ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמידר חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ נגד פרטונה בן ימין ז"ל :

בפני כבוד ה שופטת עידית ברקוביץ

תובעים

1.עמידר חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ
2.גורג'ית בטשון
3.בוטרוס בטשון
4.סופיה בטשון
5.יוסף בטשון

נגד

נתבעים
1.פרטונה בן ימין ז"ל
2.גורג בן ימין

פסק דין

1. התובעת 1 (להלן: "עמידר") והתובעים 2-5 (כל התובעים יקראו להלן: "התובעים") הם הבעלים של המקרקעין.

התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעת פינוי וכן תביעה כספית לדמי שימוש ראויים.

ביום 6.6.2016 ניתן כנגד הנתבעים פסק דין חלקי, במסגרתו ניתן צו לפינוי "השטח המתוחם בירוק בתשריט במ/2" (להלן: "המקרקעין").

כעת יש להכריע בתביעה הכספית .

דיון ומסקנות

רישיון במקרקעין
2. הצדדים חלוקים בשאלת מעמדם של הנתבעים כבני רשות במקרקעין.

טענת הרישיון שמעלים הנתבע ים מבוססת על טענתם לחזקה רבת שנים במקרקעין ושתיקת התובעים. משמעות הדברים היא, כי הטענה היא לרישיון מכללא – קרי, רישיון המאפשר החזקה ושימוש בשטח כתוצאה משתיקת הבעלים; זאת בהבדל מרישיון חוזי, בו בעלי הקרקע נותנים את הסכמתם המפורשת לשימוש או החזקה בשטח.

3. הרציונל שבבסיס טענה לרישיון מכללא הוא היות הבעלים מושתקים מטענת הסגת גבול כלפי מי שהחזיק בקרקע והסתמך על שתיקתם. רישיון במקרקעין עשוי להיות הדיר או בלתי-הדיר. קרי, ישנם רישיונות אשר הבעלים יכולים לבטל כרצונם, וישנם רישיונות שלגביהם לא יוכלו לעשות כן.

ככלל, רישיון מכללא הוא מטבעו רישיון הדיר הניתן לביטול בכל עת (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פד"י לא(3) 433 (1977), להלן: "עניין מזרחי"; רע"א 2272/11 ברכה נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (4.5.11)).

בהתייחס לסוגיית רישיון במקרקעין, כתבה המלומדת פרופ' נינה זלצמן:
"הרשות יכולה להיות גם "רשות מכללא", הנלמדת מ"הסכמה שבשתיקה" של בעל המקרקעין להחזקה ולשימוש או לשימוש בלבד של פלוני במקרקעין שלו. הכוונה היא למקרה שבו פלוני הינו מסיג-גבול במקרקעין, אך עקב מחדלו של בעל המקרקעין מלפעול לסילוקו, מניחים עם חלוף הזמן "הסכמה שבשתיקה" שלו להחזקה או לשימוש של פלוני בנכס. רשות זו, הידועה גם בכינויה "רשות מכללא", הינה לעולם הדירה, דהיינו, בעל המקרקעין רשאי לבטלה לפי רצונו בכל עת, ואין בכוחה להקנות למסיג-הגבול – אפילו פעל בתום לב – טענת זכות כלשהי בנכס. עם זאת, אפשר שבנסיבות המקרה יתחשב בית המשפט בעובדה שפלוני השקיע מכספו בנכס בהסתמך על "הסכמה שבשתיקה" של בעל המקרקעין, ועל כן יקבע מועד עתידי לפינוי המקרקעין. נוסף על כך, בנסיבות מסוימות ייתכן שהוא אף יתנה את הפינוי בתשלום הוצאותיו של פלוני, ולעיתים גם בתשלום פיצויים." (נ. זלצמן, "רשות חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין", גישת הסיווג והלכות ה"רישיון במקרקעין" עיוני משפט לה 2012, 265, בעמ' 267 הערת שוליים 2; וכן: פרופ' מ. דויטש, קנין, חלק ב', עמוד 413; בנוסף, ראו פסיקה: ע"א 96/50 צינקי נ' כיאט, פ"ד ה(1) 474, 479-480 (1951), להלן: "עניין צינקי"; בג"ץ 45/71 קרושבסקי נ' ראש העיר, פ"מ כה(1) 792, 797 (1971); ע"א 247/72 חדד נ' רסקו בע"מ, פ"מ כח(2) 533, 536 (1972); ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"מ לא(3) 210, 214-218 (1977); עניין מזרחי, עמ' 438-440 ; ע"א 304/80 לוי נ' מנהל מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד לו(4) 617, 623 (1982); ע"א 8331/03 בשארה נ' טנוס (12.5.09)).

4. ראוי לציין כי לאחר פסיקה רבת שנים כמפורט לעיל, הובעה לאחרונה עמדה שונה על ידי כבוד השופט מזוז בפסק דין שנתן בעניין היפר חלף. (ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (21.07.15), להלן: " עניין היפר חלף"). בעניין היפר חלף, הביע כבוד השופט מזוז את עמדתו לפיה קיים ספק אם לאחר חקיקת חוק המקרקעין, יש עדיין מקום להכיר במוסד ה"רישיון" בכלל, וב"רישיון מכללא" בפרט.
כבוד השופט מזוז הדגיש כי הספק האמור מתעצם עת מדובר במקרקעי ציבור:
".... בין כך ובין אחרת, כאשר מדובר בפלישה למקרקעי ציבור, אין לדעתי בסיס ענייני ולא צידוק חוקי להכיר בקיומו של "רישיון מכללא", המבוסס אך על כך שהרשות הציבורית לא נקטה בהליכי פינוי נגד הפולש, או אף לא מחתה בידו". (פסקה 3 לפסק דינו של כבוד השופט מזוז).

כבוד השופט מזוז מדגיש כי "אין לקבל ואין להשלים עם מצב בו פולש למקרקעי ציבור עושה בהם שימוש ללא תשלום ומצפה אף לפיצויים בגין פינויו, כעולה מהפרשה מושא ערעור זה." (פסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט מזוז).

פסק הדין בעניין היפר חלף זכה להתייחסות בפסק דין שניתן בע"א 6757/13 אביטסם נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח (19.08.15) . (להלן: "עניין אביטסם").

בסופו של יום, בעניין אביטסם נקבע על ידי כבוד השופט זילברטל, בהסכמת כבוד השופטת חיות וכבוד השופט הנדל, כי מוסד הרישיון עדיין קיים, תוך שהוטעם כי:
"רישיון מכללא אינו יוצר זכויות במקרקעין, כי אם רק מהווה טענת הגנה מפני טענת הסגת גבול ודרישה לתשלום דמי שימוש" (פסקה 20 לפסק דינו של כבוד השופט זילברטל בעניין אביטסם ).

5. באשר לטיבה של הרשות נקבע כי:
"במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס" (פסקה 22 לפסק דינו של כבוד השופט זילברטל בעניין אביטסם ).

6. יוזכר כי בענייננו מדובר במקרקעין אשר הם בבעלות משותפת לעמידר ( התובעת 1) ולתובעים פרטיים ( התובעים 2-5).

בהתאם לפסיקה רבת שנים, על מנת לזכות במעמד של "בר רשות מכללא" על הנתבעים להוכיח, למצער, שהייה ממושכת במקרקעין בידיעת הבעלים ושתיקתם, ברם, בכל מקרה רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי הדירה. (ע"א 126/83 אלעלמי נ' אל חטיב, פ"ד מ(1) 397 (1986)), עניין צינקי, וכן עניין מזרחי).
7. לעניין מועד תחילת החזקת הנתבעים במקרקעין –

בתצהירו, הצהיר הנתבע כי לאחר שהמקרקעין פונו ממי שהחזיקו בהם בעבר, המקום נותר נטוש והוא גידר אותו. הנתבע ציין כי בשל כך נעצר על ידי משטרת ישראל. לעניין זה צורף אישור סיום חקירה מיום 22.4.99 ( סעיף 23, נספח 2 לתצהיר הנתבע). לדברי הנתבע 2 , בחלוף שנה, משהשטח לא נתפס על ידי בעליו, הוא החל לעשות שימוש בשטח ולגדר אותו (סעיף 24 לתצהיר הנתבע).

על יסוד הראיות שבפני, הריני קובעת כי תחילת החזקת הנתבעים במקרקעין היא משנת 1999, כאשר השימוש הממשי שנעשה על ידם במקרקעין הוא משנת 2000.

8. לעניין מועד ביטול הרשות –

התובעים מבקשים להיבנות ממכתב שנשלח מטעמם ביום 4.4.2007 (נספח יד לתצהיר התובעים). דא עקא, מכתב זה הינו דרישה להסדר חוב דמי שכירות, ואינו בגדר הודעה על ביטול רשות השימוש במקרקעין.

בנסיבות העניין, יש לראות בכתב התביעה, הודעה בדבר ביטול הרשות. (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"מ לא(3) 210, 214-218 (1977)).

כתב תביעה זה הוגש מלכתחילה בשנת 2010 , כך שזהו מועד ביטול הרשות. ( לעניין המועד המדויק בו הוגשה כתב התביעה אשוב ואתייחס בהמשך).

משמעות הדברים היא כי מדובר בהחזקה בת כ- 11 שנה.

9. בהתייחס להחזקה הקצרה מ- 10 שנים, הובעה העמדה בפסיקה, כי אין מדובר בחזקה רבת שנים, המכשירה מעמד של בר רשות במקרקעין, כפי שנאמר:

"רק חזקה משך שנים רבות (למצער משך 10 שנים ומעלה) יכול ותקנה לפולש מעמד של בר רשות, נוכח השלמת הבעלים עם השימוש שנעשה במקרקעין" (ת.א 58810/03 אגודת בתי יתומים ויתומות תל אביב נ' השחר דוד (20.11.2007)).

10. באשר לידיעת התובעים אודות החזקה –

לא הוצגה בפני ראיה פוזיטיבית המצביעה על כך שהתובעים ידעו על החזקת הנתבעים במקרקעין. עם זאת, בהינתן כי מדובר במקרקעין שגודרו על ידי הנתבעים, ואשר הוקמו בהם מבנה וסככות, ניתן לייחס לתובעים ידיעה אודות החזקה.

11. בסופו של יום, הגם שתקופת הזמן הרלבנטית הינה גבולית, והגם שלא הוכח פוזיטיבית אודות ידיעת התובעים באשר להחזקת הנתבעים במקרקעין , הרי לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, מצאתי לנכון לקבוע כי יש להכיר בנתבעים כבני רשות במקרקעין .

12. הנתבעים לא הוכיחו כי שילמו לתובעים או למי מהם עבור החזקתם במקרקעין. בסיכומי הנתבעים נטען כי הנתבע 2 "שילם לעמידר דמי שכירות בגין דיירות מוגנת ביחידה בהתאם לשוברי תשלום שנשלחו לנתבעים ע"י עמידר" (סעיף 7 לסיכומי הנתבעים), אלא שעיון בשוברים (נספח 2 לתצהיר הנתבע) מלמד, כי מדובר בשוברים שנשלחו על ידי עמידר במהלך שנת 2010, דהיינו לאחר הגשת כתב התביעה, וצויין בהם כי הם בגין "דמי שימוש".

על כן, הריני קובעת כי הנתבעים לא שילמו לתובעים כל תשלום עבור החזקתם במקרקעין, כך שהרשות הינה רשות חינם.

13. בנסיבות העניין, הריני קובעת כי ה נתבעים היו בני רשות חינם מכללא במקרקעין, כאשר רשות זו בוטלה לכל המאוחר עם הגשת התביעה בשנת 2010.

טענת הנתבעים להחזר השקעות

14. השמאי אייל שנהב אשר מונה מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעתו מיום 1.12.2015 כי שווי הנכס נשוא התביעה הוא 125,380 ₪.

הנתבעים טוענים כי "הכלל הוא כי בר רשות זכאי להחזר השקעותיו במקרקעין, מקום בו השקעותיו השביחו את המקרקעין " (סעיף 18 לסיכומי הנתבעים). עוד טוענים הנתבעים כי יש להתנות את פינויים מהמקרקעין בקיזוז השקעותיהם במקרקעין.

אין בידי לקבל את עמדת הנתבעים כהווייתה (עם זאת, בהמשך, אשוב ואדרש לסוגיית ההשקעות בהקשר לחיוב הנתבעים בדמי שימוש).

קיימות דעות שונות בשאלה האם במסגרת הגנה בפני תביעה לסילוק יד, רשאי נתבע לעתור לקבלת פיצוי בלא שהגיש תביעה כספית מטעמו. (ראה דיון מפורט בעניין זה בע"א (מחוזי תל אביב) 1187/09 רמ-נח בע"מ נ' עבודי, בפסקאות 15 ו-43 לפסק-דינו (7.2.11)); וכן בת"א (ת"א) 4865-10-13 עיריית תל אביב-יפו נ' שמיר (23.11.15), והאסמכתאות שם).

בענייננו, מעבר לכך שהנתבעים לא הגישו תביעה כספית עצמאית, הרי, גם לגופם של דברים, אין מקום לזכותם בפיצוי כספי.

15. סוגיית הפיצוי כנגד הפינוי , נדונה על ידי בתא"ק 23824-06-12 עיריית תל אביב נ' ערמי, ושם קבעתי כי:
"סקירת הפסיקה מצביעה אפוא על שורה של נתונים עליהם יש ליתן את הדעת בסוגיית פיצוי עבור השקעות במקרקעין, ואלה עיקריהם:
מקור הזכות – האם מדובר בחזקה אשר מקורה הוא בזכות חוזית או במתן רשות מפורשת או שמא מדובר ברשות מכללא. כך גם יש להתייחס למועד בו ניתנה אותה רשות נטענת. סוגיית ההסתמכות – האם קיימות נסיבות המלמדות על קיומה של הסתמכות לגיטימית מצדו של המחזיק, כאשר בהקשר זה יש לייחס משקל לשאלת חוקיות הבניה במקרקעין כמו גם להליכים משפטיים קודמים ביחס למקרקעין.
טיב הפיצוי ושיעורו – הכלל הינו שהפיצוי ניתן, אם בכלל, בגין ההשקעות ושוויין, ולא לצורך סידור חלוף. עוד יש להביא בחשבון את זכות הבעלים לדמי שימוש ראויים, למצער מעת ביטול הרשות.
כך גם יש לבחון אם מדובר בנכס שהבעלים אמורים ליהנות ממנו ומן הבנוי עליו, או להיפך, דהיינו, כי אותה השבחה נטענת, לא רק שאינה בגדר השבחה לבעלים, אלא בגדר עלויות נוספות להריסת המבנים. (ע"א (מחוזי ת"א) 1187/09 רמ-נח בע"מ נ' עבודי (7.2.11))." תא"ק (ש' ת"א) 23824-06-12 עיריית תל-אביב נ' ערמי (03.03.15)) .

יישום העקרונות האמורים בענייננו, מביא למסקנה כי אין מקום לפיצוי הנתבעים עבור השקעותיהם במקרקעין.

16. כאמור, הנתבעים מחזיקים במקרקעין שלא מכוח רשות מפורשת מטעם הבעלים. לא הוכחו נסיבות המלמדות על הסתמכות לגיטימית מצד הנתבעים לביצוע השקעות ב מקרקעין.

מדובר בבנייה בלתי חוקית אשר בגינה הוצאו צווי הריסה וננקטו הליכים פליליים (נספחים ח- יב לתצהיר התובעים). עוד יש להביא בחשבון כי על פני הדברים, ההשבחה הנטענת על ידי הנתבעים אין בה כדי להועיל לתובעים.
בנסיבות העניין, נדחית טענת הנתבעים לפיצוי כספי בגין השקעותיהם במקרקעין.

דמי שימוש ראויים

17. בחוות דעתו מיום 26.2.2013, קבע המומחה זהר עירון אשר מונה מטעם בית המשפט, כי דמי השכירות החופשיים החודשיים הראויים עבור הנכס נשוא חוות הדעת הם כ- 3,200 ₪. (להלן: "המומחה עירון" ו"חוו"ד עירון").

התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים לתקופה שתחילתה 7 שנים קודם למועד הגשת התביעה, דהיינו משנת 2003 ובסה"כ בסך 268,800 ₪.

בנוסף, מבקשים התובעים סך נוסף של 131,200 ₪ לתקופה שמיום הגשת כתב התביעה המקורי ועד ליום הגשת כתב התביעה המתוקן . לענין המועד בו הוגש כתב התביעה המקורי , יצו ין כי בעוד שהתובעת 1 בסיכומיה ציינה כי היה זה ביום 23.10.10 , הרי על פי רישומי המחשב היה זה ביום 13.10.10. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 3.4.14.

עוד מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש לתקופה שממועד הגשת כתב התביעה המתוקן ועד מועד הפינוי, בסך כולל של 83,200 ₪.

18. זכאות לדמי שימוש ראויים ניתן לראות הן כפיצוי על נזקי הסגת הגבול, והן כהשבה מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט (השבת ההפקה מן השימוש במקרקעין), שכן אלו הם שני צדדים של אותה מטבע (ראו נא דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א ס' 4.5 (מהדורה שניה, 1998); וכן: ע "א (נצ') 1074/06 ח'ורי נ' נסייר (17.04.2007) ).

כך, לעניין חיוב בדמי שימוש נקבע :
"כי "דמי השימוש הראויים" עשויים לייצג, בעת ובעונה אחת, את נזקו של בעל הקרקע ואת רווחו של מסיג הגבול. כמובן, אין כל הכרח, כי זהות זו תתקיים בכל הנסיבות. אפשר, כי הפסדיו של בעל הקרקע יעלו על דמי השימוש הראויים, בשל כך שבעל הקרקע היה עושה שימוש בחלקתו, אשר היה מפיק לו רווחים מיוחדים. כן אפשר, כי רווחיו של מסיג הגבול יעלו על דמי השימוש הראויים, ושוב - בשל נסיבות מיוחדות. במצבים מעין אלה, תהיה נפקות כלכלית ממשית לבחירה בין שתי העילות הנזכרות." (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 775 (1999)).

עולה אפוא, כי הנתבעים מחויבים לשלם לתובעים דמי שימוש אף אם לא הפעילו במקרקעין את ה עסק לשטיפת כלי רכב כפי שתכננו. עם זאת, ענין זה יובא בחשבון במסגרת שיקולי הצדק, כמפורט בהמשך.

19. באשר לתקופת החיוב –

בהינתן הקביעה כי הנתבעים הינם בני רשות במקרקעין, הרי שהתובעים אינם זכאים לקבל מהם דמי שימוש, אלא אך מיום ביטול הרשות ( רע"א 1156/02 חיר נ לידאי, פ"ד נז(3) 943 (2003) וכן דברי השופט זילברטל בעניין אביטסם, כאמור בפסקה 4 סיפא לעיל).

משנקבע כי הרשות בוטלה עם הגשת התביעה, אזי יש יסוד לחיוב בדמי שימוש רק מיום הגשת כתב התביעה ואילך.

קביעה זו הינה פועל יוצא מטיבה של הרשות כרשות חינם הניתנת לביטול "שהרי אם נקבל את הטענה שאין לפטור את בר הרשות במקרקעין מתשלום דמי שימוש ראויים, כל זמן שלא בוטלה הרשות, נרוקן מתוכן את מוסד בר הרשות מתוכנו" (ע"א (מחוזי ת"א) 2798/02 כהן נ היכלי בידור בע"מ (24.7.2007).

בשים לב לכך שהתביעה מתגבשת במועד הגשתה, אזי תקופת החיוב בדמי שימוש ראויים היא ממועד הגשת כתב התביעה המקורי (13.10.2010) ועד ליום הגשת כתב התביעה המתוקן (3.4.2014).

20. באשר לשיעורם של דמי השימוש הראויים –

כאמור, המומחה עירון העמיד את דמי השימוש הראויים החודשיים ע"ס כ- 3,200 ₪.

בחוו"ד עירון צוין כי :
"הנכס נשוא חוות דעתי בעל מאפינים פרטניים יחודיים כמבנה חד קומתי בודד, עם חצר צמודה מרוצפת וסגורה". (עמ' 3 סעיף 5 לחוו"ד עירון).

עוד צוין בחוות הדעת כי:
"שטח המגרש הכולל את הנכס נשוא חוות דעתי ומהווה חלק מחלקה מספר 28 שבגוש רישום 7115, הוא כ- 406 מ"ר והוא כולל כ- 60 מ"ר מבנה וסככה וכ- 6 מ"ר סככת מכונות" (עמ' 4 סעיף 2 לחוו"ד עירון).
מכאן, שדמי השימוש הראויים נקבעו על ידי המומחה בהתחשב בבנייה שהקימו הנתבעים עצמם במקרקעין .

בסוגיה זו , מקובלת עלי עמדתו של כבוד השופט חיים טובי, לפיה:
"ברי לכל, כי התובעת אינה זכאית לדמי שימוש בגין אשר נעשה במבנים עצמם- להבדיל מהקרקע. שהרי ממה נפשך, באם לא היו הנתבע ו/או המנוח לפניו מקימים על ה מקרקעין את המבנים נשוא התביעה (החנות והסככות הצמודות לה), הרי שדמי השימוש היו נקבעים אך בגין קרקע פנויה- בלא המבנים- כך שהשומה הייתה פחותה משמעותית, מזו שנקבעה על ידי השמאי" (ת"א (שלום ת"א) 155024/02 רשות הפיתוח נ' סדרינה (14.11.2007) ).

לאור האמור, ובהתחשב בכך שדמי השימוש נקבעו הן בהתחשב בשווי הקרקע והן בהתחשב במבנה שהוקם על ידי הנתבעים, הריני מוצאת לנכון לחייב את הנתבעים במחצית מדמי השימוש הנומינליים כפי שהוערכו על ידי ה מומחה עירון.

21. לתוצאה זו ניתן להגיע גם באופן נוסף. ובמה דברים אמורים?

כאמור, מקור החיוב בתשלום דמי שימוש ראויים הוא, בין היתר, דיני עשיית עושר.

בד בבד עם עיגונה הפורמאלי של חובת ההשבה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979 , מורה סעיף 2 לאותו חוק, כי:
"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

מאפייניה של הגנת סעיף 2 לחוק עשיית עושר, תומצתו על ידי כבוד השופט א. רובינשטיין, בזו הלשון:
"סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, כמו גם סעיף 1 לחוק, נוסח בצורה כללית, רחבה וגמישה...בפסיקה, הודגש ניסוח זה, על רקמתו הפתוחה, וצוין כי היא נובעת מבחירה של המחוקק ליתן בידי בית המשפט כלים גמישים, "על מנת להבטיח תוצאה צודקת במקרה הספציפי" (ראו: ע"א 1445/04 בייזמן השקעות בע"מ נ' חליוה, פד"י סג(1) 429, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת ארבל (2008)). לפיכך, נקבע כי אין זה רצוי להגדיר מראש מסגרות נוקשות להפעלתם של סעיפי חוק זה אלא יש להתקדם ממקרה קונקרטי אחד לאחר (ראו ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פד"י מה(5) 297 (1991))..." (רע"א 5884/14 פינקסו גלובל אינווסטמנט בע"מ נ' דוק השקעות 1988 בע"מ (29.10.14)).
הנה כי כן, לבית המשפט מסורה סמכות המאפשרת גמישות בהחלת חובת ההשבה מכח דיני עשיית עשר ולא במשפט.

במסגרת השיקולים אותם יש להביא בחשבון לעניין פטור או צמצום חובת ההשבה, יש לבחון את מכלול הנסיבות, לרבות טיבם של השימושים שנעשו בפועל במקרקעין, כמו גם שאלת הפקת הרווח משימוש באותם מקרקעין.

בענייננו, הנתבעים הקימו על המקרקעין מבנה, ויצרו תשתיות של מים, חשמל וביוב, בלא שגרפו מכך רווחים , שכן בפועל לא הפעילו במקום את העסק אותו תכננו להפעיל.

עוד יש ליתן את הדעת לכך שבכתב התביעה המקורי, הנתמך בחוות דעת מטעם התובעים, ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בסך 770 ₪ לחודש בלבד.

כך גם יש לייחס משקל להסכמת הנתבעים לפינוי המקרקעין.

22. בהתחשב בנסיבות המיוחדות למקרה זה, ומכל אחד מהטעמים שצוינו לעיל, הריני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים בסך 1,600 ₪ לחודש לתקופה שמיום 13.10.2010 ועד ליום 3.4.2014, ובסה"כ 67,200 ₪.

סוף דבר
23. התביעה הכספית מתקבלת חלקית.

הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 67,200 ₪.

בנוסף יישאו הנתבעים בהוצאות בסך 3,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ו, 22 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עמידר חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ
נתבע: פרטונה בן ימין ז"ל
שופט :
עורכי דין: