ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמעון מטילסקי נגד עו"ד נחום יצחקי :

לפני כבוד השופטת הדסה אסיף

התובע

שמעון מטילסקי ת.ז. XXXX152
ע"י ב"כ עו"ד דניאל דן גור

נגד

הנתבע

עו"ד נחום יצחקי ת.ז. XXXXX702
ע"י ב"כ עו"ד דוד כהן

פסק דין

1. הבקשה היא בקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף. הנתבע טוען כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת התיישנות, חוסר סמכות עניינית וניצול לרעה של הליכי בית משפט.

2. התביעה הנוכחית הוגשה לאחר שתביעה קודמת, שהגיש התובע בת"א 7671-02-11 כנגד אותו נתבע, נמחקה. ( להלן – "התביעה הראשונה").

3. הנתבע הגיש כתב הגנה וטען בו, בין היתר, כי התביעה התיישנה (סעיפים 13 ואילך לכתב ההגנה). התובע לא הגיש כתב תשובה במועד. בקשות שהגיש התובע להאריך לו את המועד להגשת כתב תשובה נדחו (החלטה מיום 14/6/16 פרוטוקול עמ' 6-7). לאחר שנדחתה בקשת התובע להגיש כתב תשובה, הגיש הנתבע את הבקשה שבפני, לדחיית התביעה על הסף.

4. בתביעה טוען התובע כי הנתבע, שהוא עורך דין, התרשל בעת שייצג אותו בהסכם מכר שנחתם ביום 24/2/83 . מדובר בהסכם בין התובע לבין זלמן ברנשטיין, שלפיו היה התובע אמור לרכוש זכויות חכירה מברנשטיין. לטענת התובע, כתוצאה מהתרשלות הנתבע הוא לא קיבל זכויות חכירה בנכס. לטענת התובע: "בגין העדר הזכויות הקנייניות בכלל, ועל פי הסכם המכר בפרט, מוגשת התובענה דנן" (סעיף 4 סיפא לכתב התביעה).

התובע טוען כי הזכויות הקנייניות שאותן אמור היה לרכוש על פי ההסכם, לא נמכרו לו כלל, שכן למוכר עצמו לא היו זכויות באותה עת. זאת, משום שהעירייה, שממנה אמור היה המוכר לקבל את זכויותיו, לא הייתה בעלת זכויות בנכס. התובע טוען כי "על אובדן זה של זכויות, אשר התובע סבר כי הוא רוכש, מוגשת התובענה דנן" (סעיף 6 סיפא לכתב התביעה).

5. בכתב התביעה נטען כי אף שההסכם נעשה ביום 24/2/83, רק ביום 28/6/04 נודע לתובע כי "קיימת אפשרות" שהעירייה, שממנה אמור היה המוכר לקבל את זכויותיו, כלל לא היתה בעלת הזכויות . לטענת התובע, רק בשנת 2009, בעקבות הליך משפטי, נודע לו כי אכן אין לעיריי ה, ולא היו לה , זכויות בעלות או חכירה לדורו ת בנכס ומשכך , לא היתה העירייה יכולה להעביר זכויות אלה למוכר, וזה מצדו לא יכול היה להעביר אות ן לתובע. לכן, בסופו של דבר לא קיבל התובע זכויות חכירה, אף ששילם תמורת זכויות אלה.

6. התובע טוען כי מרוץ ההתיישנות מתחיל רק בשנת 2009, (או 2008 לפי טענה אחרת), ולחלופין בשנת 2004. לטענתו, לצורך חישוב ההתיישנות יש לקחת בחשבון את התקופה שבה נעצר מירוץ ההתיישנות, תקופה שתחילתה ב - 2/11, אז הוגשה התביעה הראשונה , ו סופה ביום 31/3/15, אז ניתן פסק הדין שדחה ערעור שהוגש על פסק הדין בתביעה הראשונה.
לכן טוען התובע שהתביעה לא התיישנה, ועל כל פנים , לטענתו יש צורך בברור עובדתי על מנת לקבוע אם התביעה התיישנה. התובע גם טוען, בתגובה שהגיש, כי תקופת ההתיישנות היא 25 שנים וזאת מאחר ומדובר בתביעה במקרקעין.

7. הנתבע, לעומת זאת , טוען כי התביעה התיישנה. לטענת הנתבע, מדובר בתביעה כספית והיא התיישנה שבע שנים לאחר שנכרת ההסכם ביום 24/2/83.

הנתבע טוען עוד כי אף אם היה מקום לקבל את טענת התובע , ולקבוע כי מועד חישוב ההתיישנות אינו מתחיל ביום חתימת ההסכם, אלא במועד מאוחר יותר מכוח הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי שמרוץ ההתיישנות החל כבר ביוני 2003 . לטענת הנתבע, גם אם החל מרוץ ההתיישנות רק מהמועד שבו נודע לתובע על כך שעיריית חדרה לא היתה רשומה כבעלים או כחוכרת, אזי מדובר על חודש יוני 2003. זאת, מאחר שהתובע צירף בהליכים אחרים נסח רישום מיוני 2003, שלטענתו הוציא לאחר שגילה שהעירייה אינה חוכרת של הנכסים.

הנתבע טוען עוד כי גם לפי הוראות סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין הרי שהתובענה התיישנה. לטענתו, מאחר שחלפו 10 שנים מיום אירוע הנזק, היינו מועד חתימת ההסכם, הרי שהתביעה התיישנה.

8. הנתבע טוען גם כי התובע מעלה טענות סרק וכי די בכך כדי להביא לדחיית התביעה, מאחר שהתובע עושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ומכביד שלא לצורך על ההליך המשפטי בדרך של הגשת בקשות חוזרות בעניינים שכבר הוכרעו, ובין היתר בהגשת התביעה הנוכחית לאחר שתביעה זהה קודמת נמחקה.

9. התובע הגיש תגובה לבקשה ולאחר התגובה הוגשה גם תשובת הנתבע.

אני דוחה את כל טענות התובע בתגובה שהגיש, ככל שה ן מתייחסות לסילוק הבקשה על הסף. שאלה זו הוכרעה כבר בהחלטה שניתנה ביום 8/9/16 (ראה החלטות בבקשה 17 ובבקשה 18), ואין מקום לשוב ולדון בה.

10. יחד עם זאת לא אוכל להימנע מלהעיר כי בתוך טענותיו של ב"כ התובע ביחס לסילוק הבקשה על הסף, שוזר ב"כ התובע התבטאויות שאין להן מקום. (ורק לשם הדוגמא אפנה לרישא של סעיף 9 לתגובה, וסעיף 10 לתגובה).

אין זו הפעם הראשונה שבה שוזר ב"כ התובע בטיעוניו התבטאויות דומות כלפי בית המשפט. אפילו בית המשפט העליון נדרש לעניין זה בהחלטה שנתן ב-ע"א 6973/15 פלוני נ' פלוני (למשל בסעיף 2 וסעיף 11 לפסק הדין שם). למרבה הצער, גם הערותיו של בית המשפט העליון לא הועילו להפסקת הנוהג הזה, שבו תוקף ב"כ התובע את בית המשפט בהתבטאויות שאין להן מקום.

11. על כל פנים, וכפי שכבר ציינתי, אין מקום לשוב ולדון בטענות שהעלה ב"כ התובע בקשר לסילוק בקשת הנתבע על הסף ויש לדון בבקשה לגופה.

12. כאמור, טענתו העיקרית של הנתבע היא כי התביעה התיישנה. כפי שיובהר להלן, אני מקבלת טענה זו של הנתבע. מאחר שהתביעה התיישנה, יש לדחותה.

13. התובע טוען כי על פי הסכם שעשה ביום 24/2/83, ואשר בו יוצג על ידי הנתבע, הוא היה אמור לרכוש זכויות חכירה שהיו, כביכול, למוכר במבנה. לטענת התובע בהסכם נטען כי הבעלות במבנה היא של עיריית חדרה , וזו החכירה אותן למוכר. התובע טוען כי בדיעבד התברר כי העירייה אינה הבעלים של המבנה או של הנכס וגם אינה בעלת זכויות החכירה לדורות בנכס. משכך, לא היו למוכר זכויות בנכס וממילא לא יכול היה המוכר להעביר לתובע זכויות כלשהן בנכס.

התובע טוען לכן , כי על הנתבע לדאוג לרישום הזכויות על שם התובע ולחילופין על הנתבע לשלם לו את שוויין של הזכויות כיום (1,200,000 ₪) או לחילופי חילופין, לשלם לו את הסכום ששילם עבור רכישת הזכויות, 300,000 ₪.

15. אני דוחה את טענת התובע לפיה תקופת ההתיישנות היא 25 שנים. טענה זו של התובע מבוססת על הטענה כאילו התביעה היא תביעה במקרקעין מוסדרים וחלות עליה לכן הוראות סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות).

התביעה שבפני אינה תביעה במקרקעין. תביעה כזו, לקבלת זכויות במקרקעין , אינה יכולה להיות מופנית כלפי הנתבע, שאין כל טענה לפיה הוא הבעלים של אותן זכויות. מהטעם הזה , דין הטענה של התובע, כאילו מדובר בתביעה במקרקעין, לה ידחות.

מעבר לכך, הסעד של רישום הזכויות על שם התובע הוא סעד שאינו בסמכותו העניינית של בית משפט זה ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה בעניין זה.

16. בענייננו, מדובר בתביעה כספית, שחלות עליה הוראות סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות , ותקופת ההתיישנות לכן היא ברגיל שבע שנים.

מאחר שמאז מועד עריכת ההסכם חלפו שבע שנים, והרבה למעלה מזה, על התובע להראות כי התקיימו בעניינו נסיבות שמאריכות את תקופת ההתיישנות.

17. התובע לא הגיש כתב תשובה ויש לפנות אפוא אך ורק אל כתב התביעה, על מנת לבחון אם עלה בידי התובע להראות נסיבות כאלה. לעניין זה טען התובע כי רק ביום 28/6/04 נודע לו כי קיימת אפשרות לכך שהעירייה אינה בעלים רשום או בעלים של זכויות חכירה לדורות בנכס או במבנה.

עוד טען כי רק בעקבות הליך משפטי אחר נודע לו, בשנת 2009, שלעירייה אין ולא היו זכויות בעלות או חכירה לדורות בנכס.

18. אני דוחה את הטענה כאילו רק בשנת 2009 נודע הדבר לתובע, וכן את הטענה כאילו רק ביום 28/6/04 נודע לתובע "כי קיימת אפשרות" לכך שהעירייה אינה הבעלים הרשום או בעלים של זכויות חכירה לדורות בנכס או במבנה.

19. כפי שבצדק טען הנתבע בבקשה שהגיש, התובע עצמו צירף להליכים קודמים (ת"א 12588/04) נסח טאבו מיוני 2003. מאותו נסח (שצורף שם כנספח ו' לתביעה) , עולה כי העירייה אינה רשומה בו כבעלים או כחוכרת לדורות . ברור אפוא שלא ניתן לקבל את טענת התובע כאילו רק כשנה לאחר המועד הזה נודע לו כי "קיימת אפשרות שהעירייה אינה בעלים רשום או בעלים של חכירה לדורות".

יותר מזה –בסעיף 13 לאותה תביעה, טען התובע כי מאותו נסח (מיוני 2003), נודע לו כי העירייה אינה רשומה כבעלים או כחוכרת של הנכסים (כתב התביעה על נספחיו צורף כנספח 1 לבקשה הנוכחית).
התובע אינו רשאי לטעון טענות סותרות בתובענה שבפני.
ראה רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פד"י נ"ט (6), 625 (פיסקה 8-9 לפסק הדין).

20. לפיכך, ואף אם תתקבל טענת התובע לפיה מתחילה תקופת ההתיישנות רק מהמועד שבו נודע לו על כך שהעירייה אינה בעלים או חוכרת לדורות, הרי שזו החלה כבר בחודש יוני 2003.

התביעה שבפני הוגשה רק בחודש אוגוסט 2015, יותר מ- 12 שנים לאחר שהדברים נודעו לתובע.

21. התובע טוען כי מרוץ תקופת ההתיישנות נעצר, במהלך התקופה שמיום הגשת התביעה הראשונה בפברואר 2011, ועד למועד שבו נדחה הערעור שהוגש על פסק הדין שניתן באותה תביעה, ביום 31/3/15. מדובר על כ-4 שנים. אף אם תתקבל טענה זו של התובע במלואה, ופרק זמן זה לא יילקח בחשבון, הרי שהתביעה התיישנה.

22. מאחר שהתובע ידע, כבר ביוני 2003, עת ראה את נסח הרישום של הנכס, כי העירייה אינה בעלים בנכס וגם אינה בעלת זכות החכירה לדורות בנכס, אני דוחה את כל טענות התובע כאילו יש מועדים אחרים לתחילת מניין תקופת ההתיישנות (כפי שטען בין היתר בסעיף 34 לתגובה שהגיש).

23. גם סעיף 89 לפקודת הנזיקין אינו מועיל לתובע.

סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע כי לצורך מניין תקופת ההתיישנות בתובענה על עוולות, הרי שמקום שבו עילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, והנזק לא התגלה ביום שארע, ייחשב היום שבו התגלה הנזק ליום שבו נולדה עילת התובענה ואולם, התובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום א ירוע הנזק.

סעיף זה מאריך אמנם את תקופת ההתיישנות במקום שבו התגלה הנזק באיחור ואולם, גם במקרה כזה מתיישנת התובענה אם לא הוגשה בתוך 10 שנים מיום אירוע הנזק.
ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת היישוב – חברה לביטוח בע"מ (פס"ד מיום 7.6.2000)

24. אמנם, התובע טוען כי הנזק נתגלה לו רק כשנודע לו שהעירייה אינה בעלת זכויות בנכס, דבר שהיה לכל המאוחר בשנת 2003, כפי שכבר הוסבר לעיל, ואולם אירוע הנזק הרי הוא מועד חתימת ההסכם שבו, כביכול, רכש התובע זכויות שאינן קיימות בפועל. ממועד זה חלפו יותר מ- 3 עשורים וממילא, גם לפי הוראות סעיף זה, התיישנה התביעה.

מאחר שהתביעה התיישנה, הרי שיש לדחותה כבר בשלב הזה.

25. לאור תוצאה זו, אין צורך להידרש לטענות הנתבע, לפיהן יש לדחות את התביעה גם מחמת חוסר תום ליבו של התובע ומחמת השימוש לרעה שזה עושה בהליכי בית המשפט.

26. יחד עם זאת, לא אוכל להתעלם מהתנהלות התובע כפי שבאה לידי ביטוי בתובענה שבפני.

כבר צוין לעיל, כי התביעה הנוכחית הוגשה לאחר שתביעה קודמת - התביעה הראשונה - נמחקה. אותה תביעה ראשונה נמחקה בפסק דין שנתנה כבוד השופטת אניספלד . בפסק הדין (שסומן כנספח 9 לבקשה) פירטה כבוד השופטת אניספלד את התנהלות התובע בהליכים שבפניה ואת הבקשות השונות שהגיש לקבלת ארכות , כמו גם את העובדה שגם לאחר הארכות שקיבל לא הגיש את הראיות שהתבקש להגיש בקשר לטענת ההתיישנות.

התנהלות התובע בתביעה הראשונה רלוונטית, משום שלאחריה אין ספק שהתובע ידע היטב על כך שהנתבע טוען להתיישנות. חרף זאת, גם בתביעה הנוכחית התובע נמנע מלפרט או לצרף את ראיותיו ביחס לשאלת ההתיישנות. במקום זה, בחר להגיש כתב תביעה זהה לזה שהגיש בתביעה הראשונה , כשהוא מציין בו שאת טענותיו וראיותיו ביחס לשאלת ההתיישנו ת יפרט בכתב תשובה שאותו יגיש אם תטען טענת התיישנות (סעיף 13 לכתב התביעה).

אף שבכתב ההגנה נטענה מפורשות טענת התיישנות, לא הגיש התובע כתב תשובה במועד שנקבע להגשת כתב תשובה בתקנות ורק חודשים ארוכים לאחר שחלף המועד הקבוע בתקנות, ביקש ארכה להגשת כתב תשובה.

הבקשה הראשונה שהגיש התובע לארכה כזו (בקשה 14) נדחתה, בין היתר בשל אי הגשת תצהירו של התובע בתמיכה לבקשה (החלטה מיום 26/5/16). התובע הגיש בקשה נוספת למתן ארכה להגשת כתב תשובה (בקשה 16), שאליה צירף את תצהירו של התובע, ואולם התובע לא התייצב לדיון שנקבע, בין היתר, לשמיעת הבקשה. לפיכך נדחתה גם בקשה זו (החלטה מיום 14/6/16).

27. בנסיבות, אני סבורה שלא ניתן להתעלם מהתנהלות זו של התובע בעת שבית משפט בא לפסוק הוצאות בגין הבקשה הנוכחית.

הנתבע נדרש להוצאות רבות בשל הצורך להתמודד מול טענותיו של התובע, שהוגשו ב תביעות ובבקשות חוזרות ונשנות. הוא זכאי לפסיקת סכומים ריאליים בגין הוצאות אלה.
אני מחייבת לכן את התובע בהוצאות הנתבע בגין הבקשה ובגין דחיית התביעה, וזאת בסכום של 23,400 ₪.

28. בנוסף, שקלתי אם אין מקום לחייב את התובע גם בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בשל ההתנהלות שפורטה לעיל ובשל התבטאויו תיו בכתבי הטענות השונים בתיק זה.
כפי שעולה מהחלטת בית המשפט העליון בע"א 6973/15 שפרטיה לעיל, התנהלות זו של התובע אינה מיוחדת לתיק הנוכחי וכך גם השפה שבה עשה ב"כ התובע שימוש כלפי בית המשפט, עניין שאליו התייחסתי גם בהחלטתי מיום 26/5/16 (בבקשה 14).

בסופו של דבר, החלטתי שלא לפסוק לחובת התובע הוצאות לטובת אוצר המדינה . זאת, בין היתר, משום שלא נתתי לתובע או לבא כוחו הזדמנות לטעון ביחס להוצאות כאלה:
"...כאשר מדובר בהוצאות לטובת אוצר המדינה אין זה ראוי לחייב בעל דין בתשלומן, אלא אם כן ניתנה לאותו בעל דין זכות להגיב לאפשרות חיובו בהוצאות לטובת המדינה ולטעון בעניין (השווה: ע"א 2240/90, 3412/90 בן עטר ואח' נ' מלצר ואח', פ"ד מז(4) 45)"
ראה בר"ע (י-ם) 173/04 טיקטינר טמיר בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ואח' (פורסם בנבו, מיום 01.06.04).
ראה גם: בר"ע (ת"א) 2170/08 מרכז מסחר (אזו-ריט) בע"מ נ' מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט ואח' (פורסם בנבו, מיום 06.04.09).

המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"ו, 22 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שמעון מטילסקי
נתבע: עו"ד נחום יצחקי
שופט :
עורכי דין: