ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שרה מימוני נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת אופירה דגן-טוכמכר

התובעים

  1. שרה מימוני
  2. ליאור מימוני

ע"י ב"כ: עו"ד ע. סגל
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ע. משלב מרזוק

פסק דין

האם בדין נדחתה תביעת התובעים לדמי לידה ? בשאלה זו נדרש בית הדין להכריע בהליך דנן.

עיקר העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן:
הגב' שרה מימוני [להלן: "התובעת"] ומר ליאור מימוני [להלן: "התובע"] הם בני זוג , וביום 27.7.10 נולדה להם בת.
ביום 20/12/10 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי לידה, בתביעה ציינה כי עבדה כמנהלת משרד בחברת הילה מ.ש. עבודות עפר וצנרת בע"מ, המנוהלת ובבעלות התובע שהינו בן זוגה [להלן: "חברת הילה"] . ביום 26.11.10 התביעה אושרה ולתובעת שולמו דמי לידה בסך 18,471 ₪.
ביום 3/2/11 הגיש התובע תביע ה לדמי לידה.
בעקבות הגשת התביעה של התובע , זומ נו התובעים לחקירה במשרדי המל"ל. ביום 14/3/11 נחקרה התובעת וביום 24/3/11 נחקר התובע.
בעקבות החקירה, במהלכה נשאל ו התובע ים הן ביחס לטענתם לפיה ההתובע שהה בחופשת לידה והן אודות העסקתה של התובעת בחברת הילה, החליט המל"ל לבטל את גימלתה של התובעת לדמי לידה.
ביום 1/5/11 נמסרה לתובע הו דעה לפיה תביעתו לדמי לידה נדחתה משום שתביעת בת זוגו נדחתה.
בהמשך הדברים, ביום 23/10/11 נמסרה לתובעת הודעה לפיה הוחלט לבטל את זכאותה לדמי לידה וכי עליה להשיב את סכום הגמלה ששולם לה.
התביעה דנן הוגשה ביום 26/7/12 והיא מכוונת כנגד ההחלטה מיום 23/10/11 במסגרתה נדחתה תביעת התובעת, ול החלטה מיום 1/5/11 בה נדחתה תביעת התובע.

הכרעה

המסגרת הנורמטיבית
סעיף 49 ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ח-1995, אשר עניינו בזכאות לדמי לידה קובע כדלקמן:

49. (א) המוסד ישלם למבוטחת דמי לידה, לפי סימן זה, בעד פרק הזמן שלרגל ההריון או הלידה אין היא עובדת או עוסקת במשלח ידה.
(ב) המוסד ישלם לזכאי לחופשת לידה לפי סעיף 6(ח) לחוק עבודת נשים, וכן לעובד עצמאי שמתקיימים בו התנאים האמורים באותו סעיף, דמי לידה, בעד פרק הזמן שלרגל חופשת הלידה ולצורך הטיפול בילדו הוא אינו עובד או אינו עוסק במשלח ידו, ובתנאי שמתקיימים כל אלה:
(1) הוא עובד או עובד עצמאי כאמור בסעיף 40(ב)(1), בשינויים המחויבים;
(2) ...

סעיף 40 (ב) (1) מורה:
(ב) מבוטחת לדמי לידה היא אחת מאלה:
(1) עובדת או עובדת עצמאית שמלאו לה 18 שנים והיא מועסקת בישראל, ואם היא ומעבידה הם תושבי ישראל וחוזה העבודה נקשר בישראל, אף אם היא עובדת מחוץ לישראל;
(2) אשה שמלאו לה 18 שנים והיא נמצאת בהכשרה מקצועית.

הלכה פסוקה היא כי שעה שמדובר בהעסקת בן משפחה, שמכוחה נתבעות זכויות על פי חוק הביטוח הלאומי, יש לבחון בקפידת יתר אם אכן היחסים שנוצרו בין הצדדים הינם יחסי עובד מעביד, או שהעבודה שנעשתה, הינה בגדר עזרה משפחתית (כחלק מהשותפות במאמץ לקידום העסק המשפחתי) (דב"ע נג/0-87 פייגלשטוק – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] פד"ע כ"ו,283).
בפעילות משותפת של בני משפחה בעסק משפחתי, לרווחת העסק ולקידומו, אין כדי לשלול קיומם של יחסי עובד מעביד. אולם הקובע הוא מהות היחסים שנוצרה הלכה למעשה, והשאלה תהיה תמיד, אם הפעילות היא במסגרת המקובלת ליחסים משפחתיים, יחסים וולונטריים במסגרת של עזרה הדדית בין בני משפחה, להבדיל ממסגרת של יחסים אובליגטוריים, קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות.
מי שטוען כי היחסים בינו לבין קרובו חורגים מגדר היחסים של עזרה משפחתית הדדית, ולבשו אופי של יחסי עובד-מעביד, עליו לשכנע כי קיימת מערכת חובות וזכויות מכוח קשר חוזי (ראה דב"ע לג/159-0 בטי מרקו – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע ה 134; עב"ל 20105/96, אורלי יהלום נ' המוסד, [פורסם בנבו] פד"ע לו 603).

הכרעה

מהראיות שהובאו בפני לא שוכנעתי כי בנסיבות דנן מערכת היחסים שנוצרה בין התובעת לבין חברת הילה, בתקופה הרלוונטית לתובענה דנן, נשאה אופי של יחסי עובד מעביד, ואני סבור ה כי היא לבשה מאפיינים של עזרה משפחתית שנובעת מהאינטרס המשותף בקידום העסק המשפחתי . עזרה אשר היקפה המדויק לא הוברר כלל .
אני ער ה לכך שבתקופה הרלוונטית הופקו עבור התובעת תלושי שכר, ואולם מעיון בהנהלת החשבונות של החברה וממגוון המשיכות שבוצעו כהעברה לתובעת לא שוכנע תי כי בפועל שולם לתובעת "שכר" תמורת פעילותה בעסק.
נקבע בפסיקה כי בבדיקת טיב הקשר בין הצדדים, אם הם יחסים וולונטריים התנדבותיים, או יחסי עובד מעביד, נודעת חשיבות רבה לשאלת תשלום השכר, התמורה בעד העבודה. זאת מן הטעם שיחסי עובד מעביד מחייבים מטבעם, וכרגיל, קבלת תמורה עבור ביצוע העבודה [עב"ל 279/98, חטמי יצחק – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (29.06.00); עב"ל 604/07 כחלון- המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (11.11.08)].
בתיק עב"ל 353/09 עליזה בן אלישע נ' המל"ל (פורסם בנבו) קבע בית הדין הארצי:
"אין לקבל את טענת המערערת כי די בהנפקת תלושי שכר כדי לשמש ראיה לתשלום שכר. בהנפקת התלושים בנסיבות העניין שלפנינו, יש לכל היותר ראיה בדבר דיווח אודות תשלום שכר, ובדבר ניכוי מס כמצוין בהם. המערערת ובעלה העידו כי השכר שולם למערערת על ידי בעלה במזומן. אכן יש קושי להוכיח תשלום שכר באופן זה, במיוחד כשמדובר בבני זוג שלהם "קופה משותפת".

בנסיבות העניין דנן, מצאתי לתת משקל של ממש לדברים שנאמרו על ידי התובעים בהודעותיהם בפני חוקר י המל"ל. עיון בהודעות , שנגבו , בטרם קיבלו התובעים יעוץ משפטי , מצביע לכל היותר על יחסי עזרה וולונטרית של התובעת לבן זוגה שאינם יוצרים יחסי עבודה של ממש. ואף זאת בהיקף שלא הוברר כלל.
הודעת התובעת נגבתה ביום 14/3/11 על ידי חוקרי המל"ל עינת מחלוף ואמנון קסורלי. התובעת אמנם תארה את עבודתה המשרדית תוך שהפליגה בהערכת המשימות הרבות שהיו מוטלות עליה, כל זאת באופן שאיננו מעורר אמון כשלעצמו ( כך לדוגמא טענה התובעת –בעמ 3 שורה 14-15 כי היא שולחת כ 20-30 פקסים בשבוע, גרסה שאיננה מתקבלת על הדעת כאשר מדובר בחברה שכפי שנבהיר להלן היקף פעילותה מצומצם ביותר).
התובעת התקשתה למסור עדות ברורה בעניין תנאי עבודתה, ואף לא ידע מהו שכרה החודשי (עמ' 5 שורה 14):
ש. לפי מה חושב השכר שלך?
ת. אני לא יודעת מנהל החשבונות מחשב את השכר זה שכר קבוע.
ש. מי קבע כמה כסף תקבלי?
ת. בעל החברה שהוא בעלי אין לי מושג. זה מתחיל לעצבן אותי כל הסיפור הזה אני לא מבינה מה אתם חוקרים כ"כ לעומק.
ש. אז לפי מה נקבע השכר שלך ?
ת. זה נקבע לפי נסיעות דלק.

גם התובע התקשה למסור גרסה ביחס לשכרה של התובעת :
"ש. כמה היא מקבלת לשעה?
ת. לא יודע, תעשה את החשבון.
ש. האם זה יותר משכר המינימום או פחות משכר המינימום?
ת. לא יודע.
ש. מי קבע את השכר?
ת. לא רוצה לענות לך, אני נתתי הוראה למנהל החשבונות שלי, אני אומר לו כמה כל אחד יקבל.
ש. האם יש רישום שעות מסודר שאתה מעביר לרו"ח על מנת שהוא יכין את השכר?
ת. לא
ש. אז לפי מה נקבע השכר?
ת. עבור לשאלה הבאה.
ש. אני מבין שהיא עובדת מהמשרד בית, יש לך איזה רישום של שעות לפי תאריכים וימים?
ת. לא
ש. מאז שאשתך יצאה לחופשת לידה, מי ביצע את העבודה הזאת במהלך חופשת הלידה?
העבודה לא בוצעה היא חיכתה לה.
ש. האם הוצאו חשבוניות במהלך התקופה שהיא היתה בחופשת לידה?
ת. כן
ש. מי הוציא אותן?
ת. היא אשתי"
עיון בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה מלמד כי כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת עמדה על יתרת חובה בסך 185,695 ₪ טענת התובעת כי נטלה הלוואות מהחברה לא נתמכה במסמך שעניינו בנטילת הלוואה . שכרה של התובעת לפי המצוין בתלוש היה בשיעור קבוע, וזאת ללא קשר להיקף העבודה שנדרש ממנה, לשהותה בימי חופשה או בימי מחלה, לעומת זאת העברות הכספים לזכות התובעת היו בשיעורים שעולים על המפורט בתלוש השכר.
על רקע כל האמור לעיל, יש להבהיר כי היקף העבודה בחברת הילה אף הוא לוט בערפל. לא הובאו בפנינו עדויות בדבר העסקה קבועה ורצופה של כמות משמעותית של עובדים (פרט לתובעים).
בחלק מהשנים בהן החברה הייתה פעילה דיווח התובע למל"ל כי הוא מובטל מעבודה (ראה עדותו בפני ועדה רפואית נ/ 10) בהזדמנות אחרת טען כי נפגע בתאונת עבודה בעת שעבד בכלל בחברה אחרת (נ/ 9).
בהקשר זה העיד התובע :
"אז אמרתי שהיו תקופות מסויימות שלא היתה לי עבודה והייתי עובד אצל אחרים."
לנוכח האמור לעיל, היקף הפעילות בחברת הילה לא הוברר כלל , ואין לשלול את האפשרות כי עבודת המשרד שנדרשה, כנגזרת של עבודות המחפרון שביצע הנתבע , לא חרגו מעזרה ספורדית , ומכל מקום, לא עלה בידי התובעים להוכיח אחרת.
לזאת יש להוסיף את העובדה, שבעת שהותה של התובעת בחופשת לידה, התובעת לא הוחלפה על ידי עובד אחר. כידוע, אחד המבחנים המקובלים בפסיקה לשם בחינת השאלה האם בן המשפחה הוא "עובד" נעוץ בשאלה – אילולא נעשתה העבודה על ידי בן המשפחה, האם היתה נעשית על ידי עובד אחר ? (ראה דב"ע מז/ 6-0 מרדכי סרוסי - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע י"ח 434). מעדותה של התובעת עולה כי בעת שיצאה לחופשת לידה לא נשכרו שירותיו של עובד אחר על מנת שימלא את מקומה ויבצע את משימותיה (עמ' 4 שורה 5 להודעה). התובע אף הוא העיד כי בעת שהתובעת שהתה בחופשת לידה איש לא ביצע את עבודתה.
מהראיות שבפנינו אנו סבורים כי התובעת סייעה לבעלה בעסק במהלך השנים במתכונת "גלובלית" בהתאם לצורך, תוך שבני הזוג, מטעמיהם, מעדיפים שהתובעת לא תהיה רשומה כבעלים בעסק.
בנסיבות העניין אנו סבורים כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי היה בינה לבין חברת הילה הסכם עבודה של ממש, שמכוחו הי יתה זכאית ל"שכר עבודה" ולא התרשמנו כי בתקופה הנטענת התקיימו יחסי עבודה.
לא מן הנמנע כי התובעת אכן הייתה פעילה בעסק, וזאת, בהיקפים משתנים, בהתאם לצורך, ואולם לא באופן שיצדיק הכרה בתקופה הנ"ל כמקימה תקופת אכשרה לצורך זכאות לדמי לידה.
כפי שכבר ציינו, לא הוכח כי התובעת קיבלה בפועל שכר מבעלה. הצדדים לא ניהלו רישום של שעות העבודה והחופשה, התלושים הופקו באופן סיסטמטי בלא כל קשר לעבודה שביצעה התובעת בפועל.
יוצא איפה כי בתקופה הרלוונטית להליך דנן, התובעת אכן סייעה בעסק, ותרמה לפיתוחו, אך לא מדובר בתקופת "עבודה" שיכולה להקים זכאות לדמי לידה, אלא בתרומה מסויימת לעסק המשפחתי מתוך תחושת שותפות.
לאור קביעתי בדבר שלילת זכאותה של התובעת, משהתובעת לא הייתה זכאית לדמי לידה, הרי שגם התובע איננו זכאי לדמי לידה ודי בכך כדי לדחות את התביעה .
בבחינת למעלה מן הצריך אוסיף כי התביעה דנן הוגשה בחלוף למעלה מ- 12 חודשים לאחר החלטת הדחיה הנוגעת לתביעתו של התובע. לנוכח האמור דין התביעה של התובע להידחות מחמת התיישנות.
עוד יש להוסיף, כי גם לגופו של עניין אין בידי לקבל את טענתו של התובע לפיה החליף את אשתו בחופשת לידה (ראה חקירתו במל"ל המדברת בעד עצמה ובעדותו עמ' 10 לפרוטוקול) . גרסה זו, איננה מתיישבת עם הגרסה שמסרה התובעת בפני חוקרת המל"ל, והיא איננה מעוררת אמון כשלעצמה בשים לב להתרשמותי כי חלקה של התובעת בהפעלת העסק ובתפעולו השוטף היה קטן מזה של התובע, אשר הוא שהקים את העסק, וגם על פי עדות התובעים, בהתחלה ניהל אותו ללא כל עזרה מהתובעת.
לא מן הנמנע להוסיף, כי גרסתו השקרית של התובע בהודעתו בפני חוקרת המל"ל, אשר מוטב היה אילו לא הועלתה מלכתחילה (ובעניין זה אני מעדיפה את עדותה האובייקטיבית של חוקרת המל"ל), מעיבה על האפשרות ליתן אמון גם בגרסת התובעים ביחס להעסקתה של התובעת כעובדת בחברה.
לאור האמור לעיל, דין התביעה להדחות.
בהתחשב בכך שמדובר בתביעה בתחום של ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.
לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ו, (22 ספטמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: שרה מימוני
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: