ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אטיאה רפאל אחזקות בע"מ נגד יעקב סולומון :

בפני כבוד ה שופט עוז ניר נאוי

תובעת
אטיאה רפאל אחזקות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אילן סובל
ממשרד יצחקניא ושות', משרד עו"ד

נגד

נתבע
יעקב סולומון
ע"י ב"כ עו"ד דותן צור

פסק דין

מבוא

התובעת שלפניי עותרת לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים מוסכמים והוצאות, בגין הפרת הסכם מכר מקרקעין.

הנתבע טען כי ההסכם לא הופר, כי הוטעה על ידי התובעת, כי שילם לתובעת סכומים ביתר ולפיכך התובעת אינה זכאית לסעדים מושא התביעה.

יוער בפתח הדברים וכפי שעוד יפורט להלן, כי תובענה זו הוגשה לאחר שהליך קודם בו נקט הנתבע בבית המשפט המחוזי מרכז לוד לביטול הסכם המכר והשבה, הסתיים בהסכמה לפיה: ההסכם יקוים, תמורת ההסכם תשולם במלואה, והתובעת תהא רשאית להגיש תביעה כספית אשר במסגרתה יילקחו בחשבון ההוצאות בבית המשפט המחוזי; מכאן התביעה.

תמצית העובדות

התובעת הינה חברה קבלנית בבעלותו ובניהולו של מר רפאל אטיאה, קבלן ויזם מוכר בנתניה ובאזור.

הנתבע עוסק בתיווך נדל"ן וכנטען הינו סוחר מקרקעין ותיק וממולח, הידוע כאחד המתווכים הוותיקים באזור נתניה.

בראשית 2010, בקשה התובעת למכור את זכויותיה במקרקעין הידועים כגוש 8245 חלקה 9 בנתניה, בשטח של 9,316 מ"ר (להלן: "המקרקעין").

הצדדים מתארים מסכת עובדתית ארוכה עובר להתקשרותם בהסכם מכר מחייב ואשר בין היתר כללה פרטים אודות משא ומתן שנוהל ביניהם, מעורבות צדדי ג', לרבות סוחר נדל"ן נוסף הפועל באזור נתניה, מר שאול ימין, סכומים, היקף הרכישה ועוד .

בסיומו של משא ומתן, בתאריך 12.7.2010, התקשרו הצדדים וכן מר שאול ימין בשלשה הסכמים, כדלהלן:

הסכם ראשון בין התובעת לבין הנתבע, לפיו התחייב הנתבע לרכוש מן התובעת 50% מזכויות התובעת במקרקעין, תמורת 566,500 דולר ארה"ב בצירוף מע"מ (להלן: "הסכם המכר");
הסכם נוסף בין התובעת לבין סוחר הנדל"ן, מר שאול ימין, לרכישת 25% נוספים מן המקרקעין;
הסכם אופציה אשר הקנה לנתבע את האפשרות לרכוש, תוך 4 חודשים, את 25% הנותרים במקרקעין (להלן: "הסכם האופציה").

הנתבע שילם סכומים שונים על חשבון תמורת הסכם המכר, אך לא את כולה. כך, אין חולק כי סך 316,500 דולר ארה"ב לא שולם, בין היתר, בשל טענות שונות של הנתבע, לרבות טענות הקשורות עם אי הסרת משכנתא אשר רבצה על המקרקעין, אי חתימת התובעת על הסכם שיתוף לגבי המקרקעין, ועוד.

בחלוף כשנה ממועד חתימת הסכם המכר, משלא שולמה מלוא התמורה וההסכם לא קוים, ניהלו הצדדים משא ומתן על מנת לנסות ולהגיע להבנות. בין היתר, נוהל המו"מ באמצעות בתו של הנתבע, הגברת איריס סולומון ואדם בשם מר משה מנחם, אשר נטען כי היה שותפו של הנתבע.

בתאריך 22.8.2011, בסופו של מו"מ, נחתם בין הצדדים הסכם פשרה במסגרתו ו בין היתר הוסכם, כי הואיל והצדדים אינם יכולים לקיים את הסכם המכר, ישלם הנתבע לתובעת סך 400,000 ₪ בצירוף מע"מ (להלן: "תמורת הסכם הפשרה/סכום הפשרה"), בנוסף לסכומים ששילם עד לאותו מועד במסגרת הסכם המכר, וכנגד תמורה כוללת זאת, יהא הנתבע זכאי להירשם כבעלים של 35% מהזכויות במקרקעין בלבד (חלף 50% בהסכם המכר).

עוד הוסכם, כי הסכם המכר יבוטל חלקית וכי הסכום האמור ישולם במעמד חתימת הסכם הפשרה. התובעת טוענת כי סוכם שבגין סכום הפשרה יינתנו ארבעה שיקים וכמו כן, לבקשת הנתבע הוסכם כי מועד תשלום סכום המע"מ בגין תמורת הפשרה, ידחה (להלן: "הסכם הפשרה").

בפועל, רק שיק אחד מבין הארבעה שנמשכו נפרע, בסך 100,000 ₪, ויתרת ההמחאות חוללו בהיעדר פירעון. בהמשך, כנגד שיק שני שילם הנתבע במזומן סך 100,000 ₪, באיחור, והיתרה בגין יתרת השיקים והמע"מ לא נפרעה. לפיכך נקטה התובעת בהליכי הוצאה לפועל בגין השקים שלא שולמו.

ההליך בבית המשפט המחוזי

בתאריך 12.3.2012 עתר הנתבע בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד, במסגרתה ביקש להורות על ביטול ההסכמים, הסכם המכר והסכם הפשרה, וכן עתר להורות על השבת הסכומים ששולמו במסגרתם. לחלופין, עתר להורות על אכיפת ההסכמים תוך תיקון טעות באשר לסכום התמורה, על פי מה שהגדיר תכונות הממכר בפועל (ה"פ 19857-03-12).

בדיון שהתקיים בתאריך 19.7.2012 קבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, כבוד הנשיאה (כתוארה אז) הילה גרסטל ולהסכמתם ניתן תוקף של פסק דין, כדלהלן:

"הצעת בית המשפט
ההסכם יקוים. המבקש ישלם את הסכום החסר בסך 200,000 ₪ תוך 30 יום מהיום וישמור לעצמו את הטענות הכספיות, לרבות לעניין הפער במספר יחידות הדיור בין מה שלטענתו הוצג לו, לבין מה שיקבל בפועל.
עם ביצוע התשלום כאמור לעיל יעברו לידי ב"כ המבקש המסמכים הנדרשים מטעם המשיבה לצורך ביצוע העברת הזכויות ויעוכבו ההליכים בתיק ההוצאה לפועל כדי לאפשר לב"כ המבקש להסדיר מול מייצגי המשיבה בתיק ההוצל"פ את נושא סגירתו.
המשכנתא הרשומה על זכויות המשיבה ואשר ההלוואה בגינה נפרעה תימחק תוך 30 יום מהיום.
המשיב יהא רשאי להגיש תביעה כספית כלפי המבקש על סמך טענותיו נגדו ומדגיש את כפירתו בטענות המבקש כפי שבאו לידי ביטוי בתובענה זו, לרבות בכל הנוגע למיסוי.
הוצאות הליך זה יילקחו בחשבון במסגרת התיק הכספי."

להצעה זו ניתן כאמור, תוקף של פסק דין, כאשר בתאריך 4.9.2012 תוקן פסק הדין, באופן שחלף סך 200,000 ₪ נכתב סך 264,000 ₪ אשר כלל אף את סכום המע"מ, בגין תמורת הסכם הפשרה (נספח 27 לתביעה).

התביעה וההליכים דנן

בעקבות פסק הדין שולמו מלוא הסכומים אותם חב הנתבע לתובעת, לרבות הסכומים מושא הליכי ההוצאה לפועל בהם נקטה התובעת, ועסקת המכר הושלמה.

לאחר מכן, בתאריך 8.5.2013 הוגשה התביעה דנן בסדר דין מקוצר, במסגרתה עתרה התובעת לחייב את הנתבע בתשלום סך 385,435 ₪, המורכב מן הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם המכר וכן מן ההוצאות בהן נשאה התובעת, לטענתה, בבית המשפט המחוזי.

בהסכמת הצדדים, ניתנה לנתבע רשות להתגונן והתיק נקבע לישיבה מקדמית (החלטה מתאריך 25.3.2014).

לאחר שהוגשו ראיות הצדדים וטרם קביעת התיק לשמיעה, קבע בית המשפט כי השאלה בה יש להכריע הינה שאלת הפרת הסכם הפשרה כדלהלן (החלטת כבוד השופטת קיציס, מתאריך 14.7.2015):

"עילת התביעה הינה הדרישה לפיצוי מוסכם מכח הפרת ההסכם השני, ועל כן אני סבורה כי אין מקום להאריך בשאלת הפרות ההסכם הראשון כאשר בהסכם השני נקבע במפורש כי הצדדים מוחלים על כל נזק שנגרם כתוצאה מהפרה זו.

על כן, את החקירות יש לייחד לשאלה זו."

לאחר שהועבר התיק לשמיעה לפניי, התקיימה ישיבה מקדמית נוספת שלאחריה נשמעו העדים.

תמצית הטענות הרלבנטיות

טענות התובעת
הנתבע הפר פעמיים וברגל גסה את שני ההסכמים, נמנע מלשלם את יתרת התמורה, הן על פי הסכם המכר והן על הסכם הפשרה.

לפיכך ובהתאם לסעיף 19 להסכם המכר, על הנתבע לשלם לתובעת פיצויים מוסכמים בסך 56,650 דולר ארה"ב בצירוף מע"מ, אשר נכון למועד הגשת התביעה, הינם סך 236,555 ₪.

אין בסיס לטענות הנתבע כי הוטעה על ידי התובעת עובר לכריתת הסכם המכר, באשר לטיב המקרקעין ואפשרויות ניצולם, שכן הנתבע הינו מומחה למקרקעין אשר עוסק למחייתו בתיווך ובסחר בנדל"ן.

יתר על כן, הנתבע התייעץ עם מומחים טרם התקשרותו עם התובעת; כך, היה הנתבע מיוצג על ידי עו"ד אברהם ללום שהינו מומחה במקרקעין; כמו כן, שכר את שירותיו של השמאי דוד טיגרמן וכן את שירותי האדריכל דורון אהלי.

לאלה יש להוסיף כי בהתאם להוראות הסכם המכר הצהיר הנתבע כי ראה ובדק את המקרקעין, הומלץ לו למנות שמאי מטעמו, כי הוא רוכש את המקרקעין AS IS וכי הוא מוותר על כל טענה בקשר לכך (סעיף 8 להסכם המכר).

יש לדחות את טענות הנתבע כי התובעת הפרה את הסכם המכר וסיכלה את ביצועו, שעה שלא חתמה על הסכם שיתוף בקשר עם המקרקעין. כפי שעולה מהסכם המכר, התחייבות כזו לא נכללה בו ובעניין זה הודה הנתבע כי הוטעה לחשוב כי קיים הסכם שיתוף על ידי בא כוחו, עו"ד ללום (סעיף 71 לבקשת הרשות להגן מטעם הנתבע).

טענת הנתבע כי שילם סכומים במזומן, נוסף לתמורה החוזית, הינה טענה סתמית שנטענה בעלמא וממילא לא נמצאה כל אסמכתא לתמיכה בה. לעניין זה מוסיפה התובעת וטוענת, כי הנתבע סתר עצמו בכתבי טענותיו השונים, באשר לבסיסה של טענה זו, לא הציג אסמכתאות למשיכת הסכומים ששילם במזומן, כטענתו, ולא זימן את מר שאול ימין שלטענתו נכח בעת משיכת הכספים ותשלומם. כמו כן, לא זימן את עו"ד ללום אשר לטענתו נכח אף הוא בעת ששולמו כספי המזומן.

הנתבע טען אף כי בידיו הקלטות של מר אטיאה, אך גם אותן נמנע מלהציג.

אין בסיס לטענת הנתבע כי משחתמו הצדדים על הסכם הפשרה בוטל אף הסכם המכר וממילא בוטל סעיף הפיצוי המוסכם; לשון הסכם הפשרה תומכת בכך.

אף אם אין התייחסות בהסכם הפשרה לסוגיית הפיצוי המוסכם, כטענת הנתבע, הרי שאומד דעת הצדדים מחייב את המסקנה כי הפרת הסכם הפשרה גוררת בהכרח זכות לפיצוי מוסכם.

לאור האמור, משהפר הנתבע את שני ההסכמים, הן את הסכם המכר והן את הסכם הפשרה, חב הוא בתשלום הפיצוי המוסכם.

נוסף לפיצוי המוסכם, על הנתבע לשפות את התובעת בגין הוצאותיה בהליך הסרק אותו נקט הנתבע בבית המשפט המחוזי, בסך 148,880 ₪.

טענות הנתבע

בעניין תביעת שכר הטרחה
התובעת לא הוכיחה את רכיב ההוצאות ולפיכך יש לדחות את תביעתה בעניין זה. כך, לא הוצג הסכם שכר טרחה, אסמכתאות על תשלומים בפועל או על פירעונם של תשלומים כלשהם.

לא ברור אם התשלומים ששולמו כשכר טרחה, הינם בגין ההליך דנן או בגין ההליך בבית המשפט המחוזי.

התובעת הסתפקה בתיעוד חלקי ובלתי מפורט של תשלומים ששילמה. מר אטיאה מטעמה לא ידע להגיד מה סוכם עם התובעת בכל הקשור לתשלומי שכר טרחה, ולעניין התשלומים בפועל, הפנה לדפי חשבון בנק שלא הוצגו; למעט עדות זו לא הובאו עדים נוספים ולא הוצגו ראיות.

התברר כי הסכומים שתובעת התובעת בגין הוצאותיה הינם אף בגין ההליך דנן ומדובר בניסיון הטעיה על ידי התובעת.

בעניין הפיצוי המוסכם

משבוטל הסכם המכר והצדדים התקשרו בהסכם הפשרה, בוטל הלכה למעשה גם סעיף הפיצוי המוסכם בהסכם המכר ולפיכך אין התובעת זכאית לתשלומו; פרשנותו הדווקנית של הסכם הפשרה אשר ביטל את הסכם המכר, מחייבת תוצאה זו.

לפיצוי המוסכם אין ולא היה מקום להוסיף מע"מ (טענה זו שנטענה בכתבי הטענות, נזנחה בסיכומים).
במסגרת כתבי הטענות טען הנתבע אף טענות הקשורות עם ההתקשרות בהסכם המכר לרבות כי הוטעה ורומה ביחס למספר יחידות הדיור, אותן ניתן לבנות על המקרקעין. כבר עתה אומר כי בשים לב להוראות הסכם הפשרה , לפיהן ויתרו הצדדים על כל הטענות עד לחתימתו, וכן להחלטת כבוד השופטת קיציס כאמור, סבורני כי הן אינן רלבנטיות עוד.

מכל מקום, יצוין כי בעניין זה טען הנתבע כי הוטעה על ידי התובעת באשר לזכויות הבניה במקרקעין וזאת באמצעות חוות דעת שמאית שגויה (מטעם השמאי דוד טיגרמן מתאריך 27.7.2009). בפועל, בניגוד למצגי התובעת, כך טען, שווים של המקרקעין היה נמוך בהרבה מזה שהוצג על ידיה והטעיה זו הצדיקה את ביטולם של ההסכמים.

במסגרת סיכומיו הדגיש הנתבע כי טענות להטעיה ולתרמית ביחס למהות הממכר וכמות יחידות הדיור שניתן לבנות עליו, כאמור, בעינן עומדות, ואף קיבלו משנה תוקף שעה שהתובעת נמנעה מלעמת את הנתבע עמן, במסגרת החקירה הנגדית.

נטען עוד, כי התובעת היא זו שהפרה את הסכם הפשרה, באשר בניגוד להוראות הסכם הפשרה (סעיף 5), לא מסרה לנתבע את החזקה במקרקעין תוך 30 יום ממועד חתימת הסכם הפשרה, ואף המשכנתא שהיתה רשומה על המקרקעין, לא הוסרה תוך מועד זה, כמתחייב.

לטענת הנתבע, הואיל ומסירת החזקה והסרת המשכנתא לא היו מותנים בפירעון יתרת התמורה, אזי ברור כי מי שהפרה את הסכם הפשרה בהפרה יסודית, היא התובעת דווקא.

הפרה זו תוקנה רק בעקבות פסק הדין בבית המשפט המחוזי, לאחר למעלה משנה מן המועד שנקבע בהסכם הפשרה לקיום ההתחייבות.

הנתבע הוסיף וטען כי לא הפר את ההסכמים, שכן שילם ביתר סך 600,000 ₪, בגינו לא ניתנו לו חשבונית או קבלה. לפיכך, בניגוד לטענת התובעת, במועד ההפרה הנטענת, שילם הנתבע את כל התמורה החוזית ואף מעבר לכך. הנתבע הציג לתמיכה בטענתו זו מסמכים אשר חלקם נכתב על ידי מר אטיאה מטעם התובעת, ובאחד מהם נרשם בתאריך 12.12.2011 , כי שולם על ידי הנתבע סך 1,800,000 ₪; נתון זו נתמך במסמך נוסף שכנטען הינו תוצאת פגישה נוספת בין הצדדים. הסבריו של מר אטיאה לגבי מסמכים אלה, כך טען הנתבע, אינם יכולים לעמוד.

ראיות הצדדים

התובעת הגישה את תצהירו של מר רפאל אטיאה אשר תמך בעובדות ובטענות הנתבעת. כמו כן, התייחס מר אטיאה לטענות הנתבע כמפורט לעיל. מר אטיאה צרף לתצהירו, בין היתר, העתקים מההסכמים בין הצדדים; התכתבויות בין הצדדים; העתקי שיקים שנמסרו; אסמכתאות לביצוע תשלומים שקיבלה התובעת ועוד. כמו כן, צורפה חוות דעתו של השמאי דוד טיגרמן מתאריך 27.6.2010, אשר כפי שנכתב בה נערכה לבקשת הנתבע למטרת אומדן שווי לבנק הפועלים (חוות דעת זו הינה מאוחרת לחוות הדעת הראשונה מתאריך 27.7.2009, אשר נטען לגביה שהוצגה עובר לחתימה על הסכם המכר ועמדה בבסיס טענת הנתבע להטעיה).

התובעת תמכה את תביעתה אף בתצהיר מטעם מר משה מנחם, אשר פעל להביא את הצדדים לחתימה על הסכם הפשרה. מר מנחם הצהיר, בין היתר, כי הנתבע ואשתו פנו אליו ומסרו לו כי הנתבע נקלע לקשיים, כי אינו יכול לעמוד בתשלומים וכי אינו מעוניין בעסקה. כמו כן, הצהיר כי לאחר שתיווך בין הצדדים והסכם הפשרה נחתם, הודה לו הנתבע על שחילץ אותו מן העסקה והשיג לו תנאים מסחריים טובים לרכישת 35% מן המקרקעין; לאות תודה שלח לו הנתבע זר פרחים.

מנגד, תמך הנתבע את טענותיו בתצהיר מטעמו תוך שהתבסס על התצהיר שהוגש בתמיכה לבקשת רשות להגן ואשר פורטו בו הטענות דלעיל. הנתבע ביסס את טענתו להטעיה מצד התובעת, על חוות דעתו הראשונה של השמאי דוד טיגרמן מתאריך 27.7.2009, אשר לטענתו הוצגה לו על ידי התובעת, עובר לחתימה על הסכם המכר ולפיה ניתן היה לבנות על המקרקעין 13.25 יחידות דיור; לאחר החתימה על הסכם הפשרה ובשים לב לחלק המופחת שנרכש (35%) ניתן היה לבנות 9.27 יח"ד בלבד.

בניגוד למצגים אלה ועל מנת לבסס את טענתו להטעיה, צרף הנתבע את חוות דעתו של האדריכל דורון אהלי, מתאריך 14.1.2012, לפיה ניתן להקים על המקרקעין 7.64 יח"ד בלבד. כמו כן, צרף חוות דעת שמאית נוספת, מטעם השמאי ישראל יעקב ולפיה ניתן לבנות על המקרקעין 7.35 יח"ד (חוות דעת מתאריך 28.2.2012).

באשר לחוות דעתו של השמאי טיגרמן מתאריך 27.6.2010, אותה מכנה הנתבע חוות הדעת השניה, טען הנתבע כי אכן הזמין אותה, אך משלא הגיע להבנות עם מר אטיאה באשר לאפשרות רכישת יח"ד עתידיות, חלף רכישת מקרקעין, לא היה לו עוד צורך בחוות דעת זו וסבר כי כלל לא הוכנה. עוד טען, כי דבר הכנתה נודע לו רק בשנת 2013 עת פנה בעניין אחר לטיגרמן ונמסר לו כי קיים חוב בגינה. מכל מקום טען, כי גם נתוני חוות דעת זו שגויים.

עוד הגיש הנתבע לתמיכה בטענותיו לעניין הטעיה, חוות דעת עדכנית מטעם השמאית מיכל בר פרו, מתאריך 15.4.2015.

כן הוגש תצהירה של בתו של הנתבע, הגברת איריס סולומון ; הגברת סולומון הצהירה כי בעקבות מצוקה בה היו נתונים אביה ואמה בשל הסכם המכר, פנתה לאטיאה ונפגשה עמו במשרדו , בתאריך 12.12.2011. לטענתה, אמר לה אטיאה כי לא יוכל להחזיר כסף אך הציע דירה בפרויקט אחר אותו הוא בונה, וכי תמורת סך 300,000 ₪, בנוסף לסך 1,800,000 ₪ - אותם שילם הנתבע עד לאותו מועד, יוכל לרכוש הנתבע את אותה דירה. גברת סולומון טענה כי מר אטיאה חזר על סכום זה בשני מסמכים שונים.

דיון והכרעה

החלטתי לקבל את התביעה בחלקה; להלן טעמי.

בחתימתם על הסכם הפשרה מחלו הצדדים על הפרות הקשורות עם הסכם המכר

הוראות הסכם הפשרה, מתאריך 22.8.2011 , מלמדות כי הצדדים מחלו על הפרות כאלה ואחרות, אם היו, ועל כל נזק שנגרם עקב אי קיומו של הסכם המכר – ההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים כאמור, מתאריך 12.7.2010.

להלן ההוראות הרלבנטיות בהסכם הפשרה, המלמדות כי הצדדים הסכימו כאמור:

"והואיל (רביעי – נ.ע.) והצדדים הגיעו יחד להסכמה משותפת לבטל חלקית את ההסכם המקורי שנחתם ביניהם ולאפשר לקונה להירשם כבעלים על החלק היחסי שבעבורו שילם הקונה למוכר בהתאם לאמור להלן;

"והואיל (חמישי – נ.ע.) והצדדים מעונינים להסדיר את היחסים החדשים ביניהם על פי תנאי הסכם ביטול עסקה חלקי זה...";

"הצדדים מצהירים כי לא נגרם להם כל נזק מביטול העסקה החלקי ומשכך מוסכם ע"י הצדדים כי לא יגבו פיצויים עקב ביטול העסקה החלקי ולא יהיו טענות אחד כנגד השני ו/או כנגד עוה"ד שטיפלו בעסקה ובביטול העסקה החלקי" (סעיף 10 להסכם הפשרה).
יוצא אם כן, כי ממועד חתימת הסכם הפשרה פתחו הצדדים דף חדש ומשכך אין עוד רלבנטיות להפרות, אם היו, או למצגים או להטעיות אם היו, עובר לחתימה על הסכם המכר או במהלך ביצועו (ועל כך עוד להלן). בהתאם קבע בית המשפט (כבוד השופטת קיציס), בהחלטתו מתאריך 14.7.2015 (טרם הועבר התיק לשמיעה לפניי) כי:

"עילת התביעה הינה הדרישה לפיצוי מוסכם מכח הפרת ההסכם השני, ועל כן אני סבורה כי אין מקום להאריך בשאלת הפרות ההסכם הראשון כאשר בהסכם השני נקבע במפורש כי הצדדים מוחלים על כל נזק שנגרם כתוצאה מהפרה זו.

על כן, את החקירות יש לייחד לשאלה זו."

נבחן להלן את שאלת הפרתו של הסכם הפשרה על ידי הנתבע.

הפרת הסכם הפשרה על ידי הנתבע

סבורני כי ממכלול הראיות ובשים לב אף להודאת הנתבע וההליך בבית המשפט המחוזי, אין חולק כי הנתבע הפר את הוראות הסכם הפשרה ולא שילם את תמורתו במועד.

כך, במסגרת סעיף 2 להסכם הפשרה הוסכם, בין היתר, כדלהלן:

"מוסכם בין הצדדים כי עבור החלק היחסי ששילם הקונה למוכר וכנגד תשלום נוסף על סך – 400,000 ₪ בצירוף מע"מ שישלם הקונה למוכר במעמד זה, יעמוד חלקו של הקונה על 35% מתוך 50%, כמסוכם בהסכם המכר המקורי." (ההדגשה אינה במקור).

אין חולק כי הנתבע לא שילם את הסך הקבוע לעיל – תמורת הסכם הפשרה, במעמד חתימת ההסכם. הנתבע אף לא הכחיש את טענות התובעת באשר לפריסתו של סכום הפשרה ל – 4 תשלומים, את העובדה כי לא שילם את המע"מ בגינו וכן את עובדת חילול שניים מתוך ארבעת השיקים, שניתנו על חשבון תשלום זה.

כך ובין היתר, הנתבע נמנע מלהתייחס לטענות התובעת בתביעה בעניין זה, במסגרת בקשת הרשות להגן. בנוסף, במסגרת תצהירו, לא הכחיש הנתבע כי לא שילם את הסכום האמור במלואו וכי שילם אותו רק "בסופו של דבר" (סעיף 3.2 לתע"ר הנתבע).

יתר על כן ובעיקר, לשון הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בתביעת הנתבע בבית המשפט המחוזי, מלמדת כי הנתבע לא שילם מחצית מסכום הפשרה ואף לא את סכום המע"מ, כדלהלן:

"הצעת בית המשפט
ההסכם יקוים. המבקש (הנתבע דכאן – נ.ע.) ישלם את הסכום החסר בסך 200,000 ₪ תוך 30 יום מהיום וישמור לעצמו את הטענות הכספיות, לרבות לעניין הפער במספר יחידות הדיור בין מה שלטענתו הוצג לו, לבין מה שיקבל בפועל...." (ההדגשה שלי – נ.ע.).

משכך, אך ברור הוא כי הנתבע הפר את הסכם הפשרה, עת לא שילם את תמורתו אלא לאחר פסק הדין בבית המשפט המחוזי, מתאריך 19.7.2012, דהיינו כשנה ויותר לאחר המועד בו היה עליו לשלם - בעת שנחתם הסכם הפשרה - בתאריך 22.8.2011 (הצדדים לא הביאו ראיות לעניין המועד בו קוים בפועל פסק הדין בבית המשפט המחוזי, למעט טענה במסגרת סיכומי התשובה מטעם התובעת שם נטען בכלליות כי מיד לאחר שנאות הנתבע למלא אחר פסק הדין במחוזי, נמסרו לבא כוחו המסמכים הנדרשים להשלמת העסקה – סעיף 5 לסיכומי התשובה).

מנגד, טענות הנתבע להפרת הסכם הפשרה על ידי התובעת, לא הוכחו ולא נמצא להם תימוכין בהסכם.

כך, אין בהסכם הפשרה בסיס לטענה כי תשלום סכום הפשרה מותנה בהסרת המשכנתא. ודוק.

תשלום סכום הפשרה נקבע בסעיפים 2 ו-3 להסכם הפשרה, והוסכם כי תשלום זה יבוצע מידית במעמד חתימת ההסכם. בסעיף 2 קבעו הצדדים כי לאחר שישלם הנתבע לתובעת, תשלום נוסף בסך 400,000 ₪ בצירוף מע"מ " במעמד זה" יעמוד חלקו של הנתבע על 35%, במקום 50% שנקבעו בהסכם המקורי:

"מוסכם בין הצדדים כי עבור החלק היחסי ששילם הקונה למוכר וכנגד תשלום נוסף על סך – 400,000 ₪ בצירוף מע"מ, שישלם הקונה למוכר במעמד זה, יעמוד חלקו של הקונה על 35% מתוך [מילה מחוקה-נ.ע.] במקום 50%, כמוסכם בהסכם המקורי. (להלן: "החלק היחסי").

בסעיף 3 הוסכם כי כנגד תשלום 400,000 ₪ הנוספים, יבוטל ההסכם חלקית לגבי החלק הנותר מהנכס. בשום מקום בסעיפים אלה, לא הותנה התשלום בהסרת המשכנתא.

התחייבות התובעת להסרת המשכנתא, נקבעה במנותק, ולא נקבעה כתנאי לתשלום סכום הפשרה. דווקא פרשנות הפוכה, היא המתקבלת יותר על הדעת, ולפיה ככל שהיה קשר בין הדברים, מדובר בקשר הפוך, קרי, כי עם התשלום יעמוד חלקו היחסי של הנתבע על 35%, ואז יימסר החלק היחסי, כאמור בסעיף 5 להסכם הפשרה:

"..המוכר מתחייב לפעול כך שלא יאוחר מ – 30 מיום החתימה על הסכם זה, ימסר החלק היחסי מהנכס לקונה נקי מכל חוב ו/או חבות ו/או עיקול ו/או הליך משפטי ו/או שיעבוד ו/או משכון ו/או משכנתא ו/או זכות כלשהי לצד ג'".

ברי כי תשלום התמורה לא הותנה במסירת החזקה והסרת המשכנתא, וכאשר נקבע בהסכם כי התמורה תשולם במעמד החוזה, כאמור בסעיף 2, אין כל הגיון אחר, בהתחייבות למסירת החלק היחסי כשהוא נקי תוך 30 יום ( בעניין זה מקובלות עלי טענות התובעת בסעיף 3 לסיכומי התשובה).

מכל מקום, משהפר הנתבע את ההסכם ולא שילם את תמורת הסכם הפשרה, ממילא לא היה על התובעת למסור את החזקה או להסיר את המשכנתא, כפי שאף העיד מר אטיאה (עמוד 17, שורות 28 ואילך). כאמור, על הנתבע היה לשלם את תמורת הסכם הפשרה במעמד חתימת ההסכם ומשלא עשה כן, אין הוא יכול לדרוש מסירת החזקה וממילא את קיומן של יתר התחייבויות המוכר.

יתר על כן, אף התנהלות הנתבע מלמדת כי לא היה קשר בין תשלום התמורה להסרת המשכנתא. כך, הנתבע התחייב לשלם את מלוא התמורה במעמד חתימת הסכם הפשרה ובפועל הסכימו הצדדים כי תמורה זו תיפרס ל – 4 תשלומים; לא הוסכם וממילא הנתבע לא הוכיח, כי התנה את התשלום, בהסרת המשכנתא.

אף אם יהיה מי שיטען כי היה על התובעת לעשות כן – להסיר את המשכנתא - למרות שלא שולמה תמורת הסכם הפשרה (סעיף 5.4 לסיכומי הנתבע), הרי שהנתבע לא הוכיח כי המשכנתא לא הוסרה כנטען. כאמור, בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים, בין היתר, לעניין זה כדלהלן:

"המשכנתא הרשומה על זכויות המשיבה ואשר ההלוואה בגינה נפרעה תימחק תוך 30 יום מהיום."

כלומר, סבורני כי לשון זו מלמדת כי הצדדים הסכימו כי מחיקת המשכנתא הינה עניין טכני שכן ההלוואה נפרעה וברי כי אם היה הנתבע משלם את תמורת הסכם הפשרה, יכול שהיתה לו עילה לטעון טענות אלה. בעניין זה תומכת אף עדותו של מר אטיאה שאישר כי הסרת המשכנתא היתה ענין טכני "...ומטעמים טקטיים של הבטחת הנכס האישורים של הסרת המשכנתא נשארו אצל עורכי הדין" (עמוד 18, שורות 25-27).

סבורני אף, כי העובדה שהנתבע לא תבע תשלום פיצוי מוסכם, תומכת ומחזקת אף היא את האמור.
מיום 7.8.2001
תיקון מס' 77
ס"ח תשס"א מס' 1805 מיום 7.8.2001 עמ' 515 ( ה"ח 3013)
תחולת סעיף הפיצוי המוסכם בהסכם המקורי על הסכם הפשרה

טענת הנתבע לפיה משבוטל הסכם המכר והצדדים התקשרו בהסכם הפשרה, בוטל גם סעיף הפיצוי המוסכם - אינה יכולה לעמוד, ולו בשל לשונו הברורה של הסכם הפשרה. ודוק.

תחילה, בכותרת הסכם הפשרה נכתב כי הסכם הפשרה הינו: "נספח להסכם מכר מיום ה – 12 לחודש יולי שנת 2010"; נספח משמעו, חלק ממנו.

יתר על כן, הסכם הפשרה קובע כי הסכם המכר - ההסכם הראשון מתאריך 12.7.2010 - יבוטל באופן חלקי בלבד, באופן שיצומצם החלק במקרקעין אותו רוכש הנתבע כדלהלן:

"והואיל (רביעי – נ.ע.) והצדדים הגיעו יחד להסכמה משותפת לבטל חלקית את ההסכם המקורי שנחתם ביניהם ולאפשר לקונה להירשם כבעלים על החלק היחסי שבעבורו שילם הקונה למוכר בהתאם לאמור להלן;

וכן:
"והואיל (חמישי – נ.ע.) והצדדים מעונינים להסדיר את היחסים החדשים ביניהם על פי תנאי הסכם ביטול עסקה חלקי זה (להלן גם: "הסכם ביטול עסקה חלקי")";

וכן:
"מוסכם בין הצדדים כי עבור החלק היחסי ששילם הקונה למוכר וכנגד תשלום נוסף על סך – 400,000 ₪ בצירוף מע"מ שישלם הקונה למוכר במעמד זה, יעמוד חלקו של הקונה על 35% מתוך 50%, כמסוכם בהסכם המכר המקורי." (סעיף 2 להסכם הפשרה);

וכן:
"הצדדים מסכימים כי, בשל הסיבות האובייקטיביות של מקרה זה והנסיבות הבלתי שגרתיות כמפורט לעיל מאחר ומדובר על מקרקעין שלא ניתן לממש את הזכויות בהם, וכי לא קיים הסכם שיתוף בין כל הבעלים במקרקעין ולמרות הוראות הסכם המכר המקורי שנחתם ביום 12/07/2010 תבוטל העסקה חלקית לגבי החלק הנותר והקונה יהיה זכאי להירשם כבעלים של 35% בלבד מתוך המגרש (להלן: "החלק הנרכש") לפי תנאי הסכם זה" (סעיף 4);

וכן:
"הצדדים מסכימים כי הסכם ביטול עסקה חלקי זה...מבטל את ההסכם לגבי החלק היחסי שמבוטל למפרע..." (סעיף 12);

הנה כי כן, הוסכם על ביטול חלקי ועל ביטול חלקי בלבד.

יתר על כן, הצדדים אינם קובעים כי תניות הסכם המכר יבוטלו וכפי שמסכימים הצדדים, הסכם הפשרה מצמצם, הן את חלקו של הנתבע במקרקעין והן את יתרת התמורה שעליו לשלם. ממילא אין בהסכם הפשרה כל הוראה כי הוראות הסכם המכר ובכללן הוראות הפיצוי המוסכם, מבוטלות; בעניין זה תומכת אף עדותו המהימנה של מר אטיאה (עמוד 17, שורות 5-7).

אין בידי לקבל את טענתו של הנתבע (סעיף 5.1 לסיכומיו) כי משלא הוסדרה סוגיית הפיצוי המוסכם מפורשות בגדרו של הסכם הפשרה, הרי שממילא היא אינה קיימת. כאמור, לשונו של הסכם הפשרה אינה נותנת כל מקום לפרשנות מגמתית זו, שעה שהנתבע מסכים כי הסכם הפשרה הינו נספח להסכם המכר וכי הסכם המכר מבוטל באופן חלקי בלבד.

לאור האמור, הנני דוחה את טענת הנתבע כי אין תחולה לסעיף הפיצוי המוסכם בהסכם המכר, בגין הפרת הסכם הפשרה.

לא הוכח כי הנתבע שילם לתובע סכומים במזומן

טענות הנתבע כי שילם סכומים שונים במזומן לתובעת, לא הוכחו.

הנתבע לא הציג כל אסמכתא לתשלום סכום כלשהו, נוסף לסכומים ששילם ואשר התובעת אשרה את תשלומם. הנתבע אף לא הציג אישור משיכה מחשבונו או כל אישור מתאים אחר, כי אכן סכומים נוספים אלה שולמו על ידיו.

אף גרסאות הנתבע בעניין זה השתנו מפעם לפעם. כך, בתחילה טען כי שילם למר אטיאה 100,000 דולר במזומן ושיק שקלי מתאים על סך 50,000 דולר, שמסר לשאול ימין (סעיפים 47 ו – 53 לתצהיר הבר"ל). דא עקא, בתצהירו טען כי שילם 600,000 ₪ "שחור" (סעיף 5.2) ובמסגרת החקירה הנגדית חזר לגרסת 100,000 דולר במזומן; כמו כן, כי שיק על סך 50,000 דולר שנמסר למר ימין, נפרע על ידי אטיאה וימין בבנק (עמוד 29 לפרוטוקול, שורה 9 ואילך).

הנתבע נמנע מצירוף כל אסמכתא לעניין זה, ובהיעדר ראיה למניעה כלשהי, יכול היה להציג למצער דף חשבון או אסמכתא אחרת לגבי פירעון השיק, אך גם בכך חדל.

הנתבע טען כי למסירת הכספים היו עדים, הן מר ימין והן עו"ד ללום. חרף זאת, נמנע מזימונם וההלכה פסוקה ידועה ופועלת לרעתו (ראה עמוד 28, שורה 26 עד עמוד 29; עמוד 30 שורה 29 ואילך; עמוד 31, שורות 5-7).

הנתבע ניסה להתלות במסמכים אשר נטען לגביהם כי נערכו על ידי מר אטיאה ובהם אישר מר אטיאה כי קיבל סך 1,800,000 ₪, הכולל את תשלומי המזומן. סבורני כי אף ניסיון זה לא צלח.

כך, מקובלת עלי גרסתו של מר אטיאה לגבי תכנם של אותם שני מסמכים והפירוט שניתן לגבי מסמכים אלה בתצהירו (המסמכים, נספחים 2 ו – 3 לתצהירה של הגברת סולמון). כך בין היתר , הצהיר אטיאה כי מדובר בתרשומת אשר במסגרתה רשם נתונים מפיה של בתו של הנתבע אך לא היה בהם כדי להודות בתשלום סכום כלשהו (ראה סעיף 60 לתצהיר). תצהירו לא נסתר וגרסתו לעניין זה, כי מדובר בתרשומת בניסיון להגיע להבנות, אשר כללה נתונים שמסרה בתו של הנתבע, לא נסתרה (עמוד 17, שורה 8 ואילך).

אף עיון במסמכים, אינו מלמד את מה שמבקש הנתבע ללמוד מהם, לרבות ובין היתר כי הנתבע שילם לתובעת סכום כזה או אחר. כך, המסמכים כוללים מספרים רבים ואין התייחסות לסכום מיוחד דווקא. אכן, במקום אחד נכתב זיכוי בסך "1800", אך בכל הכבוד לא ניתן ללמוד מכך כי הנתבע שילם סכום זה, כי מדובר ב – 1,800,000 ש"ח או כי שולם סכום אחר לתובעת, שלא נרשם בספריה.

תמיכה לאמור הינה אף העובדה, כי בין גרסת הנתבע לגרסת בתו התגלו סתירות, בין היתר, באשר למספר הפגישות שהתקיימו בין הצדדים ומי נכח בהן (עדות בתו של הנתבע עמוד 24, שורות 26-29).

יתר על כן, אחד המסמכים (נספח 2) העמוס יותר בפרטים, כלל לא צורף, לא לעתירת הנתבע למחוזי ואף לא לבקשת הרשות להגן מטעמו, ואף בשל אלה סבורני כי לא ניתן ליתן משקל ממשי למסמכים אלה.

לאור האמור, הנני דוחה את טענת הנתבע לתשלום תמורה ביתר.

לא הוכח כי הנתבע הוטעה

סבורני כי לטענות ההטעיה והתרמית, אין עוד רלבנטיות שכן אלה קשורות עם החתימה על הסכם המכר וכאמור, הצדדים התקשרו בהסכם פשרה, שם ויתרו על כל טענה או תביעה עד למועד חתימתו. לפיכך סבורני, אין עוד בסיס לטענות בעניין הטעיה ומרמה, אשר נולדו לאחר החתימה על הסכם המכר וטרם ההתקשרות בהסכם הפשרה.

כך או כך, משעה שהתקשר הנתבע בהסכם הפשרה עת ידע כי כבר הוטעה, לטענתו, הרי שטענת ההטעיה לא יכולה לעמוד. בעניין זה נשאל הנתבע בחקירה הנגדית, מדוע התקשר בהסכם פשרה עם אדם שרימה אותו אך לא נתן מענה ענייני . טענתו כי רכש את המקרקעין שכן לא היתה לו ברירה , אינה רצינית ויש לדחותה (עמוד 27, שורה 27), בפרט כאשר הנתבע ה וכיח כי הכיר את הדרך לבית המשפט כאשר לא רצה בקיומם של ההסכמים (המרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי).

בנסיבות אלה אין מנוס מן המסקנה כי לו אכן סבר הנתבע כי רומה, בכל הקשור למספר יחידות הדיור אותן ניתן לבנות על המקרקעין לאחר החתימה על הסכם המכר, הרי שהיה עליו להימנע מחתימה על הסכם הפשרה או להתייחס לכך במסגרתו. טענותיו לעושק ולחץ במסגרת הסכם המכר, לא הוכחו וממילא נזנחו בסיכומיו.

אוסיף כי אף אם ניתן היה לטעון כי טענות אלה – הטעיה ומרמה – חלות אף בכל הקשור להסכם הפשרה, הרי שיש לדחותן, שכן מדובר בנתבע בעל ניסיון אשר היה מיוצג. בנוסף, במסגרת ההסכם הצהיר הנתבע כי בדק את המקרקעין וכן הומלץ לו לפנות לשמאי מטעמו (סעיף 8 להסכם המכר).

יתר על כן, דווקא בחקירתו הנגדית שמט את הבסיס תחת טענות אלה, עת הודה כי כלל לא היה צריך לבדוק בעסקאות כגון דא:

"ש. וודאי ראית בתצהיר של אטיאה מפורטות שההסכם שלנו נעשה כמה וכמה עסקאות שאתה והבן שלך מעורב בהם בעסקאות מאוד גדולות, אתה קונה 7 ורבע דונם ועוד באזור השרון ומגרש חקלאי באזור נתניה כל העסקאות האלה אתה עושה בלי להבין מה אתה עושה? ת. אני כן מבין. בקרקע חקלאית לא הייתי צריך לבדוק אם אפשר לבדוק או לא, ידעתי מה המחירים באזור ועל פי עשיתי את העסקאות." (עמוד 26, שורות 9 – 13) [ההדגשות שלי-נ.ע.].

מעבר לאלה, גרסתו של הנתבע לעניין ההטעיה לא נתמכה בעד כלשהו ואף מר שאול ימין, שותפו לרכישה, לא הובא. להיפך, הוכח כי הנתבע דווקא התייעץ עם מומחים מטעמו, לרבות האדריכל דורון אהלי (עמוד 27, שורה 9; וכן מכתב מטעמו של האדריכל - נספח 36 לתצהיר אטיאה); כמו כן, אף הודה הנתבע כי פנה לשמאי טיגרמן (סעיף 4.8 לתצהירו). הנתבע לא התייחס לטענות אלה בסיכומיו וממילא לא סתר אותן.

לאלה יש להוסיף כי כאמור, מדובר באיש נדל"ן בעל ניסיון של למצער 20 שנה ואף בשל כך קשה לקבל את גרסתו כי רומה (עמוד 25, שורה 5).

שיעור הפיצוי המוסכם

הנתבע טען באופן גורף כי התובעת אינה זכאית לפיצוי המוסכם שכן זה בוטל במסגרת הסכם הפשרה. לא נטענה כל טענה כי הפיצוי גבוה או כי יש להפחיתו.

כאמור, איני סבור כי הסכם הפשרה ביטל את הוראות הסכם המכר, שכן זה ביטל באופן חלקי את הוראותיו והיווה נספח להסכם המכר. לפיכך, סבורני כי סעיף הפיצוי המוסכם (סעיף 19 להסכם המכר) בעינו עומד.

משקבעתי לעיל, כי הסכם הפשרה הופר וכי הוראות הסכם המכר בעינן עומדות, וכשמנגד הנתבע לא טען כל טענה לעניין גובה הפיצוי או הפחתתו, יש לפסוק על תשלום הפיצוי בסך 56,650 דולר ארה"ב בצירוף מע"מ במלואו, שהם 236,555 ₪.

הלכה פסוקה היא כי במצב הדברים הרגיל, בהעדר טענה להפחתת הפיצוי המוסכם, התוצאה היא בינארית. כך קובע בעניין זה כבוד השופט י' עמית בע"א 2161/11 דרור נ' פרץ (5.2.2013):

"כאמור, המערערים לא עתרו בכתב הגנתם כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 15(א) ויורה על הפחתת הפיצוי המוסכם, וככלל, על צד הטוען כי יש מקום להפחתת הפיצוי מוסכם להעלות הטענה במפורש בכתבי טענותיו (ראו ע"א 630/84 בוקובזה נ' רוזוליו, פ"ד לט(2) 584 (1985); ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה [1982] בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642 (1992)). מכאן, שבמצב הדברים הרגיל, כאשר בית המשפט מוצא כי יש מקום לפסוק פיצוי מוסכם, הרי שבהעדר טענה להפחתת הפיצוי המוסכם, התוצאה היא בינארית – אם ההסכם הופר ייפסק מלוא הפיצוי המוסכם, ואם ההסכם לא הופר – לא ייפסק פיצוי מוסכם." [ההדגשות שלי –נ.ע.]

יוער כי במסגרת הגנתו טען הנתבע כי הפיצוי המוסכם אינו יכול לכלול מע"מ אך טענה זו נזנחה בסיכומים ולפיכך לא מצאתי ליתן לה כל משקל.

הוצאות במחוזי

כאמור, במסגרת הסכמת הצדדים שקבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, הוסכם כי הוצאות ההליך שם, יילקחו בחשבון במסגרת הליך זה. כאמור, התובעת עותרת לחייב את הנתבע בסך 148,880 ₪, שכן טענה כי סכום זה שולם בגין ההליך שם.

סבורני כי התובעת לא הוכיחה כי סכום זה שולם במלואו בגין ההליך במחוזי. כך, עיון במסמכים שצורפו אינו מלמד בגין מה שולם הסכום ואם אכן שולם במלואו.

התובעת צרפה מסמך אחד, שנושאו רשימת חשבוניות כאשר הלקוח הינו "רפי אטיאה" ולא התובעת. מכל מקום, אין במסגרת מסמך זה כל אזכור בגין מה חויב הלקוח והאם עסקינן בתיק במחוזי.

התובעת נמנעה מצירוף הסכם שכר טרחה, ואף נמנעה ממתן כל הסבר אחר שיבהיר בגין מה החיובים הנזכרים ברשימת החשבוניות והאם אכן שולמו (נספח 28, עמוד 47 לתביעה). המסמך הנוסף שצורף, שהינו קבלה זמנית, מלמד כי אכן בגין ההליך במחוזי (19857-03-12) שולם סך 46,800 ₪ וסך זה בלבד.

כידוע, על התובעת הנטל להוכיח כי הסכום שתבעה קשור עם ההליך במחוזי וזאת לא נעשה, למעט באשר לסך 46,800 ₪.

תמיכה לאמור היא העובדה כי במסגרת חקירתו הנגדית שמט מר אטיאה את הבסיס תחת תביעתה זו של התובעת עת הודה כי הסכום שנתבע, כולל גם את ההליך דנן (עמוד 21, שורות 10-13). כמו כן, כשנשאל האם יש בידיו אסמכתאות לתשלום בפועל, השיב כי לא הגיע עם הנהלת חשבונות (עמוד 19, שורות 21-22).

מכל מקום, אף אם שולם סכום כזה או אחר על ידי התובעת הרי שכידוע ענין ההוצאות נתון לשיקול דעת בית המשפט. ההלכה הפסוקה קובעת כי יש לפסוק הוצאות ריאליות אשר הינן הוצאות סבירות, הכרחיות ומידתיות [ראו בג"ץ 891/05, ע"א 2617/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ'
הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר (30.6.2015)].

כפי שאף נקבע, בקביעת ההוצאות יש לקחת בחשבון מכלול שיקולים וגורמים, וביניהם יש להתחשב באופייה של התביעה, בסעד המבוקש וביחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה בהליך ועוד:

"בין גורמים אלה יש למנות את אופיה של התביעה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על-ידי בעל הדין בהליך, ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו" [ראו: רע"א 6568/05 רוני כץ נ' גניה כץ (17.8.2005)].

לאחר שלקחתי בחשבון את מכלול השיקולים האמורים במקרה דנן, תוך התחשבות, בין היתר, בסכום ההוצאות ושכר הטרחה אותו הוכיחה התובעת, משכו והיקפו של ההליך בבית המשפט המחוזי, סבורני כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות בסך 15,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 55,000 ₪.

סיכום

לאור האמור, התביעה מתקבלת בחלקה במובן זה שאני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הפיצוי המוסכם בסך 236,555 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, לאחר שלקחתי בחשבון את טענות הצדדים וכן את ההליכים שנוהלו בבית משפט זה ובבית המשפט המחוזי, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות בסך 15,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 55,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז לוד, תוך 45 יום.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ' אב תשע"ו, 24 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אטיאה רפאל אחזקות בע"מ
נתבע: יעקב סולומון
שופט :
עורכי דין: