ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מוקד אמון סביון 1997 אבטחה ושמירה בע"מ נגד וועד מקומי כפר אורנים :

בפני כבוד סגנית הנשיא דורית פיינשטיין

התובעת

מוקד אמון סביון 1997 אבטחה ושמירה בע"מ

נגד

הנתבע

וועד מקומי כפר אורנים

פסק דין

לפני תביעה כספית בסכום של 81,475 ₪. התובעת סיפקה לנתבע שירותי שמירה ולטענתה הנתבע קיזז שלא כדין סכומים שונים מהכספים שהגיעו לה במסגרת ההתקשרות החוזית שבין הצדדים. הנתבע מודה בכך שקיזז את הסכומים הללו אך טוען כי פעל כדין וכי הכספים אינם מגיעים לתובעת.
העובדות:
התובעת, חברת מוקד אמון סביון (1997) אבטחה ושמירה בע"מ ( להלן: "התובעת" או "מוקד אמון"), היא חברה בע"מ המספקת, בין היתר, שירותי שמירה ואבטחה.
הנתבע הוא הועד המקומי של הישוב הקהילתי כפר האורנים, הנמצא בתחומי המועצה האזורית מטה בנימין ( להלן: "הנתבע" או "כפר האורנים").
ביום 13.8.10 התקשרו הצדדים בהסכם לפיו מוקד אמון תספק שירותי שמירה ואבטחה לכפר האורנים. בהסכם זה קיבלו על עצמם הצדדים את התנאים שהיו נהוגים בהסכם קודם שהיה בין כפר האורנים ובין חברת שמירה אחרת , " ארי יוסי אבטחה" (ההסכם בין הצדדים יחד עם ההסכם עם " ארי יוסי אבטחה" יקראו להלן יחד: "ההסכם").
שירותי השמירה כללו הצבת שני מאבטחים חמושים ( שומר וסייר), 24 שעות ביממה, במשמרות בנות שמונה שעות כל-אחת. בנוסף סיפקה התובעת לנתבע " מפקח פועלים", שהוא מאבטח נוסף העובד 10 שעות ביום ותפקידו לפקח על על כניסת פועלי בניין מאיו"ש ליישוב.
בהתאם להסכם, הנתבע סיפק לתובעת רכב לצורך ביצוע משימות הסיור והשמירה. הרכב שסופק היה רכב פרטי מסוג מאזדה 2, והושכר מחברת אלדן ( להלן: "הרכב").
במהלך תקופת ההתקשרות אירעו מספר תאונות עם הרכב, בעת שמאבטחי התובעת נהגו ברכב לצורך ביצוע משימות סיור שונות. מוסכם כי לפחות חלק ממשימות הסיור דרשו נסיעה בתנאי שטח ובדרך בלתי סלולה, ותצפיות בסמוך לגדר ההיקפית של היישוב בדרך כורכר.
כשנה וחצי לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, בינואר 2012, פרסם הנתבע מכרז למתן שירותי שמירה ואבטחה, למרות ההסכם שהיה קיים בין הצדדים באותה עת. התובעת הגישה הצעה למכרז, אך הצעתה נדחתה על אף שהייתה זולה יותר מההצעה הזוכה. על דחיית הצעתה הודיע הנתבע לתובעת במכתב מיום 8.5.12. בסופו של דבר ביום 18.6.12 הסתיימה ההתקשרות בין הצדדים.
הנתבע קיזז מהסכומים שהתובעת דרשה שני קיזוזים. הקיזוז הראשון היה בינואר 2012 בסכום של כ-18,000 ₪ והקיזוז השני היה במסגרת החשבון הסופי שנערך בין הצדדים ביוני 2012, בסכום של כ- 62,000 ₪.
מכאן התביעה שלפני, במסגרתה דורשת התובעת השבת הסכומים שקיזז הנתבע שלא כדין, לטענתה, בסך 81,475 ₪, בערך נומינאלי.

טענות הצדדים:
הקיזוז הראשון:
בינואר 2012 הודיע הנתבע לתובעת כי הוא מקזז כ-18,000 ₪ מהתשלומים המגיעים לה, וזאת בשל נזק שנגרם לרכב שנגרם לטענת הנתבע כתוצאה משימוש רשלני בו על ידי התובעת ועובדיה. הנתבע טען כי במהלך חודש אוקטובר 2011 אירעה תאונה שאינה מכוסה על ידי הביטוח, בשל היותה תאונת גחון, והיא תוצאה מכך שעובדי התובעת נהגו ברשלנות.
התובעת הכחישה את האירוע הנטען מאוקטובר 2011, וטענה שלא דווח לה על התאונה בזמן אמת ולא הוצגו לה מסמכים הנוגעים לכך. עוד טענה התובעת כי לא הוכחה אחריותה לנזק הנטען או כל קשר בינה ובין האירוע. לטענת התובעת התאונות שאירעו במהלך שימוש של עובדיה ברכב היו במועדים אחרים, דצמבר 2011 וינואר 2012.
לחילופין טוענת התובעת כי בהתאם להסכם עליה לשאת רק באחריות לנזק לרכב שנגרם כתוצאה משימוש רשלני בו. המאבטחים שנהגו ברכב נהגו בו באחריות וללא כל רשלנות מצדם. לעומת זאת, הנתבע הוא שהתרשל בבחירת סוג הרכב שהעמיד לרשות התובעת לצורך ביצוע משימות הסיור, שכן הנתבע בחר רכב זול, מטעמי חסכון. המדובר ברכב פרטי שאינו מתאים לנהיגה בתנאי שטח, כפי שנדרשה התובעת לבצע.
עוד טוענת התובעת, כי הנתבע נהג כלפיה בחוסר תום לב, כשרכש פוליסת ביטוח המחריגה תאונות גחון ונזקי גחון לרכב, שעה שבחר להעמיד לרשות התובעת רכב פרטי בעל גחון נמוך והנעה קדמית בלבד, כך שיכולת השליטה בו בתנאי שטח הינה מוגבלת יותר. בנסיבות אלה תאונות גחון הן נזק צפוי וידוע מראש, ובכל זאת הנתבע בחר לחסוך ולא לכסות נזקים אלה בכיסוי ביטוחי תוך שהסתמך על כך שהאחריות תוטל על התובעת.

הקיזוז השני:
לקראת סיום ההתקשרות שלחה התובעת לנתבע חשבוניות לתשלום עבור החודשיים האחרונים להתקשרות. הנתבע הודיע לתובעת כי הוא מקזז מחשבוניות אלה סך של כ-62,000 ₪, בגין חיוב יתר שנגבה לטענתו, במהלך כל תקופת ההתקשרות.
קיזוז זה נובע מכך שהנתבע טוען כי חויב לשלם בתעריף שעתי גבוה מהתעריף שהוסכם בין הצדדים, ואף חויב בתשלום בגין שעות נוספות, בניגוד למוסכם.
התובעת טוענת כי הנתבע מעולם לא טען טענות אלה קודם לכן אלא רק עם סיום ההתקשרות, דבר המעיד על חוסר תום לב. לגופו של עניין טוענת התובעת כי העלאת התעריף השעתי מעת לעת, נעשתה בהודעה מראש ובהתאם לעדכון שכר המינימום למאבטחים על-פי ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים.
בכל הנוגע להעסקת המאבטחים בשעות נוספות, הרי שהמשמרות של מאבטחים נקבעו על ידי הרבש"צ של היישוב, והוא ששיבץ את המאבטחים, ועל כן אין הנתבע יכול להלין על כך. לטענת התובעת היא חייבה את הנתבע במנגנון קבוע של תשלום תוספת גלובאלית בשיעור 9% מהתעריף השעתי, בכל שעות העבודה, ובכך מגולם גם התגמול עבור השעות הנוספות.

דיון והכרעה:
הקיזוז הראשון בגין הנזק לרכב:
הנתבע טוען כי בליל 27.10.11 אירעה תאונה לרכב בעת שנסעו בו מאבטחים של התובעת והתנגשו בסלע או עלו עליו, וכתוצאה מכך נגרם נזק לגחון של הרכב. לטענת הנתבע התאונה נגרמה עקב רשלנותם של המאבטחים ועל כן על התובעת לשאת בעלות תיקון הנזק. הנתבע קיזז מחשבונית חודש אוקטובר 2011 סך של 17,831 ₪.

הנתבע נשען על סעיף בהסכם שנכרת בין הצדדים הקובע כי:
"במידה ויוקצה רכב סיור ע"י היישוב יכוסה ע"י החברה כל נזק הנובע משימוש רשלני ברכב על ידי מאבטח/שומר מטעמה, ובכלל זה תיקון הרכב, השבה לקדמותו, השתתפות עצמית וכדו' ".
הצדדים התדיינו ארוכות בשאלה אם הנתבע דיווח לתובעת על התאונה בזמן אמת. לטענת הנתבע הוא דיווח מיד על התאונה באמצעות איש הקשר מר ניר משיח, ואף הודיע לו על הכוונה לקזז את עלות תיקון הנזק, מכל תשלום המגיע לתובעת. הנתבע לא הזמין לעדות את מר ניר משיח, אך דווקא העדה מטעם התובעת, גב' שלי לוי אישרה גם את קרות התאונה, וגם התברר כי היא עצמה והעובדים שהיו איתה באותה משמרת דיווחו לתובעת על התאונה.
נסיבות התאונה כפי שתוארו על ידי הגב' לוי מתאימות לנזק בגחון, והן נתמכות גם בחשבונית שהנתבע המציא לתובע כבר ביום 19.12.11 מחברת אלדן שבה חויב בגין נזק למרכב תחתון בסך 17,831 ₪.
על כן אני דוחה את טענות התובעת כי לא ידעה על התאונה, וכי לא ארעה תאונה, וקובעת כי בנוסף לתאונות אחרות שאירעו במהלך ההתקשרות בין הצדדים, הייתה גם תאונה בסוף חודש אוקטובר, ובה נגרם נזק לגחון.
באשר לאחריות התובעת לנזק, כאמור הנתבע נשען על הוראות ההסכם בעניין זה הקובע כי נזק שנגרם כתוצאה מרשלנות יכוסה ע"י התובעת. הנטל להוכחת הרשלנות מוטל על הנתבע, הטוען לכך. הנתבע לא הצביע על רשלנות ספציפית אלא טוען כי העובדה שאירע נזק לרכב מצביעה על רשלנות.
אין בידי לקבל טענה זאת. כפי שעלה מעדויות כלל העדים היו תאונות נוספות שלאחריהן לא מצא הנתבע לנכון , להטיל אחריות על התובעת ולקזז משכרה את עלות הנזקים. כלומר, שבמקרים אחרים הנתבע לא הניח חזקת רשלנות מצד התובעת והמאבטחים אלא להיפך, קיבל על עצמו את האחריות והפעיל את פוליסת הביטוח שרכש.
התובעת טוענת כי במקרה הנדון, בו נגרם נזק לגחון הרכב, הנתבע בחר לגלגל עליה את עלות התיקון רק משום שלא היה לו כיסוי ביטוחי לנזקי גחון. נראה לי שיש ממש בטענות התובעת. כאמור, במקרים דומים אחרים הנתבע לא טען לרשלנות, למרות שאירעו בהם נזקים לא פחות חמורים.
מהעדות של גב' שלי לוי, שהייתה מאוד מהימנה בעיני, עולה כי תנאי השטח ומזג האוויר היו קשים בעת קרות התאונה, אך לא הייתה כל רשלנות של הנהגת עדי כהן במהלך הנהיגה. כפי שעולה מעדות זו, הרכב מסוג מאזדה 2 הוא רכב קטן ונמוך, והוא התקשה להתמודד עם הבוץ שהיה בדרך הכורכר, ואילו היה רכב שטח הרי שככל הנראה התאונה הייתה נמנעת.

מר דוד רוזנבאום ראש הוועד של היישוב, שהעיד מטעם הנתבע אישר כי בעת ההתקשרות עם חברת הביטחון החדשה הועמד לרשותה רכב שטח ולא רכב פרטי. עוד הוא ציין בחקירתו הנגדית ושהוא סבור כי נדרש רכב שטח כדי לענות על צורכי הביטחון של היישוב.
הנתבע ניסה לטעון כי לא מדובר בדרך משובשת, כך שלכאורה רכב שטח אינו הכרחי, אך בסופו של דבר, לאחר שהתובעת הציגה צילום של השטח בו אירעה התאונה הסכים מר רוזנבאום כי " חוץ מהקטע שצולם הכביש תקין וכבוש".
על כן אני קובעת כי מדובר בדרך משובשת, שעשויה לגרום נזק לרכב פרטי, גם בנהיגה זהירה ובלתי רשלנית. במקרה זה לא הוכח כי מי מעובדי התובעת נהג ברשלנות, והנתבע נמנע מלהזמין את הנהגת עדי כהן, אף כי זהותה הייתה ידועה לו, ואף כי עליו הנטל להוכיח כי קיזז את הסכום בגין התאונה – כדין.
אלא שלא די בכך. התובעת טוענת שלא רק שלא הייתה רשלנות מצד הנוהגים ברכב, אלא שהנתבע הוא שהתרשל בבחירת כלי הרכב שהעמיד לרשותה לצורך ביצוע משימות הסיור והאבטחה. התובעת טוענת כי התריעה על כך לא פעם. העדים מטעם התובעת הצהירו שהרכב לא התאים לתנאי השטח וכי הם התריעו על כך. לא צורף מסמך המתעד פניה מסודרת בעניין אל הנתבע אך עם זאת אני מאמינה לגב' שלי לוי שהעידה כי היא וחבריה המאבטחים התריעו על כך בישיבות משותפות עם הרשב"צ. מכאן שהנתבע ידע כי התובעת ועובדיה אינם שבעי רצון מהרכב שהועמד לרשותם והם מתריעים כי עשויה להיגרם תאונה.
על אף התראות אלו, והעובדה שמצב הכביש היה ידוע לנתבע, הוא בחר לשכור רכב קטן ונמוך, ואף בחר לחסוך בדמי הביטוח ולא לרכוש פוליסה שמכסה גם נזקים לגחון. על כן אני קובעת כי יש לדחות את טענות הנתבע שעובדי התובעת נהגו ברשלנות, וקובעת כי דווקא הנתבע הוא שנהג ברשלנות.
על כן אני קובעת כי על הנתבע להשיב לתובעת את מלוא הסכום שקיזז בגין התאונה ובסך הכל 17,831 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.11 ועד התשלום בפועל.

הקיזוז השני בגין החיוב בשכר העבודה:
עם סיום ההתקשרות קיזז הנתבע סך של 62,031.4 ₪ ( ר' מכתב הנתבע אל התובעת מיום 15.7.12, צורף כנספח ו' לכתב התביעה), מהחשבון שחב לתובעת בגין החודשיים האחרונים. לטענת הנתבע הוא קיזז את הסכום הזה בגין גביית יתר , בניגוד להסכם בין הצדדים, וזאת במהלך כל תקופת ההתקשרות. בניגוד להסכם.

בהסכם נקבע שהתעריף השעתי שישלם הנתבע לתובעת יעמוד על 39.10 ₪ לאחמ"ש ו-37.10 ₪ לשומר, כאשר מתוכם ישולמו 27 ₪ לאחמ"ש ו-25 ₪ לשומר. הנתבע טוען כי מלכתחילה סוכם על תעריף הגבוה משכר המינימום בענף האבטחה, וזאת כדי להבטיח שירותי שמירה טובים ואיכותיים. לטענת הנתבע במהלך תקופת ההתקשרות עמד שכר המינימום לשומר על סך של בין 21.44 ₪ לשעה ל-23.70 ₪ לשעה, כך שבכל מקרה, השכר שסוכם מראש עם התובעת היה גבוה יותר משכר המינימום.

ההסכם לא התייחס לאפשרות העסקה בשעות נוספות, אך התובעת טוענת כי הלכה למעשה הנתבע לא חויב בתוספת כלשהי בגין העסקה בשעות נוספות מכיוון שהיא נקטה במנגנון תוספת שכר גלובאלית בשיעור 9% לכלל העובדים, החל מהשעה הראשונה, כך שהם קיבלו שכר מינימום ( כ-23 ₪ לשעה) ובתוספת של 9% קיבלו המאבטחים שכר של 25 ₪ לשעה החל מהשעה הראשונה, גם בשעות הרגילות וגם בשעות הנוספות.

אין מחלוקת כי החל מחודש ינואר 2011 העלתה התובעת את התעריף השעתי. תעריף זה הלך ועלה באופן הדרגתי עד שבתום תקופת ההתקשרות הגיע תעריף זה לכדי 42 ₪ לשעה עבור העסקת אחמ"ש ( לעומת 39.1 ₪ עליהם סוכם מראש) ו- 39.84 ₪ לשעה עבור העסקת שומר ( לעומת 37.1 ₪ עליהם סוכם מראש).

לטענת הנתבע, מכיוון שהתעריף המוסכם היה מלכתחילה גבוה משכר המינימום, אזי ההסכם בין התובעת לנתבע לא כלל מנגנון של עדכון והעלאת התעריף השעתי, גם אם ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים מעדכנים עלייה בשכר המינימום לשומרים ומאבטחים במהלך תקופת ההסכם. הנתבע הסביר שהיה לו חשוב שהמאבטחים יקבלו שכר גבוה משכר המינימום. לטענת הנתבע, בהתאם להסכם היה על התובעת לשלם למאבטחים שכר יסוד של 25 ₪ לשעה ועליו להוסיף את התוספת עבור שעות נוספות בפועל. אסור היה לתובעת לנקוט במנגנון של תוספת גלובאלית. מה גם, טוען הנתבע, שלתוספת גלובאלית זו, בשיעור של 9% לא הייתה הצדקה כלכלית בנסיבות העניין והיה זול יותר לשלם תוספת עבור שעות נוספות, מבלי להעלות את שכר היסוד כלל לכל אורך תקופת ההתקשרות.

אפתח ואדון בשאלה האם התובעת הייתה רשאית לעדכן את השכר השעתי, והאם הייתה הסכמה של הנתבע לכך. הנתבע טוען כי היות והעובדים של התובעת ממילא קיבלו מעל לשכר המינימום הרי שלא הייתה הצדקה לעדכן את התעריף בכל פעם ששכר המינימום עודכן, והתובעת שלשלה רווחים גדולים לכיסה.

ככל שהתקדמו הדיונים התברר כי הנתבע מלין על כך שבסופו של דבר הצליח במכרז לקבל תנאים טובים יותר מאלו שקיבל מהתובעת, ואף התובעת עצמה הציעה תנאים טובים יותר כדי להיות תחרותית במכרז. עוד התברר כי הנתבע סבור היה שהתובעת עשתה רווח גדול מדי, גם על חשבונו, וגם על חשבון עובדיה, ועל כן החליט לקזז את ההפרשים ששילם בגין הגידול בתעריפים השעתיים.

אין בידי לקבל את טענות הנתבע בעניין זה, ואני קובעת כפי שאבהיר להלן כי התובעת הודיעה לנתבע מראש על כל עדכון בתעריף השעתי, והנתבע הסכים לעדכונים אלו הן בכתב והן בהתנהגות.

בחקירתו הודה מר רוזנבאום כי אכן התובעת הודיעה חודש מראש לפני כל העלאה של התעריף השעתי. עוד הודה מר רוזנבאום כי הנתבע תמיד שילם את שדרשה ממנו התובעת, וכי הוא לא אמר לתובעת שהנתבע מתנגד להעלאת התעריף ( ר' עמ' 18, ש' ואילך).

הנתבע טוען כי חרף ההודעה המוקדמת שנתנה לו התובעת לפני כל עליה בתעריף, הוא לא שם לב לעליית המחיר מכיוון שהיה מדובר בסכומים קטנים וזניחים והוא לא שת ליבו אליהם. ובלשונו של הנתבע, העלייה ההדרגתית בתעריף השעתי " הרדימה" אותו ( ר' ס' 13 לסיכומי הנתבע). יוער כי טענה זו לא מתיישבת עם הטענה הנוספת של הנתבע, לפיה הוא הסכים לעלייה במחיר בגלל שחשב שהמאבטחים מרוויחים מכך והוא דאג לרווחת המאבטחים.

מכל מקום, הוכח שבאוגוסט 2011, כשמונה חודשים לאחר שהחלה התובעת להעלות את התעריף השעתי, פנה הנתבע אל התובעת וביקש לברר את העניין. מהראיות שהוצגו בפני עולה כי נושא השכר השעתי עלה לראשונה בפגישה שנערכה ביום 3.8.11 ושסיכומה הועלה על הכתב וכך נכתב שם:
"שכר – עד היום המאבטחים קיבלו שכר יסוד לא כפי שסוכם. יש בעיה באי פיצוי מטעם הישוב על שעות נוספות, כגון 8 שעות בלילה ושעות שומר פועלים מעבר ל-8 שעות ביום.
מוקד אמון יעבירו לישוב תחשיב של שכר לפי שכר יסוד 25 ושעות נוספות, ובמקביל את השכר כפי שהוא משולם היום. במידה והפער כמה מאות שקלים הישוב יספוג תוספת זו.
מוקד אמון ייתנו תשובה לכפר האורנים האם העובדים קיבלו את תוספת השכר המגיעה לעובדים לפי חוק".

כלומר, בפגישה זו הנתבע לא קבל על כך שהועלה השכר השעתי אלא רק ביקש להבטיח את זכויותיהם של המאבטחים ולוודא שהם מקבלים תגמול עבור שעות נוספים, כפי שנדרש בחוק.

לאחר הפגישה הזו התקיימו בין הצדדים חילופי דברים בדואר אלרקטרוני, בנושא השכר השעתי. ביום 7.8.11 כתב מר רמי מגנזי, מנכ"ל התובעת, לדוד רוזנבאום כך:
"בנושא תשלום/חיוב שעות נוספות, כפי שניתן לראות מטה את כמות השעות הנוספות מדובר כאן בהערכה כללית של כ-1500 עד 1800 ₪ תוספת ממוצעת לחודש..."

בהמשך המייל יש סיכום של סך השעות הנוספות החודשיות, המסתכמות בלמעלה מ-100 שעות נוספות בחודש, כשמרביתן בתעריף של 125% מהשכר השעתי ומקצתן בתעריף של 150% מהשכר השעתי.

דוד רוזנבאום השיב למייל זה ביום 21.8.11 וכתב כך:
"מבקש להבין למה החל מ1.11 יש תוספת של 30 אג' לשעה.
בפגישה בינינו דובר על הערכת תוספת של כ500 ₪, מה השתנה שהסכום הכפיל את עצמו.
לפי מיטב הבנתי אתם לא עומדים בחוזה בכך שהמאבטחים לא מקבלים את שכר הבסיס כולל סוציאלי כפי שסיכמנו. התוספת 9% על כל השעות צריכה להיות על שכר הבסיס שהוסכם ולא כמו שקורה כרגע בתלוש. אבקש לתקן את הדבר רטרו לכל תקופת העבודה. לכל המאבטחים".

גם כאן הנתבע התמקד בזכויותיהם של המאבטחים וביקש לוודא שהם מקבלים תגמול הולם על עבודתם בשעות נוספות.
בפועל כאמור הנתבע שילם בהתאם לחשבונות שהציגה לו התובעת מדי חודש בחודשו, ומכאן שהן מההתכתבויות דלעיל, והן מההתנהגות בפועל עולה, כי הנתבע הסכים להגדלת התעריף לתובעת.

אין בידי לקבל את טענת הנתבע, כי הסכים להגדלת התעריף רק מתוך דאגה לרווחת המאבטחים, שכן הנתבע לא הציג כל ראיה המעידה על כך שהתובעת פגעה בשכרם של המאבטחים או הפרה את ההסכם הקיבוצי עמם. אף לא הוצגה כל ראיה כי בזמן אמת ביקש הנתבע לבדוק את תלושי השכר של המאבטחים. יוער כי אם המדובר במישור של זכויות המאבטחים הרי שהם יכולים לתבוע אותם מאת התובעת, ודווקא בעדותה של גב' שלי לוי נאמר במפורש כי למאבטחים לא היו שום תלונות על שכרם.

על כן אני קובעת כי הנתבע ידע מראש בטרם הגדלת התעריף השעתי והסכים לכך, והקיזוז בתום תקופת ההתקשרות היה בחוסר תום לב ושלא כדין. הקיזוז היה מנוגד להסכם שהיה דה-פקטו בין הצדדים, ועל הנתבע לשלם את מלוא הסכום שקיזז בגין הפערים הנוגעים לתעריף השעתי.

נותר עוד לדון בטענת הנתבע כי התובעת לא הייתה צריכה לשלם למאבטחים 9% נוספים בגין כל שעה, שכן היה צורך מועט בלבד בשעות נוספות, וכלכלית היה ראוי לכסות אותו על ידי תשלום שעות נוספות. לטענת הנתבע התובעת אף העסיקה מאבטחים בשעות נוספות שלא לצורך, שכן הוא היה מעוניין שהמאבטחים יעבדו 8 שעות בלבד ביממה והסכים לכך שהשומר על הפועלים יעבוד 10 שעות. על פי תחשיבי הנתבע לא היו צריכות להיות יותר מ-4 שעות נוספות לכל היותר ביממה, אך התובעת העסיקה את עובדיה באופן שהגדיל את השעות הנוספות, ולכן דרשה ממנו 9% נוספים.

גם טענה זו דינה להידחות. מההתכתבות עולה כי הנתבע ידע היטב בזמן אמת כמה הוא נדרש לשלם בגין השעות הנוספות, בירר את הנושא מול מנכ"ל הנתבעת, ובסופו של דבר הסכים לכך. עוד עולה כי מי שדאג לשיבוץ המאבטחים במשמרות, ובהן משמרות ארוכות שכוללות שעות נוספות, היו הרשב"צ, שהוא עובד של הנתבע ולא של התובעת, יחד עם עובד של התובעת. הרשב"צ לא זומן להעיד מטעם הנתבע, דבר שנזקף לחובתו ועל כן אני קובעת גם כי הנתבע ידע בזמן אמת על השעות הנוספות, וגם כי הייתה לו בקרה על השיבוץ לשעות נוספות.
בסופו של יום הנתבע לא התלונן על העסקה מופרזת בשעות נוספות בזמן אמת, ודי בכך כדי לדחות את טענותיו בעניין. אלא שגם לגופו של עניין יש לדחותן מכיוון שהן לא הוכחו. הנתבע לא הצביע על העסקה בשעות נוספות שלא לצורך ולא הביא ראיות כלשהן לכך אלא הסתפק העלאת השערות וספקולציות בעניין כאילו שהתובעת מעבירה את המאבטחים מאתר אחר אל האתר של הנתבע והעסקה רצופה זו גוררת חיוב בשעות נוספות שהנתבע אינו צריך לשאת בו. הנתבע לא תמך את טענותיו ברישומים או חישובים ואף לא בחוות דעת מקצועית, ועל כן אני קובעת כי טענה זו לא הוכחה ועל כן אני דוחה אותה.
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת שהנתבע עשה דין לעצמו וקיזז שלא כדין 62,031.40 ₪ ועליו להשיבם לתובעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום 15.7.12 ועד התשלום בפועל.
בשולי הדברים אתייחס בקצרה לטענות הנתבע לפיהן התובעת הפרה את ההסכם עמו, גם בכך שלא סיפקה למאבטחים נשק ארוך ולא התקינה מערכת בקרה. אינני מוצאת לנכון להכריע בטענות אלה מכיוון שאין מחלוקת שלא זו הייתה הסיבה לקיזוזים שביצע הנתבע. מאחר והתביעה דנן הינה להשבת הסכומים שקיזז הנתבע, הרי שאין משמעות לטענות אלה להפרות שונות. ככל שסבור הנתבע שהתובעת הפרה את ההסכם עמו הרי שהיה עליו להגיש תביעה במועד, ולא להעלות טענות אלו אגב מחלוקת בגין קיזוז כספים מטעמים אחרים.

סיכום
התביעה מתקבלת במלואה ועל הנתבע לשלם לתובעת את מלוא הסכומים שקיזז שלא כדין בתוספת הפרשי ההצמדה והריבית כפי שפורטו על ידי בפסק הדין. בנוסף הנתבע ישא בהוצאות התובעת בסך של 6,000 ₪ ובשכר טרחת בא כוחה בסך 16,000 ₪ כולל מע"מ. ההוצאות ושכר הטרחה נפסקים גם בשים לב להתנהלות הנתבע שהכבידה על בירור ההליכים, ולכך שהתובעת נדרשה להעיד עדה בארצות הברית אמצעות מערכת " וידיאו קונפרנס" על כל העלויות הכרוכות בכך.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ו, 02 יוני 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מוקד אמון סביון 1997 אבטחה ושמירה בע"מ
נתבע: וועד מקומי כפר אורנים
שופט :
עורכי דין: