ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אגבריה עלאדין נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט י' טירקל

העורר: אגבריה עלאדין

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה
בב"ש 3951/00 שניתנה ביום 13.10.00
על ידי כבוד השופט ד' יצחק

תאריך הישיבה: כ"ד בתשרי תשס"א (23.10.00)

בשם העורר: עוה"ד בדר אגבריה, ודיע אגבריה, נדים מסרי

בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש

בבית המשפט העליון

החלטה

1. על העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בחדרה המייחס לו עבירות של התקהלות אסורה, התפרעות ותקיפת שוטר. לפי הנטען בכתב האישום המקורי, בתמצית, ביום 2.10.00 בשעה 11:00 לערך, התקהלו כמאה צעירים, שהמשיב היה אחד מהם, בצומת אום אל פאחם, התפרעו ויידו אבנים לכיוון הצומת ועל השוטרים שהיו במקום. העורר גם תקף שוטר שעצר אותו, שנפגע בידו ובראשו. בית משפט השלום (כבוד השופט ש' מנהיים), בהחלטתו מיום 8.10.00, דחה את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים והורה לשחררו כנגד ערובות ובתנאי שישהה ב"מעצר בית מלא" בבית שנקבע לכך.

בינתיים הוגש לבית משפט השלום כתב אישום מתוקן שבו הוספו פרטים: כי יידוי האבנים היה "תוך שמנסים לתקוף את השוטרים באמצעות האבנים"; וכי העורר תקף את השוטר "באגרופים ופגע בידו ובכתפו". בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' דר) - שכתב האישום המתוקן היה לעיניו - בהחלטתו מיום 13.10.00, ביטל את החלטתו של בית המשפט השלום והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר ערר על ההחלטה.

2. שלושת באי כוח העורר שטחו בהרחבה את טענותיהם, בכתב הערר ובטענותיהם בדיון לפני. בהמשך הדברים אעמוד על הטענות לפי ענייניהן, בלי להפריד בין מסגרת הטיעון ובין הטוענים.

טענתם הראשונה היא כי כתב האישום המקורי הוגש על פי הודעה שנגבתה משוטר מג"ב, אושרי אקסול - שלפי טענתו תקף אותו העורר - והודעה שנגבתה מהעורר, וכי כתב האישום תוקן אחרי שהשוטר מסר הודעה נוספת. בעת הדיון בערר לא היה ידוע להם כי נגבתה הודעה נוספת; הדבר נודע להם רק מתוך החלטתו של בית המשפט המחוזי, שסמך בעיקר על ההודעה הנוספת. זהו פגם המצדיק את ביטולה של החלטתו של בית המשפט המחוזי ואת החזרת החלטתו של בית משפט השלום - המורה לשחרר את העורר בערובות ובתנאים - על כנה.

עוד טוענים הם כי אין ראיות נגד העורר להוכחת האשמות המיוחסות לו, אף לא לכאורה. הדבר עולה, בין היתר, מן הסתירות בין ההודעות שנגבו וכן מן העובדה כי ביום האירוע היה הצומת חסום ולא עברו בו כלי רכב, כך שהמעשים המיוחסים לעורר לא היו יכולים להעשות. לדבריהם, אכן הודה העורר בהודעתו הראשונה במשטרה, מיום 2.10.00, בזריקת אבנים על הכביש - אך לא על אנשי המשטרה או על רכב נוסע - אולם את ההודעה מסר אחרי ששבעה שוטרי מג"ב התנפלו עליו, היכו אותו ואילצו אותו להודות במעשים שלא עשה. לעומת זאת, בהודעתו השניה, שמסר ביום 10.10.00, הכחיש את המעשים וטען שרק עמד ליד הצומת וצפה במתרחש, בלי שהוא או אחד מן הצופים האחרים זרקו אבנים. ההתקהלות במקום, שבה היה העורר נוכח, לא היתה מאורגנת אלא ספונטנית, והתהוותה משום שהמתקהלים צפו בתחנת דלק שהועלתה באש וכן המתינו להבאת גופתו של אדם שנהרג במהומות. עוד טוענים הם כי השוטר שלטענת התביעה הותקף על ידי העורר, הוא אשר תקף, היכה ועינה את העורר.

מכל מקום, לאור נסיבות אלה, לאור נסיבותיו האישיות של העורר, שהוא צעיר ללא עבר פלילי, ובהתחשב ברגיעה שהשתררה בצפון הארץ, לא נשקפת מהעורר כל סכנה ויש לשחררו בערובה ובתנאים, כפי שהורה בית משפט השלום. יתר על כן, העובדה שהיה משוחרר כך במשך מספר ימים מוכיחה שניתן לסמוך עליו.

כנגדם טוענת באת כוח המדינה כי מלכתחילה די היה בחומר הראיות שהוגש לבית משפט השלום - לאמור, ההודעות הראשונות של השוטר ושל העורר - כדי לצוות על מעצרו של העורר, ולא לשחררו בערובה ובתנאים. גם הערר שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי הושתת על חומר הראיות הראשוני ולא על ההודעות הנוספות. עקב תקלה, ולא מחמת זדון, הוגשו ההודעות הנוספות לבית המשפט המחוזי בלי שהומצאו לבאי כוח העורר, אולם הן הומצאו להם לאחר מכן. מכל מקום, הדברים שנוספו בהודעתו השניה של השוטר אינם משמעותיים. לעומת זאת, שונה גרסתו של העורר בהודעתו השניה מגרסתו בהודעתו הראשונה. התקלה אינה פוגעת בעורר משום שההודעות הנוספות מצויות עתה בידי באי כוחו והם יכולים לטעון לגופו של ענין. לדברי באת כוח המדינה אין ממש בטענה כי העורר הוא שהותקף על ידי השוטר וכי השוטר היה בין מעניו שגרמו לו לומר את הדברים שבהודעתו הראשונה. זאת מן הטעם ששוטר זה לא נמנה על החוקרים.

לכך הוסיפה כי אין רגיעה בצפון הארץ - ולצורך זה הגישה דו"ח שערכה המשטרה - וכי אין להסיק מן העובדה שהעורר היה משוחרר בערובה ולא חזר על מעשיו כי איננו מסוכן. כך או כך, ניתן לצפות כי המשפט לא יימשך זמן רב.

3. דינו של הערר להדחות.

טענתם הראשונה של באי כוח העורר, לפיה לא הומצאה להם הודעתו השניה של השוטר לפני הדיון בבית המשפט המחוזי בעררה של המדינה, מגלה, למרבה הצער, תקלה חמורה שמלכתחילה ראוי היה שלא תקרה. אולם, בדיעבד, משהומצאה להם ההודעה והוגש ערר לבית המשפט העליון, שבדיון בו היתה להם הזדמנות להתייחס אליה - כפי שאכן עשו - ניתן לומר שהפגם נתרפא וכי לא נפגעה הגנתו של העורר. ראוי לציין כי לפי סעיף 53(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- "השופט הדן בערר, רשאי להיזקק לחומר ראיות חדש, שנתוסף מאז הדיון בבית משפט קמא". אפילו יש יסוד לטענה שהערכאה הקודמת שדנה במעצר לא היתה רשאית להידרש לחומר ראיות שהוגש לה בלי שהומצא לבאי כוחו של הנאשם, הרי בדיון בערר על החלטתה ניתן לראות את ערכאת הערעור כאילו היא יושבת "במקום" הערכאה הקודמת, ולא כיושבת על מנת "לבקר" את החלטתה. לפיכך רשאית ערכאת הערעור להידרש לחומר ראיות זה ובלבד שהומצא בינתיים לבאי כוחו של הנאשם. (עיינו, בין היתר, בש"פ 116/96 מדינת ישראל נ' אסרף תקדין - עליון 96(1) בעמ' 63; י' קדמי על סדר הדין הפלילי (חלק ראשון, תשנ"ז) בעמ' 284). בוודאי ובוודאי שרשאית ערכאת הערעור להשאיר את החלטת הערכאה הקודמת על כנה - אפילו קיבלה טענה שנטענה נגדה - אם היתה סבורה כי לא נגרם עיוות דין (עיינו סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-; בש"פ 947/86 ג'ון (איוון) דמיניוק נ' מדינת ישראל פ"ד מ(4) 426, 428-427; בש"פ 3258/96 פלוני נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 96(2) בעמ' 401).

לעצם הענין ייאמר כי הודעתו הראשונה של השוטר כשלעצמה, בין אם מצרפים אליה את הודעתו השניה ובין אם אין מצרפים אותה, היא בגדר ראיה לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר. חיזוק לאמור בהודעה מצוי בהודעתו הראשונה של העורר שבה הודה בזריקת אבנים על הכביש. הדברים שהוסיף שם, כי זרק את האבנים על הכביש ולא על רכב נוסע, "בלי כוונה וללא שליטה", מעידים על מחשבה ושיקול דעת ומטילים ספק בגירסתו שהודה בזריקת האבנים מתוך אילוץ. גם הסיבות להתקהלות שנתנו באי כוחו אין בהן כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות הלכאוריות כבר בשלב זה. אכן, אין לשלול מראש את האפשרות שבית המשפט שידון במשפטו יקבע בסופו של הבירור שאין לאישומים על מה שיסמכו וכי דינו של העורר לצאת זכאי בדינו; אולם, בשלב זה, אין לקבוע כי בראיות העומדות נגד העורר אין כל ממש, אף לא לכאורה. ראיות אלה מקימות, כמובן, עילת מעצר.

נותרה לדיון השאלה אם יש לשחרר את העורר בערובה ובתנאים. סבורני שאין לכך מקום. למרות דברי באי כוח העורר כי "מסתמנת רגיעה" ומה שאירע היה "אפיזודה חולפת שכבר חלפה", נראה שלא זה המצב. עדיין יש צורך לעמוד על המשמר ולהרחיק כל סכנה. כאמור, הגישה באת כוח המדינה לענין זה דו"ח של המשטרה מיום 22.10.00 המונה הפרות סדר ואירועים רבים כמו זה הנדון במשך כל התקופה שחלפה מאז ועד היום. אשר לעורר, מדובר בצעיר כבן 23 שנים, שאין לו אמנם הרשעות קודמות, אולם גם אין לומר שפעל בלי שיקול דעת ובלי בקרה עצמית על מעשיו. ההתפרעות שבה השתתף, לפי המיוחס לו, היתה חמורה ביותר. המעשים של זריקת האבנים, שעליהם הוסיף מעשי תקיפה חמורים נגד שוטר שהגיע למקום, מעידים עליו ביתר שאת שהוא מסוכן לציבור. אוסיף כאן מהחלטותי בעניני מעצר של קטינים כבני 16 שנים שניתנו במהלך השבוע שחלף:

"אכן, בזמנים של שקט ושלווה בערינו וברחובותינו, ראוי היה לנהוג בקטין שכזה באורך רוח ובמידת הרחמים, ובודאי שראוי היה שלא לכלוא אותו עם העבריינים. אולם, בזמנים שבהם לוחשות עדיין הגחלים והאש עלולה להתלקח מחדש בערינו וברחובותינו, יש לאחוז במידת הזהירות היתירה. יותר משהעבריין צריך לכך, הציבור צריך לכך, השעה צריכה לכך". (בש"פ 7507/00 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם), החלטה מיום 19.10.00; בש"פ 7506/00 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), החלטה מיום 22.10.00. עיינו גם בדברי השופט מ' חשין בבש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' מוחמד מחמוד חאמד (טרם פורסם), החלטה מיום 8.10.00).

דברים אלה יפים גם לכאן. יש להגן על הציבור. במקרה הנדון, חלופה למעצר אינה מגינה עליו.

4. לפיכך אני דוחה את עררו של העורר.

ניתנה היום, כ"ה בתשרי תשס"א (24.10.00).

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00074060.M04 - /מפ


מעורבים
תובע: אגבריה עלאדין
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: