ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אדוה רביב נגד המוסד לביטוח לאומי :

פסק-דין בתיק בג"ץ 5666/15

לפני: כבוד השופט נ' הנדל

כבוד השופט נ' סולברג

כבוד השופט א' שהם

העותרת:
אדוה רביב

נ ג ד

המשיבים:
1. המוסד לביטוח לאומי

2. בית הדין הארצי לעבודה

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותרת:
עו"ד אבישי יונגר

בשם משיב 1:
עו"ד ארנה רוזן-אמיר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1. מונחת לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, עב"ל 36063-06-14 (מיום 23.6.2015, הנשיא י' פליטמן, השופטות ר' רוזנפלד ונ' רות, ונציגי הציבור ש' חבשוש ו- ע' שטרייט), בגדרו נדחה ערעור של העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (ב"ל 43476-07-10, כבוד השופט נ' חסן ונציגי הציבור מ' שגיא ו-ג' דרמן).

העותרת הגישה בשנת 1996 תביעה לקצבת תלויים נגד משיב 1 – המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד), בעקבות התאבדות בעלה שנה קודם לכן. המוסד דחה את התביעה בקבעו כי מות המנוח לא היה על רקע של פגיעה בעבודה. העותרת ערערה על כך בבית דין האזורי לעבודה, ובשנת 2007 ניתן פסק דין הצהרתי בו התקבלה עמדתה, ונקבע כי מות המנוח הוא בגדר תאונת עבודה (ב"ל 1439/98). המוסד החל לשלם לעותרת קצבת תלויים, בצירוף הצמדה רטרואקטיבית למדד מיום מות המנוח וללא תוספת ריבית. בשנת 2010 הגישה העותרת תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בטענה שעל המוסד לשלם לה את הקצבה בתוספת ריבית, ולא להסתפק בהצמדה בלבד. בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה, בקבעו כי על פי החוק העותרת אינה זכאית לתשלומי הריבית מושא המחלוקת. ערעור שהגישה על כך העותרת לבית הדין הארצי לעבודה נדחה אף הוא, מטעמיו של בית הדין האזורי.

בעתירה שלפנינו טוענת העותרת כי התשלומים מושא המחלוקת הם בגדר חוב פסוק מכוח פסק דין, כמובנו בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, אותו יש לשלם בתוספת ריבית. זאת להבדיל מתשלום גמלאות המשולם באיחור, שלגביו אין צורך לשלם ריבית. עוד היא מוסיפה כי ככל שההסדר החוקי מורה כי לא תשולם לה ריבית, יש להכריז על בטלותו מטעמים חוקתיים. המוסד מתנגד לעמדה זו גופא, תוך שהוא סומך ידיו על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ומוסיף כי יש לדחות את העתירה על הסף בהעדר עילה להתערבות בית משפט זה בפסק הדין.

2. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, וכי התערבותו בהחלטות בית הדין מוגבלת למקרים חריגים בהם נתגלתה בהחלטת בית הדין טעות משפטית מהותית, וכי בנסיבות הענין ההתערבות נדרשת מטעמי צדק (בג"ץ 396/15 רופ' איל וינקלר נ' בית הדין הארצי לעבודה (22.1.2015)). הסוגיה הראשונה שאותה מעלה העותרת עניינה סיווג התשלומים אותם קיבלה. אם מדובר בגמלה ששולמה באיחור, הרי שהדין קובע כי יש לשלמה בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, וכי חוק פסיקת ריבית – המורה על החובות שיש לשלמם בתוספת ריבית – אינו חל עליה. כך הן על פי הדין הקודם בחוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984, והן על פי הדין החדש שנכנס לתוקף לאחר התיקון לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. כך קובעים סעיפים 297א(ב)-(ג) לחוק זה:

(ב) גמלה, המשולמת במועד תשלום שחל לאחר שחלף חודש קלנדרי מלא מהחודש לתשלום, תעודכן בשיעור שבו עלה המדד שפורסם לאחרונה לפני מועד התשלום, לעומת המדד שפורסם בחודש לתשלום.
(ג) חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961, לא יחול על גמלה המשולמת לפי חוק זה.

עולה כי אם התשלומים ששולמו לעותרת הם בגדר גמלה ששולמה באיחור, חוק פסיקת ריבית והצמדה אינו חל עליהם. ואולם, אם יש לסווג את התשלומים באופן שונה, יתכן שחוק פסיקת ריבית חל עליהם ושהמוסד נדרש להוסיף על התשלומים גם ריבית.

העותרת טענה כי ההצדקה להתערב בהחלטתו של בית הדין הארצי היא שסוגיית סיווג תשלומים ששולמו לה שנויה במחלוקת בין שופטי בית הדין הארצי, וכי ניתנו פסקי דין סותרים בהקשר זה. אין בידינו לקבל טענה זו. פסיקתו של בית הדין הארצי עולה בקנה אחד עם פסיקותיו הקודמות. העמדה היא שכאשר מסרב המוסד להכיר בזכאותו של פלוני לתשלום לפי החוק, ולאחר מכן ניתן פסק דין הצהרתי בדבר זכאותו העקרונית של פלוני – אין בכך כדי להפוך את התשלומים לחוב פסוק מכוח פסק דין. זאת ולו מן הטעם שאין המדובר בפסק דין אופרטיבי המורה על תשלומים, אלא על פסק דין הצהרתי בדבר קיום הזכות, שבעקבותיו על המוסד ונציגיו לקבוע את שיעור הגמלה שיש לשלמו (ראו למשל עב"ל 102/06 בולגנים נ' המוסד לביטוח לאומי (25.9.2006) (להלן: עניין בולגנים)). בית הדין הארצי לא קבע אפוא הלכה חדשה, אלא יישם את פסיקותיו הקודמות. אלה עולות בקנה אחד גם עם לשון החוק ועם אופי התשלומים ששולמו לעותרת. התשלומים שנפסקו לזכותה שולמו מכוח החלטתו של פקיד התביעות של המוסד, ולא מכוח החלטת בית המשפט. אמנם הסיבה לאיחור בתשלום טמונה בהליכים המשפטיים שקדמו להכרת פקיד התביעות בזכאותה של העותרת, אך סוף כל סוף בית המשפט לא הורה לשלם לעותרת סכום כלשהו, אלא קבע רק כי המנוח מצא את מותו בתאונת עבודה. עולה כי במקרה הנוכחי אין להתערב בהחלטתו של בית הדין הארצי, על פי המבחנים האמורים לעיל.

להשלמת התמונה, ניתן למצוא בפסיקת בית הדין הארצי מחלוקת בסוגיה קרובה. השאלה היא מה דינם של תשלומים שהושתו על המוסד בפסק דין, ולא שולמו במועדם. האם גם במקרה כזה ניתן לראות את התשלום ששולם באיחור כ"גמלה" שחוק פסיקת ריבית והצמדה לא חל עליה? בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע בעבר כי אם בוחר המוסד שלא לקיים פסק דין, ולא לשלם תשלום שהושת עליו מכוחו, אין הוא יכול להיתלות לאחר מכן בכך שמדובר בקצבה ולא בחוב פסוק. תוצאה כזו עלולה להוביל לכך שהמוסד יצא נשכר מהחלטתו לעכב על דעת עצמו ביצועם של פסקי דין (דעת הרוב בעב"ל 327/97 המוסד לביטוח לאומי נ' הררי (24.10.2004)). מנגד הובעו עמדות חולקות, לפיהן גם במקרה כזה לא חל על התשלומים חוק פסיקת ריבית והצמדה (ראו דעת המיעוט שם; עניין בולגנים). אלא ששאלה זו אינה עולה בענייננו. כאמור למעלה, ראשית הגישה העותרת תביעה לקצבה, שאותה דחו נציגי המוסד. במסגרת ההליכים הערעוריים שניהלה העותרת בבית הדין האזורי התקבלה עמדתה, אולם לא נפסק לזכותה סכום כסף שעל המוסד לשלמו. כל שניתן הוא פסק דין הצהרתי לפיו מות המנוח נגרם בשל תאונת עבודה. רק לאחר מכן קבע נציג המוסד את הסכום שלו זכאית העותרת, נכון למועד בו נקבע החיוב, על פי החישובים שערך. לא נטען בפנינו כי המוסד אחר בתשלומים אלה. לכן, אצלנו בכל מקרה לא מדובר באיחור בביצוע פסק דין, אלא במקרה שבו שולמה גמלה במועד מאוחר יותר לנוכח מחלוקת משפטית והכרעות שיפוטיות ומינהליות. יתר על כן, הגישות השונות שהוצגו לעיל ביחס לאיחור בביצוע פסק דין מדגישות את העובדה שבמקרה כגון זה שלפנינו – שבו אך ניתן סעד הצהרתי בדבר סיווג התאונה – אין מחלוקת כי מדובר בגמלה שחוק פסיקת ריבית והצמדה אינו חל עליה.

3. טענה שנייה של העותרת היא כי יש לפסול את הוראות החוק הקובעות כי אין לשלם לה תשלומי ריבית, לנוכח הפגיעה בקניינה. ברם, בית משפט זה כבר נדרש לשאלה זו וקבע, בהקשר דומה, כי החרגת תשלומים מעין זה שלפנינו מחוק פסיקת ריבית והצמדה אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לביטול החוק. בכך אין לתת פטור גורף לפגוע בזכויותיהם של הזכאים לקצבה או גמלה, אולם יש הצדקה לפסוע בהקשר זה בנתיב ביניים, המאזן בין צורכי הקופה הציבורית מצד אחד, לבין זכויותיהם של הזכאים מן הצד השני:

"חוק הקיצבאות בא להבטיח מידה של איזון נאות בין ציפייתם המוצדקת של הזכאים לקיצבאות - הנאלצים לעתים להמתין זמן רב עד לאישור זכאותם - לקבלת פיצוי על האיחור בו משתלמות להם הקיצבאות, לבין המשאבים העומדים לרשות המדינה...
חוק הקיצבאות מיישם בהוראותיו את האיזון הנדרש בין הצורך לפצות את מקבלי הקיצבאות על תשלומים ששולמו להם באיחור לבין ההתחשבות במגבלות משאביהן הכספיים של המדינה ושל רשויות מוסמכות אחרות...
תשלום קיצבה מטיל על הקופה הציבורית נטל חודשי קבוע ומתמשך, לתקופה ארוכה... מטרתו העיקרית של חוק הקיצבאות - כעולה מהרקע לחקיקתו וממה שהוסבר לקראת ובמהלך חקיקתו - הייתה לקבוע אמת מידה להתחשבות באינטרס הציבורי במקרים שבהם חלף זמן רב בין מועד היווצרות הזכאות לקיצבה לבין המועד בו היא מוכרת, והרשות ניצבת בפני צורך לשלם לזכאי קיצבאות שנצברו במשך תקופה ארוכה (ושנתכנו, בהצעת החוק ובהסברי הדוברים בכנסת, 'תשלומים רטרואקטיביים' ו'החזרים')" (בג"ץ 4769/90 זידאן נ' שר העבודה והרווחה פ"ד מז(2) 147, 164-161 (1993)).

אצלנו, כאמור, מצא האיזון את ביטויו בחוק, בכך שלעותרת נפסקו התשלומים בצירוף הצמדה אך ללא ריבית – איזון שאושר, כאמור, בפסיקה. יש להעיר, כפי שציינה באת-כוח המוסד, כי הנושא נמצא על סדר היום בבית המחוקקים, וכי אף הוגשה בשנים האחרונות הצעת חוק לפיה במקרים שבהם יאחר המוסד בתשלום הגמלה, יחוב הוא גם בתשלום הריבית (ראו הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תשלום ריבית על גמלאות המשולמות באיחור), התשע"ב–2012). אולם לעת הזאת, כאמור, לא נקבעה ההצעה בספר החוקים.

סוף דבר, ועם כל ההבנה, העתירה אינה באה בכלל המקרים החריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, ודינה להידחות על הסף.

4. העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב באלול התשע"ו (‏25.9.2016).




מעורבים
תובע: אדוה רביב
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: