ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אורה ענבר נגד קיבוץ גן שמואל :

בפני כבוד השופטת הבכירה גלית ציגלר

תובעת
אורה ענבר – ע"י ב"כ עו"ד שגית קרמר

נגד

נתבעים
1.קיבוץ גן שמואל – ע"י ב"כ עו"ד האוזנר
2.מועצה אזורית מנשה – ע" י ב"כ עו"ד עמירם כהן

פסק דין

1. התובעת, ילידת 1952.
לטענת התובעת, ביום 9.11.12 היא התהלכה במרפסת הבית של בן זוגה לשעבר בקיבוץ גן שמואל, כשלפתע החליקה ונפלה לתוך תעלת ניקוז, ונפגעה בידה השמאלית ובמרפק (להלן: "התאונה" ו/או " הפגיעה").
לטענת התובעת, התעלה מצויה השטח הקיבוץ ובאחריות המועצה המקומית, ועליהם מוטלת החובה לפצות אותה על נזקיה בשל היותם בעלי השליטה ו/או האחראים על תחזוקתו של השטח בו אירעה התאונה, ובשעה שהם לא נקטו בכל אמצעים הדרושים לצורך תיקון, גידור ושילוט של תעלת הניקוז, הרי שהם התרשלו והפרו חובות שבחוק, וגרמו במישרין או בעקיפין לתאונה ולנזקי הגוף שנגרמו לה.
התובעת צירפה לתביעתה חוות דעת רפואית ערוכה על ידי ד"ר מרדכי ויגלר, לפיה כתוצאה מהתאונה היא סובלת ממצב שלאחר פריקה של מרפק שמאל ומנכות צמיתה בשיעור 10%, לפי סעיף 41 (8) לתקנות המוסד לביטוח לאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 , וכן ממצב לאחר שבר פתוח של הרדיוס הדיסטלי בשורש כף יד שמאל, או לחילופין מחיבור גרוע של הרדיוס ומנכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 35 (1) ( ב) או סעיף 40 (11) לתקנות, ובסך הכל נכותה המשוקללת הינה בשיעור 19%.

2. הנתבעים הכחישו את חבותם לאירוע ואת הנזקים הנטענים, טענו כי אין מדובר במפגע וכי הנסיבות המתוארות אינן מטילות עליהם אחריות כלשהי, וצירפו חוות דעת רפואית מטעמם, ערוכה על ידי ד"ר ולנטין זטלני, ובה נקבעה נכותה של התובעת בשיעור 10% בגין השפעת הפגיעות במרפק ובשורש כף היד על כושר הפעולה הכללי שלה (לפי סעיף 35 (1) ב' לתקנות).

3. לצורך ייעול ההליך, הסכימו ב"כ הצדדים להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת בשיעור 15%, כממוצע בין חוות הדעת.

הראיות

4. התובעת הגישה תצהיר מטעמה, שאליו צורפו תמונות, חומר רפואי, חוות דעת, קבלות ותלושי שכר.
הקיבוץ הגיש את תצהיר התשובות של התובעת לשאלון שהפנה אליה, מסמך רפואי מיום 14.4.06, תביעה שהגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי, פרוטוקולים של וועדות המוסד ופירוט תשלומים ששולמו לה (נ/1-נ/4).
מטעם המועצה האזורית הוגש תצהיר של מזכיר המועצה, מר בועז מנחם, אשר אף העיד מטעמה (להלן: "המועצה", נ/5).

נסיבות האירוע

5. בתצהירה פירטה התובעת את נסיבות התאונה, שהתרחשה לקראת השעה 20:00, בעת שהלכה בשטח המרפסת בביתו של בן זוגה לשעבר בקיבוץ, ולפתע החליקה על אבני חצץ קטנות, עפה באויר ונחתה לתוך תעלת ניקוז: "תוך כדי הליכה במרפסת, לפתע החלקתי על אבני חצץ קטנות, קבלתי תנופה ומצאתי את עצמי עפה באוויר ונוחתת לתוך מפגע מסוכן מסוג תעלת ניקוז" (ת/1).

בעדותה בבית המשפט הרחיבה התובעת ומסרה, שביום התאונה בסביבות 18:30 היא הגיעה יחד עם בנה לארוחת ערב בקיבוץ, ולקראת השעה 20:00 נכנסה לביתו של בן זוגה לשעבר, ויצאה אל מרפסת הבית. לדבריה, לאחר שתיים-שלוש פסיעות החליקה על חצץ במורד הגינה, ו"עפה" לתוך תעלה שהייתה במקום, כשתוך כדי החלקה היא הניפה את ידה השמאלית על מנת לעצור את הנפילה: "יצאתי למרפסת לשאוף אוויר, אחרי שניים שלושה צעדים החלקתי, הרגשתי שאני מחליקה במורד הגינה, חצץ ועפתי לתעלה, אינסטנקטיבית שלחתי יד שמאל לעצור את הנפילה לתהום של 2 מטר... צרחתי מכאבים, אז שי שהיה בתוך הבית יצא החוצה במהירות והרים אותי מתוך התעלה סמוך לגשר".
התובעת נשאלה היכן בדיוק הלכה והאם יצאה אל מחוץ לשטח המרוצף שבמרפסת, השיבה בשלילה והדגישה כי הנפילה ארעה בתוך שטח המרפסת:
"ש. את בחרת להסתובב בכל הבית בחוץ ומעבר למרפסת מעבר לשטח המרוצף.
ת. לא.
ש. אם לא כך הדבר, תסבירי אם יצאת מפתח הדלת ועמדת במקום מרוצף של המרפסת למה נפלת למה החלקת?
"ת. יצאתי 2, 3 צעדים למרפסת, המדרון של אבני החצץ הוא סמוך מאוד, אין חיץ אין הפרדה בין המרפסת המרוצפת למורד אבני החצץ", כשלדבריה לא היה לה אומדן של המרחק שבין המרפסת למקום הנפילה (עמודים 11, 15 -16, הדגשה שלי –ג.צ.).

6. תיאור הגורם לתאונה, שנעוץ באבני חצץ שהובילו להחלקתה ולנפילתה של התובעת לתעלה, הועלה לראשונה רק בתצהיר, ו למרות שהתובעת העידה שפנתה ליצוג משפטי כבר מספר חודשים לאחר האירוע, כשהדברים היו טריים בזכרונה, הרי שבכתב התביעה האמירה העובדתית היחידה הינה "נפלה לתוך מפגע מסוכן", כשגם אותו מפגע אינו מוגדר ומעלה מספר אפשרויות לסוגי מפגעים: "המדובר במפגע מסוג תעלה ו/או מכשול ו/או בור ו/או מהמורה ו/או מדרך לא אחיד", ומרחב האפשרויות הללו מחייב בחינה זהירה וקפדנית של גרסת התובעת.
אלא שהתובעת לא מסרה גרסה סדורה ומפורטת בנקודות המשמעותיות באשר לתיאור נסיבות התאונה, ובין היתר בשאלות מתי התרחשה התאונה, מדוע החליקה, כיצד וממה היא נפגעה, ודבריה לא נתמכו בשום ראיה, ולאחר ששקלתי את עדותה ואת מכלול הראיות והממצאים שהובאו, לא מצאתי שגרסתה מספיקה כדי לבסס תשתית ראייתית להוכחת נסיבות האירוע ולהרמת הנטל המוטל עליה .

7. התובעת נחקרה על נסיבות התאונה ותשובותיה היו מהוססות ומעורפלות, ובין היתר כשנשאלה על כיוון הליכתה לאחר שיצאה לשטח המרפסת: " בהמשך לדלת... בין שמאל קצת לבין ישר. די ממול לדלת מעט שמאלה", ועל המרחק שעברה מנקודת היציאה למרפסת ועד נקודת ההחלקה "די קרוב לא יכולה למדוד... כמטר אולי פחות", או "שניים שלושה צעדים", ודבריה על כך שהחליקה ועפה מתוך השטח המרוצף אל מדרון של אבני חצץ אינם עולים בקנה אחד עם תמונות שהציגה, אשר שוללות מנגנון נפילה זה.

כך, בתמונות נראית מרפסת גדולה ומרוצפת של בית קרקע, בסיום הריצוף נראה שטח חולי לא מרוצף ובו צמחיה, לאחריו פס אבנים רחבות הנראה כתוחם את השטח, ולאחריהן נראה לוח עץ המונח מעל תעלה, ומיועד ככל הנראה למעבר.
בתמונות לא נראה מדרון אבני חצץ בצד המרפסת, אלא רק מהצד הסמוך לכביש במקום שאינו קשור כלל לתאונה, וברור ש קיים מרחק ניכר בין היציאה למרפסת המרוצפת שבה החליקה לבין איזה שהוא " מדרון של אבני חצץ", ולא יתכן שגרסת התובעת על כך שפסעה "שנים שלושה צעדים" במרפסת המרוצפת והחליקה במדרון אבני חצץ לתוך התעלה סמוך לגשר העץ – היא הגיונית , שכן מדובר בתיאור עובדתי העומד בסתירה למצב בשטח, ולא ניתן לדמיין מצב שבו אדם יפסע מספר צעדים בודדים בתוך שטח מרוצף של בית וייפול לתוך תהום שאינה נמצאת באותו שטח (וראה עמוד 16 שם הסבירה התובעת שלא הלכה על " הגשר").

ניסיונה של התובעת להסביר את התמונות בכך שלא הייתה כל הפרדה בין שטח המרפסת לבין מורד אבני החצץ: " היתה צמחיה בגובה אפס גובה 5 ס"מ... לא היה שום הפרדה בין המרפסת למורד אבני החצץ, אז החלקתי במורד אבני החצץ ומכאן קיבלתי תנופה אדירה ועפתי לאויר" - אינו מניח את הדעת, וכשלא הובאו תמונות לגבי מצב השטח בזמן האירוע או בסמוך לו, יש קושי רב להסתמך על גרסתה ביחס לנסיבות התאונה (וראה הסתירה בין עדותה כי לא ביקרה בבית מאז האירוע, לבין דבריה כי צילמה את התמונות לאחר האירוע, באופן שחייב אותה להימצא באזור הבית: "אני צילמתי אותן לא מזמן לפני מספר חודשים בערך... רק שהצמחיה היתה בגובה אפס כמעט", עמודים 15-16 ו- 19) .

8. אוסיף, שגם תיאור הנפילה עצמה - שהחלה בהחלקה על אבני החצץ והמשיכה בכך שהתובעת ' עפה באוויר' - אינו הגיוני, ואף אינו מתיישב עם תיאור הנפילה כשרגליה מופנות כלפי מטה: "אבני החצף היו מתחת לרגליים שלי, הרגשתי שאני מחליקה עליהם ומקבלת תנופה", ומכל מקום מנגנון הנפילה ומיקום הנפילה לא הוכחו כנדרש, והרושם הוא שהתובעת הציגה את ההתרחשות בצורה מלאכותית בניסיון למצוא את " הגורם" לפגיעתה באותה תעלה המצויה סמוך לבית (עמודים 18-21).

גם ד בריה של התובעת על כך שאינה יודעת להעריך את המרחק שבין המרפסת למקום הנפילה היו תמוהים , נוכח היכרותה רבת השנים את הבית וסביבתו, כשהיא אף התגוררה בו בעבר במשך כשנתיים, ובמהלך השנים נהגה לבקר " עשרות עד מאות פעמים... אני מכירה את הבית", ולא היה לה הסבר מניח את הדעת כיצד החליקה ממרפסת הבית לתוך התעלה.

9. זאת ועוד, התובעת נמנעה מלזמן עדים שהיו יכולים לתמוך בגירסתה, כגון בנה ובן זוגה לשעבר שפגשו בה מיד לאחר התאונה (כפי שציינה במסמכי התביעה לדמי תאונה שהגישה למוסד לביטול לאומי), כאשר לדבריה בנה נכח במקום ואף עזר לה, ואין ספק שהוא יכול היה למקד את מקום הנפילה, ובן זוגה ליווה אותה לחדר המיון, ונראה שאף הוא יכול היה לסבר את האוזן בפרטים החסרים, באופן שאי הבאת העדים פועלת גם היא לחובתה של התובעת (ראה בעמוד 10 תשובתה המתחמקת של התובעת לעניין אי זימונו של הבן).

גם המסמכים שהוצגו ובהם דיווחים שמסרה התובעת לגורמים שונים - אינם יכולים להוות תמיכה בגרסתה. כך, המסמך הרפואי הראשון הקשור בתאונה נערך כעשרה ימים לאחריה, ואין בו תיאור של הנסיבות או אפילו מילה על נפילה, החלקה או על הדרך בה נגרמה הפגיעה, וכל שנרשם הוא שלתובעת נגרם "שבר מרוסק רדיוס רחיקני עם תזוזה מתאריך 9.11.12 ", ולא ברור האם זהו מועד החבלה (ראה מסמך " סיכום ביקור" מהמחלקה האורטופדית בבית חולים הלל יפה, מיום 19.11.12).
כך גם ביחס למסמך " סיכום ביקור" ממכון לריפוי בעיסוק מבית החולים שיבא, שנערך כחודשיים לאחר האירוע (ביום 3.1.13) , ואז נרשם לראשונה שהתובעת " החליקה לתוך תעלת ניקוז בתאריך 9.11.12 ", וב רור שקשה לייחס לכך משקל רב, שכן האמור בו אינו בבחינת גירסה ספונטנית הנמסרת בדרך כלל ללא מחשבה או הכנה (ראה גם עדות התובעת על פניה לייעוץ משפטי).

10. אדגיש, כי לא הייתי מדקדקת בפרטים האמורים במסמכים אלו, אילו הציגה התובעת את המסמך הרפואי המתעד את הטיפול שקיבלה מיד לאחר התאונה, שכן ברור שהיא נפגעה בצורה לא פשוטה, ואף נותחה בהרדמה כללית, ותמוה בעיניי להיכן נעלם אותו מסמך. התובעת נחקרה על כך ולא הצליחה להסביר בדרך הגיונית מדוע נמנעה מהצגת תעודת חדר המיון, באמרה: "ברגע זה יש מה שצורף כאן... הדבר האחרון שאני רוצה לראות זה תעודות. אני הגעתי לחדר מיון, שם הסתכלו עליי ללא בדיקות... לא חיפשתי את התעודה", ולטעמי העדרו של המסמך פועל אף הוא לחובתה, וניתן להסיק כי אילו היה מוצג לא היה בו כדי לתמוך בדבריה.

ואוסיף, כי ב תביעה לתשלום דמי תאונה מיום 5.1.13 , מסרה התובעת גרסה סותרת, ולפיה היא עמדה בחצר, ולא צעדה במרפסת: " עמדתי בחצר. החלקתי ועפתי לבור. ניסיתי להגן על עצמי ושלחתי יד שמאל לעצור הנפילה...", כשבמסמך ' חוות דעת רפואית' של המוסד לביטוח לאומי כל ש נרשם מפיה: "עפתי באוויר וצנחתי לתוך תעלה" – ללא אזכור של החלקה או אבני חצץ , והתיאור התמציתי אינו מפרט את גורם הנפילה וכתוצאה ממה הצליחה התובעת " לעוף באוויר".

11. התובעת נמנעה מלהביא בפני בית המשפט תמונה מלאה של ההתרחשות גם לאחר התאונה, ומעדותה עולה כי היא הציגה מסמכים רפואיים נבחרים לגבי ה טיפולים שקיבלה עד חודש ינואר 2013 , הגם שהיו ברשותה מסמכים נוספים שעשויים לכלול נתונים הקשורים לתאונה: "כן יש לי הרבה. זו היתה שנה של טיפולים אינטנסיביים... בשנת 2015 ברור שלא, רוצה לשכוח את זה. לגבי שנת 2014 לא תיעדתי...", וכשהתובעת העדיפה להציג תמונה חלקית, ובחרה מסמכים אחדים מתוך מכלול וויתרה על אחרים שאין לדעת מה נאמר בהם, הרי שהדבר מוסיף לחולשת גרסתה ( ראה עדותה ביחס למסמך ביקורת שנערך על ידי ד"ר בתיה יפה: "אני זוכרת שבאתי לביקורת, היא שיחררה אותי בלי מסמך וביקשתי סיכום, היא נתנה לי את זה... המסמך קיים אצלי אבל כרגע לא בידי", עמודים 13 ו- 16).

12. תמיהות נוספות שעלו מגרסת התובעת ולא באו על פתרונן, ובהנחה שהתאונה אכן ארעה בתוך שטח המרפסת המרוצף - מדוע לא פנתה בטענה כלשהי למחזיק השטח, שהדעת נותנת שהיה מודע לסכנה כלשהי הקיימת במרפסת ביתו, ומדוע לא דיווחה לקיבוץ או למי מטעמו מיד לאחר שאירעה התאונה, ואף לכך לא נמצא מענה.

13. סיכומו של דבר, התרשמתי שהתובעת מסרה את עדותה באופן מתחכם ומתחמק, לא הביאה את כלל הראיות והעדים שהיו יכולים לסייע לה בהרמת הנטל, ולא ניתן לקבל את גירסתה כמבססת את העובדות הקשורות בתאונה (ראה גם דברי התובעת לעניין פגיעה בקרסול שאותה הכחישה בתחילת העדות, ורק לאחר שהוצג לה ממסמך בענין הסבירה כי מדובר ב"פגיעה זניחה... לא פניתי לשום גורם לקביעת אחוזי נכות", בעמודים 8-9, נ/2).

14. למעלה מן הצורך אציין את עדותו של מזכיר המועצה, בועז מנחם, אשר נחקר ארוכות על תצהירו ועל קיומה של תעלת הניקוז בקיבוץ, והסביר כי המידע לגבי בניית התעלה אינו מצוי ברשות המועצה, אלא קשור לוועדה המרחבית לתכנון ובניה, שכן " כל ישוב הוא בפני עצמו. אין מערכת ניקוז אזורית", ואף בהנחה שהתובעת היתה מוכיחה את גירסתה העובדתית לגבי הנפילה, היא לא הוכיחה דבר לגבי מיקום התעלה, בנייתה, עומקה, המרחק מהמרפסת וכיוצ "ב פרטים נדרשים, ולא מצאתי שחקירתו של המזכיר מספיקה כדי להוכיח את אחריותם הנטענת של הנתבעים, או ש ניתן ללמוד מדבריו על מחדל כלשהו בבניית התעלה או בפיקוח על מפגעים בשטח הקיבוץ (עמוד 25) .

15 . לאור כל האמור לעיל, משלא הוכחו נסיבות התאונה, או רשלנות של מי מהנתבעים באשר למפגע בשטחם שהוביל לפגיעתה של התובעת, הרי שדין התביעה להידחות.

סוף דבר, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת בהוצאות כל אחד מהנתבעים (כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ) בסך 12 ,000 ₪.

הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ו, 30 יוני 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אורה ענבר
נתבע: קיבוץ גן שמואל
שופט :
עורכי דין: