ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יהושע אלגלי נגד נציבות שירות המדינה :

החלטה בתיק בר"ש 4252/16

לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין

המערער:
יהושע אלגלי

נ ג ד

המשיבה:
נציבות שירות המדינה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט הבכיר י' גריל) בעמש"מ 27604-01-16 ובעמש"מ 17399-01-16 מיום 28.3.16

בשם המערער: עו"ד אהוד שילוני

בבית המשפט העליון

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט הבכיר י' גריל) בעמש"מ 27604-01-16 ובעמש"מ 17399-01-16 מיום 28.3.16, שבו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (עו"ד כהן, עו"ד אלוני זרחיה ועו"ד קוביסיאנו) בבד"מ 111/11 מיום 10.8.15, והתקבל בחלקו ערעורה של המדינה על קולת העונש. בית הדין למשמעת הרשיע את המבקש באישום אחד, בעבירה לפי סעיף 36 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, ובאישום נוסף – בעבירות לפי סעיפים 35(1), 35(5) ו-36 לחוק יסודות התקציב. על המבקש נגזרו נזיפה; הפקעת משכורת קובעת אחת שתיפרע ב-10 תשלומים חודשיים שוים ורצופים; העברה למשרה אחרת בתחומי עיריית צפת למשך שנתיים ופסילה ממילוי תפקיד ניהולי, או תפקיד בו ישמש כאחראי בנושאי כספים, לתקופה של שנתיים – שתי התקופות בחפיפה. עניינה של הפרשה – עבירות משמעת לפי חוק יסודות התקציב.

רקע

ב. המבקש, יליד 1969, נשוי ואב לשישה, כיהן כמנהל מחלקת משאבי אנוש בעיריית צפת משנת 1997. משנת 2001 התרחבה המחלקה והפכה לאגף. ביום 22.8.13 הוגשה לבית הדין למשמעת תובענה משמעתית מתוקנת נגד המבקש לפי חוק יסודות התקציב, במסגרתה נטען כי בין חודש אוקטובר שנת 2003 לבין חודש אוקטובר שנת 2010 קיבל המבקש "תוספת מאמץ כפיים" לשכרו בשיעור של 10%, אף שלא היה זכאי לתוספת זו. באישום שני הואשם המבקש בכך, שמשעה שנקלטו עובדי המתנ"ס כעובדי עיריה, הורה לחשבת השכר, בחודש יוני שנת 2010, לבטל את תשלום 25 השעות הנוספות, בשיעור של 150% מערך שעת עבודה, שאותן קיבלו המבקש וחשבת השכר עד אז בגין טיפול בתשלום שכרם של עובדי המתנ"ס, ובמקום זאת לשלם (לשניהם) 35 שעות כוננות, אף שלא היו זכאים לתוספת החריגה לשכר, ומבלי שקיבל אישור מגורם מוסמך. המבקש הכחיש את המיוחס לו, ונוהלו הוכחות.

ג. ביום 10.8.15 הרשיע בית הדין למשמעת, בהכרעת דין מפורטת, את המבקש בעבירות שיוחסו לו בשני האישומים. במסגרת הכרעת הדין דחה בית הדין את טענת ההגנה שהעלה המבקש, שלפיה אין ניתן להגיש תובענה משמעתית ללא קביעת הממונה על השכר כי נעשתה חריגת שכר בהתאם לחוק יסודות התקציב. נקבע, כי די באי-אישורה של חריגת השכר, וכי אין צורך בקביעה פוזיטיבית שאכן היתה חריגת שכר. בית הדין למשמעת דחה טענות נוספות שהעלה המבקש לראשונה בעת מתן עדותו, וקבע כי יש להעדיף את עדותו של מנכ"ל העיריה, אשר קיבלה חיזוק בעדותו של ראש העיר – שתיהן נמצאו מהימנות. בדומה, נדחו טענות המבקש בדבר אכיפה בררנית ובדבר פגמים בהתנהלות יחידת החקירות. בית הדין לא נתן אמון בגרסת המבקש ונתן אמון בעדותה של חשבת השכר העיריה, שלפיה התבקשה על ידי המבקש לערוך את השינוי בשכר בפועל, כך שבמקום 25 השעות הנוספות, ישולמו לה ולמבקש 35 שעות כוננות.

על המבקש הושתו נזיפה, הפקעת משכורת קובעת אחת שתיפרע ב-10 תשלומים חודשיים שוים ורצופים והורדה בדרגת שכר אחת למשך שנה וחצי.

על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, שכוון הן כנגד הכרעת הדין הן כנגד העונש. המשיבה הגישה מצדה ערעור נגד קולת העונש, בטענה כי היה מקום לפטר את המבקש מעיריית צפת; המשיבה טענה כי אמצעי המשמעת שהוטלו על המבקש מקלים באופן קיצוני, ואינם מעבירים את המסר הראוי לבעלי תפקידים אחרים האמונים על הקופה הציבורית.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ד. בית המשפט המחוזי, בפסק דין מפורט, החליט לדחות את ערעורו של המבקש ולקבל חלקית את ערעור המשיבה. בית המשפט פסק, כי מקובלת עליו קביעת בית הדין למשמעת, שלפיה הכרעתו של הממונה על השכר בדבר קיומה של חריגה אינה מהוה תנאי להגשת תובענה משמעתית בהתאם להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. בית המשפט קבע, כי יש לראות במבקש פקיד האחראי לתחום בו נעברה העבירה, כדרישת סעיף 36 לחוק יסודות התקציב, כי המבקש היה מודע לכך שאינו נכלל בסוג העובדים הזכאים ל"תוספת מאמץ כפיים", ואף לא הצביע על כך שנקט אמצעים סבירים למניעת העבירה. משכך, נקבע כי הרשעתו בעבירה לפי סעיף 36 לחוק יסודות התקציב במסגרת האישום הראשון, בדין יסודה. אשר לאישום השני, נקבע כי לא נפל פגם בהכרעת הדין של בית הדין למשמעת להרשיע את המבקש בעבירות לפי סעיפים 35(1), 35(5) ו-36 לחוק יסודות התקציב, על פי התשתית הראייתית שהונחה לפניו. בית המשפט לא שוכנע כי המשיבה נהגה כלפי המבקש בשרירות לב, פסק כי קיים שוני בין עניינו של המבקש לבין עניינם של גזבר העיריה ושל חשב אגף החינוך בעיריה, שאל מולם נטענה אפליה משלא הועמדו לדין משמעתי, ולכן דחה את טענת האכיפה הבררנית שהעלה המבקש.

ה. בית המשפט סבר כי התפקיד בו שימש המבקש, מנהל מחלקת משאבי אנוש (אגף - משנת 2001), ומעמדו הבכיר הם שיקולים להחמרת עונשו, אך קבע כי אין למצות עמו את הדין, זאת במיוחד מאחר שמדובר בהרשעה ראשונה לאחר הוכחות בכגון דא. בנוסף, ניתן משקל מסוים לעמדת עיריית צפת שלא רצתה לוותר על עובד כדוגמת המבקש וביקשה להימנע מהעברתו מתפקידו, נוכח התמקצעותו בתחום. נוכח האמור, החליט בית המשפט המחוזי כי חלף אמצעי המשמעת של הורדה בדרגת שכר אחת למשך שנה וחצי שקבע בית הדין למשמעת, יועבר המבקש למשרה אחרת בתחומי עיריית צפת למשך שנתיים; המבקש נפסל ממילוי תפקיד ניהולי, או תפקיד בו ישמש אחראי בנושאי כספים לתקופה של שנתיים. נקבע, כי תקופת ההעברה למשרה אחרת תהא חופפת – כאמור – לתקופת הפסילה, וכי שאר אמצעי המשמעת שהוטלו על המבקש בבית הדין למשמעת, יעמדו בעינם. על פסק הדין הוגשה הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ו. המבקש טוען – בבקשה מקפת – כי פסק הדין של בית הדין למשמעת, כמו גם פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מהוים תקדימים ראשונים מסוגם, כהרשעה ראשונה – בחלוף 30 שנה מאז חקיקת חוק יסודות התקציב – בעבירת משמעת לפי סעיפים 35 ו-36 לחוק זה. לדברי המבקש, הסף שנקבע בפסקי הדין הללו (ובהליך משמעתי נוסף), בנוגע לדרישות לקיומם של רכיבי עבירת משמעת לפי חוק יסודות התקציב, הוא נמוך מזה שנקבע על ידי יחידת האכיפה וההליכים הרגולטיביים האחרים בתחום. לדעת המבקש, היה מקום לקבוע מדיניות ברורה ולפרסמה כאזהרה בטרם אכיפתה. המבקש מזכיר, כי העיריה סברה שבאישום הראשון בו הואשם אין משום חריגת שכר בהעדר תשלום ביתר, ובנוגע לאישום השני – כי אין מדובר בעבירה על החוק, אלא בנושא הראוי להליך משמעתי פנימי כפי שאכן היה; לדבריו, כך סברו ראש העיר, החשב המלוה לעיריה מטעם משרד הפנים ואף הממונה על מחוז במשרד הפנים, אשר היה בתקופה הרלבנטית מנכ"ל העיריה.

ז. אשר לאישום הראשון, טוען המבקש כי "תוספת מאמץ כפיים" היתה מקובלת בעיריית צפת עוד בטרם מינויו לתפקיד, וכי למעלה מ-50 עובדים קיבלו אותה. לדבריו, התוספת הוענקה לו לפי הוראתו של ראש העיר ובאישורם של חשב השכר דאז ושל מרכז השלטון המקומי – והיא התקזזה אל מול תוספת בסך 22% לגבי עובדים לא ייחודיים, שלא שולמה לו, אף שהיה זכאי לה. לדברי המבקש, אף יחידת האכיפה באגף הממונה על השכר קבעה כי אין חריגות שכר בשכרו וכי לא קיבל כספים ביתר, ולכן אינו מחויב בהשבה.

ח. אשר לאישום השני, שלפיו הורה ביוני 2010 על תשלום תוספת כוננות לו ולחשבת, טוען המבקש כי הורשע באישום זה אף שאין חולק כי לא נהנה מכל הטבה כספית, וכי לא הניב רווח גדול מזה שהיה זכאי לו אלמלא אותו שינוי שעשה בתלוש המשכורת שלו. לטענת המבקש, בניגוד למטרת החוק, שנועד למנוע פריצתן של מסגרות שכר, קבע בית המשפט המחוזי כי תיתכן עבירה אף אם המבקש לא קיבל שכר ביתר, שכן "עצם השינוי, כשלעצמו, אסור הוא" (פסקה מ"ה לפסק הדין). המבקש טוען כי בניגוד לאמור בפסק הדין, העיריה לא הסכימה ולא הנהיגה כל שינוי שיש בו משום מתן הטבה כספית. לכן, לטענתו, שכרו שולם בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב ולא היוה תשלום חורג. המבקש טוען גם כי המחוקק דרש הוכחת יסוד נפשי של "ידיעה" ביחס לכל אחד מרכיבי העבירה, הן לעצם תשלום התוספת והן לכך שמדובר בתשלום בניגוד להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. המבקש תוהה: אם יחידת האכיפה לא מצאה חריגת שכר בשכרו, כיצד ניתן לייחס לו ידיעה על כך? לטענתו, המרכיב הנפשי לא נבדק לעומק, אם בכלל, בפרט נוכח דרישת הידיעה.

ט. המבקש שב וטוען כי משרתו אינה נמנית עם רשימת התפקידים המנויה בסעיף 36 לחוק יסודות התקציב, שעליהם הטיל המחוקק "אחריות ממונה". לדעתו, הפרשנות הנכונה בענייננו היא, כי בסעיף 36 לחוק יסודות התקציב מדובר בפקיד האחראי ל"תחום" בהנהלת החשבונות. מדובר, לדבריו, בתחום התקציב והכספים שלמבקש אין כל נגיעה בו; תפקיד אגף משאבי אנוש הוא להעביר את הנתונים הבסיסיים בלבד; המבקש העיד כי לא היתה לו נגיעה בכל הנוגע לשכרו, ועדות זו לא נסתרה. לאור האמור, טוען המבקש כי לא היה מקום להרשיעו בשני האישומים בעבירה על פי סעיף 36 לחוק יסודות התקציב. מאחר שהאישום הראשון התבסס על סעיף זה בלבד, לדעת המבקש, אין התובענה המשמעתית מגבשת עבירה. לדבריו, שתי הערכאות לא התייחסו לשאלה האם "נעברה עבירה" כמצוין בסעיף, זאת שכן המבקש הורשע בעבירה מסוג "אחריות מנהל".

י. המבקש שב וטוען לאכיפה בררנית בשל אי נקיטתם של הליכי משמעת נגד מנהלים אחרים, כמו חשב אגף החינוך וגזבר העירייה, אשר לגביהם התגלו חריגות שכר מובהקות ונקבע כי עליהם להשיב מאות אלפי שקלים. בעניינם של אלה נקבע, כי די בכך שחויבו בהשבה כדי שלא לנקוט כלפיהם בהליכי משמעת. לדעת המבקש, ההחלטה להגיש נגדו תובענה משמעתית נבעה ממניעים זרים. בנוסף, עשרות רבות של עובדי עיריה לא הועמדו לדין על תשלום "תוספת מאמץ כפיים", אף שהיה ראוי להעמיד לדין את בעלי התפקידים האחראים לכך. לטענת המבקש, מרגע שהניח ראשית ראיה לאכיפה בררנית, היה על המשיבה הנטל להוכיח אחרת - והיא לא עמדה בו.

יא. לדברי המבקש, עניינו בא בתחום משפטי שיש לו משמעות ציבורית רחבה, ואשר נתגלעו בו סתירות וחילוקי דעות מהותיים בין זרועותיה השונות של המערכת הרגולטיבית. לדבריו, הרשעתו - אף שאין חולק לשיטתו כי לא קיבל שכר ביתר - היא בחינת "שינוי סדרי עולם" וכמוה כקביעת נורמות חדשות; המבקש הוא אחד מבין שני עובדים שהורשעו עד כה בעבירות אלו שלא במסגרת הסדר טיעון, והיחיד שעניינו הוכרע בערכאת ערעור – "תיק הדגל", בפי המשיבה. לדבריו, תחום חריגות השכר הוא תחום משמעתי חדש, זאת הגם שחוק יסודות התקציב נחקק כבר בשנת 1985. לדברי המבקש, לאורך השנים, העבירה יחידת האכיפה מסר שלפיו קיומה של חריגת שכר נעשית על ידי בחינתו של מכלול תנאי השכר להם זכאי עובד מול התנאים המשולמים לו. לעומת זאת, פסק הדין קובע כי דווקא בדין המשמעתי, המחמיר יותר, יש לפרש את חוק יסודות התקציב באופן מרחיב, כך שגם עובד שלא קיבל הטבת יתר בשכרו, יורשע בעבירה משמעתית. הכרעה זו מעלה, לדעת המבקש, שאלות עקרוניות ויש לה חשיבות ציבורית החורגת מעניינו האישי, המקבלות משמעות נוספת שעה שעבירת המשמעת הקבועה בסעיף 35 לחוק יסודות התקציב דורשת יסוד נפשי של ידיעה. הכרעת בית משפט זה בעניינו, כך לדברי המבקש, תכתיב את גדרי המותר והאסור בכל הנוגע לאכיפת דיני המשמעת בתחום חריגות השכר.

הכרעה

יב. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). הדברים נכונים גם כשעסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בערעור על הכרעה בהליך משמעתי (בר"ש 8785/14 מרגי נ' מדינת ישראל, פסקה יד (12.1.15) והאסמכתאות שם). זאת, שכן בית הדין המשמעתי הוא טריבונל שיפוטי לכל עניין, והערעור לבית המשפט המחוזי משלים "שני ימים שיפוטיים" שמעבר להם יש צורך בקיומם של תנאים מיוחדים לשם רשות ערעור (בר"ש 4550/15 שמואלי נגד מדינת ישראל משרד ראש הממשלה, פסקה ו (6.7.15)). לאחר עיון בבקשה המפורטת על שני כרכי מוצגיה, סבורני כי עניינו הקונקרטי של המבקש לגופו אינו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים, הגם שמדובר בנושא בעל עניין כשלעצמו, כפי שיפורט, וכיון שהתוצאה נראית על פניה נכונה.

יג. אכן, כדברי המשיבה בערכאות הקודמות, מדובר "בתיק ראשון של הרשעה לאחר ניהול הוכחות" (עמוד 9 להכרעת הדין) בדין המשמעתי, בעבירות לפי חוק יסודות התקציב. כך לאחר ניהול הוכחות – אך בתי הדין למשמעת הרשיעו, בסמוך להרשעתו של המבקש, נאשמים אחרים בעבירות לפי חוק יסודות התקציב, תוך אישור הסדרי טיעון. בעניין זה ראו למשל, בד"מ 10/15 עאמר נ' מדינת ישראל (1.9.15), מייד לאחר שנדון המבקש, במסגרתו הורשע הנאשם דשם, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות לפי סעיפים 35(1) ו-35(5) לחוק יסודות התקציב, בכך שכגזבר עיריית כפר קאסם הורה לחשבת השכר בעיריה לשלם למנהל השירות הפסיכולוגי תוספת שכר חורגת אף שידע שאין הוא זכאי לכך. על הנאשם הוטלו נזיפה, ופסילה למשך שנתיים לשירות המדינה לכלל הגופים המתוקצבים והנתמכים; כן ראו בד"מ 46/14 לבקוביץ נ' מדינת ישראל (3.1.16), שבמסגרתו הורשע הנאשם, לאחר ניהול הוכחות (בפסק דין שניתן לאחר הרשעת המבקש), בעבירות לפי חוק יסודות התקציב, בהיותו מזכיר וגזבר המועצה המקומית קציר-חריש, ונדון, ברוב דעות, לנזיפה, פיטורים לאלתר ופסילה ממילוי כל תפקיד במועצה המקומית חריש למשך שנה אחת. ערעור שהגיש נאשם זה לבית המשפט המחוזי עודנו תלוי ועומד; עונש הפיטורים עוכב עד להכרעה בערעור (עמש"מ 6525-01-16); בבד"מ 114/12 שובל נ' מדינת ישראל (16.12.13), הורשע הנאשם, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות על סעיפים 35(1) ו-35(5) לחוק יסודות התקציב, בכך שהגם שמונה לתפקיד מנהל אגף משאבי אנוש, המשיך לקבל תוספת מילוי מקום, אף שידע כי מדובר בתוספת חורגת. על נאשם זה הוטלו נזיפה; הפקעת משכורת קובעת אחת שתנוכה ב-12 תשלומים שוים ורצופים ופסילה לתפקיד ניהולי למשך שנה מיום אישורו של הסדר הטיעון. בבד"מ 79/10 בירנצוויג נ' מדינת ישראל (9.11.11), הורשעה הנאשמת, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות לפי סעיף 35(5) לחוק יסודות התקציב, בכך שמתוקף תפקידה כמזכירת המועצה האזורית אילות הורתה על תשלום תוספות חורגות לעובדת אחרת אף שידעה כי זו אינה זכאית להן; היתה זו התובענה המשמעתית הראשונה שהוגשה לבית הדין למשמעת במסגרת תפקידו בכגון דא לפי סעיף 39(א) לחוק יסודות התקציב. מאחר שהנאשמת פרשה מתפקידה, אושר אמצעי המשמעת המוסכם של נזיפה.

הנה כי כן, המבקש אינו ראשון שהורשע בעבירות לפי חוק יסודות התקציב, אך הוא אכן מעין "חלוץ" במובן זה שמדובר כנראה במורשע ראשון לאחר ניהול הוכחות בתובענה מעין זו. אעיר כבר כאן, כי עובדה זו נלקחה בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי, אשר נקט בזהירות המתבקשת והחליט שלא למצות את הדין עם המבקש, ולכן דחה את ערעור המשיבה להורות על פיטוריו של המבקש, ועדין עשה כן בנסיבות הפרשה.

חוק יסודות התקציב

יד. כאמור, הבסיס הנורמטיבי לענייננו מצוי בחוק יסודות התקציב. חוק זה, שנתקבל כחלק מחבילת הפתרונות למשבר המגה-האינפלציוני העמוק שקדם לו, מהלך אותו הוביל ממשל ארה"ב דאז, בניצוח מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ. החוק נועד לקבוע ריסון תקציבי; הוא מכוון כלפי המדינה ורשויותיה, וכן כלפי גופים שאינם בגדר המדינה אך ניזונים מתקציבה. הוראות החוק הרלבנטיות נועדו, בין השאר, למנוע מצב בו המדינה, רשויותיה וגופים הניזונים מתקציבה, או פרטים בתפקידי ניהול, יסכימו להעלות שכר במקרים שונים מעבר לרמה הקבועה, ויפרצו את מסגרות השכר, באופן העלול לגרום לדרישות להשתתפות כספית נוספת של המדינה – דרישות אשר יביאו לחוסר יציבות במשק (בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749 (1995), דברי הנשיא א' ברק בעמוד 786). ואכן, "ההוראה שבסעיף 29 צריכה להתפרש לפי מטרתה החקיקתית, הבאה להנהיג הסדר הקובע, באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים הנתמכים מתקציבה" (דברי הנשיא מ' שמגר ברע"א 2920/90 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 397, 408 (1991)). הוראה זו מצויה, בעולם הכלכלה הלאומית, ברמה נורמטיבית גבוהה ביותר, כמעט "קדושה". כיון שמדינת ישראל היתה בשפל המדרגה המגה-אינפלציונית, ושחלק מצעדי היציאה מן המיצר היה חוק יסודות התקציב, כדי למנוע חזרה על שהיה – דומה כי אם התעשתה המדינה בבחינת חריגות שכר בהקשר זה, קשה לבוא עמה בטרוניה; הגיעה העת, לאחר שהסעיפים הרלבנטיים היו שנים רבות על ספר החוקים ללא מעש יתר על המידה.

טו. כאמור, המבקש הורשע בשני אישומים; באישום הראשון הורשע בעבירה על סעיף 36 לחוק יסודות התקציב, ובאישום השני – בעבירות על סעיפים 35(1), 35(5) ו-36 לחוק יסודות התקציב. אלה סעיפי החוק הרלבנטיים:

"35. עובד גוף מתוקצב שעשה ביודעין אחת מאלה, אשם בעבירת משמעת:

לא קיים הוראה מהוראות חוק זה או תקנה או הוראת מינהל שניתנה לפיו, או הוראה שניתנה על ידי שר האוצר לפי סעיפים 29א או 29ב;
...
(5) הנהיג או הורה להנהיג שינויים או הטבות בניגוד להוראות סעיף "29.

"36. נעברה עבירת משמעת כאמור בפרק זה אשם בה גם כל מי שבשעת ביצוע העבירה היה מנהל כללי, חשב, גזבר, מנהל חשבונות או פקיד של המשרד או של יחידת הסמך או של הגוף המתוקצב או של הגוף הנתמך האחראי לאותו תחום, אם לא הוכיח אחת מאלה:

(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו;
(2) הוא נקט אמצעים סבירים להבטחת מניעת העבירה".

דברים אלה מדברים בעדם, ומצביעים על כוונת המחוקק "לסגור את הפרצות" ולהבטיח כי הסדרי שכר ייעשו כדת וכדין, והחורג מכך יבואו עמו חשבון גם בתחום המשמעתי. סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, אליו מפנה סעיף 35(5) לחוק, קובע:

"29(א) גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר; ואולם רשאי שר האוצר, באישור הועדה, לפטור מהוראות סעיף זה, חברה מעורבת כהגדרתה בחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975, אם ראה שטעמים של מכירת מניותיה, לרבות הנפקתן לציבור או למשקיעים, מחייבים זאת, ונחה דעתו שלא תהיה למתן הפטור ולשינויים שיונהגו בעקבותיו, השפעה בלתי רצויה על מדיניות השכר הכוללת במגזר הציבורי; הפטור יכנס לתוקפו עם ביצוע המכירה או במועד מאוחר יותר שיקבע השר.
(ב) על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א).
(ג) ראה שר האוצר כי גוף מתוקצב או גוף נתמך לא קיים את הוראות סעיף קטן (א), רשאי הוא להפחית סכום השוה לסכום ששולם עקב כך מן הסכומים שיש להעבירם לאותו גוף מתקציב המדינה לפי כל דין, ורשאי הוא להפסיק או להפחית כל מענק או השתתפות שהגוף היה מקבל מהממשלה אלמלא החריגה, כל עוד מבצע הגוף תשלומים בניגוד להוראות סעיף זה.
(ד)(1) לענין סעיף 22(א)(6) לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975, יראו דירקטור שהסכים ביודעין על שינויים או הטבות בניגוד להוראות סעיף קטן (א), כדירקטור שאינו ממלא תפקידו כראוי;
(2) לענין סעיף 42(א)(2) לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975, יראו הסכמה של מנהל כללי לשינויים או להטבות בניגוד להוראות סעיף קטן (א), עילה מספקת  לממשלה להעבירו מכהונתו.

גם לגבי סעיף זה – כל המוסיף גורע.

טז. אשר לאישום הראשון, אזכיר כי בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית הדין המשמעתי, על יסוד התשתית העובדתית שהובאה לפניו, שלפיה יש לראות במבקש "פקיד של המשרד ... האחראי לאותו תחום" שבו נעברה עבירה, כלשון סעיף 36. קביעה זו התבססה, בין היתר, על עדותו של המבקש, שבמסגרתה אישר כי מתוקף תפקידו היה אחראי בעיריה על דרגות עובדים וזכויות שכרם (עמוד 17 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי), וכי הנחה "את מחלקת השכר לתת תוספות שכר על פי תנאי השירות, דרגות, תוספות למיניהם, פיצול וכו'. מחלקת השכר מבצעת" (עמוד 99 לפרוטוקול בית הדין למשמעת, שורות 12-11; עמוד 17 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי; ראו גם הודעותיו של המבקש, ת/3 ו-ת/6). בכך אישרו שתי הערכאות הקודמות כי יש לראות במבקש האחראי לתחום שבו נעברה העבירה, כאמור בסעיף 36 לחוק יסודות התקציב, שצוטט מעלה. טענת הקיזוז של "תוספת מאמץ כפיים" מן התוספת בסך 22% לגבי עובדים לא ייחודיים, שהמבקש טען שהיה זכאי לה, נדחתה, משנקבע כי המבקש לא נכלל בסוג העובדים הזכאים ל"תוספת מאמץ כפיים". קביעה זו אין המבקש מפריך גם בבקשה דנן. בית המשפט המחוזי אישר גם את קביעת בית הדין למשמעת, שלפיה היה המבקש מודע לכך שאינו זכאי לתוספת זו, וכי לא נקט אמצעים סבירים למניעת העבירה, כדרישת הדין. הובהר, כי אפילו ניתן היה אישור לתוספת זו, לא היה זכאי המבקש לה על פי חוק, ולכן לא היה בכך כדי להכשיר את קבלת התוספת. לא מצאתי עילה להתערב בקביעות אלה. לא יתכן חולק, כי תפקידו של המבקש אינו מצדיק כשלעצמו "תוספת מאמץ כפיים", שהרי מאמץ שכלי וניהולי בודאי יש בו, ואין להקל בכך ראש, אך "מאמץ כפיים", אם לא נראה כתיבה בעט או הקלדה במחשב כמאמץ כזה – אין בו. כשלעצמי לא שוכנעתי כי המבקש לא קיבל כספים שלא הגיעו לו, ומכל מקום לא מן המידה בשירות הציבורי כי פלוני יקבע לעצמו את תנאי שכרו; זאת גם אם לא ניכנס לשאלה אם מוצדקת טענת המבקש שלא נהנה כספית בהקשר דנא, מה שאינני בטוח בו כשלעצמי, ומכל מקום לא זכיתי להבין מדוע כך הוא. אכן, המבקש מפנה, בין השאר, למכתבה של רו"ח רבקה נאורי, מנהלת תחום אכיפה באגף לשכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, מיום 15.11.15 (שנכתב לאחר פסק דינו של בית הדין למשמעת ולפני פסק דינו של בית המשפט המחוזי ונזכר באחרון (פסקה ל"ז)). במכתב זה נאמר, כי בעקבות הסכמה עם ועד העובדים ועירית צפת, הוסכם שלא תידרש מן המבקש השבה (בגין אי קיזוז תוספת פיצול מתוספת בלתי ייחודית). כפי שכתב בית המשפט המחוזי, הפטור מהשבה בא בשל הסכמה רחבה יותר, אך אין בו כדי להצביע על היעדר חריגה מצד המבקש כשלעצמו.

יז. אשר לאישום השני, בית הדין למשמעת לא נתן אמון בגרסתו של המבקש, לעומת מתן אמון בעדותם של מנכ"ל העיריה ושל חשבת העיריה, ובית המשפט קמא לא מצא טעות בהרשעת המבקש באישום זה, משנקבע ראייתית כי הוראת תשלום הכוננות ניתנה על-ידי המערער. כידוע, "כלל הוא שאין בית משפט זה, כערכאת ערעור, מתערב בממצאים עובדתיים, לא כל שכן ממצאים המבוססים על מהימנות עדים" (עש"ם 2868/04 שמיאן נ' נציבות שירות המדינה, פסקה 6 (4.7.04)); קל וחומר בבקשת רשות ערעור. לאחר העיון סבורני כי המבקש לא הניח טעם להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית הדין למשמעת, לא כל שכן בגלגול שלישי.

יח. ראוי לציין כי טוהר המידות של המשרתים בצרכי ציבור הוא יסוד מוסד אף במשפט המינהלי העברי, ולא רק המעשים הרעים עצמם, אלא גם מראית העין; ראו עע"מ 7357/13 רשות הנמלים נ' צומת מהנדסים פ"ד נט(2) 145, 175-173 (2004) והמקורות שם; בר"ש 2233/15 עירית תל-אביב נ' סירוטקין, פסקה י"ד (3.6.15) והאסמכתאות שם. אביא מקצת המקורות, וראשיתם בדברי המשנה שקלים ג', ב' לעניין הכהן הנכנס לטפל בכספי המקדש, שעליו נאמר: "אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמע, שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר ל"ב, כ"ב), 'וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל', ואומר (משלי ג', ד') 'וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹהִים וְאָדָם'. כותב החתם סופר (ר' משה סופר, גרמניה –הונגריה-סלובקיה), המאה הי"ח – המאה הי"ט, שו"ת ח"ו, סימן נ"ט) "...כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה, והייתם נקיים מה' ומישראל, ושתי חובות אלו, נקיות מה' יתברך והנקיות מישראל עמו, הם שני רוכבים צמדים על גבנו, ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון, היינו ידי שמים, יותר הרבה, ויותר מלצאת ידי הבריות" (ראו גם נ' רקובר שלטון החוק בישראל (התשמ"ט), 93-91). ניתן לבנו לעוצמת הדברים: אחד מגדולי יהדות דורו ודורות מטעים, כי קשה יותר לצאת ידי הבריות מאשר לצאת ידי המקום, והאתגר גדול. אכן, בדוגמאות אלה, האופייניות במשפט העברי, המדובר בבעלי מעמד בכיר יחסית כפרנסי ציבור וגבאי צדקה, וראו "והייתם נקיים", מסביב לשולחן, עלון שבועי לבני הישיבות 435, וכך גם בענייננו, במנהל מחלקה ואגף.

יט. כאמור - וראו המקורות הנזכרים - עובדי ציבור צריך שיימנעו ממה שמכונה חילול השם, ואף במקרים שאינם עבירות; עש"מ 4203/07 בוגייסקי נ' נציבות שירות המדינה פסקה י"ב (2007). הנה מן המובא שם: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינן עבירות ..." (רמב"ם, יסודי התורה ה', י"א), אמנם חילול השם הוא מושג דתי במקורו, המוגדר באנציקלופדיה תלמודית כרך ט"ז, ש"מ כ"איסור עשיית דבר שעל-ידי כך הוא עושה שם ה' כחולין"; אך במושאל עניינו גם מה שיכול לפגוע בדימויו של אדם בעיני ציבור. נתמקד באחד מסוגי חילול השם (אנציקלופדיה תלמודית שם), "באדם חשוב, שבני אדם למדים ממנו, שעושה מעשים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, אף על פי שאינם עבירות", וכן (עמ' שמ"א) "שאין ראוי לאדם כמוהו לעשות כמעשהו ומבוקש ממנו יותר מזולתו (מאמר קידוש השם לרמב"ם) ... לפיכך אמרו בכל מקום שאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו, ויש מן הראשונים שפירש שחילול השם באדם חשוב הוא לפי שבני אדם למדים ממנו..."; ראו גם בבלי ברכות יט ע"ב "כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב". עוד ראו מלון אבן שושן לשנות האלפיים, המגדיר חילול השם כ"ביזוי שם אלהים על-ידי השמעת דברי גנאי או על-ידי התנהגות רעה". חילול השם נמדד איפוא לפי דרגתו הציבורית של אדם (ראו בבלי יומא פ"ו א', שם מובאות דוגמאות של אמוראים שלגביהם מחמירים יותר בהתייחסות מאשר לגבי אדם מן הישוב). כך לטעמי גם עובד ציבור בכיר, שככל שבכירותו רבה, נבחן חטאו ביתר קפידה. אומר ר' מנחם המאירי (מגדולי חכמי צרפת במאה הי"ג): "ואף על פי שמידת הנאמנות משובחת בכל אדם, וכל אדם צריך לה, מכל מקום במי שהוא ממונה פרנס על הציבור וכל ענייניהם על פיו, צריך שיהא מעוטר במידה זו עד תכלית, שלא תהא פרצה קוראתו" (בית הבחירה, יומא כ"ב ב'; רקובר, שם, 96). התנהגות שאינה הולמת עשויה לגרום להדחה מכהונה; אך לזהירות הנדרשת בכך ראו ד"ר אביעד הכהן ("קופה של שרצים - הדחת איש ציבור מכהונתו בשל התנהגות שאינה הולמת", פרשת השבוע 126 (שלח, תשס"ג)), המביא תשובה מאלפת מאת רבה של פינסק, אהרן ואלקין (רוסיה-פולין, המאה הכ'; שו"ת זקן אהרן תניינא יורה דעה סימן ל'), שלא לפסול שוחט שחשדו בו כי היה מעורב בחשד לזנות ר"ל, זאת בהיעדר תשתית ראייתית מספקת. הרב תיאר את לבטיו, ובהם החשש "לקפח את פרנסתו" של השוחט והצורך לעמוד על זכויותיו. שם מדובר היה בעניין חיצוני לעבודתו של השוחט; בעניין בוגייסקי הנזכר הורשע המערער, שהיה בתפקיד בכיר במחוז חיפה במינהל מקרקעי ישראל, בעבירות הקשורות ישירות לתפקיד; המערער נידון לנזיפה חמורה, לפיטורים ולפסילה למילוי תפקיד במינהל מקרקעי ישראל למשך חמש שנים. בפסק הדין נכתב:

"לבי אינו אטום לזכויותיו של המערער, לתרומתו רבת השנים לשירות ולאשר אמרו לזכותו עדי האופי. אך לבי נתון עוד יותר - איני רואה דרך אחרת - לצרכיו של שירות המדינה, שתדמיתו, לרבות של מינהל מקרקעי ישראל, אינה ברום המדרגה, ולצורך להנחיל לעובדיו נורמות ראיות, ולציבור – אמון בו; לא כל שכן כשהמדובר בעובד בכיר, ובחזרה לעבודה במינהל לאחר תקופת השעיה ארוכה והרשעה פלילית" (שם, פסקה י"ד)

כ. הדברים יפים גם לענייננו, שכן אין להתעלם ממימד החומרה הציבורית של מעשיו של המבקש נוכח מעמדו הבכיר בעיריה כמנהל האגף למשאבי אנוש, שהיתה לו יד גם בסיווגי שכר. כפי קביעת בית הדין למשמעת, המבקש היה אחראי במסגרת תפקידו על זכויות הנוגעות לשכר העובדים, היה בקיא בתחום, הוא זה שטיפל בזכויות העובדים ובשכרם בעירייה והוא זה שהורה האם לשלם תוספת שכר (עמוד 2 להכרעת הדין). דעת לנבון נקל, כי תפקיד זה הטיל על המבקש אחריות רבה והעניק לו מידת אמון גדולה מצד הממונים עליו וממילא מצד הציבור בכללותו. ברי, כי ככל שעובד הציבור נושא משרה רמה יותר, שיש עמה אמון רב יותר וסמכויות רבות יותר, כך נדרש הימנו להקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת (ראו: עש"ם 4123/95 אור נ' נציב שירות המדינה, פד"י מט(5) 184, 191 (1996)). ככל הניתן על עובד ציבור להימנע ממתן החלטות בענייני שכר הנוגעות לו אישית או להשתתף בהן. על כן גם נוצרו מנגנונים שונים למניעת מצב מעין זה, שיש בו ניגוד עניינים, ויש חשיבות רבה בכגון דא לדוגמה האישית. על הסוגיות השונות הכרוכות בניגוד עניינים והפתרונות האפשריים ראו טנה שפניץ ניגוד עניינים במגזר הציבורי למעשה ולהלכה (תשע"ד-2013), ובמיוחד פרק שישי, מעמ' 157 ואילך. בנסיבות אלה, דומה כי הרשעת המבקש והעונש שהושת הולמים את מעשיו. יש לזכור בהקשר זה כי עיקר תכליתו של הדין המשמעתי היא הגנה על האמון בשירות הציבורי, וכי הגנה זו מתמקדת בשמירה על תדמיתו הראויה ועל תפקודו היעיל (עש"ם 7111/02 נציבות שירות המדינה נ' אשואל, פד"י נז(1) 920, 926 (2003)). כל כולו של עולם המשמעת מושתת על כך. לפיכך, נדרש המסר כי אין עובד בכיר יכול לאשר לעצמו חריגות שכר, בלא שיתן על כך דין. כך נעשה גם במקרה דנא.

אכיפה בררנית

כא. אשר לטענת המבקש בדבר אכיפה בררנית – כידוע, "אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" (בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999), להלן עניין זקין), מפי השופט י' זמיר). במלים אחרות, אכיפת הדין נגד אדם אחד והימנעות מאכיפתו נגד אחרים – כאשר מדובר במקרים דומים – היא אכיפה בררנית (selective enforcement). דבר זה יכול לקבל ביטוי בשתי דרכים: בהחלטה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה נדונה; או בהחלטה להעמיד לדין בשעה שבפרשות אחרות שעניינן דומה לא הוגשו כתבי אישום (ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, פסקה 23 (10.9.13)). ההכרעה בשאלה אם העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בביצוע עבירה היא בבחינת אכיפה חלקית מותרת או שמא מדובר בבחינת אכיפה בררנית פסולה, תהא לרוב תלויה בבירור השאלה אם הרשות הבחינה בין המעורבים על יסוד שיקולים ענייניים (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 814 (2005). על הנזקים הגלומים באכיפה הפוגעת בשוויון אין צריך להכביר מלים. באשר לכך כבר נאמר כי "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם" (בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 332 (1988), מפי השופט (כתארו אז) ברק).

כב. ואולם, טענה זו מועלית לעתים קרובות, ולא אחת מתברר כי בנסיבות הנוגעות למקרים אשר מובאים כהשוואה וכראיה לטענה, אין הנידון דומה לראיה. כדי להוכיח אכיפה בררנית, יהא על הטוען להראות בראש וראשונה כי אכן עסקינן בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלבנטי לעניין, כמצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום; בשלב השני, על הטוען להראות כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, כמו למשל שרירותיות, או התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או שאינם ראויים. מטבע הדברים, מדובר בשני שלבים השלובים זה בזה, ואשר רב המשותף להם. הנטל להוכיחם מוטל על הנאשם, שכן הרשות המינהלית נהנית ככלל מן החזקה לפיה פעולותיה נעשות כדין (ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 37 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (4.8.08); ראו גם עניין זקין, בעמוד 307); וגם בר"ש 1185/13 אוחנה נ' נציבות שירות המדינה, פסקה יד (3.4.13):

"הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית כזו אף שהיא פוגעת בעיקרון השויון כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים ובין בדרך של השוואת מצבם של המעורבים שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין" (ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לחוות דעתה של השופטת א' חיות (10.3.08)).

כג. ועוד אטעים, כי "העובדה שנוהל או הוראה מחייבת בשירות המדינה אינם נאכפים במשך זמן, או שהאכיפה היא חלקית ביותר, אינה מקימה כשלעצמה זכות לעובד ואינה מונעת מן הרשות לשנות ממדיניותה הפסולה ולעמוד על קיום הנוהל. ככלל אי-אכיפה אפקטיבית אינה מקנה לעובד זכות שלא להישמע להנחיות ולכללים..." (עש"ם 5205/01 פרנס נ' יושב-ראש רשות השידור, פ"ד נו(2) 9 (2001), דברי השופטת (כתארה אז) ד' ביניש, בעמוד 21). בהמשך לנאמר מעלה אוסיף כאן, כי משמחליטה הרשות לאכוף מה שלא אכפה שנים, אין בכך כמובן דופי, ותמיד יפול על פלוני כלשהו להיות ראשון לנאכפים. אין מנוס מכך במציאות, שהרי יש להתחיל אי פעם, אלא שכמובן ראשוניות זו צריכה להתבטא במתינות הענישה ובהעלאתה ההדרגתית.

כד. על יסוד האמור וביישום לענייננו, לאחר העיון קשה להלום את טענת האכיפה הבררנית, אשר נשמעה מפי המבקש במשך כל שלבי ההליך. בית הדין למשמעת קבע כי לא שוכנע שרשויות האכיפה והתביעה נהגו במבקש בשרירות לב, או כי נשקלו לגביו שיקולים לא ענייניים תוך הפלייתו לרעה ביחס לאחרים. בכך אימץ, למעשה, את טענת המשיבה שלפיה, החריגות בשכר של הגזבר וחשב באגף החינוך אינן מסוג אלה שביצע המבקש, ולכן לא היה בהן כדי להצדיק נקיטת דין משמעתי נגדם; זאת, שכן הובהר כי מי שאישר לגזבר את חריגת השכר היה משרד הפנים, אף שעשה זאת ללא סמכות. בדומה, גם לחשב אגף החינוך אושרו התשלומים, בעוד שבענייננו למבקש, לפי האישום הראשון, שולמה תוספת לה לא היה זכאי, ולפי האישום השני, אישר המבקש לעצמו ולחשבת השכר תשלום שעות כוננות ללא אישור כנדרש. לפיכך, ההחלטה לטפל בחריגות שהתגלו בשכרם של הגזבר וחשב אגף החינוך בכלים העומדים לרשות אגף הממונה על השכר במשרד האוצר בלא העמדה לדין משמעתי, אינה מהוה אכיפה בררנית. בבית המשפט המחוזי שב המבקש והעלה טענה זו, אך בית המשפט אישר את קביעת בית הדין למשמעת ופסק, כי לא שוכנע שהמדינה נהגה כלפי המבקש בשרירות לב, בעמדו על השוני בין עניינו של המבקש לבין עניינם של הגזבר ושל חשב אגף החינוך, גם בשים לב לעדות רואה החשבון. קביעה זו לא הופרכה בידי המבקש, והיא עומדת בעינה. משכך, לא אוכל להיעתר לטענה לאכיפה בררנית. ההתחשבות באה לידי ביטוי בכך שאל נכון לא הלך בית המשפט המחוזי את כברת הדרך עם ערעור המדינה שעתר להביא לידי פיטורי המבקש. כאן באים לכלל חשבון גם שיקולים של נסיבות אישיות וכל המכלול הנוסף שעל כפות המאזניים; ניתן משקל ראוי לשנות עבודתו הרבות של המערער ולתרומתו, והוא לא איבד את מקום עבודתו ופרנסתו, ויש לקוות כי למד את הלקח וילמדוהו גם אחרים.

כה. אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור.

ניתנה היום, ‏כ"ט בסיון התשע"ו (‏5.7.2016).

המשנה לנשיאה


מעורבים
תובע: יהושע אלגלי
נתבע: נציבות שירות המדינה
שופט :
עורכי דין: