שעברה הסבתא ניתוח ועד לפטירתה ב-2013. במהלך כל השנים הללו ועוד קודם לכן נהגה משפחת האם לסעוד בשבת אצל הסבתא. לשאלה: "אחרי הפטירה של הסבתא איפה ישן משה אהרון" השיבה האם: "בבית, בדירה של הסבתא שם היו הדברים שלו, הוא המשיך לישון שם" לדעת ב"כ התובעים נכשלה האם בלשונה עת אמרה "בבית" משמע בביתה שלה. איני סבורה שזה נכון, דירת הסבתא שהתגוררה בה למעלה מחמישים שנה, היווה הבית של האם, לא פחות מביתה שלה והתיקון בדיבור נועד להבחין בין ביתה לבין הדירה נשוא המחלוקת.
הניסיון לשוות לעדות האם חוסר מהימנות, כאילו לא סביר שבנה יטפל בסבתו, במיוחד כשמדובר באנשים דתיים, לא צלח, כיוון שהאם השיבה כי בכל התקופה היא עזרה לאמה, היא קילחה אותה והחליפה לה בגדים, "בלילה אם היתה צריכה שירותים הוא תמך בה כשהיא הלכה עם ההליכון"
הפגם היחידי שנתגלה במהימנות האם היה בעת שהוטח בפניה כי בשנת 2012 דיווחה לעיריה שהנתבע מתגורר עמה כדי לקבל הנחה (עמ' 12). האם לא דיווחה אמת לעיריה או שלא העידה אמת על דוכן העדים, העדה ניסתה למצוא דרך ביניים לפיה דיברה אמת בשני המקרים ("היתה תקופה שהוא היה בבית... שאלו כמה ילדים בבית, מספר נפשות"), אך הבינה מיד שנתפסה בקלקלתה ולא ניסתה עוד ליישב הסתירה. (שם ש' 27). יחד עם זאת, אין בסתירה זו כדי להשמיט כל הבסיס תחת עדותה ואם ניסתה לזכות בהנחה שאינה מגיעה לה, אין הדבר אמור להשפיע על בחינת זכותו של הנתבע לדיירות מוגנת.
התובע המציא חשבון חשמל על שמו, אולם אין כל ראיה למועד שבו החשמל הועבר על שמו ומשעשה כן במועד כלשהו לאחר פטירת הסבתא, ממילא אין בכך כדי ללמד על מגוריו עמה, טרם פטירתה.
תמיכה נוספת למגורי הנתבע ולא אחד מארבעים הנכדים לערך שהיו לסבתא, כפי שניסה להציג ב"כ התובעים כאפשרות, צורפה דווקא לתצהיר התובעים והיא - מכתב מדודו של הנתבע, לפיו בן אחותו גר בדירה יחד עם אמו (הסבתא) כבר כמה שנים, זו דירתו היחידה ולכן אין לאחיינו כוונה לפנותה כלל. (נספח ג').

ראיות התובעים
מטעם התובעים הגישו תצהירים ונחקרו: שרגא פאול שפיצר, בנו של המשכיר המקורי וחתנו של שרגא, מר משה אריה המר, כמו כן הוגשה חוו"ד שמאי מקרקעין אברהם יעקב כהן, לענין שכ"ד ראוי שניתן לקבל עבור דירה זו.

עדות שרגא שפיצר
שרגא שפיצר סיפר כי קיבל לידיו את דמי השכירות בעת שהסבתא היתה בחיים. דמי השכירות הגיעו אליו, הוא לא הגיע לבנין (פרו' עמ' 5) ולכן אין בתצהירו כדי לשלול מגורי הנתבע בדירה לפחות 6 חודשים לפני פטירת הסבתא. בתצהירו נרשם כי לא הסכים מעולם "שהנתבעים או מי מהם יגורו בדירה", אולם כידוע, מגורי הזכאים על פי חוק הגנת הדייר אינם דורשים אישור מבעל הדירה, שאם לא כן היתה פה התנאה וסיכול מטרת החוק. (ראו דברי כבוד השופט ח' אריאל בע"א 4100/97 רינדר ואח' נ' אסתר ויזלטיר [פורסם בנבו](1998).

עדות משה המר
משה המר חתנו של שרגא שפיצר שהעיד כי נכנס לתמונה רק לאחר מות הסבתא טען כי כל בני משפחת הנתבע "מסתובבת שם", עוד בימי חיי הסבתא, וזו "דירת נופש" שלהם, במובן זה שהם באים ב-11:00 בבוקר ועוזבים בסביבות 23:00 עד 1:00 בלילה" וכך גם בשבת. "אני אומר לך שהם לא גרים שם ויש לי מידע מוצק" (פרו' עמ' 6), במידע מוצק התכוון לתיעוד וידאו של פרק זמן של שבועיים ב-2014. ראיה זו לא הוצגה בפני, ועל פי הכלל הנקוט בפסיקה, ראיה שנמנע בעל דין להביא ובענייננו אף מצהיר כי היא ברשותו עד היום, החזקה היא שהיא פועלת לרעת הצד שנמנע. מכל מקום, אין ולא יכולה להיות בהקלטת וידאו כל ראיה סותרת למגורי הנכד עם סבתו טרם פטירתה.
לענין הכלל בדבר הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית ראו ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתיתיהו, ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חב' לסחר וציוד בניה בע"מ ( פסקה 26 והאסמכתאות שם, [פורסם בנבו](2008), וכן בספרו של יעקב קדמי, על הראיות , חלק רביעי, עמ' 1889-1891, מהד' 2009).

סיכום ביניים
סיכום הראיות עד כה מביא אותי למסקנה כי לתובעים לא היתה כל ראיה מצידם השוללת עדויות הנתבע ועדיו לענין מגוריו במקום לפני פטירת הסבתא ולאחריה, ואף כי לשני הצדדים אינטרס וכתם קל דבק במהימנות האם, לא מצאתי כל מתום בעדות מזכיר הישיבה, שהכיר היטב את המשפחה לאורך השנים, תמך בעדויות האם והבן בענין מנהגיהם לאכול בשבת אצל הסבתא. התרשמתי ממסירות האם וילדיה לסבתא במהלך שנים רבות, מגורי הנכדים האחרים כל אחד בתורו נבעו מהרצון לסייע לסבתא ומגוריהם בדירה היו בתום לב ללא תכנון עתידי "לזכות בנכסים" ו"לספר סיפורים", כי שטען בעויינות מר המר. (פרו' עמ' 6 ש' 1). ברור שהדבר עזר גם להקלת מצוקת הדיור והצפיפות בבית האם שאף הוא מונה שני חדרים בלבד ואיני רואה ברווח המשני שום פסול. אין לי ספק שגם אם הסבתא היתה מחזיקה בזכות בעלות בדירתה, או בדירה שכורה בשוק חופשי, היו נוהגים האם וילדיה בדיוק באותה צורה ולכן אני קובעת כי הנתבע התגורר בדירת הסבתא למעלה מששה חודשים לפני פטירתה וכי המשיך להתגורר בדירה גם לאחר פטירתה ועד היום.
השאלה הנוספת שבמחלוקת היא האם הוכיח הנתבע כי אין לו דירת מגורים אחרת – התנאי השני שעליו להוכיח כאמור בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר.

דירת מגורים אחרת – הדין הנוהג
פסק הדין המרכזי של בית המשפט העליון שאף אוזכר גם על ידי ב"כ התובעים הוא ע"א 712/75 צ'רני נ' מורד ואח' פד"י ל"א(2)99 [פורסם בנבו](1977) (להלן: הלכת צ'רני).
באותו מקרה דובר על סילוק יד בת אחותו של הדייר המוגן צעירה בת 32 שהתגוררה יחד עם דודה במשך ארבע שנים עד פטירתו וטיפלה בו. הוכח כי שום ריהוט לא הועבר מדירת הוריה לדירת הדוד, היא לא שינתה כתובתה במשרד הפנים ונהגה לבקר בבית הוריה בחגים ולעתים אחרי עבודה. בבית הוריה החזיקה בגדיה הישנים וחפצים שלא השתמשה בהם.
השופט שמגר פסק כי הדיבור: "דירה אחרת" למגורים, להבדיל מ"מקום אחר" למגורים, מלמד, כי "המדובר איננו בחלופה ארעית, אליה יכול פלוני הדייר לפנות כאורח נטה ללון, אלא בדירה בה יש לדייר זכות קבע" (שם, עמ' 105). לעניין ההכרעה אם יש למערערת דירה אחרת למגוריה אין לייחס חשיבות לרישומים בעירית רחובות, שכן "לא מעמדה כלפי הרשות קובע בהקשר זה, אלא הזיקה העובדתית בינה לבין מקום המגורים". עוד נקבע כי נכונות תיאורטית של הוריה לקבלם חזרה לדירה, אינה יוצרת מקום מגורים חלוף לצורך סעיף 20(ב) לחוק, אלא קיומו של חדר שהועמד למגוריה בדירת ההורים וכי " חוקי הגנת הדייר באו לסייע בידי חסרי מקום מגורים ולא בידי אלה הרשאים לבחור בין חלופות למגורים ומבכרים הדריה האחת שלרשותם על רעותה".
בנתונים העובדתיים של הלכת צ'רני, קבע כבוד הש' שמגר כי המגורים בדירת הדוד לא ביטלו את זיקתה לביתה ברחובות ולחדרה שבדיקת ההורים. כבוד הש' שרשבסקי הצטרף לעמדת כבוד הש' שמגר והוסיף כי דבר לא מנע מהמערערת להתגורר בדירת הוריה. בשתי הדירות התגוררה כברת רשות מבחינה משפטית. לעומתם כבוד הש' אשר סבר בדעת מיעוט כי המערערת הפכה לאורחת בבית הוריה, לא היתה לה "זכות חוקית" להתגורר בדירתם, הרשות שלהם ניתנת להתבטל בכל עת. לשיטתו של השופט אשר, "כדי שאפשר יהיה לומר שיש לאדם "דירת מגורים אחרת"...צריך שתהיה קיימת בידו זכות חוקית לגור בדירה האחרת" (עמ' 108). המשותף לשלושת השופטים בהלכת צ'רני הוא שהמבחן הוא לא קיומה של חלופה ארעית אלא מבחן הזכות החוקית. המחלוקת בין השופטים היא בשאלה הזכות החוקית, האם די ב"רשות" או בזכות אחרת חזקה יותר שאינה ניתנת לביטול.
מבחן הזכות (החוקית) למגורים בדירה אחרת יושם ע"י ביהמ"ש העליון גם בפרשת בן חמו רע"א 2225/91 אחי נאמנות בע"מ נ' בן חמו, פ"ד מה(4) 14, שם היתה על שם הטוען דירה ששימשה כמכולת וכך גם נרשמה בספרי הרשות המקומית. כבוד הנשיא שמגר הכיר בזכותו של המשיב וקבע כי "הבעלות במבנה איננה הופכת אותו לזמין למגורים, ואם מקום פלוני שבבעלות המשיב הפך כדין למקום המשמש לעסק, אין אפשרות להתגורר בו, היינו, אין חלופה למגורים, שהיא נוספת על הדירה אשר בה המשיב מבקש להוסיף ולהתגורר כדייר מוגן".
בע"א(י-ם) 11498/07 שרה מזרחי נ' דוד כהן זכותו החוקית של הטוען היתה מחצית דירה עם אשתו עמה הסתכסך. תביעתו נדחתה משום שהוא לא הניח כל תשתית עובדתי או משפטית לכך שאינו זכאי להוסיף להתגורר בדירתו, במיוחד שעה שזו נקנתה בזמנו בסיוע משרד הביטחון בשל נכותו.
לעתים התמקדה הפסיקה בסבירות מגוריו של הטוען בדירה האחרת. כמו בת"א (ת"א) 55123/03 שגיא נ' פרץ [פורסם בנבו] (6.8.07) שם נקבע כי לא היתה מניעה פיזית לנער לשוב לבית הוריו אך תנאי המגורים שם לא התאימו מבחינה אובייקטיבית ומשפטית.
בת.א. (חי) 15730/06 מועצה מקומית פרדס חנה כרכור נ' דריימן, [פורסם בנבו](2007), הוכרה זכותו של הנכד שהתגורר עם סבתו ולאחר שנתיים הצטרפה בת זוגתו. בית המשפט קבע כי כאשר עסקינן באדם בוגר, לאחר שחרורו מצה"ל, שבמהלך הדיירות עם הדייר המוגן חייו השתנו באופן שהכיר בת זוג, לא ניתן לראות עוד בדירת הוריו כדירה שעמדה לרשותו (סעיף 22 לפסק הדין).
בת.א. (כס) 38692-03-13 מדינת ישראל נ' כהן ואח', שאוזכר על ידי ב"כ הנתבע, דובר על אדם כבן 28 שעזב את בית הוריו שם התגורר יחד עם עוד שני אחיו בדירת חדר ולקח את כל חפציו מבית הוריו. זכאותו לדיירות מוגנת התקבלה.
בע"א (חי') 4511/97 ניקולא אליאס קוסא נ' עזבון המנוח [פורסם בנבו](1998) נדחתה טענת הנכדה לדיירות מוגנת בין היתר משום שעברה להתגורר עם הסבתא 9 חודשים לפני מותה, לאחר שהמשפחה שכנעה את הסבתא להסכים, מחשש שיאבדו הזכויות בדירה המוגנת, בנוסף עלה כי התגוררה עם חברה בדירה אחרת יומיים בשבוע, לפיכך מגורי הנכדה " אין עניינם בהעמדת קורת גג לנכדה בחיי הסבתא, עניין מכוחו על פי תנאי הסעיף עשוי המתגורר בצוותא, לזכות במעמד של דייר מוגן, אלא, בניסיון להיצמד לדירה ביודעין, שאין בינו לבין מטרת החוק שהיא להגן על החסר קורת גג, ולא כלום". (הדגשה לא במקור).
בע"א (חי) 715/08 שני דימרמן נ' רון תמיר ואח' שהובאה ע"י ב"כ התובעים נדחתה זכות הנכדה משום שנקבע בראיות שזיקתה לדירת הסב היו בעיקרן נוחות והיחסים בינה לבין הוריה היו כמו בכל משפחה סטנדרטית.
בע"א (ת"א) 28830-12-11 לירן זינגר נ' קוטלר ירון [פורסם בנבו] 31/12/13 מציינת כבוד השופטת יהודית שבח כי " מבחן הזכות החוקית שהתקבע בפסיקה עדיין עמום משהו, לא הוגדר דיו מבחינת מאפייניו ואינו נותן מענה מספק לשאלה אם מקום מגורים נוסף כלשהו שיש לדייר והמסיר מעליו את הגנת החוק, אכן עולה לכדי דירה אחרת". שם התקבל ערעורו של הטוען לזכות ונקבע כי לא די באפשרות מעשית לגור בדירת הוריו כדי לשלול ממנו את תחולת סעיף 20(ב) לחוק. כבוד השופט ענבר קבע כי משלא הוכח שלן בדירת הוריו ולו פעם אחת מאז שעבר לגור בדירה המוגנת, הרי נכונות תיאורטית של הוריו או של זה שמשכיר להם את דירתם, אינם יוצרים מקום מגורים חליף לצורך סעיף 20ב' לחוק.

אם נסכם עד כאן את המקרים מהפסיקה שהובאו לעיל, נמצא כי התשתית העובדתית לבחינת הזכות החוקית שיש או אין לטוען לזכות הדיירות המוגנת חשובה מאוד להכרעה, יש לבחון מהות הזכות בדירת המגורים האחרת, במועד פטירת הדייר המוגן, מטרות המגורים בדירה המוגנת, התקופה בה התגורר הטוען לזכות מעבר ל-ששה חודשים, באספקט של כוונותיו ותום הלב מצידו, וכל זאת תוך שמירה וצמצום הפגיעה בזכויות הקניין של בעלי הדירה מעבר להכרח על פי החוק. יכולתו הכלכלית של הטוען לזכות או של הוריו אינה חלק מהשיקולים שיש לבחון וגם לא האפשרות התיאורטית למציאת מקום מגורים אחר חדש.

מהכלל אל הפרט
האם היתה לנכד דירת מגורים אחרת

אמו של הנתבע עשתה רושם של אם ובת למופת, גם בעת מגורי בנה בדירת הסבתא היא דאגה למאכליו ומלבושיו, כפי שדאגה לאמה בעודה בחיים, היא מגיעה כל יום מנקה מבשלת, מכבסת וחוזרת לביתה. אין ספק שהיחסים בין האם לנתבע טובים ותקינים, מאידך, לא נסתרה הטענה כי חפציו ובגדיו של הנתבע מצויים אך ורק בדירת הסבתא, לא נסתרה הטענה כי הנתבע אינו ישן בבית הוריו כלל. מדובר בבחור דתי בן 26 אשר לומד בישיבה ועובד עבודות מזדמנות, ספק אם יעלה בידו לכלכל עצמו ולגור בדירה שכורה, אם כי לא מצאתי בפסיקה מבחן של יכולת כלכלית. הטוען לזכות דיירות מוגנת יכול שיהא בחשבונו כספים שמספיקים לשתי דירות ועדיין יוכל להסתופף תחת הגנת סעיף 20(ב') לחוק הגנת הדייר.

לענין זכותו החוקית בדירת הוריו, ההנחה שאמו לא תגרש את בנה מביתה, אינה מלמדת על כך שבמועד פטירת הסבתא הוא היה בר רשות בבית הוריו. רשות זו הסתיימה מכללא כאשר עבר להתגורר עם הסבתא לפני יותר משלוש שנים, ברציפות ובקביעות. המבחן על פי הפסיקה הוא לא היכולת לרכוש זכות חוקית או לקבל "רשות" מאחר, אלא קיומה של זכות חוקית בדירת מגורים אחרת במועד פטירת הסבתא. לא דומה המקרה לפרשת צ'רני, שם נשמר לטוענת לזכות חדר בדירת הוריה עם חלק מחפציה והיא נדדה בין שתי הדירות.

לענין תום הלב ומטרת המגורים עם הסבתא, מטרת המגורים היתה משולבת – טיפול בסבתא ומקום מגורים לנכד, המגורים נמשכו שנים, יותר מהמינימום הנדרש על פי החוק. לא מצאתי בהתנהגות הנתבע ואמו שמץ של חוסר תום לב או תכנון מראש לשמר זכות הדיירות המוגנת אצל משפחתה, על חשבון זכויותיהם הקנייניות של הבעלים/היורשים.

סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה וקובעת כי הנתבע הצליח להוכיח כי הוא עונה לתנאים הקבועים בסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, קרי; שהתגורר עם הסבתא, הדיירת המוגנת, יותר מששה חודשים לפני פטירתה, וכי במועד פטירתה לא היתה לו זכות חוקית בדירת מגורים אחרת.

טענות כנגד החוק והפגיעה בזכות הקניינית של בעלי הדירה, נוכח אי תשלום שכר דירה ריאלי, נשמעות וימשיכו להישמע, אולם כל עוד המחוקק הותיר חוק סוציאלי זה בעינו, שומה על בית המשפט לפסוק לאורו ולאור ההלכה הפסוקה שהתפתחה במשך השנים. ראו ע"א 167/77 חיים כהן נ' הבדלה [פורסם בנבו] (1979) והפסיקה אליה הפנה ביהמ"ש בע "א 28830-12-11 הנ"ל. אין בפסק הדין כדי למנוע מבעלי הדירה לפעול על פי החוק ולפדות מהדייר את זכויותיו כדי לממש הפוטנציאל העסקי הטמון בדירה או בבנין כולו, כפי שאולי תכננו לעשות.

בענין שכר הדירה הראוי לדירה זו , לו היתה תביעת הפינוי מתקבלת, כי אז הייתי קובעת נוכח חקירתו הנגדית של השמאי והנתונים שהובאו בפניו, כי דמי השכירות הראויים לדירה נשוא התביעה הם 3,500 ₪ ולא 3,800 ₪. באותו בנין הושכרה דירת חדר וחצי ב-3,000 ודירת 3 חדרים ב-3,600, השמאי עמד על דעתו כי אין בכך כדי ללמד על שכירות ראויה, בשל היות המבנה מיועד לחלוקה בין יורשיו, ובכך טעה בהבנת מטרת חוות דעתו, שהיא הערכת דמי השכירות בדירה באותו בנין שבעליו עומדים לחלקו ביניהם, ולא ביחס לשכירות ברחובות סמוכים. מכל מקום, ההפרש אינו משמעותי ומדובר בממוצע שאינו מבחין בין השנים שחלפו ותעריפי השכירות בכל שנה.

אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת התובעים בהוצאות הנתבע בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/11/16 ועד התשלום בפועל. מדובר בסכום נמוך יחסית, משום שהאמנתי כי לא היה בידי התובעים חוזה השכירות המקורי ולא מצאתי פסול ברצונם להעמיד לבחינת בית המשפט את זכויותיו של הנתבע בדירה. גם נכונותם לדחות התביעה כנגד האם, אם כי רק בסיום שמיעת ההוכחות, עמדה לזכותם.

ניתן היום, כ"ז אלול תשע"ו, 30 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דוד שפיצר
נתבע: חיה שלזינגר
שופט :
עורכי דין: