ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עירית לוד נגד אבו גוש עהד :

בפני כבוד הרשם הבכיר נועם רף

תובעת

עירית לוד

נגד

נתבעת

אבו גוש עהד

בית משפט העליון הוסיף וקבע:

פסק דין

1. השאלה שבמחלוקת בפני הינה האם על הנתבעת לשלם לתובעת, שהינה רשות מקומית , תשלומי ארנונה, היטלים אגרות ומיסים כאמור בכתב התביעה על סכום קצוב שהוגש בלשכת ההוצאה לפועל והאם מסמכותו של בימ"ש לדון בטענ ות ההגנה של הנתבעת לפיה לא היה כל מקום שהתובעת תסווג את הנכס בגינו הינה תובעת כנכס נפרד והיא אינה מחזיקה בנכס.

2. התובעת הגישה תביעה על סכום קצוב בהוצל"פ על סך של 5,206.54 ₪ לשנים 2012-2013 , כאמור בדו"ח מצב חשבון שצורף לכתב התביעה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"מ – 1980.

3. התובעת הגישה תביעתה בגין נכס ברחוב שניר בתחום שיפוטה שמספרו 70402999800.
לטענת התובעת, הנתבעת הינה המחזיקה של הנכס.

4. במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת של הגב' רקפת סלע פרץ, עודכנה כתובת הנכס לרחוב דרכי משה 5, לוד.

5. במסגרת התנהלותו של תיק זה ועוד מהדיון בהתנגדות ובהחלטתו של כל כבוד הרשם איתי רגב, כתוארו דאז, התייחסו שני הצדדים ובית משפט לנכס ברחוב דרכי משה 5, לוד. הצדדים הסכימו בהתנהלותם לתיקון האמור. משכך, למרות האמור בכתב התביעה אתייחס להלן לנכס זה.

6. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב.
במסגרת תצהירה טענה שהינה מתגוררת אצל חמותה משנת 1982, מעולם לא היתה לה בעלות בנכס ומעולם לא החזיקה בנכס ברחוב שניר ולא התגוררה בכתובת זו.

7. לאחר שניתנה לנתבעת רשות להתגונן, הגישה הנתבעת כתב הגנה בסדר דין מהיר בצירוף תצהיר תמיכה.
במסגרת תצהיר התמיכה טענה הנתבעת כי הינה מתגוררת ברחוב דרכי משה 5, לוד עם בעלה ועם חמותה משנת 1982 כאשר בעלה נכה משנת 2008 ואחותה, גב' סלמה אבו גוש, מטפלת בכל סידורי הבית לרבות בנושא הארנונה.

לטענת הנתבעת אצל התובעת רשום הנכס בגודל של 240 מ"ר, בעוד שעל פי הרישום בעמידר מדובר בנכס בגודלו 146 מ"ר בלבד. כמו כן נרשם בספרי העיריה שבמקום שני נכסים. באחד מחזיקה חמתה ובשני מחזיקה הנתבעת. הנתבעת טוענת שאין אין הדבר כך ומדובר בנכס אחד.

8. במסגרת תצהירי עדות ראשית הגישה הנתבעת תצהיר עדות ראשית מטעמה של דודתה, הגב' סלמה אבו גוש. במסגרת עדותה זו טענה הגב' סלמה אבו גוש כי הנתבעת ובעלה מתגוררים בבית האם משנות ה-80, האם והבעל נכים. התובעת התנהגה כלפי הנתבעת בחוסר תום לב על מנת שלא ליתן להם פטור מתשלום ארנונה ובמקום בחרה התובעת בנתבעת לתשלום החוב.

הגב' סלמה אבו גוש מוסיפה ומציינת כי שטח הדירה כולה 146.6 מ"ר (על פי מדידת עמידר) והאם זכאית לפטור נוכח מצבה הרפואי. לנתבעת אין כל דירה נפרדת והיא מתגוררת בדירת האם.
הגב' אבו גוש מוסיפה ומציינת שפנתה למנהלת מחלקת ארנונה אצל התובעת אך נתקלה בסירוב מוחלט וכל בקש ותיה לפגישה נדחו.

9. אציין כי במעמד הדיון צוין בפני כי חמותה של הנתבעת הלכה לעולמה.

10. במסגרת הדיון שבפני עלה כי התובעת רואה בנתבעת כמחזיקה בנכס נפרד בגודל של 64 מ"ר בעוד שלחמותה ז"ל נכס נפרד בגודל של 180 מ"ר (ראה עמ' 11, שורה 21-22 לפרוטוקול).
התובעת מסתמכת על סקר נכסים משנת 2012 (ראה עמ' 11, שורה 17 לפרוטוקול).

11. הנתבעת חזרה וטענה כי מדובר בנכס אחד ואין שני נכסים נפרדים, היא אינה מחזיקה בנכס וכן לאור מצבה הרפואי של חמתה ז"ל ובעלה הינם זכאים לפטור/הנחה מתשלום מיסים.

12. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו -1976 קובע:

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.
(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).
(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

13. בע"א 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל (פורסם בנבו) קבע בימ"ש:

בית משפט העליון הוסיף וקבע:

"מכאן, נגזר שהדרך היעילה והנוחה, במקרה הרגיל, לבירור חילוקי דעות בין נישומים לרשויות היא הגשת השגה לרשויות המס, הנבחנת על-ידי אנשי המקצוע של הרשות הנוגעת בדבר. במקרים שבהם הנישום חולק על ההחלטה בהשגה, פתוחה בפניו הדרך לפנות לערעור על ההשגה לבית המשפט המחוזי (סעיף 153(א) ל פקודת מס הכנסה) או לוועדת ערר ולאחר מכן לבית המשפט המחוזי (סעיפים 27 ו- 29(א) ל חוק מס רכוש וקרן פיצויים), וכל זאת בהתאם ללוחות הזמנים הקבועים בחקיקה. מאידך גיסא, הגנה על זכויות הנישומים מחייבת להבטיח, כי בכל מקרה, טענה שיש לאדם על פגיעה בזכויותיו תוכל להתברר בפני בית משפט. החקיקה שמנווטת את ענייני המיסוי להתדיינות שתחילתה בהליך השגה היא מוצדקת, ואינה פוגעת בזכות הגישה לערכאות שהוכרה בפסיקתו של בית משפט זה כזכות יסוד חשובה (ראו בג"ץ 2171/06 שני כהן ואח' נ' יו"ר הכנסת (לא פורסם, 29.8.2011) [פורסם בנבו] , פסקה 19 לפסק דינה של הנשיאה (כתוארה דאז) ד' ביניש והאסמכתאות המופיעות שם). אולם, אם יש טענות שלא ניתן להעלותן בדרך של השגה (וערעור עליה) חשוב להבטיח שתהיה דרך דיונית אחרת להעלותן. יצוין, כי התווייתם של הליכים מיוחדים להעלאת טענות כנגד רשויות מינהליות, ובעיקר ביחס להליכים מינהליים שיש בהם יסוד חזק של מקצועיות, אינה מיוחדת לדיני המס, ומוכרת גם בהקשרים אחרים. כדברי השופט ת' אור ב ע"א 2665/96 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה, פ"ד נב(4) 124:

"בדרך כלל, משנקבעת בדין דרך מיוחדת להשגה על החלטות הרשות המינהלית, לא ניתן לתקוף את החלטות הרשות בדרך אחרת. אכן, ההליכים לדיון בהשגה המינהלית, ובהם קביעת הפורומים המוסמכים לדון בהשגות כאלה; הרכבם של פורומים אלה; לוחות הזמנים להשגה על פעולות הרשות ודרכי הדיון בהשגות כאלה, אינם הליכים אקראיים או שרירותיים. הם נקבעים בדין, על-מנת להגשים באורח מאוזן והוגן את התכלית העומדת ביסוד החקיקה. תכלית זו תסוכל, אם בתי-המשפט לא יעמדו על עיקרון ברור, שלפיו אין מקום לשוב ולהעלות בפניהם עניינים אשר הוכרעו בהליך ספציפי ומוגדר שנקבע לדיון בהם" (שם, בעמ' 142- 143).

14. בתא"מ (י-ם) 705012-07 עיריית ירושלים נ' שלמה שרשבסקי עו"ד (פורסם בנבו) התייחס בימ"ש לסמכותו המקבילה של בית המשפט בקובעו:

"סעיף 3 ב חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן – חוק הערר), מסדיר את נושא ההשגה על חיוב בתשלום ארנונה. על-פי הוראת סעיף קטן (א) "מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה" מתוך ארבע טענות שאותן מונה הסעיף.

אחת הטענות שעל יסודה ניתן להגיש השגה, היא זו הקבועה בסעיף 3(א)(3), והיא כי מי שחויב בתשלום ארנונה כאמור, "הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות". הוראה זו, שעניינה בטענת "אינני מחזיק בנכס", נוספה לחוק בתיקון משנת 1994 (חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), התשנ"ד-1994, ס"ח 1471, מיום 8.7.1994, עמ' 241). בתיקון זה גם נוספה הוראת סעיף 3(ג) הקובעת סמכות מקבילה לבית המשפט להידרש לטענת "אינני מחזיק בנכס", בכפוף לקבלת רשות מבית המשפט להעלאת הטענה, שזו לשונה:

"על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

הוראות אלו שעניינן סמכות בית המשפט להידרש לטענות הנוגעות לתשלום ארנונה, שההשגה בגינן היא בסמכותו של מנהל הארנונה, זכו לפרשנות רבה בפסיקה. כפי שנקבע, לבית המשפט ישנה סמכות להידרש לטענת "אינני מחזיק בנכס", אפילו לא הוגשה השגה במועד, אך הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו: פסק-דינה של כבוד השופטת ע' ארבל ברע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ [פורסם בנבו] (3.6.2008), בפסקה 7).

על-פי הפסיקה, בית המשפט יידרש לטענת "אינני מחזיק בנכס", בנסיבות שבהן עולות שאלות בעלות חשיבות עקרונית וציבורית (פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נ(4) 481 (2000), 494-492; פסק-דינו של כבוד השופט י' אנגלרד בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002), 480-479). כן נקבעו חריגים נוספים שבהתקיימם יידרש בית המשפט לטענה זו, ובהם היעדר מודעות של האזרח להליכי ההשגה המינהליים (עניין ט.ט. טכנולוגיה, שם), או טענת רשלנות מצד הרשות המקומית (ראו למשל, רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2) 214 (1998); עניין י.ח. יזום והשקעות)".

משכך, סמכותו של בימ"ש לדון בטענות אשר לגביהן לא הוגשה השגה, מוגבל במקרים המתאימים ובהתאם לשיקול דעתו של בימ"ש למקרים שאינם נכללים במסגרת הוראות סע' 3 לחוק הרשויות המקומיות ובמקרים המתאימים לטענת "אינני מחזיק בנכס" וחריגים נוספים .

15. אין מחלוקת שבענייננו אנו הנתבעת לא הגישה השגה על החיובים שקיבלה.

16. טענתה של הנתבעת לכך שמדובר בנכס אחד ולא בשני נכסים נפרדים וככל שכך הדבר אין לראות בה כמי שמחזיקה הנכס, נופלת לפתחן של הוראות ס"ק (2) ו (3) לחוק הרשויות המקומיות כטענות שניתן להגיש לגביהן השגה.

17. במעמד דיון ההוכחות, טענה הנתבעת לראשונה כי לא קיבלה חיובים שוטפים מהתובעת.
טענה זו לא באה לכדי ביטוי בהתנגדות בתביעה על סכום קצוב, לא באה לכדי ביטוי בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת לאחר מתן רשות להתגונן ובתצהיר שתומך בו ואף לא בתצהירה של גב' סלמה אבו גוש שהוגש במסגרת תצהיר עדות ראשית. משכך, טענתה של הנתבעת שלא קיבלה חיובים שוטפים הינה בגדר הרחבת חזית אסורה ועל כן איני מקבל טענתה זו.

18. משלא קיבלתי טענת הנתבעת 1 שלא קיבלה לידיה חיובים שוטפים, טענתה של הנתבעת לכך שיש להגדיר את הנכס בו היא מתגוררת כנכס אחד ולא כשני נכסים נפרדים, הינה טענה שניתן וראוי היה להגיש לגביה השגה בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות.
דווקא בטענה זו לתובעת אנשי המקצוע לברר את טענתה של הנתבעת לכך שאין המדובר בשני נכסים אלא בנכס אחד ושהמחזיקה היתה עד לאחרונה חמותה של הנתבעת ז"ל.

19. לא זו אף זו, גם אם היה מקום שבית משפט יבחן ויבדוק את טענותיה של הנתבעת, טענתה של הנתבעת לכך שאין המדובר בשני נכסים ושהיא אינה מחזיקה בנכס נטענה כטענה שבעלמא ללא כל ראיה מטעמה, למעט מכתב מחברת עמידר מיום 22.1.15 (להלן: "המכתב").

20. ככל שהנתבעת טוענת כי הרישום בספרי התובעת אינו נכון, עליה הנטל לבוא להוכיח טענותיה והנתבעת לא עשתה כן.

21. על פי הרשום במכתב (שאין בו כדי לחייב את התובעת) החמות ז"ל החזיקה אך בחלק מהנכס - 5 חדרים מתוך 7 בשטח של 146.6 מ"ר בלבד. דהיינו, גם לאור האמור במכתב בדירה 2 חד רים נוספים ששטחם אינו מצוין בו מתגוררים הנתבע ת ואח'.
משכך, על פניו יש באמור במכתב אך כדי לחזק ולתמוך בטענת התובעת לכך שמדובר בשני נכסים נפרדים ושהנתבעת מחזיקה בנכס הנוסף.

22. יתירה מכך, הנתבעת לא הציגה כך ראיה לכך שפנתה לתובעת לעניין מצבה הרפואי של חמתה ז"ל ובעלה בבקשה לפטור/הנחה בתשלום המיסים. גם אם היתה פנייה וזו לא היתה מתקבלת ע"י התובעת , לבית המשפט דנא במסגרת ההליך דנא אין הסמכות לדון בטענה זו.

23. נוסף בזאת, טענתה של הנתבעת שאינה מחזיקה בנכס אינה מעלה חשיבות עקרונית או ציבורית.

24. לאור האמור לעיל, הנני מקבל את תביעתה של התובעת במלואה.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 5,206.54 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה תשלומי חובה) התש"מ – 1980 מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

25. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 765 ₪ אגרת בימ"ש ובשכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית משפט המחוזי מרכז - לוד וזאת תוך 45 ימים.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' אלול תשע"ו, 23 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עירית לוד
נתבע: אבו גוש עהד
שופט :
עורכי דין: