ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין MAHARI WELDO דרכון נגד חיים רוזוליו :

לפני:

כבוד השופטת שרה שדיאור
נציג ציבור (עובדים) מר משה ראובני
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסי בנבנישתי

התובע
MAHARI WELDO דרכון 95403
ע"י ב"כ: עו"ד דניאל ועקנין
-
הנתבעים

  1. חיים רוזוליו ת.ז. XXXXXX704
  2. שלומי רוזוליו ת.ז. XXXXXX111
  3. אילנית רוזוליו ת.ז. XXXXXX496
  4. חנן אורן רוזוליו ת.ז. XXXXXX381

ע"י ב"כ: עו"ד איל שוויקה

פסק דין

בפני בית הדין תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי בגין סעיף 24 לחוק הגנת השכר, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים, הפרשות לפנסיה, שעות נוספות ודמי נסיעות.
הנתבעים טענו כי בעבר העסק היה על שמו של הנתבע 1 אך נמכר לאחר, וכי מי שניהל את העסק בפועל היה הנתבע 2. עוד טענו הנתבעים כי לנתבעים 3-4 אין חלק ב עסק נשוא ההליך , ומשכך דין התביעה נגדם להידחות.
לגופם של דברים טענו הנתבעים כי התובע קיבל את כל המגיע לו על פי דין ואף משך סחור ה בהיקף כ ספי לא מבוטל מבלי לשלם, חרף התחייבותו לשלם עבור הסחורה שנטל.

העובדות
התובע עבד בבית עסק ברח' בית ישראל 2, ירושלים. העסק הוא מכולת. (להלן:העסק או המכולת)
התובע קיבל תשלום במזומן.
שולם לתובע על חשבון הבראה וחופשה סך של 2,175 ₪ נטו בצ'ק שנפרע על ידי התובע.

המחלוקת
מי היה המעסיק, האם מר שלומי רוזוליו (נתבע 2) כטענת הנתבעים, או שמא כל הנתבעים ביחד ולחוד – כמעסיקים במשותף.
מהו מועד תחילת העבודה, האם מיום 26.6.11 כטענת הת ובע, או מיום 1.11.12 כטענת הנתבעים.
מה היה היקף העסקתו של התובע, האם כמפורט בתלוש השכר או בהיקף עבודה גדול יותר ומה שיעורו.
מה היו נסיבות סיום עבודתו של התובע. וכתוצאה, האם זכאי לפיצויי פיטורים.
האם משקפים התלושים את השכר ואת היקף העבודה בפועל ואת הזכויות אם לאו, והאם זכאי לפיצוי לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר.
האם זכאי התובע לתשלומים בגין הבראה, חופשה, חגים, פנסיה, ושעות נוספות ובאיזה שיעור.
האם זכאי התובע לדמי נסיעות ובאיזה שיעור. האם שולמו נסיעות כדין, לעניין זה היכן התגורר התובע ביחס למקום העבודה.

הכרעת הדין:

זהות המעסיק
אין מחלוקת כי בתקופה בה התובע עבד בחנות, היה העסק רשום על שמו של הנתבע 1.
כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבע 2 (להלן: "שלומי"), בנו של הנתבע 1, הוא שניהל את העסק בפועל, נתן הוראות לתובע ו שילם את שכרו.
הנתבע 3 הנו בן נוסף של הנתבע 1, ואחיו של שלומי. הנתבעת 4 היא אשתו של שלומי .
התובע טען כי הנתבע 1 לא היה מנהל שלו אך "יודע שהוא קרוב משפחה של הנתבעים 1-3 "(צ"ל 2-4). עוד טען התובע כי הנתבעים 2-4 היו ממונים עליו ומנהלים שלו בעבודה.
בעדותו בבית הדין מסר התובע כי שלומי קבע את שעות העבודה והחופשים של התובע, ערך רישום של שעות עבודתו, נתן לו את תלושי השכר ולאחר קבלת המשכורת התובע ישב עם שלומי ובדקו יחד את זכויותיו.
ביחס ליתר הנתבעים מסר התובע:
"ש. אתה מכיר את אילנית.
ת. כן.
ש. כמה פעמים יצא לך לפגוש אותה בבית העסק.
ת. שלוש פעמים, פעמיים ביום אני פוגש אותה.
ש. הכוונה שהיא נמצאת כל הזמן או שהיא מגיעה פעמיים שלוש ביום.
ת. היא באה וחוזרת, כל פעם באה ומביאה שתייה והולכת.
ש. דברת אתה ואילנית ביניכם.
ת. כן
ש. מה היא אמרה לך לעשות כשעבדת שם.
ת. כל הסחורה שהביאה אני הייתי עושה. היא מביאה אומרת תשים את זה פה או שם.
ש. אילנית היתה אחראית עליך במשהו, או רק בקשה לשים את הסחורה במקום זה או אחר. היא הייתה צריכה לומר לך מה לעשות? או שזה היה מקרי?
ת. שניהם היו אחראים שלי, שלומי והיא וגם אורן ש. תגדיר לי לשיטתך מה זה אומר אחראי עליך?
ת. הם אמרו לי הרבה דברים, גם דברים שהורדתי לרכב, מהרכב לקחו בעצמם.
ש. מי קבע כמה שעות אתה עובד במקום?
ת. שלומי
ש. אם היית רוצה יום אחד לא לעבוד, למי היית צריך להודיע?
ת. שלומי.
ש. אם היה מקרה בו אילנית בקשה ממך ושלומי בקש למי שמעת יותר לאילנית או שלומי?
ת. לא היה לי מקרה כזה
ש.כמה פעמים ראית את אורן במקום?
ת. כל יום ראיתי את כולם.
ש. איפה אורן גר?
ת. לא יכול לומר איפה הבית שלו, אך הוא גר בחיפה.
ש. אתה רוצה לומר שאתה לאורך העשר שעות לטענתך שאתה עובד אתה פוגש את אורן במקום, כי הוא נמצא שם?
ת. לפעמים ראיתי אותו לפעמים לא.
ש. כמה פעמים בשבוע ראית אותו?
ת. חוץ מיום שבת במהלך ששה ימים ראיתי אותו כל יום.
ש. מה אורן ביקש ממך לעשות?
ת. חלפו כבר שנתיים, לא כל כך זוכר, כל מה שאמרו לי עשיתי.
ש. חוץ מלהוריד סחורות מהרכב של אילנית מאילו עוד רכבים הורדת סחורות? היו עוד ספקים שהביאו סחורה?
ת. הכל אני עשיתי. הורדתי חלב, לחם, קמח, סוכר. גם הטבעתי את המחירים".
(עמ' 6 שו' 25 – עמ' 7 שו' 27, ההדגשות שלי ש.ש.).
וביחס לנתבע 1 מסר:
"ש. אילו הוראות קבלת מחיים?
ת. אני לא מכיר את חיים.
ש. אף פעם לא ראית את חיים?
ת. הייתי רואה אותו אבל לא היה אומר לי כלום.
ש. אתה יודע מה היה תפקידו של חיים במקום?
ת. היה מגיע לקופה. לא יודע מה תפקידו".
מעדות התובע עולה כי הנתבעים 3-4 לא העסיקו אותו כלל. התובע לא טען כי נתנו לו הוראות, מלבד להניח סחורה במקום זה או אחר. כמו כן, התובע שינה את גרסתו ביחס לנוכחות אורן בעסק. בתחילה טען שראה את אורן מדי יום, בהמשך טען כי לפעמים ראה אותו ולפעמים לא ובסוף אמר ש בשבתות לא ראה אותו כלל.
מתצהירי הנתבעים עולה כי הנתבעים 3-4 מעולם לא עבדו בבית העסק או היו ממונים עליו הגם שמדי פעם הביאו סחורות למקום.
בנסיבות אלה, משהתובע לא הוכיח כי הנתבעים 3-4 העסיקו אותו, התביעה נגדם נדחית.
הנתבע 1 היה בעל העסק, ומשכך הגם שהוסכם שלא ניהל את העסק, יש לחייבו יחד עם הנתבע 2 כמעסיקים במשותף.
לנוחות הנתבעים 1 ו-2 ייקראו מעתה ולהלן: "הנתבעים".

תקופת העבודה
התובע טען כי החל לעבוד אצל הנתבעים מיום 26.6.11.
הנתבעים טענו כי התובע החל לעבוד אצלם מיום 1.11.12.
לכתב התביעה צרף התובע תלושי שכר מחודש נובמבר 2012 וטען כי הגם שהחל לעבוד קודם לכן, לא קיבל תלושי שכר לתקופה הקודמת.
בתלושי השכר נרשם כי מועד תחילת העבודה 1.11.12.
התובע טען כי ערך רישום של שעות העבודה בזמן אמת ובקש לבסס טענתו בדבר מועד תחילת העבודה על רישום זה, אותם צרף כנספח ד' לכתב התביעה.
מעיון בנספח ד' עולה כי מדובר ב-2 עמודים שנרשמו בכתב יד באופן שאינו ברור כלל, ובכיוונים שונים של העמוד. דווקא אופן הרישום מעיד על אוטנטיות ואין להניח כי נערכו לצורך הגשת תביעה זו, כנטען על ידי הנתבעים.
בעדותו בבית הדין הוצגו לתובע מסמכים אלו (נספח ד' לכתב התביעה) התובע לא זיהה את כתב ידו:
"ש. תראה לי את הרישומים שרשמת, הרישומים המקוריים ב"כ התובע: נספח ד' לכתב התביעה.
ש. מפנה להעתקים שיש בידיי, מה מתוך זה הוא בכתב ידך. (מציג נספח ד' לכתב התביעה עמ' 2).
ש. זה לא כתב ידך? (עמ' 1 לנספח ד')
ת. (מעניין), לא מזהה.
ש. מי כתב את הנייר הזה?
ת. חלק מכתב היד שלי
ש. איפה כתב היש לא שלך?
ת. העמודה הראשונה היא שלי, העמודה השנייה – אני לא זוכר, זה מעורבב הכל.
ש. נספח ד' עמ' 1 העמודה השנייה מצד שמאל, מה כתוב למעלה בשורה השנייה?
ת. קשה מאוד לקרוא, זה מחוק. הכתב המצולם לא ברור (עמ 4 שו' 31 – עמ' 5 שו' 11 )(דגש שלי ש.ש.).
בהמשך התקשה התובע לשייך את השעות שנרשמו לחודש המתאים: "לא רשמתי את החודשים, אני לא יכול לזכור עכשיו" (עמ' 6 שו' 24).
נוכח האמור, בהעדר רישום החודשים שלגביהם נערך הרישום, לא ניתן להסתמך על מסמכים אלו ולהסיק מהם דבר לעניין מועד תחילת ההעסקה.
בנסיבות אלה, מועד תחילת העבודה הוא 1.11.12 בהתאם לתלושי השכר שהוגשו.
בסעיף 2 לתצהיר התובע נטען כי בכתב התביעה נפלה טעות סופר כאשר נרשם שהתובע סיום לעבוד בחודש 1.13, ולמעשה סיים עבודתו בחודש 1 /14.
במסגרת ישיבת יום 15.5.15 קבעו הצדדים את רשימת המוסכמות והפלוגתאות בתיק זה. בפלוגתא 2 נרשם: "מהי תקופת עבודתו של התובע, האם מיום 26.6.11 עד ינואר 2013, כטענתו , או מיום 1.11.12 עד ינואר 2013, כטענת הנתבעים.
בית הדין נתן תוקף של החלטה לרשימת המוסכמות והפלוגתאות שנקבעו, לאחר שהצדדים עיינו בהם, כמתועד בפרוטוקול הדיון.
נוכח האמור, ומשלא בקש התובע וממילא לא אושר לו לתקן את הפלוגתא, די היה בכך כדי לדחות את טענת התובע.
יחד עם זאת, הפלוגתא מתייחסת לתקופת העבודה, ולא רק למועד התחלת העבודה.
התובע הגיש תלושי שכר אף לחודשים שלאחר 1/13. התאריכים שעל גבי תלושי השכר אינם ברורים, אולם בתלוש הראשון שצורף (ושניתן אחרון) נרשם כי שנות הותק: 1.16 ומיתר התלושים עולה כי הותק עודכן מדי חודש בחודשו.
זאת ועוד, מעיון בתצהיר הנתבעים עולה כי אף לשיטתם התובע לא סיים לעבוד בחודש 1.13.
בסעיף 6 לתצהירי הנתבע ים 1 ו -2 נטען כי התובע סיים עבודתו בחודש ספטמבר 2013.
בעדותו מסר שלומי בעניין מועד סיום העבודה:
"ש. תאשר לי בסעיף 6 שכתבת שהתובע עזב את עבודתו בספטמבר 2013.
ת. מאשר.
ש. כיצד יתכן שהתובע שסיים את עבודתו ב 2013 הונפקו לו תלושים לאחר סיום עבודתו (אוקטובר ודצמבר)
ת. כנראה הפסיק וחזר
ש. מפנה אותך שוב לסעיף 6, כיצד יתכן שטענת בשאלה הקודמת כי יצא וחזר ת. הוא לא הופיע בוקר אחד ואמר לי שיש לו בעיות והולכים להפגין. הלך חזר, הלך וחזר, ושוב הלך וחזר.
ש. ההפגנה שאתה מדבר עליה התחילה ב 5.1.2014 למשך שבוע וחזרו לעבוד אחרי שבוע, כיצד זה מסתדר עם זה שאתה מייחס את זה לחודש ספטמבר.
ת. ב 1.1.14 העסק כבר לא היה שלנו
נוכח האמור, היות שהתובע קיבל תלושי שכר עד לחודש דצמבר 2013, ונוכח טענת הנתבעים אשר לא נסתרה, לפיה ביום 1.1.14 העסק כבר לא היה שלהם, נחה דעתנו כי התובע עבד אצל הנתבעים עד סוף 12/14.
הנה כי כן, התובע עבד אצל הנתבעים מיום 1.11.12 ועד 12/13, ובסך הכל 14 חודשים.

שעות העבודה של התובע
התובע טען כי עבד 7 ימים בשבוע. בימים א'-ו- עבד 10 שעות ביום ובשבת עבד כ-5 שעות.
הגם שהתובע טען למתכונת עבודה קבועה כאמור לעיל, התובע ערך חישוביו בעניין השעות הנוספות לפי "ממוצע שני החודשים בהם הצלחנו להניח את דוחות הנוכחות שערך התובע מול תלושי המשכורת שנפיק הנתבע" (חודשים 9.13 וחודשים 12.12 ובממוצע 255 שעות). בהתאם לחישוב זה טען התובע כי עבד 69 שעות נוספות מדי חודש.
התובע לא נימק מדוע ערך חישוביו לפי חודשים אלו בלבד, למרות שלטענתו ערך רישום שעות לגבי חודשים נוספים, כעולה מנספח ד'. עוד , לא הובהר מדוע ערך התובע השוואה בין הדוחות לבין תלושי השכר, בעוד שתלושי השכר קבועים והשכר לפיהם עמד על סך של 2,000 ₪ לחודש.
הנתבעים טענו כי התובע עבד מספר שעות בודדות מדי יום, בהיקף שלא עלה על תמורה בערך של 2,000 ₪ ולבטח לא עבד 7 ימים בשבוע, אף נוכח מקום העבודה. עוד טענו הנתבעים כי רישומי התובע פיקטיביים, נערכו לצורך התביעה ולא ניתן להבין מהם דבר.
שלומי אישר בעדותו כי: "אין לי רישום" של שעות העבודה של התובע (עמ' 13 שו' 14).
בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 נקבע:
"א. בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –
"גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;
"פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.
ב. על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות." )(דגש שלי ש.ש.).
נוכח האמור, נטל ההוכחה בדבר שעות העבודה של התובע (עד 60 שעות נוספות בחודש) חל על הנתבעים.
שלומי העיד כי אין הסכם כתוב בין הצדדים, אך סוכם בעל פה שהתובע יעבוד 3-4 שעות ביום תמורת סך של 2,000 ₪ בחודש. לדבריו "התובע עבד משעה שבע עד עשר, פעם עד 10:30, פעם בא ופעם לא בא".
התובע מסר בעדותו:
"ש. באיזה ימים ושעות עבדת בבית העסק.
ת. כל יום עבדתי עשר שעות.
ש. כולל שבת.
ת. שבת עבדתי חמש שעות.
ש. באילו שעות.
ת. מתחיל בשבע עד חמש ביום רגיל, ובשבת משש עד 12" (עמ' 4 שו' 7-12). .

למרות האמור, מעיון בנספח ד' עולה כי אף לשיטת התובע אין מדובר במתכונת עבודה קבועה. התובע עבד מספר שעות שונה בכל יום.
כך לדוג' בעמודה הימנית לעמ' 2 של נספח ד' נרשם כי התובע עבד בכל יום בין 5.5 שעות לבין 8 שעות. פעם אחת עבד 9 שעות ופעם אחת 12 שעות (יתר השעות אינן ברורות).
בעמודה האמצעית נרשם כי התובע עבד 10 ימים במשך 8 שעות, 6 ימים 10 שעות, פעם אחת 12 שעות, לפחות יומיים עבד 3 שעות ובמשך 3 ימים לא עבד כלל.
בעמ' 4 לנספח ה', מצד ימין ישנה טבלה שעל פי הנטען ערך התובע והשמאלית המשקפת אותם נתונים, בצורה ממוחשבת. הטבלה הימנית קשה להבנה. מהטבלה השמאלית עולה כי 16 ימים עבד התובע 8 שעות או פחות (4 מתוכם פחות מ-4 שעות), במשך יומיים לא עבד כלל, ורק 8 ימים עבד התובע 10 שעות או יותר.
מסמכי התובע סותרים טענות התובע ביחס לשעות עבודתו, ובפועל עולה כי התובע ביצע מספר מועט של שעות נוספות בחודש.
היות שהתובע לא הגיש דו"חות ברורים ביחס לכלל החודשים באופן שמאפשר לערוך חישוב של השעות הנוספות שביצע בפועל, התביעה בגין רכיב השעות נוספות נדחית.

תלושי השכר
התובע טען כי תלושי השכר לפיהם קיבל סך של 2,000 ₪ בחודש אינם משקפים את שכרו האמיתי וכי מדי חודש הוא ושלומי חישבו את שכרו בהתאם לשעות העבודה בפועל. שכרו החודשי עמד על סך של כ- 6,000-5,500 ₪.
הנתבעת טענה כי תלושי השכר משקפים את השכר האמיתי ששולם.
שלומי נחקר בעדותו ביחס לסעיף 20 לכתב ההגנה, לפיו:
"מוכחש האמור בסע' 36-39 לכתב התביעה. חיים ושלומי יוסיפו ויטענו, כי מדי חודש, דאגו הם להעסקת התובע בשעות בהיקף של 2,000 ₪...".
"ש. מכאן נובע שהיה רישום של שעות עבודה של התובע באמצעותו ידעתם להגיד לו מתי להפסיק לבוא. כי מילא את המכסה של 2000 ₪
ת. מוסכם שהוא עובד בין 3-4 שעות ויקבל 2000 ₪, אין לי רישום"
נוכח האמור לעיל בדבר שעות העבודה של התובע לפיו הוכח שהתובע לא עבד 3-4 שעות ביום, כטענת הנתבעים, אלא במשך ימים רבים עבד 8 שעות ביום, ולעיתים אף יותר מכך, נחה דעתנו כי שכרו של התובע אינו תואם את הרשום בתלושי השכר.
יחד עם זאת, התובע לא ביסס טענתו בדבר גובה השכר ששולם בפועל.
נוכח מהות תפקידו ותקופת העבודה, יש לקבל טענת הנתבעים לפיהם שולם לתובע סך של 23.12 ₪ לשעה, ובסך הכל לצורך חישוב רכיבי התביעה, משכורתו של התובע היתה 4,300 ₪ לחודש. יצוין כי התובע אף הוא התבסס על סך של 4,300 ₪ לצורך חישוב פדיון החופשה שתבע (סעיף 28 לכתב התביעה).
אין ספק כי תלושי השכר, שעומדים על שכר קבוע של 2,000 ₪ מדי חודש, סכום שאינו משקף את שכרו של התובע כאמור, וללא פירוט מספר השעות ומספר ימי העבודה, אינם ערוכים כדין.
בסעיף 26א (ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 נקבע:
(1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;
(2) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת;
(3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; הסכום הנקוב בפסקה זו יעודכן ב-1 בינואר בכל שנה (בפסקה זו – יום העדכון), בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי;
נוכח האמור, הפיצוי בגין תלוש שכר שאינו כדין לא יעלה על סך של 5,000 ₪.
התובע עתר לתשלום סך של 2,600 ₪ בגין תלושי השכר, ומשכך הנתבעים ישלמו לתובע סך של 2,600 ₪ בגין תלושי השכר שאינם ערוכים כדין.

נסיבות סיום העסקת התובע והזכאות לפיצויי פיטורים התובע טען כי בחודש ינואר 2014 נודע לו כי אשרת השהייה שלו לא תחודש, והוא הוזמן להתייצב במתקן חולות, טרם גירוש מהמדינה. בעקבות כך נתן לשלומי התראה של כשבוע מראש. לאחר מכן הוזמן לראיון ואשרת השהייה שלו חודשה.
בעדותו מסר התובע:
"ש. היית עצור בחולות?
ת. כן.
ש. כמה זמן היית עצור בחולות?
ת. הלכתי עברתי ראיון ושחררו אותי.
ש. אז חזרת ובקשת לחזור לעבודה?
ת. לא.
ש. למה לא?
ת. כי היה יום אחד רק.
ש. אז כמה ימים היית
ת. חודש.
ש. אז היית עצור במשך חודש
ת. כן
ש. ואחרי החודש הזה ביקשת משלומי לחזור לעבוד.
ת. לא".
הטענה לפיה היה עצור בחולות חודש הנה טענה כבושה, שלא נטענה במסגרת התצהיר.
זאת ועוד, התובע טען כי סיים עבודתו בנתבעת ביום 16.1.14 והודיע לשלומי כשבוע קודם לכן.
בסתירה לאמור, התובע צרף כנספח א' לכתב התביעה, אישור ממשרד הפנים לפיו בתאריך 17.12.13, לאחר שניתן לתובע להשמיע את טענותיו, ניתן לתובע צו לשחרור ממשמורת בתנאים.
כאמור, התובע אף לא נתן כל הסבר לכך שגם לאחר ששוחרר, לא ביקש להמשיך לעבוד.
בנסיבות אלה, התובע עזב מיוזמתו, ללא קשר להזמנתו למתקן חולות ולחידוש או אי חידוש אשרת השהייה שלו בארץ.
נוכח האמור, התביעה לדמי פיצויים נדחית.
לחילופין טען התובע כי על פי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני במשק היה על הנתבעים לבצע הפרשות של כספים לקופת פיצויים. יש לקבל את הטענה החילופית של התובע.
אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע סך של 3,010 ₪, בהתאם לסכום שהיה אמור להצטבר לתובע בקופת הפיצויים.

דמי הבראה
התובע טען כי לא קיבל דמי הבראה.
הנתבעים טענו כי נוכח תקופת עבודתו, אינו זכאי לדמי הבראה.
חרף האמור, בהתאם למוסכמה 3, הנתבעים שילמו סך של 2,175 ₪ עבור דמי הבראה ופדיון חופשה, כך שמודים בזכאותו לרכיבים אלו. סכום זה יקוזז מהסכום שייפסק לזכות התובע.
התובע השלים שנת עבודה וזכאי לדמי הבראה.
הנתבעים ישלמו לתובע סך של 2,244 ₪ בגין דמי הבראה.

דמי חופשה
התובע טען כי לא קיבל חופשות בכל תקופת עבודתו וזכאי לפדיון חופשה בסך 6,045 ₪.
הנתבעים טענו כי מדי חודש נתנה לתובע הזדמנות ליום חופש, על פי בחירתו, בתשלום, כך שקיבל את מלוא המגיע לו בגין רכיב החופשה.
בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 נקבע:
"(א) מעביד חייב לנהל פנקס חופשה שבו ירשמו ביחס לכל עובד הפרטים שיקבעו בתקנות".
הנתבעים לא הגישו פנקס חופש כנדרש, ולא הוכיחו טענתם.
מתלושי השכר עולה כי הגם שנצברו לתובע 14 ימי חופשה, התובע לא ניצל בפועל ימי חופשה.
נוכח תקופת העבודה, לא ניתן לקבל את חישוב התובע לפיו זכאי ל-31 ימי חופשה.
הנתבעים ישלמו לתובע סך של 2,730 ₪ בגין פדיון חופשה.

דמי חגים
התובע טען כי העמיד עצמו לרשות הנתבעים ככל שחפצו אך לא שולמו לו דמי חגים ועתר לתשלום 9 ימי חג בשנה.
הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי לדמי חגים לאור תקופת עבודתו. ביחס לחישובי התובע טענו כי אלו אמורים להיות משוקללים ביחס להיקף המשרה.
נוכח ההסכמה לפיה החנות היתה סגורה בשבתות נוכח מיקומה, מתקבלת טענת התובע לפיה העמיד עצמו לרשות הנתבעים, אולם החנות היתה סגורה בחגים והתובע לא עבד בפועל בימים אלו.
התובע לא עבד במשכורת ולפיכך זכאי לדמי חגים.
הנתבעים ישלמו סך של 1,755 ₪ בגין דמי חגים.

הפרשות לפנסיה
התובע טען כי הנתבעים לא הפרישו עבורו לפנסיה כנדרש.
הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי להפרשות לפנסיה וכי חישוביו אינם נכונים.
התובע היה זכאי שהנתבעים יפרישו עבורו לקרן פנסיה.
הנתבעים ישלמו סך של 3,010 ₪ חלף הפקדה לקרן פנסיה.

נסיעות
התובע טען כי לא קיבל תשלום עבור דמי נסיעות.
הנתבעים טענו כי התובע טען בפני שלומי שהוא גר בסמטה ליד העסק. עוד טענו כי מפעם לפעם התובע בקש עזרה בתשלום דמי נסיעות למשפחתו ולחבריו ושלומי היה נותן לו סכומי כסף של 100-150 ₪, מספר פעמים בחודש, כמחווה של רצון טוב.
בהתאם לפסיקה, על התובע נטל ההוכחה להוכיח מה היו הוצאותיו לעבודה ומתי הוציא אותם בפועל (ר' דב"ע נו/64-3 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב ואסתר קורנפיין). יחד עם זאת נפסק כי לצורך הוכחת הזכאות לדמי נסיעה די באמירה כללית של עובד כי לא קיבל נסיעות, כאשר ברור כי לאור מקום עבודתו המרוחק של העובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע אליה (ר' דב"ע נא/60-3 עטאללה בלוט נ' עזרא לוי ובניו בע"מ ותחנת דלק בר כוכבא, פסק דין מיום 15.8.91).
מעיון בתלושי השכר עולה כי אכן לא שולמו דמי נסיעות. עוד עולה כי התובע התגורר ברחוב כינרת 22, דבר שהיה ידוע לנתבעים.
מדובר במקום מרוחק מבית העסק, המצריך נסיעה באוטובוס.
התובע מסר בעדותו כי נסע באוטובוס מרחק של 5 תחנות.
בנסיבות אלה, הנתבעים היו צריכים לשלם לתובע עבור 2 נסיעות ביום.
הנתבעים לא ביססו טענתם בדבר תשלומים שונים שהעבירו לטענתם לתובע עבור נסיעות חבריו ובני משפחתו, לא כימתו את הסכום ואף לא עתרו לקיזוזו. מכל מקום, אין מדובר בתשלום דמי נסיעות לתובע.
הנתבעים ישלמו לתובע סך של 3,388 ₪ בגין דמי נסיעות.
סוף דבר:
התביעה נדחית ביחס לרכיבים: שעות נוספות ופיצויי פיטורים.
הנתבעים ישלמו לתובע בגין הרכיבים המפורטים מטה:
תלושי שכר שאינם תקינים בסך של 2,600 ₪.
הפרשות לפיצויים בסך 3,010 ₪.
דמי הבראה בסך 2,244 ₪.
פדיון חופשה בסך 2,730 ₪.
דמי חגים בסך 1,755 ₪.
הפרשות לקרן פנסיה בסך 3,010 ₪.
ודמי נסיעות בסך 3,388 ₪.
מסכום זה יקוזז סך של 2,175 ₪ ששולמו לתובע עבור פדיון חופשה והבראה.
הנתבעים ישלמו לתובע סך של 16,562 ₪.
בנוסף ישלמו שכ"ט עו"ד התובע בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ תמורת חשבונית כדין.
סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום. לא ישולמו במועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ו, (21 ספטמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.

נציג ציבור עובדים
משה ראובני

נציג ציבור מעסיקים
יוסי בנבנישתי

שרה שדיאור, שופטת


מעורבים
תובע: MAHARI WELDO דרכון
נתבע: חיים רוזוליו
שופט :
עורכי דין: