ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קרן שגב נגד המכללה האקדמית לישראל ברמת גן בע"מ :

התובעת: קרן שגב
על-ידי ב"כ עו"ד יצחק אגר

נגד

הנתבעים: 1. המכללה האקדמית לישראל ברמת גן בע"מ
2. ד"ר יצחק שמר
3. רויטל אבנר
על-ידי ב"כ עו"ד ליאור קרן

בית משפט השלום (כבוד השופט שוורץ) , קיים ביום 8.5.16 ישיבת קדם משפט אשר במהלכה נדונה שאלת הסמכות העניינית לדון בתובענה ולאור העלאת הטענה בהקשר זה בכתב ההגנה. בתום הדיון הורה בית המשפט לצדדים להגיש סיכומי טענות בכתב בסוגית הסמכות העניינית . בין לבין, ועוד בטרם הגשת הסיכומים, הודיעו הצדדים לבית המשפט שהגיעו לידי הסדר שלפיו התובענה תועבר לבית המשפט המחוזי (להלן: " ההסדר הדיוני"). להסדר הדיוני ניתן תוקף של החלטת בית משפט ביום 22.6.16 , ללא התייחסות לשאלת הסמכות (להלן: " ההחלטה"). בהתאם להחלטה, הועברה התובענה לבית משפט זה.

החלטה

עניינה של החלטה זו הוא תוקף החלטה המאשרת את הסכמת צדדים להעביר תביעה מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, ללא שנבדקה הסמכות של בית המשפט הנעבר.

בית משפט השלום (כבוד השופט שוורץ) , קיים ביום 8.5.16 ישיבת קדם משפט אשר במהלכה נדונה שאלת הסמכות העניינית לדון בתובענה ולאור העלאת הטענה בהקשר זה בכתב ההגנה. בתום הדיון הורה בית המשפט לצדדים להגיש סיכומי טענות בכתב בסוגית הסמכות העניינית . בין לבין, ועוד בטרם הגשת הסיכומים, הודיעו הצדדים לבית המשפט שהגיעו לידי הסדר שלפיו התובענה תועבר לבית המשפט המחוזי (להלן: " ההסדר הדיוני"). להסדר הדיוני ניתן תוקף של החלטת בית משפט ביום 22.6.16 , ללא התייחסות לשאלת הסמכות (להלן: " ההחלטה"). בהתאם להחלטה, הועברה התובענה לבית משפט זה.

העברה בטלה מעיקרה;
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בפרוטוקול הדיון, בהסדר הדיוני ובהחלטה, הגעתי לידי מסקנה שלפיה נפלה שגגה בידי הצדדים בהסדר הדיוני. לעניין זה סבורני שחרף הסכמת הצדדים אזי אין סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בתובענה ולכן ההסכמה מושא ההסדר הדיוני להעביר את ההליך לבית המשפט המחוזי בטלה מעיקרה, ואין בהחלטה כדי להכשיר את הסמכות ואנמק;

כידוע, הסמכות נקבעת לפי הסעד הנתבע כנוסחו בכתב התביעה, ואין בכוחם של בעלי דין להקנות לבית משפט סמכות עניינית, ככל שזו לא קיימת לו על פי דין, וכלשונו של מ"מ הנשיא זוסמן, כפי שצוטטה בהסכמה על-ידי הנשיא שמגר: " שום כמות של הסכמה לא תוכל להקנות סמכות לבית המשפט" (ב"ש 748/86 ב.ס.ט בע"מ נ' קיבוץ יפעת, פ"ד מ(4) 379, 384 (1986)).

אפנה גם לספרו של גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015) (להלן: " גורן"), בעמ' 36:
"אין בהסכמתם של בעלי הדין להתדיין לפני ערכאה שיפוטית אחת כדי להקנות לה סמכות עניינית בנושא שבו המחוקק מסר את הסמכות לערכאה שיפוטית אחרת".

ראה עוד: ע"א 119/87 מרהג' נ' רמדאן, פ"ד מד(4) 377, 381א (1990); עדנה בקנשטיין ונאוה ברוורמן "הלא יעבירנו עוד?" עלי משפט ה 7, 20 (2006) (להלן: " בקנשטיין וברוורמן").

אדגים; הסכמת צדדים להסמיך את בית המשפט המחוזי לדון בתביעת פינוי, אינה יכולה להקנות סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בתביעה בהינתן שהסמכות העניינית לדון בשימוש וחזקה במקרקעין מוקנית לבית משפט השלום לפי הסמכויות שבחוק בתי המשפט , התשמ"ד-1984 (להלן: " חוק בתי המשפט"). לכן שעה שמוגשת לבית המשפט בקשה לאשר הסכמה של בעלי הדין להעביר את ההליך שנדון לפניו לבית משפט אחר, שומה על בית המשפט לבדוק האם ההסכמה הולמת את הסמכות שקבועה בחוק בתי המשפט לגבי בית המשפט הנעבר. משמע, על בית המשפט לבחון ולברר את שאלת הסמכות ורק לאחר ובכפוף לבדיקה הוא מגיע למסקנה שאכן הסמכות מוקנית לבית המשפט הנעבר, ייתן תוקף של החלטה להסכמה ויורה על העברת ההליך לבית המשפט הנעבר. בית המשפט אינו משמש חותמת גומי ולא יאשר הסכמה כאמור, קודם לבדיקה של שאלת הסמכות ולאחר שישתכנע שההסכמה משקפת את הדין.

אפנה לכך שניתן להעביר תביעה על יסוד סעיף 79 לחוק בתי המשפט, רק כאשר מצא בית המשפט המ עביר שאין בסמכותו לדון בתביעה. כך גם הכלל המשלים שלפיו (גורן, בעמ' 92):
"אין בית המשפט רשאי להעביר תובענה לדיון במקום אחר, זולת אם מצא שאין הוא מוסמך לדון בעניין...(בר"ע 205/74 זיזי נ' ראש העיר אשקלון, פ"ד כט(1) 744 (1975))"

החובה לברר את שאלת הסמכות העניינית מוטלת על בית המשפט אף מבלי שהצדדים עוררו אותה (רע"א 8105/11 ג'ולאני נ' סלימאן (פורסם בנבו, 11.12.11) בפסקה 12), שכן:
"הלכה מושרשת היא כי בית המשפט עצמו חייב לבדוק את העובדות שמקנות לו את הסמכות, אפילו לא חלקו הצדדים על עניין הסמכות..."
ראה גם: ע"א 613/77 אדלר נ' שומרי אמוני בע"מ, פ"ד לב(1) 788, 792 (1978); גורן, בעמ' 36.

פועל יוצא של האמור הוא כאשר מועברת תביעה לבית משפט אחר שלא בהתאם לאמור יש להורות על בטלותה. לעניין זה אפנה למאמר של בקנשטיין וברוורמן בעמ' 19 והאסמכתאות הנזכרות בו, כדלקמן:
"...ברור בעליל שניתן לבטל החלטה שהעבירה שלא כדין את הדיון לבית-דין אחר. במקרה כזה בית-הדין הנעבר אינו מעביר חזרה את העניין לבית-הדין המעביר, אלא החלטת ההעברה מתבטלת, והפועל היוצא מביטול זה הוא שהעניין נשאר בבית-הדין המעביר".

למען הסר ספק אדגיש שאיני יושב כערכאת ערעור על החלטת בית משפט השלום להעביר את התביעה. אולם, בשבתי כבית המשפט הנעבר שומה עלי לבחון האם ההעברה בוצעה כדין. ככל שיתברר שההעברה נעשתה תוך חריגה מסמכות אזי דינה בטלות ויש להשיב את התביעה לבית המשפט המעביר. בעבר נדרשתי לעניין זה ואפנה להחלטתי בת.א. (ת"א) 1407/08 זבלדוביץ נ' שוסטר, בפסקה 11 (פורסם בנבו, 6.7.09).

בענייננו; כתב התביעה שלפניי אינו מקנה סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי לדון בתביעה, שכן עסקינן בתביעת לשון הרע שלפיה מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בסכום שנמצא בסמכות בית משפט השלום. אין כל מניעה שבית משפט השלום ידון בעילת התביעה, קרי, לשון הרע, וככל שימצא שמתקיימים יסודותיה, יחייב את הנתבעים בפיצוי הכספי הנתבע. כאמור אין בכוחם של הצדדים להתנות על הסמכות העניינית ולהסכים בניגוד לסמכויות שקבועות בחוק בתי המשפט. משכך, עסקינן בהעברה חסרת תוקף שכן הסמכות לדון בתביעה מוקנית לבית משפט השלום ואין בהחלטה שמאשרת את הסכמת הצדדים, כדי להקנות סמכות לבית המשפט המחוזי .

סבורני שחובה היתה על בית משפט השלום ל ברר את שאלת הסמכות בטרם אישור ההסדר הדיוני. לא מצאתי בהחלטת בית המשפט כל אזכור לכך שבית המשפט בדק את נושא הסמכות והגיע למסקנה שלפיה צודקים הצדדים בהסכמתם להעביר את התביעה לבית המשפט המחוזי. אמנם נושא הסמכות התעורר בכתב ההגנה , עת נטען שהיה על התובעת להגיש עתירה מינהלית, אך הדבר לא נבחן ולא נמצא כל ביטוי לכך בהחלטת בית המשפט. זאת ועוד, ההסדר הדיוני אינו מתיישב עם הטענה האמורה, שכן ההליך לא הועבר לבית המשפט לעניינים מינהלים אלא לבית המשפט המחוזי, ובהעדר כל טענה שלפיה הסמכות היא לבית המשפט המחוזי ככזה.

"לא יעבירנו עוד" – ההלכה;
מודע אני להוראת סעיף 79 לחוק בתי המשפט, שלפיה שעה שמועבר הליך מבית משפט אחד לאחר, לא יעבירנו בית המשפט הנעבר, וזאת גם אם ההעברה בטעות יסודה. עם זאת, לא ראיתי בהוראה זו כדי להותיר את התובענה בבית המשפט המחוזי ואסביר;

סעיף 79 לחוק בתי המשפט מורה כדלקמן:
(א) מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם.
(ב) בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד.
(ההדגשות אינן במקור – א.א.)

מלשון הסעיף עולה שעל מנת שיחול, יש צורך בהתקיימות שני תנאים מצטברים: האחד, בית המשפט המעביר " מצא" שהתביעה אינה בסמכותו, קרי, בית המשפט המעביר ערך דיון, הכריע בשאלת הסמכות, ומצא שזו לא בסמכותו; השני, התביעה הועברה לבית המשפט הנעבר בהתאם להכרעה האמורה, קרי התביעה הועברה נוכח חוסר סמכותו של בית המשפט המעביר.

אפנה בהקשר זה לדברי כבוד השופט רובינשטיין (כתוארו אז) ברע"ב 5916/11 סלע נ' שירות בתי הסוהר, בפסקה ו' (פורסם בנבו, 21.10.11) לאמור:
"...סעיף 79 עניינו מקרים בהם בית המשפט המעביר מצא עצמו מחוסר סמכות (בש"א 2244/05 מיצר לפיתוח בע"מ נ' גנאם זידרן [פורסם בנבו] (2005); בש"א 5679/09 זהר אלפסי נ' עו"ד אבנר פרידמן [פורסם בנבו], פסקה 4 (2009)). אולם, מקום שבית המשפט היה בעליל מוסמך בעת פתיחת ההליך, אין הוא יכול להעביר את הדיון מכוח סעיף זה ".
(ההדגשות אינן במקור – א.א.)

מכאן גם נובע הכלל המשלים שלפיו ככל שלבית המשפט יש סמכות, אזי לא ניתן ליישם את הוראות סעיף 79 לחוק בתי המשפט (ראה, ע"א 689/02 שרבט נ' שרבט, בפסקה 7 (פורסם בנבו, 8.6.06)).

משכך, סעיף 79 לחוק בתי המשפט חל בהקשר זה רק כאשר בית המשפט מעביר את התביעה מפאת חוסר סמכות לדון בה.

לשלמות התמונה אוסיף שהרציונל שמונח בבסיס סעיף 79 לחוק בתי המשפט הוא מטעמי יעילות ומניעת פגיעה שלא לצורך במתדיינים (וראו: בקנשטיין וברוורמן, בעמ' 22-21):
"באשר לכלל שבו עסקינן, כוונת המחוקק, הנלמדת מהפסיקה ומהספרות, היתה למנוע את טלטלתו של האזרח המתדיין מערכאה לערכאה..."

לעניין זה אפנה לכך ש בית המשפט העליון עמד על כך שישנם "טעמים פרגמטיים [ש]מצדיקים להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי-הדין 'לטלטל' את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית-משפט אחד למשנהו ולאחר מכן שוב לבית-משפט אחר; גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות פעם סוף על-מנת שבעלי-הדין ייכנסו מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם לגופו של העניין..." (רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נה(2) 817, 820 (2001)).

וביישום לענייננו:
התנאי הראשון – "מצא בית המשפט"; במקרה שלפניי התביעה הועברה מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, בהתאם להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה. בית המשפט לא בדק ולא הכריע בשאלת הסמכות העניינית שהתעוררה בכתבי הטענות ובדיון, לא כל שכן, הטענה הייתה שעל התובעת היה להגיש כאמור תובענה מנהלית, הגם שלא נתבע סעד למתן הצהרה לבטלות החלטת ועדת המשמעת, שאז ייתכן והיה בסיס לטענה. כל שנטען מבוסס על עילה ופיצוי שמצויים בסמכות של בית משפט השלום. הדעת נותנת שאילו בית משפט השלום היה נותן דעתו לסמכות כאמור בהסדר הדיוני הוא לא היה מאשר את ההסדר הדיוני, אלא אם היה מוצא בסיס לסמכות בית המשפט המחוזי לדון בהליך, אך כזאת אין.

התנאי השני – העברה מפאת חוסר סמכות; בנסיבות המתוארות, אין חולק שתנאי זה אינו מתקיים , שכן, התביעה הועברה נוכח הסכמת הצדדים שהתגבשה להסדר דיוני שאושר על ידי בית משפט השלום. משכך, אין עסקינן בהעברה מפאת חוסר סמכות אלא בהעברה מכח הסדר דיוני והדברים ברורים.

לפיכך מסקנתי הי נה שלא מתקיימים בנסיבות המקרה התנאים הדרושים להותרת ההליך בבית המשפט המחוזי וכנדרש בסעיף 79 לחוק בתי המשפט.

למעלה מהצורך אוסיף שגם הרציונאל שעליו עמדתי באשר להותרת הליך בבית המשפט הנעבר גם אם אין לו סמכות, לא מתקיים במקרה שלפני. בהקשר זה עסקינן בהעברה בהסכמה שנעשתה שלא כדין, לכן לא מדובר ב "טלטול ההליכים" וממילא לא ניתן לומר שיש בכך משום פגיעה בסופיות הדיון בשאלת הסמכות , שכן, דיון כזה כלל לא נעשה.

על יסוד מכלול הטעמים דלעיל הגעתי לכלל דעה שהעברת התובענה לבית המשפט המחוזי, לפי החלטת בית משפט השלום שאישרה הסדר דיוני שבין הצדדים, בטלה מעיקרה.

משכך, התובענה תוחזר לבית משפט השלום.

ניתנה היום, כ' אב תשע"ו, 24 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים ותעביר את התיק למזכירות בית משפט השלום תל אביב-יפו.


מעורבים
תובע: קרן שגב
נתבע: המכללה האקדמית לישראל ברמת גן בע"מ
שופט :
עורכי דין: