ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין איי.די.איי חברה לביטוח נגד לשכת סוכני ביטוח בישראל :

החלטה בתיק ע"א 4863/16 בבית המשפט העליון בירושלים

לפני: כבוד הרשמת ליאת בנמלך

המערערים:
1. איי.די.איי חברה לביטוח

2. רביב צולר

3. משה (מוקי) שנידמן

4. רענן סעד

נ ג ד

המשיבים:
1. לשכת סוכני ביטוח בישראל

2. אריה אברמוביץ

3. אריאלה אלפסי

4. אבי בן דוד

5. יקי כהן

6. אשר ספייר

7. זהבה פורת

8. דני קסלמן

9. אילן שגב

סיווג הליך

החלטה

1. בפסק דין מיום 11.4.2016 הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על מתן צו מניעה האוסר על המערערים להמשיך במסע פרסום המכונה "קמפיין שוקה" (כפי שבא לידי ביטוי בסרטונים ובקמפיין הרדיו שהוצגו בפני בית המשפט). לטענת המשיבים המערערים הפרו את צו המניעה, ומשכך הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. בהחלטה מיום 14.6.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את הטענה כי המערערים פעלו בניגוד לצו המניעה (וקבע כי עליהם לחדול מכך), אך בנסיבות העניין החליט שלא ליתן סנקציות מכוח פקודת בזיון בית משפט. כן חייב בית המשפט את המערערים בהוצאות.

המערערים הגישו "כתב ערעור" על ההחלטה האמורה, והמזכירות סיווגה את ההליך כערעור אזרחי. לטענת המערערים ההליך נפתח ככזה בשל שגגה של המזכירות ויש לסווגו כערעור פלילי. לעומת זאת המשיבים טוענים כי כלל לא נתונה למערערים זכות ערעור על ההחלטה, והיה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור.

שאלת סיווגו של ההליך הועברה לטיפולי, ולאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי צודקים המשיבים בטענתם לפיה לא נתונה למערערים זכות ערעור על ההחלטה.

2. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.6.2016 מתייחסת לשתי הפרות נטענות של צו המניעה שניתן בפסק הדין מיום 11.4.2016 - סרטונים שהועלו באתר הפייסבוק של המערערת 1 ופרסום סרטון "שלמה המלך". ביחס לסרטונים שהועלו באתר הפייסבוק קבע בית המשפט כי מדובר בפרסום המנוגד לצו המניעה, ומשכך קבע כי על המערערים להסיר את הסרטונים בתוך 24 שעות. עם זאת, נוכח הפרשנות שניתנה על ידי המערערים לצו המניעה מצא בית המשפט שלא "להחמיר" עימם, ולא הורה על סנקציה מכוח פקודת בזיון בית משפט. המערערים אינם משיגים על ההחלטה בעניין זה.

ביחס לסרטון "שלמה המלך" קבע בית המשפט המחוזי כי פרסומו עומד אף הוא בניגוד לצו המניעה שניתן בפסק הדין, אך הוסיף וקבע:

"גם בהתייחס לפרסומת שלמה המלך לא מצאתי להורות על אכיפת צו המניעה על פי הפקודה לאור האפשרות המקילה עם הנתבעים עד למאוד ולפיה יכול ולא הובן נושא הצו עד תום אצל הנתבעים וכן לאור חידוד ביהמ"ש העליון שניתן מאוחר לפסה"ד. יחד עם זאת, כעת משהנושא ברור יותר, מצופה מהחברה לנהוג בזה האופן גם להבא. ככל שתחזור החברה לפרסם פרסומות הדומות במהותן לאלה שנאסרו, יהיה מקום לאכוף עליהן את ביצוע הצו עפ"י הפקודה. הנתבעים ידאגו להסרת פרסומת שלמה המלך בתוך 24 שעות בהיותו כאמור מנוגד לצו המניעה" [ההדגשה הוספה].

הערעור מופנה כלפי חלק זה של ההחלטה.

לעניין סיווג ההליך טוענים המערערים כי היות ובית המשפט קיבל את טענת המשיבים לפיה הפרו את צו המניעה, והורה אופרטיבית כי עליהם להימנע מהפרה נוספת (כאמור, להסיר את הסרטונים מאתר הפייסבוק ולהפסיק את פרסום סרטון "שלמה המלך"), מדובר בהחלטה המקבלת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט (והם אף ציינו כי בסיפה להחלטה הם חויבו בהוצאות תוך שנקבע כי הבקשה מתקבלת בחלקה). על כן, כך נטען, דרך ההשגה על ההחלטה היא הגשת ערעור פלילי בזכות.

3. פרשנותם זו של המערערים אינה עולה לטעמי בקנה אחד עם הוראות הדין והפסיקה.

ככלל, החלטה המאוחרת לפסק-דין אזרחי, הנוגעת לביצועו ואשר מהותה ותכנה טפלים לו, היא "החלטה אחרת" (ראו: ע"א 2817/91 מימון דוד, עו"ד נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 157-158 (1993); בש"מ 1059/11 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המקומית נתניה, פסקה 5 (29.5.2011) (להלן: עניין אדם טבע ודין); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 135 (2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). אחד החריגים אשר נקבעו בדין לכלל זה, הוא החלטה המקבלת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט הכוללת הטלת סנקציה מכוח הוראות הפקודה. סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית משפט קובע בעניין זה כך:

"צו המטיל עונש שניתן ע"י בית משפט מחוזי או בית משפט שלום עפ"י סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה" [ההדגשה הוספה].

דהיינו, על פי לשון החוק, הסיווג הייחודי - מתן זכות ערעור פלילית - על החלטה מאוחרת לפסק דין אזרחי, מותנית במתן "צו המטיל עונש". כך נקבע גם בע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון, פסקה 9 (6.2.2007) (להלן: עניין נבון)), שם הודגש כי הסעיף האמור "עוסק ... רק במצב בו בית המשפט מחליט להפעיל סנקציה נגד המשיב בבקשת הבזיון". לשון אחר - מקום בו נדחית בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט ואף מקום בו מתקבלות טענות המבקש בחלקן אך לא מוטל במסגרת ההחלטה "צו המטיל עונש", סדרי הדין הרגילים נותרים בעינם.

פרשנות זו מתיישבת היטב עם התכליות שבבסיס ההוראה הנזכרת. כידוע, הליך מכוח פקודת בזיון בית משפט "[מ]צוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי 'רגיל' להליך פלילי. ההליך נושא אופי מיוחד באשר אינו מטיל אחריות פלילית אך גם אינו הליך אזרחי 'טהור' במובנו הרגיל" (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פסקה 8 (14.12.2004)). ההיבט המעין פלילי הדבק בהליך מכוח פקודת בזיון בית משפט נובע מן הסמכות הנתונה לבית המשפט להטיל אמצעי כפיה בדמות קנס ומאסר, אמצעי כפיה קשים אשר יש להם דמיון לסנקציות המוטלת בהליך פלילי. במקרה של הטלת אמצעי כפיה כאמור, כך קבע המחוקק, נתונה זכות ערעור על ההחלטה ויש להחיל את סדרי הדין החלים בהליכים פליליים. לעומת זאת, כאשר בית המשפט אינו נוקט באמצעי כפיה של קנס או מאסר, לא ניתן לומר כי הפן הפלילי שבהליך הוא הדומיננטי באופן שיש בו להצדיק לסטות מסדרי הדין הרגילים ולקבוע כי יש להשיג על ההחלטה - החלטה שכזכור ניתנת במסגרת סכסוך אזרחי, בבקשה המוגשת "בידי בעל-דין זוכה להגן על זכויותיו האזרחיות" (ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ' שמעוני, פ"ד נא(1) 661, 670 (1997)) - כעל ערעור פלילי.

4. גישה דומה - השמה דגש על השאלה האם ניתן בהחלטה עליה מבוקש להשיג "צו המטיל עונש" - ננקטה על ידי רשמי בית משפט זה בעבר, בקובעם כי סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית משפט "נועד לאפשר להגיש ערעור פלילי רק כאשר הסנקציה שננקטה נגד בעל דין במסגרת בקשה לבזיון בית המשפט הינה שוות ערך, מבחינת חומרתה, לסנקציה פלילית מובהקת" (ע"פ 2242/07 פולורון סיסטם ישראל בע"מ נ' תיווך משכן נכסים בע"מ (24.5.2007). כן ראו רע"א 4190/04 חברת היהלום נ' דיאליט בע"מ (20.7.2004)); ועמדה זהה הובעה גם בספרות (ראו: משה קשת ביזיון בית-משפט, 230 (תשס"ב); בן-נון וחבקין, 147-148). אציין כי לא ראיתי לקבל את האיבחון אותו ערכו המערערים בתגובתם בין ההחלטות האמורות לבין ענייננו, ועוד אעיר כי בניגוד לקריאתם של המערערים את ההלכה שנקבעה בעניין נבון סבורני כי הקביעה לפיה נתונה זכות ערעור (פלילית) על החלטה המקבלת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט מכוונת להחלטה בה ניתן סעד מכוח הפקודה (כפי העולה גם מפסקה 6 לפסק-הדין).

עוד אוסיף כי לא ניתן לקבל את טענת המערערים לפיה נתונה להם זכות ערעור שכן יש להחיל בענייננו את "מבחן הסעד", ראשית משום שככלל מבחן זה אינו מתאים לבחינת סיווג החלטות המאוחרות לפסק דין (ראו עניין אדם טבע ודין, פסקה 5); ושנית משום שעל פי גישה זו על כל החלטה המכריעה בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט - בין אם זו נדחית ובין אם זו מתקבלת - היה מקום להעניק זכות ערעור, אך כידוע על פי הפסיקה לא כך הוא (ראו עניין נבון, פסקה 9).

לבסוף אעיר כי לא נעלם מעיני שהמערערים טוענים בערעורם כי בית המשפט המחוזי הרחיב בהחלטתו את צו המניעה שניתן בפסק הדין. אם תתקבל טענה זו, עשויה היתה לקום טענה כי מדובר בהשלמה לפסק הדין באופן המקנה זכות ערעור (אזרחית) על ההחלטה. אולם - ומבלי להביע כל עמדה לגופם של דברים - אין בטענה ערעורית אשר טרם נדונה והוכרעה כדי להשליך על סיווג ההליך, תוך הנחת המבוקש (השוו בהקשר אחר: ע"א 7008/13 דגן נ' יניב אינסל, עו"ד, פסקה 4 (20.1.2014)).

5. סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי לא נתונה למערערים זכות ערעור (פלילי או אזרחי) על ההחלטה מיום 14.6.2016.

אשר על כן, הודעת הערעור תמחק. המערערים רשאים להגיש - בתוך פרק הזמן הנתון להם בהתאם להוראות הדין - בקשת רשות ערעור על ההחלטה.

בנסיבות הקונקרטיות דנן והיות ובמסגרת ההליך הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע התלויה ועומדת, בקשת רשות הערעור תתקבל לרישום בתוך ההליך שבכותרת.

המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 2,000 ש"ח.

המזכירות תמציא לצדדים החלטה זו באמצעות הפקסימיליה, תשנה את סיווג ההליך, ותתייק את החלטתי זו בתיק השופט.

ניתנה היום, ‏כ"ט בסיון התשע"ו (‏5.7.2016).

ליאת בנמלך


מעורבים
תובע: איי.די.איי חברה לביטוח
נתבע: לשכת סוכני ביטוח בישראל
שופט :
עורכי דין: