ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין תמיר פלינק נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המבקש: תמיר פלינק

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשה למשפט חוזר

תאריך הישיבה: ג' באייר התש"ס (8.5.2000)

בשם המבקש: עו"ד מאיר זסלנסקי

בשם המשיבה: מר אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה;
עו"ד רבקה לוי גולדברג

בבית המשפט העליון

החלטה

בפני בקשה לקיום משפט חוזר.

1. ביום 26.8.87 בשעה 00:45 אירעה תאונת דרכים קטלנית בה קיפחו את חייהם שלושה בני אדם וששה נוספים נפצעו. התאונה התרחשה בשני שלבים: תחילה התנגש רכב של קיבוץ הסוללים ברכב שנסע מולו ובו נסעו בני משפחת פחימה. מיד לאחר מכן התנגש הרכב שנסע אחרי מכוניתה של משפחת פחימה ברכב של קיבוץ הסוללים (שהוסט, בעקבות התאונה למסלול הנגדי). כתוצאה מן התאונה קיפחו את חייהם שלושת הבגירים שנסעו במכוניתה של משפחת פחימה (אב, אם ואבי האב). שני הקטינים במכונית זו, שלושת יושבי הרכב של קיבוץ הסוללים ונהג הרכב הנוסף נפצעו.

2. בית המשפט לתעבורה בנצרת (כבוד השופט ניסים ממן) מצא, כי המבקש, תמיר פלינק, הוא שנהג ברכב של קיבוץ הסוללים וכי הוא האחראי להתרחשות התאונה. הממצא הראשון לא היה מובן מאליו: שלושת נוסעי הרכב נפצעו קשה בתאונה ובסמוך לאחריה לא ניתן היה לגבות מהם עדות סדורה (אם כי בבוקר שלאחר התאונה נשאל המבקש על ידי שוטר מי היה הנהג והשיב: "אני חושב שאני נהגתי". דברים אלה תועדו בזכרון דברים בו ציין רושם הדברים: "לא גביתי עדותו בגלל פציעתו והנ"ל היה מחובר לצינורות ובקושי היה מדבר."); הבגירים במכוניתה של משפחת פחימה נספו, כאמור והנהג ברכב הנוסף לא הצליח לזהות את הנהג ברכב הקיבוץ. ד"ר דניאלס פיליפס, רופאה מן המכון לרפואה משפטית, בדקה את פגיעותיהם של שלושת היושבים ברכב וקבעה כי סביר להניח, כי המבקש הוא שנהג ברכב בשעת התאונה וכי תמיר הנדלר הוא שישב לצידו. עוד קבעה, כי בגופו של הנוסע השלישי, מוטי הנדלר, לא נמצאו נזקים היכולים להעיד על כך שישב במושב הקדמי. בדיקות מעבדה שנערכו על ידי מז"פ העלו כי מקור כתמי הדם שנמצאו בקרבת מושב הנהג יכול להיות במבקש, אך לא בתמיר הנדלר. כחודש לאחר התאונה נחקר המבקש (באזהרה) בביתו, על ידי בוחן תנועה. במסגרת חקירה זו רשם החוקר מפי המבקש את הדברים הבאים:

"זכור לי שביום התאונה היתה חתונה בקיבוץ. את היום אני לא זוכר ולא זוכר את התאריך וקצת אחרי חצות לקחנו רכב מהקיבוץ והתכוננו לנסוע לבסיס של מוטי הנדלר על מנת להחזיר אותו לצבא. אני יחד עם מוטי ואחיו תמיר הנדלר נגשנו למגרש החניה בקיבוץ ונכנסנו לרכב סובארו שטייסן. אני ישבתי ליד ההגה ומוטי ישב מאחורה לא זוכר איפוא ותמיר הנדלר ישב לידי. ממגרש החניה נסענו לתחנת הדלק שבקיבוץ. תידלקנו הרכב ואף שטפנו הרכב ונכנסנו לרכב והתיישבנו באותו סדר כמו שאמרתי לך. כן זכור לי שהתחלנו לנסוע מכוון תחנת הדלק לכוון הירידה והיציאה מהקיבוץ ויותר אני לא זוכר דבר. הקטע הבא הזכור לי הוא שאני ראיתי את מוטי הנדלר שוכב על הכביש ויותר אני לא זוכר.

ש.ת.: בקטע דרך שאני זוכר שבו נהגתי אף אחד מהאחים לא ביקש ממני לנהוג את הרכב לכוון הבסיס".

המבקש העיד בבית המשפט. בעדותו טען, כי, לאמיתו של דבר, אינו זוכר אם נהג במכונית אם לאו וכי:

"שני החברים שלי, תמיר ומוטי, אחד מהם היה איתי 8 שנים בחדר. הם היו אז במצב קשה בבית החולים. והמשטרה היו באים אליו ושואלים ולא רציתי שיעשו את זה לחברים הטובים שלי וכדי שירדו מהם אמרתי שאני נהגתי. אני מסכים איתך שבנקודה זו אמרתי בהודעתי ת4/ דברים שאינם נכונים. לאחר שהוזהרתי היום להעיד את האמת אני אומר כי האמת היא שאינני יודע מי נהג ברכב".

3. בית המשפט לתעבורה קבע, כי עדותו המאוחרת של המבקש היא כוזבת. הודעתו הראשונה נחזית כגירסה הומוגנית וסבירה. לא הוכח כי המשטרה התאנתה לשני יושבי הרכב האחרים, או אף כי המבקש חשש כי היא עלולה לייחס למי מהם את הנהיגה ברכב. האפשרות שהמבקש נטל על עצמו אחריות לתאונה כה חמורה רק מחמת רגשי חברות אינה סבירה. מה גם שאינה מתיישבת עם העובדה שרגשי רעות אלה לא מנעו מן המבקש מלחזור בו במהלך המשפט. בית המשפט הוסיף והשתית את אחריותו של המבקש על יסוד חוות הדעת שנתקבלו מן המכון לרפואה משפטית ומן המז"פ, על עדות נהג שעסק בחילוץ נפגעי התאונה וזיהה את המבקש ("בוודאות של 90%") כמי שחולץ ממושב הנהג ועל עדות חבר הקיבוץ שראה את המבקש מתדלק את הרכב והעיד כי המקובל הוא כי הנהג הוא המתדלק.

4. המבקש הורשע איפוא בגרימת מוות ברשלנות (עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין") וסעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה")), סטייה מנתיב תחבורה שלא לצורך, בניגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- ונהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיפים 62(2) ו38-(3) לפקודת התעבורה. בית המשפט גזר עליו ששה חודשי מאסר בפועל (מהם שלושה לריצוי בעבודות שירות), שנה וחצי מאסר על תנאי ושלילת רשיון לתקופה של תשע שנים. המבקש לא עירער על ההרשעה ועל חומרת העונש. הוא ריצה את עונש המאסר זה מכבר.

5. לאחר ריצוי עונשו תבע המבקש (ב18.4.94-) את המבטחת שלו ושל הרכב בו נהג, בשל הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות התאונה. בבקשה שבפני הוא טוען, כי לאחר הגשת התביעה (לדבריו - בשנת 1996) שב אליו (באופן חלקי) זכרונו והוא נזכר, כי סמוך לקרות התאונה חדל מלנהוג ותמיר הנדלר (שבאותה עת לא היה בעל רשיון נהיגה) הוא שנהג במכונית בעת התאונה. עקב כך תיקן את כתב התביעה שהגיש ותבע גם את האחים תמיר ומוטי הנדלר. בכתב התביעה המתוקן נטען, כי אם ייקבע כי המבקש הוא שנהג חייבת המבטחת בנזקיו ואם ייקבע, כי תמיר הנדלר הוא שנהג או אז על מוטי הנדלר לפצותו - משום שבשעת מעשה נטל על עצמו אחריות לכך שאחיו ינהג בלא רשיון. במקביל פנה המבקש למומחה לפתולוגיה ולרפואה משפטית, פרופ' ברוך גלי. הלה נתן חוות דעת, לפיה הפגיעות בתמיר פלינק אינן מתיישבות עם הקביעה כי נהג במכונית בעת התאונה: פגיעותיו היו קלות יחסית, הוא לא נחבל בראשו ובבית החזה, כפי שניתן היה לצפות ממי שנחבט בהגה. לשיטתו של פרופ' גלי, תמיר הנדלר הוא שנהג במכונית. הוא הועף מן המכונית דרך השמשה הקדמית במהלך ההתנגשות והמבקש שישב חגור לצידו נפגע באופן קל וניסה לצאת מן המכונית דרך מושב הנהג (ומכאן כתמי הדם). המבקש הוסיף ופנה למומחה נוסף, פרופ' בוביס. הלה קבע, כי סימני השפשוף שנמצאו על גופו של המבקש מתיישבים עם חגירת חגורת הבטיחות מימין לשמאל - ומכאן, על ישיבה בצד הנהג, ולא במושב הנהג. על בסיס צירוף ממצאים זה: התעוררות זכרונו של המבקש וחוות הדעת החדשות, עותר המבקש לקיום משפט חוזר בעניינו.

6. בהתאם להוראות תקנה 2(ג) לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז1957- (להלן: "התקנות") הגיש היועץ המשפטי לממשלה את חוות דעתו בבקשה למשפט חוזר. בחוות דעתו מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי ממצאי התאונה הובאו בשנית למכון לרפואה משפטית ומנהל המכון, פרופ' היס (יחד עם ד"ר ש' גולדשטיין), הגיע לכלל מסקנה כי סביר להניח שהמבקש ישב במושב הימני (הקדמי או האחורי) בעת קרות התאונה וכי פציעותיו של תמיר הנדלר מתיישבות עם הקביעה כי סביר להניח, כי הוא זה שנהג במכונית, כאשר לא נחגר בחגורת בטיחות. נוכח חוות דעת אלו, מוכן היועץ המשפטי לממשלה להניח, כי אכן לא המבקש הוא שנהג ברכב בשעת התאונה - אלא חברו, תמיר הנדלר, שנהג, על דעת המבקש, בלא רשיון. חרף זאת, התנגד היועץ המשפטי לקיום משפט חוזר. את התנגדותו זו ביסס על מספר טעמים: ראשית - טענות המבקש באשר לאובדן הזיכרון ולהופעתו מחדש אינן עקביות ואינן נתמכות בחוות דעת מומחים. הן באשר לעצם קיומה של תופעה זו במבקש והן באשר לעיתויה וזיקתו לעיתוי הגשת הבקשה; שנית - אף שהמבקש הצהיר, כי הוא מוכן לפנות לבדיקת פוליגרף הוא לא עשה כן; שלישית - את הטענה, כי חבלותיו של המבקש אינן מתיישבות עם ההנחה שנהג במכונית בשעת התאונה ניתן היה להעלות עוד בהליך המקורי - בין בעדויות ראשיות ובין בחקירה נגדית של ד"ר דניאלס פיליפס. מה גם שהמבקש עצמו העיד בתצהיר שנתן במהלך התביעה האזרחית שהגיש, כי עוד בעת שאושפז לאחר התאונה נאמר לו מפי אנשים שונים, לרבות קרובי משפחה, ולרבות חולה ששכב באותו חדר, אלי גורן מקיבוץ גבע, כי פגיעותיו מצביעות על כך שישב ליד מושב הנהג בשעת התאונה. אלי גורן הנ"ל אף נפגש עם סניגורו של המבקש. אולם האחרון החליט שלא לקרוא לו להעיד; רביעית - חוות דעתו של פרופ' גלי אינה מתיישבת עם העובדה שגם תמיר הנדלר לא נחבל באופן המתיישב עם התנגשות אפשרית בהגה. מה גם שבניגוד להערכה בחוות דעת, הזגוגית הקדמית של הרכב לא התנפצה וממילא לא הועף תמיר הנדלר דרכה; חמישית - "הראיות החדשות" (שלשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה אינן "ראיות חדשות" כלל, אלא פרשנות חדשה של נתונים קיימים) אינן מחייבות בהכרח כי תוצאות המשפט ישונו "לטובת הנידון" כנדרש בסעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "חוק בתי המשפט"): לפי גירסת המבקש, הפקיר המבקש במודע את ההגה בידי נהג חסר רשיון ונהיגתו של זה היא שהביאה לקרות התאונה. בנסיבות אלו מעורר היועץ המשפטי לממשלה את השאלה אם התנהגותו של המבקש לא עלתה בנסיבות אלו כדי גרם מוות ברשלנות - או אפשר שאף כדי הריגה. היועץ המשפטי לממשלה מוסיף וטוען, כי משהשתהה המבקש בהעלאת טענותיו, אפשר שחלפה בינתיים תקופת ההתיישנות ואין ניתן עוד להעמיד לדין את תמיר הנדלר. בנסיבות אלו, ממשיך המבקש וטוען, אין לומר, כי בהותרת ההרשעה המקורית על כנה ייגרם למבקש "עיוות דין".

7. נוכח נסיבותיו החריגות של תיק זה, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 5 לתקנות ולקיים דיון במעמד הצדדים. לקראת דיון זה הגיש המבקש חוות דעת אודות בדיקת פוליגרף שנערכה לו (ביום 1.5.00). על פי חוות דעת זו אובחנו תגובות המעידות על אמירת אמת באמירות המבקש לפיהם לא הוא נהג ברכב בזמן התאונה, אלא תמיר הנדלר. בתום דיון זה ניתנה ההחלטה הבאה:

"על פי בקשת בא כוח המבקש, ובהסכמת באת כוח המשיבה, הנני מבקש לקבל - בתוך חודש ימים - תצהיר מעו"ד גושן, עורך דינו של המבקש בבית משפט השלום. בתצהיר מתבקש מר גושן לעמוד על כל שלבי הייצוג. במיוחד אבקש לדעת מדוע נמנע ממומחי התביעה להסביר בבית המשפט את מסקנתם לגבי הכיוון של חגורות הבטיחות, ומדוע נמנע מהבאתו של מר גורן (שכנו לחדר של המבקש, אשר נזכר בפיסקה 6 לעיל - א' ב') כעד בבית המשפט. עם קבלת התצהיר יסכמו הצדדים בכתב את עמדותיהם. המבקש יסכם בתוך שלושים יום מקבלת התצהיר. המשיבה תסכם בתוך שלושים יום מקבלת סיכומי המבקש. פסק הדין יינתן על יסוד כל החומר שבפני".

8. עורך הדין דניאל גושן, שייצג את המבקש בהליך הפלילי הגיש איפוא תצהיר. מן התצהיר עולה, כי בינתיים אבד תיקו של המבקש (שהועבר בשעתו בין עו"ד גושן לעורך דינו הנוכחי של המבקש). כך שהתצהיר מבוסס על המסמכים שנמצאו ועל זכרונו של עו"ד גושן. לטענתו, חקר בשעתו את ד"ר דניאלס פיליפס אודות סימני חגורת הבטיחות שנמצאו על גופו של המבקש. בהתייחס למר אלי גורן מציין עו"ד גושן, כי למיטב זכרונו הלין הלה רק על כך שהמשטרה החלה בתישאול המבקש בעוד שהלה היה רתוק למיטתו בבית החולים. כך שעו"ד גושן לא מצא צורך לזמנו למתן עדות. בפרט נוכח העובדה שהוריו של המבקש שהו ליד מיטתו ואיפשרו את התישאול. בהתייחסו לאי הגשת ערעור בשעתו מעריך עו"ד גושן, כי נמנע בשעתו מהגשת ערעור נוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו ונוכח העובדה שקיבוץ הסוללים (שהמבקש היה ועודנו חבר בו ואשר נשא בהוצאות הגנתו של המבקש) לא מצא לנכון לשאת בהוצאות ערעור.

9. בעקבות הגשת התצהיר הוגשו הסיכומים. בסיכומיו טוען המבקש, כי לא עלה בידו לגייס מומחה רפואי שיאושש את טענותיו בדבר האפשרות להתעוררות הזיכרון בחלוף שנים. כתחליף הגיש המבקש תדפיסים מאתרי אינטרנט שעניינם באובדן זיכרון. בהתייחס לתצהירו של עו"ד גושן טוען המבקש, כי אין בתצהיר מענה ממשי לשאלת אי העלאת נושא סימני הפגיעה (המצביעים, לשיטת המבקש, על כך שהוא ישב בצד הנהג) וכי עולה ממנו דוקא שעו"ד גושן פעל מתוך ניגוד עניינים. שכן קביעה, כי לא המבקש הוא שנהג ברכב היתה גוררת את חיוב הקיבוץ (ולא המבטחת) בהוצאות הנפגעים.

10. היועץ המשפטי לממשלה חוזר בסיכומיו על האמור בחוות דעתו. לשיטתו, משנמנע עורך דינו של המבקש מתקיפת חוות דעתה של ד"ר דניאלס פיליפס אין מקום לשוב ולאפשר לו להתגונן כנגד האישום. מה גם שד"ר דניאלס פיליפס עומדת על חוות דעתה. לשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה, נוכח העובדה שהמבקש לא זכר דבר מאירועי התאונה ונוכח ריבוי העדויות שהצביעו על המבקש כמי שנהג ברכב בשעת התאונה, ההחלטה על אופן ניהול הדיון ועל אי הגשת ערעור אינה מצביעה על פגם בייצוג המבקש. בהתייחסו לבדיקת הפוליגרף טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי זו אינה יכולה להוות ראיה, כשם שלא יכלה לשמש ראיה בהליך הפלילי עצמו. היועץ המשפטי לממשלה מוסיף וטוען, כי במקרה זה "מבט על" על מכלול הנסיבות הנוגעות לתאונה האמורה מצביע על כך, שלמבקש לא נגרם כל עיוות דין. אדרבא - העיוות שנוצר - ממעשיו ומחדליו של המבקש נוצר: כתוצאה מהודייתו הראשונית הועמד הוא לדין ואילו תמיר הנדלר (שלפי הגירסה הנוכחית נהג ברכב ללא רשיון וגרם לתאונה) זכה לפיצוי כנוסע "תמים" גרידא. כיום נראה כי אין ניתן עוד להעמידו לדין.

11. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי, לא בלי לבטים, להורות על קיומו של משפט חוזר. סעיף 31 לחוק בתי המשפט קובע:

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

טענותיו של המבקש באות, לכאורה, בגדרם של סעיפים קטנים (2) ו-(4) לסעיף.

"ראיות חדשות"

12. המבקש אינו מצביע על "עובדות או ראיות" במובנן הצר. הוא מסתמך על שני אדנים: טענותיו הוא, המסתמכות על זכרונו ששב אליו, לטענתו; וחוות דעת מומחים המסתמכות על ראיות שהיו בפני בית המשפט לתעבורה כל העת (עוד הוא מתייחס לדו"ח בדיקת פוליגרף - שאליו אתייחס בנפרד). לעניין זה נאמר:

"למותר להדגיש כי על ידי נקיטת לשון 'עובדה חדשה' או 'ראיה חדשה' לא נתכוון המחוקק לכל טענה אשר בעצם השמעתה הופכת כביכול לראיה חדשה אלא הכוונה לעובדה או לראיה אשר יש בה אמינות לכאורית. הרי מדובר על הליך שיפוטי שנסתיים כבר ואשר ההכרעה בו מעוגנת במערכת ראיות שהיתה אמינה בעיני בתי המשפט בפניהם היא נפרשה. כאשר מבקשים לחדש את הדיון מראשיתו לא די בהשגה על התוצאה או בהעלאת טענה המצביעה על אפשרות קיומה של מערכת עובדות חילופית. אין גם להסתפק בכך שמי שמעורב בענין מעלה תיזה עובדתית חדשה; צריך להיות בהקשר או בנסיבות דבר כלשהו המעניק לעובדות או לראיות החדשות בהן מדבר סעיף 31(א)(2) אמינות לכאורית המצדיקה שקילתן מחדש ליד מערכת הראיות הקודמת. הווה אומר, מי שמחליט על המשפט החוזר איננו פועל פעולה אוטומטית המעוגנת אך ורק בקיומה או העלאתה של טענה עובדתית אלא עליו גם לבחון אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף 31(א)(2) שוקלות דיין, על מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה." (מ"ח 6/84 רפאל מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (3) 498; ראו גם: מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (2) 334, 355; מ"ח 4342/91 רחל עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 434).

עם זאת, לא מצאתי מקום לסכל על הסף את בקשתו של המבקש. זאת משום שכשם שלמעשה הושתתה הרשעתו על דבריו הוא, כך גם ראוי לייחס משקל הולם לטענותיו הנוכחיות. בפרט כאשר הן נתמכות, על פניהן, בנתונים חיצוניים. בהתייחס למצבו בעת שהובא לבית החולים נכתב (בטופס סיכום המחלה): "התקבל לאחר תאונת דרכים שבה נחבל בראשו ובפניו. כנראה איבד הכרתו. בבדיקתו - יציב המודינמית, בהכרה, מתמצא במקום ובזמן. אמנזיה לגבי המקרה". ביום שלמחרת התאונה (26.8.87), בעודו רתוק למיטתו "מחובר לצינורות ובקושי היה מדבר" נמנע המבקש מאמירה נחרצת לגבי מהלך האירועים שקדמו לתאונה. כל שאמר היה: "אני חושב שאני נהגתי". קו זה נמשך גם בחקירתו כחודש לאחר מכן, אז אמר כי החל בנהיגה ברכב בשטח הקיבוץ. אך הוא אינו זוכר דבר מן הנסיעה מרגע היציאה מתחנת הדלק (בתחומי הקיבוץ) ועד לאחר התאונה - עת ראה את מוטי הנדלר מוטל מחוץ לרכב. בחקירתו בבית המשפט העיד כי אינו זוכר דבר מאירועי התאונה וכי אמירתו כי נהג ברכב נבעה מתוך רצון להגן על חבריו הפצועים. הווה אומר: המבקש טען באופן עקבי כי אינו זוכר את אירועי התאונה. כך שכל אמירה פוזיטיבית שלו באשר לאירועים אלה מהווה חידוש. אכן, מוטב היה אילו הובאו חוות דעת רפואיות המתייחסות לתהליך זה של אובדן זיכרון וחזרתו (החלקית) לאחר תקופה. אולם איני סבור כי אי הבאתן של חוות דעת מסוג זה סותם את הגולל על טענות המבקש.

13. חוות הדעת הרפואיות שצירף המבקש (ולמעשה - חוות דעתו של פרופ' בוביס. שכן חוות דעתו של פרופ' גלי מבוססת, על פני הדברים, על הנחה עובדתית שגויה - כאילו הועף תמיר הולנדר דרך השמשה הקדמית של הרכב. זאת שעה ששמשה זו נותרה שלמה - גם אם נסדקה ועוותה) וכן חוות דעתו החדשה של פרופ' היס אינן "עובדות" במובנן הצר (והשוו: ע"א 1425/92 ארתור מנדל נ' מנדל פרח, לא פורסם; ע"פ 601,566/89 מרציאנו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 539). עם זאת, אין להמעיט במשקלה של העובדה שהגוף המקצועי שעל חוות דעתו הסתמכה התביעה בעת הגשת כתב האישום נגד המבקש חזר בו, למעשה מעמדתו הראשונית. בנסיבות אלו סבורני שעלה בידי המבקש להצביע על "עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט" (כלשון סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט).

14. ובהתייחס לבדיקות הפוליגרף - כבר נקבע בעבר, כי -

"הפוליגרף הוא אמצעי חקירה. אין הוא ראיה קבילה בבית המשפט (ראה: ע"פ 36/70 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 339 וכן: ע"פ 493/82 חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 645, 656). 'עובדות או ראיות העשויות... לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון' הן עובדות או ראיות קבילות במשפט הפלילי. אין אלה ראיות או עובדות שלא ניתן להציגן בפני בית המשפט" (מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (2) 334, 357, להלן: ענין עזריה; ראו גם: מ"ח 5453/91 יהלום נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 85, 88; מ"ח 6398/94 יהלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

מטעם זה, אין מקום לראות בתוצאות בדיקת הפוליגרף עובדה או ראיה ולא היה גם מקום מלכתחילה לטעון כנגד המבקש עקב כך שלא נבדק בפוליגרף בשעתו.

טובת הנידון ועיוות הדין

15. תחת ראש פרק זה אנו נדרשים לשתי סוגיות קשורות: ראשית, נשאלת השאלה אם ב"עובדות או ראיות" עליהן הצביע המבקש יש כדי "לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון" (כלשון סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט). שנית, נשאלת השאלה אם בהותרת פסק הדין על כנו נעשה עיוות דין למבקש. בפנינו מוצגים עתה שני תסריטים אפשריים באשר לאירועים שקדמו לתאונה. על פי שני התסריטים המבקש הוא שנהג תחילה ברכב הקיבוץ. אלא שעל פי תסריט אחד, נהג המבקש ברכב גם בשעת התאונה ורשלנותו הישירה היא שגרמה לה. ואילו על פי התסריט השני נעתר המבקש להפצרות האחים הנדלר והתיר לתמיר הנדלר חסר הרשיון להחליפו בנהיגה. כלום אימוצו של תסריט זה מיטיב עם הנדון? בתי המשפט הרשיעו בעבר נהגים שאיפשרו לנהג בלתי מורשה לנהוג ברכבם. אם גרם נהג זה למותו של אדם (בין מותו הוא ובין מותו של אדם אחר) הורשעו הללו בגרימת מוות ברשלנות (וראו, לדוגמא: רע"פ 6437/99 נעם לוין נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 182/73 סחה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 645). נשמעה גם הדעה, כי ניתן היה להרשיעם בהריגה (וראו, לדוגמא: ש.ז. פלר, "חובות נוהג רכב כלפי נפגע בתאונת דרכים" משפטים ו (התשל"ו) 451). כך, שלכאורה עלול המבקש למצוא עצמו שב ומורשע באותן עבירות בהן הורשע. עם זאת, איני סבור שבנסיבות העניין צריך דבר זה להוות מכשול בפני המבקש. אכן, בית המשפט לא יורה על קיומו של משפט חוזר אם אין בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט כלפי המבקש (וראו סעיף 31 (א) הנ"ל וכן מ"ח 5/84 אביב (פינדויץ) נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (3) 444, מ"ח 9/82 פרומקין נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 386, 389). עם זאת, איני סבור שכך הם פני הדברים כאן: ראשית (ומבלי לקבוע מסמרות לעניין זה), דומה בעיני שקבלת התסריט השני אינה מובילה בהכרח להרשעתו המחודשת של המבקש בגרימת מוות ברשלנות (או שמא להרשעתו בהריגה) והיא עשויה להוביל לזיכויו או להפחתת עונשו (ומעבר לכך, אין המבקש נדרש להוכיח - וראו ענין עזריה, בעמ' 355). לעניין זה עשוי בית המשפט להידרש, בין היתר, לעובדה שהרכב בו נסעו השלושה לא היה רכבו של המבקש, אלא רכב של הקיבוץ אליו השתייכו כל השלושה. בית המשפט עשוי גם להתייחס לעובדה שמוטי הנדלר, אחיו הבכור של תמיר הנדלר (הנהג הנטען) היה אף הוא במכונית ומידת מעורבותו בחילופי הנהגים טרם הובררה. שנית, אפילו נניח, כי בין כך ובין כך יימצא המבקש אשם בגרם מוות ברשלנות, עדיין - קיימת הבחנה (ודאי בעיני המבקש) בין מי שבנהיגתו הוא גרם לתאונה לבין מי שמסר את ההגה לידי נהג חסר רשיון - והאחרון הוא שגרם לתאונה. כך שלפחות במובן זה עשוי קיומו של משפט חוזר לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש. ממסקנה זו משתמעת, לכאורה, גם הקביעה כי נתעורר חשש של ממש, כי בהותרת פסק דינו של המבקש על כנו נגרם עיוות דין למבקש.

16. אולם לשיטת היועץ המשפטי לממשלה אין די בכך. לשיטתו, על המבקש להראות גם כי היענות לבקשתו לא תגרום לעיוות דין. עיוות זה מתקיים, לשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה, בכך שהמבקש מסר בעבר גרסאות סותרות, בכך שנוכח חלוף הזמן אין עוד אפשרות להעמיד את האחים הנדלר לדין, בכך שתמיר הנדלר זכה לפיצוי חרף העובדה שלדברי המבקש הוא שנהג ברכב, ובכך שאת הטענות נגד חוות הדעת הרפואית יכול היה המבקש לעורר עוד בהליך הראשון - בין על ידי הבאת מומחים מטעמו ובין על ידי חקירת המומחית מטעם התביעה. אין בידי לקבל טענה זו. האינטרס בקיום משפט חוזר העשוי להביא לזיכויו (המלא או החלקי) של נידון הוא אמנם אינטרס משותף לנידון עצמו ולכלל:

"חברה נאורה מוכנה לשקול מחדש החלטותיה שמא שגתה, ושפיטה נאורה מוכנה לבדוק עצמה, שמא נפלה טעות בהרשעת אדם. אין לך דבר הפוגע יותר באמון הציבור בשפיטה מאשר התחושה כי השפיטה סגרה עצמה ונעלה הדלת מפני כל אפשרות לתקן הרשעה שלא כדין. אכן, כוחה של שפיטה ואיתנותה באים לידי ביטוי בפתיחות ליבה ובנכונותה לבדוק עצמה ולהודות בטעותה" (ענין עזריה, בעמ' 354).

עם זאת, אין להתעלם מכך שמרכז הכובד של ההסדר שנקבע במסגרת סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט (בין בניסוחו המקורי ובין בניסוחו העכשווי) הוא הנידון - ולא הציבור. המשפט החוזר לא נועד לאפשר העמדה מחודשת לדין של מי שזוכה או של מי שהכרעת דינו או גזר דינו נוטים (לשיטתה של התביעה הכללית) על צד הקולה - אף שגם זיכוי או גזירת עונש מעין אלו עלולים ליצור "עיוות דין". פעולה מעין זו נאסרה במפורש בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (בסעיף 5). החריג לעיקרון סופיות הדיון קיים רק כאשר טובתו של הנידון היא העומדת על הפרק. נסיון לסייג את זכותו של הנידון על ידי הכפפתה לאינטרס הציבורי עלול לרוקן חריג זה מתוכן. אכן, ייתכן כי בעקבות עריכתו של משפט חוזר יזוכה הנידון ובעיתוי זה לא ניתן יהיה עוד להעמיד לדין את מי שנחזה עתה כנאשם הראוי. אולם עובדה זו כשלעצמה אינה יכולה להקים "השתק" המונע מן המבקש לטעון לחפותו (ולעניין זה איני נדרש לנסיבות בהן יוכח כי הנידון תיזמן את הגשת בקשתו על מנת למנוע העמדת אחר לדין). גם הטענה כי קיום משפט חוזר משמעה הכרה בכך כי תמיר הנדלר קיבל פיצויים שלא היה זכאי להם (והקיבוץ הופטר מתשלום פיצויים בהם היה חב) אינה משנה ממסקנה זו. אפילו נניח, כי תמיר הנדלר (והקיבוץ) זכו שלא כדין בפיצוי (או בפטור מתשלומו), עדיין אין בכך כדי למנוע מן המבקש לטעון לחפותו. הרי ממילא תתקיים זכייה זו בין אם יתקיים משפט חוזר ובין אם לאו.

17. עדיין, שוקלת לחובת המבקש העובדה שאת טענותיו לעניין הממצאים הרפואיים יכול היה להעלות עוד בשעתו - בעת ניהול ההליכים כנגדו. טענה זו אינה מעוטת משקל. בהקשר דומה נכתב:

"אפשר שבא כוחו של המבקש יכול היה לנקוט קו הגנה שונה, להביא עדים אחרים או נוספים ולהציג לעדים שאלות שונות או נוספות. גם בכך אין משום עילה לקיומו של משפט חוזר. העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו, באמצעות עורך דין אחר ולנהל מחדש את המשפט. שמא הפעם ייטב גורלו. בעניין דומה נפסק, כי

'אך מובן הוא כי אין הדיון בערכאה הראשונה מעין 'חזרה כללית' לקראת הדיון הסופי בערכאת הערעור. כמתחייב מסופיות הדיון על הצדדים לכלכל את צעדיהם בערכאה הדיונית, ואין בידם להתאים עצמם לאחר מכן בערעור על פי תוצאות הדיון' (ע"פ 747/86 מיכל הלל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (3) 447, 456).

מקל וחומר שכך הם פני הדברים כאשר עסקינן בבקשה למשפט חוזר, שהוא, מעצם מהותו, הליך חריג המתייחס לסיטואציה שלאחר מתן פסק דין חלוט" (מ"ח 4512/99 יגאל אייזין נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ראו גם: מ"ח 4281/98 לב נ' מדינת ישראל, לא פורסם; מ"ח 1592/99 עפארה ניקולא נ' מדינת ישראל, לא פורסם; מ"ח 6983/98 יצחק יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (3) 86; מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (4) 241, 249).

איני מוצא מקום לשנות מן המדיניות האמורה. סברתי, ועודני סבור, כי "משפט חוזר" אינו "הזדמנות נוספת" גרידא, במסגרתה טווה בעל דין גירסת הגנה חלופית (המבוססת על אותן ראיות) לאחר שגירסתו המקורית נדחתה. כך נדחתה בקשתו של מי שטען במשפטו הראשון כי לא קיים כלל יחסי מין עם המתלוננת שבאינוסה הורשע, כאשר לאחר הרשעתו ביקש לטעון כי אכן קיים עמה יחסי מין, אך הללו נעשו בהסכמה (וראו: מ"ח 4281/98 הנ"ל); כך נדחו גם בקשותיהם של מי שטענו שעורכי דינם הנוכחיים מבקשים לחדד ולחדש טיעונים שלא הועלו קודם לכן או להביא ראיות שמהבאתם נמנעו כל העת (וראו: מ"ח 6983/98 הנ"ל וכן מ"ח 4282/98 אביגדור פורת נ' מדינת ישראל, לא פורסם). לו היתה בקשתו של המבקש מתמצה בטענה שרק עתה נפנה לקבל חוות דעת מומחה (או מומחים) התומכת בגירסתו - הגם שלכאורה לא היה דבר שמנע ממנו או מעורך דינו לעשות כן בשעתו - קרוב לודאי שהייתי דוחה את הבקשה, כפי שנעשה במקרים שנזכרו לעיל (אם כי בהקשר זה תישאל השאלה אם נפל בייצוגו של המבקש כשל כה מובהק וחריף, עד שיש בו כדי להצדיק, כשלעצמו, עריכת משפט חוזר - וראו: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (1) 529, 568-569; מ"ח 2478/99 סביחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 642, 669-670). אלא שבמקרה זה מצטרפת לטענות המבקש גם העובדה שהתביעה עצמה חזרה בה, למעשה, מחוות הדעת שעמדה ביסוד כתב האישום כנגד המבקש - הן מן הקביעות העובדתיות שבבסיסה (באשר למיקום החבלות על גופו של המבקש) והן מן המסקנה המתבקשת מקביעות אלו. בנסיבות אלו - שעה שמול בחירתם (המודעת או הרשלנית) של המבקש ובא כוחו דאז שלא לעורר את נושא חוות הדעת ניצבת הודאת התביעה כי חוות הדעת שניתנה בשעתה אינה תואמת עוד את עמדת הגורמים המוסמכים דהיום, לא יהא זה ראוי וצודק לפקוד לחובת המבקש את מחדלו הוא, למחול לתביעה על הגשת חוות דעת שאין היא מצדדת בה עוד, ולהותיר על כנה הרשעה המושתתת על חוות דעת שאף התביעה אינה טוענת עוד לנכונותה.

18. סוף דבר - המבקש נפגע בתאונת דרכים. זכרונו אבד. הוא הורשע בשעתו בביצוע עבירות, אשר את פרטיהן לא זכר. בין היתר על סמך חוות דעת מומחה שהציבה אותו כנהג הרכב האחראי לתאונה. זכרונו שב אליו, לטענתו. וכעת הוא טוען כי אדם אחר הוא שנהג ברכב. טענתו נתמכת בחוות דעת אחת לפחות - שאף היועץ המשפטי לממשלה אינו חולק על נכונותה. שיבת זכרונו וחוות הדעת מהוות, על פני הדברים, "עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". כלשון סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. הן מעוררות גם חשש ממשי כי בהרשעה נגרם למבקש עיוות דין (כלשון סעיף 31(א)(4) לחוק הנ"ל). אכן, יש טעם רב בטענת היועץ המשפטי לממשלה, כי בין אם נהג המבקש עצמו ברכב ובין אם איפשר לנהג נטול רשיון לעשות כן עדיין רובצת עליו אשמה (בין חוקית ובין מוסרית) בלתי מבוטלת. אולם דומה שגם בעיניו של מתבונן חיצוני (לא כל שכן בעיני המבקש עצמו) קיימת הבחנה של ממש בין הסיטואציות. בנסיבות אלו זכאי המבקש לשוב ולהעלות את טיעוניו, על פי זכרונו ששב אליו ועל פי חוות הדעת שבידו. בנסיבות אלו מצאתי לנכון (כאמור - לא בלי לבטים) להורות על קיומו של משפט חוזר.

המשפט החוזר יתקיים בבית המשפט המחוזי בנצרת.
ניתנה היום, כ"ג בתשרי התשס"א (22.10.2000).

א

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99087770.A04/דז/


מעורבים
תובע: תמיר פלינק
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: