ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מפעלי-ים בע"מ נגד פסק דין :

לפני כבוד השופט דני צרפתי

המבקשת

מפעלי-ים בע"מ

נגד

המשיבים
.1 מתניה רדין

.2 אורית רדין

פסק דין

ההליך:
לפניי תובענה שהוגשה בדרך של המרצה במסגרתה מבוקש להורות כי כל זכויות החכירה בנכס הידוע כגו"ח 17705/5 בישוב תמרת (להלן: "הנכס"), שייכות בחציין למשיב ובחציין למשיבה, ולהשיב על כנו את צו העיקול הזמני אשר הוטל על זכויות המשיב בנכס בהתאם להחלטות בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.7.15 ומיום 20.9.15 במסגרת ת"א (חי') 24839-03-15.
לחלופין, מבוקש להורות כי העיקול יוטל על מחצית מהזכויות בנכס, הרשומות כיום במלואן על שם המשיבה.

תמצית העובדות הצריכות לענייננו:
המבקשת הנה חברה פרטית ועיקר פעילותה בהפעלת חניון רכב רחב ממדים בקרבת בית החולים רמב"ם בחיפה. המשיבים הנם אזרחי ישראל, אשר היו נשואים זל"ז, ועד ליום 27.10.15 היו רשומים כבעלי זכות חכירה (שווה בשווה) בנכס.

ביום 11.3.15 הגישה המבקשת תביעה כספית נגד המשיב בגין גניבה שביצע לפי הטענה כאשר היה בעל מניות במבקשת וניהל עבורה את פעילות חניון הרכב (ת"א (חי) 24839-03-15, הנ"ל). במקביל להגשת התביעה הוגשה בקשה למתן צווי עיקול זמניים בגובה סכום התביעה (8,573,750 ₪).

ביום 12.3.15 הוטלו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה עיקולים זמניים במעמד צד אחד על זכויותיו של המשיב אצל המחזיקים השונים עד לסכום של 5,000,000 ש"ח, ובין היתר הוטל עיקול על הנכס (מושא התביעה דנן). בהתאם, נרשם ברמ"י ביום 19.3.15 עיקול זמני על זכויות המשיב בנכס. עוד באותו היום הוצא צו ביטול לעיקול הנכס, אשר נרשם ברמ"י ביום 24.3.15.

זאת ועוד, ביום 19.3.15 ניתן צו עיקול נוסף על הנכס אשר נרשם ברמ"י ביום 24.3.15. ואולם, ביום 22.7.15 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה אשר צמצמה את העיקולים עד לסך של 3,300,000 ₪, והותירה אותם על זכויות המשיב בבנק לאומי בלבד. בהתאם לכך, הוצא צו לביטול העיקול על הנכס אשר נרשם ברמ"י ביום 26.7.15.

ביום 23.7.15, יממה לאחר צמצום העיקולים על ידי בית המשפט כאמור, הגישה המבקשת בקשה לעיון מחדש בהחלטת בית המשפט מיום 22.7.15. בעקבות הבקשה הורה בית המשפט על עיכוב החלטתו בדבר ביטול העיקולים הזמניים. ביום 18.8.15 התקיים דיון בבית המשפט, לאחריו נתבקש בית המשפט להורות כי העיקולים הזמניים שהוטלו על זכויותיו של המשיב ימשיכו לחול אצל כלל המחזיקים שפורטו בבקשה להטלת עיקולים זמניים, לרבות אצל רמ"י.

בסופו של יום, ועל פי החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.09.15, הוטלו עיקולים זמניים על נכסיו של המשיב אצל המחזיקים השונים עד לסך 3,300,000 ₪. בין הכנסים שעוקלו מצוי גם הנכס מושא התביעה דנן.

לשלמות התמונה יודגש, כי ביום 10.3.15, יום קודם להגשת התביעה הכספית של המבקשת נגד המשיב, נעצר ונחקר המשיב בחשד לגניבה מהמבקשת. ביום 18.3.15 שוחרר המשיב למעצר בית מלא אצל בנו במושב אבני איתן שברמת הגולן (במהלך השבוע) וכן אצל אחותו במושב שכניה (בסופ"ש). עוד באותו היום, הוגש כנגד המשיב כתב אישום, במסגרתו יוחסו לו עבירות של גניבה בידי עובד; רישום כוזב במסמכי תאגיד; מרמה והפרת אמונים בתאגיד; השמטת הכנסה מתוך דו"ח על פי פקודת מס הכנסה; שימוש במרמה, ערמה ותחבולה.

בהקשר למערכת היחסים שבין המשיבים, נוסיף:

ביום 27.5.15 נחתם בין המשיב למשיבה, בסיועו של המגשר-עו"ד גיא אטיאס, הסכם גירושין בו הוסדרו הגירושין, משמורת הילדים, הסדרי ראיה, דמי מזונות ומדור וחלוקת הרכוש המשותף. במסגרת הסכם זה הוסכם בין הצדדים, כי לצורך ביצוע איזון המשאבים בין הצדדים, המשיב ישלם למשיבה סך של 1,534,708 ₪. בנוסף הוסכם, כי הבית בתמרת יוותר בבעלות המשיב והמשיבה יחד, כי המשיב יוכל להתגורר משך שנתיים ביחידת הדיור הצמודה לבית ללא תמורה, ולאחר התקופה הנ"ל יוכל המשיב להתגורר ביחדת הדיור כנגד תשלום דמי שכירות (להלן: "הסכם הגירושין"). ביום 16.6.15 אושר הסכם הגירושין על ידי בית המשפט לענייני משפחה וניתן לו תוקף של פסק דין.

ביום 14.9.15, לאחר שהגישה המשיבה תביעה נגד המשיב בשל כך שאינו מקיים את הוראות הסכם הגירושין, ובמסגרת תביעה זו אף הוטל עיקול על ידה על הנכס (נרשם ברמ"י ביום 10.8.15), חתמו המשיבה והמשיב (בסייעו של המגשר), על נספח להסכם הגירושין במסגרתו התחייב המשיב, להעביר לידי המשיבה את חלקו בנכס, וזאת לצורך איזון המשאבים ביניהם (להלן: "הנספח להסכם הגירושין"). ביום 24.9.15 אושר הנספח להסכם הגירושין על ידי בית המשפט לענייני משפחה וניתן לו תוקף של פסק דין. בהתאם לנספח האמור, נרשמו ברמ"י מלוא הזכויות בנכס על שם של המשיבה.

נשלים כי ביום 7.2.16 נחתם בין המשיב למשיבה הסכם נוסף (להלן: "הסכם ממון"), במסגרתו סיכמו השניים על יתרת ההתחשבנות ביניהם לאחר העברת הזכויות בנכס מהמשיב אל המשיבה.

עיקר טענות הצדדים:

המבקשת טוענת כי המשיב פעל במרמה כשהוא רומס ברגל גסה את החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה אשר הורו על עיקול זכויותיו בנכס לטובת המבקשת, והעביר את מלוא זכויותיו בנכס על שם אשתו דאז-המשיבה, כל זאת לצורך הברחת הנכס מהמבקשת. לטענתה, המשיבים ידעו כי רובץ עיקול על זכויות המשיב בנכס כשהעבירו את הזכויות למשיבה.

המבקשת מוסיפה וטוענת, כי ככל שנכרת חוזה בין המשיבים למכירת הנכס, במסגרת ההסכמים ביניהם, חוזה זה הינו פיקטיבי ולמראית עין בלבד, וכי חוזה זה נעשה אך לשם הברחת הנכס. משכך דין חוזה זה בטלות.

עוד טוענת המבקשת, כי המשיב אף כלל אינו מקיים את הוראות ההסכמים שנחתמו בינו לבין המשיבה (הסכם הגירושין, הנספח להסכם הגירושין והסכם הממון), זאת להוציא ההוראה בדבר העברת זכויות המשיב בנכס לידי המשיבה, כשהמשיבה למרות האמור אינה נוקטת כל הליך נגדו. די בכך, עפ"י המבקשת, כדי ללמד על כי המדובר בהסכם גירושין פיקטיבי.

המבקשת מציינת עוד, כי סמיכות הזמנים, בין מועד התקלה בגינה לא נרשם עיקול על הנכס על ידי המבקשת, לבין מועד החתימה על הנספח להסכם הגירושין והעברת הזכויות הרשומות ע"ש המשיבה, מהווה אינדיקציה מכרעת כי המשיב פעל יחד עם המשיבה להברחת נכסיו.

המבקשת טוענת עוד, כי הוכח בעדות המשיבים בבית המשפט כי הם מתנהלים כבני זוג ולמעשה לא נפרדו. לפיכך, ברור כי מדובר בהסכמים פיקטיביים שדינם בטלות.

המשיב לגרסתו טוען כי עסקינן בהסכמים אמיתיים שנחתמו כדין. לטענתו, לאחר שבגד באשתו וזו גילתה את דבר הבגידה, החליטו השניים להיפרד. על כן נעשה ביניהם הסכם הגירושין במסגרתו התחייב ליתן למשיבה תשלומי איזון. המשיב לא עמד בחיוביו הכספיים על פי הסכם הגירושין והמשיבה תבעה אותו בגין ההפרה האמורה בשל העדר יכולת כספית. בין השניים נעשה נספח להסכם הגירושין לפיו העביר המשיב את חלקו בנכס המשותף למשיבה, וזאת חלף תשלומי האיזון להם הייתה זכאית. המשיבה רשמה את זכויותיה מכוח הסכם הגירושין ומכוח הנספח להסכם הגירושין (ההסכמים אושרו על ידי בית משפט לענייני משפחה וקיבלו תוקף של פסק דין).

עוד טוען המשיב, כי תביעתה של המבקשת נגד המשיב היא תביעה מאוחרת לפירוד בין בני הזוג.

בנוסף טוען המשיב כי אין עסקינן בהסכם למראית עין או בהסכם בלתי חוקי. המטרה שביסוד ההסכם אינה הברחת נכסם, כי אם איזון משאבים. הלכת השיתוף אינה רלוונטית, שכן בני הזוג נישאו לאחר שנחקק חוק יחסי ממון.

המשיבה מצידה טוענת כי איננה צד להליכים המשפטיים שבין המבקשת למשיב ואין לה כל מעורבות או נגיעה בעניינים שבגינם ננקטו הליכים אלה שאירעו בקשר עם עבודת המשיב עבור המבקשת. הסכם הגירושין אינו הסכם פיקטיבי, אלא הסכם המשקף את איזון המשאבים בין הצדדים, לאחר שהחליטו לשים קץ לנישואיהם, בעקבות גילוי דבר בגידתו של המשיב במשיבה.

למשיבה עומדות שתי זכויות מהותיות: האחת, הזכות לאיזון משאבים מכוח חוק יחסי ממון, והשנייה, זכות קניינית בבית המגורים. זכויות אלה גוברות על העיקול שניתן לטובת המבקשת. המבקשת התרשלה בעניין רישום העיקול ברמ"י, ואין לה להלין אלא על עצמה.

דיון והכרעה

לאחר בחינה ועיון נוכחתי, כי דין תביעת המבקשת להידחות.

אני רואה להדגיש, כבר עתה, כי הראיות והעדויות שהוצגו בפניי ויפורטו, מובילים לכלל מסקנה כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הסכם הגירושין, הנספח להסכם הגירושין והסכם הממון שנחתמו בין המשיבים (להלן: "ההסכמים") הינם הסכמים פיקטיביים, קרי, הסכמים למראית עין הבטלים לפי הוראת סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").

משראיתי להכריע כאמור, לא מצאתי רלבנטיות ממשית לבירור השאלה מה ידעה ומה לא ידעה המשיבה, בזיקה לחובות ו/או העיקולים שהוטלו על נכסי המשיב. די לענייננו כי עלה בידי המשיבה להעביר את זכויות המשיב בנכס על שמה, כדין, כדי לדחות את התביעה לביטול העברת זכויות אלו ו/או לרישום עיקולים על הזכויות האמורות.

על כל פנים גם לסוגיה האמורה, אליה נדרשו הצדדים בטיעוניהם, אראה לפרט בהמשך.

כללי;

סעיף 13 ל חוק החוזים קובע כדלקמן:

"חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".

חוזה למראית עין הוגדר בפסיקה כדלהלן:

" בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסוים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו ... הדין נותן תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, ועל כן החוזה למראית עין בטל, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים..." (ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג (2), 576 (1979)).
וכן,
"המאפיין המרכזי בחוזה למראית עין הוא דבר קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, בעניין מסוים או בעניינים אחדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה ביניהם באותו נושא או נושאים, שהיא אך למראית עין. משמע, באותם עניינים הצדדים אינם מעוניינים לתת תוקף להסדר הגלוי ביניהם, אלא אחד משניים: הם אינם מעוניינים בכל עסקה משפטית, או שהם מעוניינים בעסקה משפטית אחרת... ההסכם שהצדדים אינם מעוניינים בו ואשר ערכו אותו אך למראית עין - הוא בטל. בכך מקיים הדין את רצונם של הצדדים המבקשים לא לתת רוח חיים באות המתה שערכו ביניהם מטעמים השמורים עמם". (ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625 (1988)).

בכל הנוגע לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין, נקבע:

"...בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשויה להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת (על הזיקה בין חומרת הטענה לבין עוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחתה ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589, 594 (1986))". ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.11) (להלן: "עניין חזן").

עם זאת, ועל אף שנטל השכנוע כי מדובר בחוזה למראית עין מוטל מטבע הדברים על הטוען לקיומו, מצופה כי הראיות שיובאו על ידו יהיו בדרך כלל נסיבתיות בלבד.

יפים בהקשר זה הדברים שנקבעו בע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד נ' יהודית אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1996) (להלן: "עניין אולצ'יק") לפיהם:

"אין חולק, שהטוען לבטלות חוזה בטענת מראית עין- עליו הראיה. ראיה כזו היא, לרוב, נסיבתית, שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם".

נוסיף כי בנסיבות ענייננו זהות המשיבים ותכלית ההסכמים שבדיון, הרי הטענה כי כל תכלית החוזים היא להברחת נכסים, חופפת בעיקרה לטענה כי המדובר בחוזה למראית עין, ובהתאם הדברים יבחנו במאוחד.

מן הכלל לענייננו;

אקדים ואומר, כי על פי שהתרשמתי מהמסמכים, מהקשרם הכולל, מגרסאות האירועים ומהעדויות שבאו בפניי, לרבות בחינתם על בסיס היגיון וניסיון החיים, באתי לכלל מסקנה שההסכמים אינם הסכמים למראית עין.

על כל פנים, המבקשת לא הביאה כל אינדיקציות ממשיות כל שהן, המבססות מסקנה לפיה אכן עסקינן בהסכמים למראית עין, כשהמשיבים מצידם כלל לא ביקשו להתגרש. במסגרת הסכם הגירושין שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, הוסדרו הגירושין, משמורת והסדרי ראיה, מזונות, מדור וחלוקת הרכוש. לא זו אף זו, בפתח ישיבת ההוכחות מיום 21.3.16 הוצגה בפניי תעודת גירושין מיום 16.3.16 המעידה על כך שהמשיבים התגרשו, הלכה למעשה.
בתמונת מצב כוללת ושלמה כאמור, על השלכותיה הבין אישיות, נדרשה המבקשת להביא ראיות משמעותיות כדי לשכנע כי ההסכמים שנחתמו בין המשיבים הינם הסכמים למראית עין בלבד (ראו: ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776 (2003) (להלן: "עניין סנדובסקי"); עניין חזן).

המבקשת סומכת טענתה לפיה מדובר בהסכמים למראית עין שכל מטרתם הברחת הנכס, על מספר אינדיקציות שתפורטנה להלן, אשר לשיטתה מצביעות על "אותות מרמה", שיש בהצטברותן כדי להעביר את נטל הראיה אל כתפי המשיבים, כשהאחרונים לטענתה לא עמדו בו.

האינדיקציות עליהן מצביעה המבקשת לתמיכה בטענותיה כוללות:

הוראות הסכם הגירושין אינן מקוימות על די המשיב, ולמרות זאת המשיבה אינה נוקטת בהליכים נגדו - המשיב איננו משלם מזונות ומדור וכן איננו נושא בהוצאות נלוות של הילדים.
המשיב לא שילם למשיבה סך של 434,708 ₪ כפי התחייבותו בהסכם הממון, ולמרות זאת המשיבה לא נקטה נגדו בהליכים כלשהם.

המבקשת גם מפנה לכך שעל פי הסכם הגירושין, המשיב אינו נוטל חלק בהוצאות התחזוקה השוטפת של הבית, כפי שניתן לצפות בהסכמים שכאלה (המבקשת מפנה לסעיף 10.4 להסכם הגירושין), נתון המלמד כי אין מדובר בהסכם אמת.

המשיבים ידעו כי רובץ עיקול על זכויות המשיב בנכס בשעה שהעבירו את הזכויות בנכס למשיבה, כשהאמור מחד מלמד על ניסיון הברחה ומאידך שלמשיבים לא היתה כל הנחה אמיתית כי ניתן יהיה להעביר את הזכויות.

למשיב לא היו אמצעים לקיום ההסכמים בעת שחתם עליהם והמשיבה ידעה על כך.

המשיבים מתנהלים גם אחרי ההסכמים כבני זוג ולמעשה לא נפרדו. המשיבה הודתה בעדותה כי היא מטיילת עם המשיב בתחומי הישוב תמרת כזוג; המשיב מוציא את הכלבים של המשיבה לטיול, ונוהג בנכס כבן בית; המשיבים נוסעים יחדיו לבקר את בתם המשותפת בצבא; המשיבים נוסעים יחדיו לבקר את בנם המשותף בביתו בישוב פורייה; המשיבה שחררה את המשיב ממעצר גם לאחר שידעה כי בגד בה לכאורה; המשיבה נושאת בכל הוצאות הנכס, לרבות בגין "יחידת הדיור" בה מתגורר לכאורה המשיב, המשיבה חתמה על תצהיר שתומך בבקשה לביטול עיקולים שהוטלו על זכויות המשיב, וזאת לאחר שגילתה כי המשיב בגד בה לכאורה.

לאחר בחינה, לא מצאתי באינדיקציות עליהן הצביעה המבקשת, בנפרד או במצטבר, משום אינדיקציות המלמדות על כך שההסכמים נעשו למראית עין בלבד. הנתונים בענייננו מלמדים על הסכמים אוטנטיים, במסגרתם נכללו תנאים סבירים ומקובלים.

אקדים כי על האוטנטיות הסכם הגירושין ניתן ללמוד מכך שבמועד עריכתו- 27.5.15, מועד המאוחר לפרוץ הסכסוך בין המבקשת למשיב, הוסכם בו שהבית למרות חוב המשיב למשיבה, יוותר בבעלות המשיב והמשיבה יחד (ראו: נספח ו לתשובת המשיבה להמרצה). הסכם זה כאמור אושר וקיבל תוקף של פסק דין בהחלטת כבוד השופט זגורי מיום 16.6.15 (ראו: נספח ז' לתשובת המשיבה להמרצה). האמור מלמד כי לא נעשה כל ניסיון להבריח את הנכס, עת החליטו המשיבים להתגרש ולהסדיר ענייניהם הכספיים במסגרת זו.

הוראות הסכם הגירושין גם מלמדות כי הוא ביקש ליתן מענה למכלול הסוגיות הרלבנטיות, לרבות איזון משאבים, חלוקת רכוש, הסדרי ראייה ועוד, נתון המהווה חיזוק נוסף לטובת המשיבים בענייננו.

בהקשר זה נשאלה המשיבה בעדותה מדוע לא פעלה כבר במסגרת הסכם הגירושין להעביר את מלוא הזכויות בנכס אליה, וכך השיבה: "החצי שלי חצי שלי, ושלו זה שלו. העדפתי לקבל את הכסף כפי שסיכמנו ואחר כך נקבל את השאר, העדפתי כסף שלי וחצי מהזכויות שלי בנכסים האחרים במזומן" (עמ' 23 ש' 14- 15 לפרוטוקול- יודגש כי כל ההפניות הינן לפרוטוקול הדיון מיום 21.3.16).
הסבר זה כשלעצמו מחזק את אוטנטיות תנאי הסכם הגירושין, כשמסתבר הוא שהמשיבה מצידה תבקש לקבל מחצית מזכויותיה בכסף מזומן, חלף קבלת זכויות המשיב בנכס.
רק משנוכחה המשיבה כי המשיב חסר מקורות כספיים, פעלה לאכוף זכויותיה ממקור אחר, זמין פחות.

זוג הכורת הסכם גירושין למטרת הברחת נכס, חזקה כי יקבע במסגרתו מלכתחילה, הוראה המעבירה את הזכויות באותו נכס על שמו, על חשבון זכויותיו, שלא כבענייננו.

לשאלת בית המשפט מאילו מקורות כספיים התכוון לשלם למשיבה את סך 1,500,000 ₪ להם התחייב במסגרת הסכם הגירושין, בהתחשב בכך שחשבונו עוקל, השיב המשיב כך: "למועד שעשיתי את הסכם הגירושין במאי 2015, ידעתי שיש את העיקולים שהטלתם... (הכוונה לעיקולים על כספים בבנק- ההוספה שלי- ד"צ), אבל בכל זאת בניתי על הכספים האלה שאוכל לשלם כי באותו זמן הגשתי בקשה לבית המשפט לביטול העיקולים ולפי ייעוץ משפטי שקיבלתי היה סיכוי טוב מאוד שהבקשה תתקבל במלואה או שהעיקול יצומצם משמעותית וחלק מהכסף ישוחרר... ואז אוכל לעמוד לפחות בחלק משמעותי של ההתחייבות כלפי אישתי " (עמ' 12 ש' 12- 18 לפרוטוקול).

כאשר נשאל האם המשיבה פנתה אליו קודם שהגישה תביעה ובקשה לעיקולים זמניים נגדו, בשל הפרת הוראות הסכם הגירושין, השיב המשיב: "אחרי שעבר המועד הראשון [המועד הקבוע בהסכם הגירושין לקיום הוראותיו- ההוספה שלי- ד"צ) היא פנתה אליי בשיחה בנוכחות הבן שלנו ושאלה מה עם ההסכם וביקשתי ממנה כמה ימים להסדיר את ההסכם. זה היה בבית שלנו, היא התרצתה ואחרי כמה זמן היא פנתה שוב ושוב ביקשתי עוד כמה ימים ואז היא נקטה בהליכים, היא לא שיתפה אותי בזה. הייתי מופתע מהצעד שלה" (עמ' 13 ש' 14- 17 לפרוטוקול).

כאמור, רק לאחר שהפר המשיב את הסכם הגירושין, כאשר לא שילם למשיבה את תשלומי האיזון כקבוע בהסכם ולאחר שהגישה נגדו המשיבה (במהלך חודש אוגוסט 2015) תביעה ובקשה להטלת עיקולים על רקע הפרת ההסכם, באו הצדדים להסכמה כי חלף תשלומי האיזון, יעביר המשיב את חלקו בבית המגורים למשיבה. בהתאם, נערך הנספח להסכם הגירושין עליו חתמו בני הזוג ביום 14.9.15 (ראו: נספח יא' לתשובת המשיבה להמרצה). הנספח להסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בנצרת מיום 24.09.15 (ראו: נספח י' לתשובת המשיבה להמרצה).

התנהלות המשיבה בנדון הינה כמובן לגיטימית מצידה משלמדה כי כספי המשיב מעוקלים והוא אינו יכול למלא אחר התחייבויותיו בהסכם הגירושין, פעלה היא לערוך את הנספח להסכם הגירושין במסגרתו הסכים המשיב להעברת זכויותיו בנכס לידי המשיבה, ובכך עלה בידה להבטיח את זכויותיה הממוניות. לא מצאתי בהתנהלות זו משום התנהלות פגומה או שאינה ראויה.

לזכור כי מכלול מערכות ההסכמים שבין המשיב למשיבה נעשו בסיוע מגשר מקצועי, נתון המחזק את המסקנה כי עסקינן במערכות הסכמים אוטנטיות המשקפות את רצונם האמיתי של הצדדים להסכמים אלו.

גרסת המשיבה לפיה הגירושין בינה לבין המשיב באו על רקע גילוי דבר בגידתו של המשיב בה עם אישה אחרת (עמ' 24 ש' 13- 15 לפרוטוקול), לא רק שלא נסתרה אלא אף נתמכה בראיות שצורפו לתצהירה של המשיבה (התכתבויות בפייסבוק ודו"ח חוקר פרטי- נספחים ג' ו- ד' לתצהיר). גם המשיב אישר בעדותו כי בגד במשיבה עם אחרת וכי לאחר גילוי הבגידה ביקשה המשיבה לשים קץ לחייהם המשותפים (לבקשת המשיבה, ביום 8.3.15 עזב המשיב את הבית ועבר להתגורר ביחידת הדיור בחוף השקט שם גם נעצר ביום 10.3.15- ראו נספח 4 לתצהיר המשיב). אם בכך לא סגי, גם נציג המבקשת- מר לייט אישר בעדותו כי ידע על אודות הרומן שהתנהל בין המשיב לפלונית שעבדה בחברה (מטעמי צנעת הפרט לא ראיתי לציין את שמה). (כמובן שבמסגרת ההליך שבפניי, לא ראיתי להידרש לטענות המשתמעות מצד המשיב, לפיהן המבקשת עצמה היא שפעלה ליידע את המשיבה בענין הבגידה, כחלק ממאבקה בו).

קיומו של הסבר בולט יש להניח במצטבר לנימוקים אחרים, לנקיטת הליכי הגירושין, על רצף לוחות הזמנים שהוצג בענין, מחזק את המסקנה כי עסקינן בהסכם גירושין אמיתי.

כאמור, המשיבים נחקרו באשר לתוכן הסכם הגירושין ומשמעותן של ההוראות הכלולות בו, והשיבו באופן ענייני וכן לשאלות שנשאלו. כך למשל, לשאלה מדוע צוין בהסכם הגירושין כי המשיבה תוכל להתגורר בבית עם ילדיה עד לשנת 2030 ורק אז יתבצע פירוק שיתוף בנכס, הסבירה המשיבה כי הצדדים הניחו שעד לשנה זו, למצער, יוותר מי מהילדים להתגורר בבית (עמ' 23 ש' 16- 19 לפרוטוקול), ומוצדק עד אז שלא למכור את הבית.
לא נסתר כי הנחת המשיבים כאמור מתיישבת עם מציאות חייהם של משפחות מסוימות, כיום.
מכל מקום ולענייננו, אין בסעיף זה בהסכם כדי להוות אינדיקציה לפיקטיביות ההסכם, כטענת המבקשת. אף היפוכו של דבר אולי הוא הנכון; סעיף זה כמו אחרים מלמד כי המשיבים, אשר החליטו לשים קץ לחייהם המשותפים, כללו במסגרת ההסכם הוראות צופות פני עתיד, וזאת במטרה לנסות לכלול בו את כל הנושאים הכרוכים בסיום נישואיהם, מבלי להותיר פתח להתדיינויות וויכוחים מיותרים בעתיד.

כאשר נשאל המשיב האם הוא משלם מזונות לילדיו כפי שהתחייב בסעיף 5 (1) להסכם הגירושין, השיב: "עד היום לא שילמתי כי אין לי אפשרות לצערי לשלם. אני עובד במשרה חלקית אצל קבלן בניין.... השכר שלי מאוד קטן, כ- 4,000 ₪ בחודש ומזה אני לא לא יכול לשלם את המזונות שהתחייבתי אליהם" (עמ' 13 ש' 19- 22 לפרוטוקול).

המשיב בעדותו אישר שככל שידוע לו, המשיבה לא נקטה נגדו הליכים משפטיים בגין אי תשלום מזונות בהתאם להתחייבותו על פי הסכם הגירושין (עמ' 14 ש' 1- 2 לפרוטוקול).
כשנשאלה המשיבה בעדותה מדוע איננה נוקטת הליכים נגד המשיב בגין אי תשלום מזונות כמתחייב על פי הסכם הגירושין, השיבה כי בכוונתה לעשות כן בזמן הקרוב. עוד הוסיפה שישנן הוצאות נלוות של הילדים בהן המשיב אינו משתתף, חרף התחייבותו בהסכם הגירושין, ומשכך, בכוונתה לפעול נגדו לגביית כלל ההוצאות במרוכז.

הסבר דומה נתנה המשיבה לשאלה מדוע איננה נוקטת בהליכים נגד המשיב בגין אי קיום הוראות הסכם הממון. המשיבה אף הדגישה בהקשר זה: "יש לי עורך דין. קודם כל, רציתי לקבל את מה שמגיע לי על פי חוק, את המיליון וחצי. קודם את הסכומים הגבוהים... לא הנחיתי אותו להגיש תביעה, רציתי לסיים את הדברים הגדולים, זה עניין של זמן. אדאג שאקח את מה שמגיע לי" (עמ' 25 ש' 23- 24, עמ' 26 ש' 1- 2 לפרוטוקול).

לענייננו, די שאקבע שאין המדובר בהתנהלות חריגה, המעמידה בספק את תוקף ההסכמים או את היותם הסכמים למראית עין.

נוסיף כי המשיבה לאחר הפרת הסכם הגירושין על ידי המשיב הטילה עיקולים על כספי המשיב בבנק לאומי (ראו עמ' 29 ש' 7, ש' 20 לפרוטוקול), ובהמשך פעלה למציאת פתרונות שיבטיחו את זכויותיה, לרבות חתימה על הסכמים נוספים.

התנהלות כאמור מתיישבת עם התנהלות סבירה של מי אשר אכן התקשר בהסכם גירושין אמיתי.

בעובדה לפיה המשיבה אפשרה למשיב במסגרת הסכם הגירושין להתגורר משך שנתיים ביחידת הדיור הנפרדת ללא עלות כלשהי, אין כדי ללמד על פיקטיביות ההסכם, כטענת המבקשת;

המשיבה הסבירה בעדותה כי הסכימה לכך, בלית ברירה, על מנת להגיע להסכם גירושין מהר ככל האפשר, ולהבטיח כי תוכל להמשיך להתגורר עם ילדיה בנכס עוד שנים רבות. לגרסתה, המשיב התנה חתימתו על הסכם הגירושין בתנאי זה, וזאת לאחר שהאחרון שהה מחוץ לבית כבר מספר חודשים (עמ' 27 ש' 17- 23, ראה בהקשר דנן גם דברי המשיב בעדותו- עמ' 19 ש' 18 ואילך לפרוטוקול).

עוד אני רואה לדחות את טענת המבקשת לפיה בהתאם לסעיף 10.4 להסכם הגירושין המשיב אינו נושא בהוצאות השוטפות של הבית, ושבכך יש משום אינדיקציה לפיקטיביות ההסכם. טענה זו נמצאה חסרת בסיס, שכן סעיף 10.4 להסכם הגירושין קובע מפורשות כי המשיב והמשיבה ישאו בחלוקה מאוזנת בהוצאות השוטפות.

המבקשת מפנה עוד לדרך חלוקת המיטלטלין המשותפים בין המשיבים, על פי ההסכם, היינו, במסגרתה נותרו מרבית המיטלטלין אצל המשיבה.

לדידי לא מצאתי כל חריג בדרך חלוקת המיטלטלין בין המשיב למשיבה, בהתאם לצרכיהם, מבלי שנערכה התחשבנות מדויקת בנוגע אליהם. המשיב הסביר בעדותו כי ויתר על מיטלטלין בהם אין לו צורך, הן משום שאין לו מקום לאחסנם וחשוב מכך משוםשהמיטלטלין משמשים את ילדיו המתגוררים בבית עם אמם.

לעובדה לפיה סייעה המשיבה לשחרר את המשיב ממעצר, אין רלבנטיות בענייננו. המשיבים היו נשואים שנים ארוכות, להם ילדים משותפים, אך טבעי כי המשיבה, יהיו טענותיה כנגד המשיב אשר יהיו, תסייע לו במצוקתו.
מאידך וכהשלמה לאמור נפנה לסירובה של המשיבה כי המשיב ישתחרר למעצר בית בביתם המשותף, להבהרת הדילמה בה מצויה היתה המשיבה וכאינדיקציה לקרע שנוצר בינה למשיב.

המבקשת לא הוכיחה טענתה לפיה המשיבים מתנהלים כבני זוג הלכה למעשה, באופן המלמד על כי ההסכמים נעשו למראית עין בלבד;

קיומו של קשר ותקשורת מסוימים בין המשיב למשיבה איננו מלמד על כך שהליך הגירושין הינו פיקטיבי. המשיבים חולקים ילדים משותפים, כן חולקים עבר, קשרים משותפים וחיים בסמוך זה לזו, על כן אך טבעי שיווצר ביניהם מפעם לפעם קשר לרבות סביב הילדים וצרכיהם. בהקשר זה המשיבה אישרה בעדותה כי אכן נסעה יחד עם המשיב לבקר את בתם המשותפת בבסיס בו היא משרתת במסגרת שירותה הצבאי. המשיבה אף לא הכחישה כי טיילה עם המשיב בתחומי היישוב תמרת כאשר נדרשה להיפגש ולשוחח עמו על חתונת בנם הקרבה ובאה, בדגש לשאלה כיצד יסייעו לו בתחילת דרכו. עוד אישרה המשיבה בעדותה כי המשיב מוציא את הכלבים לטיול, אך הדגישה כי אינו נכנס לבית לצורך כך (עמ' 28 ש' 7- 21 לפרוטוקול).

המשיב גם אישר בעדותו כי כאשר גרושתו אינה נמצאת בבית ובהסכמתה, הוא נכנס לבית לראות את ילדיו ולבלות זמן עמם (ראו עמ' 19 ש' 18 ואילך לפרוטוקול, כשגם בעובדה זו לא ראיתי כל חריג בנסיבות.

ההנחה לפיה אין בידי המבקשת ראיות נוספות, מלבד אותם מפגשים ספורים המתועדים כנראה ברשותה, מלמדת גם היא על ממדי ה"קשר" בענייננו.

למותר להוסיף כי העובדה לפיה פרידתם של בני זוג אינה מלווה בהתנצחויות משפטיות ממושכות (שלעיתים מאפיינות הליכי גירושין) איננה בבחינת אינדיקציה לפיקטיביות ההסכמים.

עמד על כך ביהמ"ש בה"פ (מרכז) 8559-10-09 נעים נ' נעים (4.11.10) (להלן: " עניין נעים") באמרו:
"... עצם העובדה שבני זוג מתגרשים אינם מכלים את זמנם, ושארית כספם, בהתדיינויות משפטיות, ושהם נוהגים זה כלפי זה בהבנה והתחשבות, מבלי להקפיד על שעות הביקור שנקבעו בהסכם הגירושין, ומבלי שהאישה תעמוד באופן דווקני על זכותה למזונות הילדים (שממילא אין בכוחו של מר נעים לשלם), אינה מעידה על כך שהגירושין פיקטיביים" (שם, בפסקה 13 לפסק הדין)
(לשלמות התמונה אציין כי ערעור שהוגש על פסק הדין בעניין נעים נדחה לאחר שהמערערת חזרה בה מהערעור בהתאם להמלצת בית המשפט העליון- ע"א 9622/10 געש מוצרי תאורה בע"מ נ' נעים (7.11.12)).

מעבר למכלול המפורט, אציין כי היגיון החיים והשכל הישר מחייבים מסקנה לפיה המקרים בהם בני זוג ינהלו ביניהם הליכים משפטיים, יבזבזו את זמנם ומשאביהם הכספיים, כמו גם יפגעו במרקם המשפחתי, אך כדי לבסס הסכם גירושין פיקטיבי, הינם בגדר מקרים חריגים.

כך או כך הנטל ,שהינו נטל מוגבר, להוכיח כי ההסכם פיקטיבי ,מוטל על המבקשת. לטעמי, המבקשת לא עמדה בנטל זה.

מכל האמור לעיל, באתי למסקנה, כי במישור הפנימי בין בני הזוג, המשיבים, ערכו הם הסכמים אמיתיים, במסגרתם העביר המשיב למשיבה את זכויותיו בנכס.

אבהיר כי תוצאה לפיה מהלך הסכמי כאמור נועד להבטיח זכויות אמיתיות של אחד מבני הזוג, גם על חשבון נושיו של בן הזוג האחר, אינה פוגמת בהסכם, והיא בבחינת מהלך לגיטימי; בנדון נפנה לאשר נקבע בעניין אולצ'ק לעיל:

" נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין ".

בהתאם וכאמור ,בטענת המבקשת לפיה, המשיבים ידעו כי ניתן צו עיקול על זכויות המשיב בנכס בשעה שהעבירו את הזכויות בנכס למשיבה, אין רלונטיות ואין בה להשליך על תוקף העברת הזכויות על שם המשיבה . ידיעה כאמור ואף אם היתה מוכחת אין בה לאיין את תוקף ההסכמים או העברת הזכויות שביצעה המשיבה כדין להבטחת זכויות אמת.

גם אם נניח בענייננו שהמשיבה ידעה שהמבקשת ביקשה להטיל עיקול על הבית, או אף שבידיה צו עיקול שיפוטי, או למצער, ידעה כי המשיב מצוי בהליכים משפטיים במסגרתם הוטלו עיקולים על נכסיו וזכויותיו, הרי שאין בכך כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי לפיה ההסכמים בין המשיבים אינם הסכמים למראית עין, וכי אלו באו על רקע פירוד הצדדים, כאשר לצורך איזון משאבים בין הצדדים הועברו זכויות המשיב בנכס למשיבה.

בעניין נעים הדגיש כבוד השופט גרוסקופף בהקשר דומה, כי "גם אם הייתה המבקשת מודעת לקיומם של חובות עסקיים של המשיב 1 במועד הגירושין, לא ניתן לקבוע, ברמת ההוכחה הדרושה למשפט האזרחי, שאלמלא אימת הנושים הייתה דירת המגורים מתחלקת בין בני הזוג בצורה שונה".

מכלול האמור מלמדנו, כי אין די בידיעת המשיבה על כך שרובץ עיקול על הנכס, אף אילו היתה מוכחת ידיעה שכזו, כדי להרים את הנטל לפיו מדובר בניסיון להבריח נכסים, אלא על המבקשת מוטל הנטל להוכיח כי מטרת ההעברה היא הברחת נכסים בלבד, ובענייננו לא הורם נטל זה.

יתרה מזאת, גם בהנחה תיאורטית שהמשיבים ניצלו עיתוי או תקלה כאלו ואחרים, שהביאו לכך שצו העיקול לטובת המבקשת בהנחה וניתן לא נרשם, וב"חלון הזדמנויות" שנוצר למשיבה העבירה היא את הזכויות בנכס, שהגיעו לה כדין ומכח הסכם אמת שערכה, אין באמור לפגום בתוקף העברת זכויות זו.

לזכור בהקשר זה כי צו עיקול אינו יוצר זכויות והוא אך ורק בגדר "מחסום" דיוני למניעת פעולה בנכס (ראו: ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999)). בהתאם אין כל מקום לטענה כי די בעצם קיומו של צו עיקול, על אף שלא נרשם (תהיה הסיבה לכך, אשר תהיה), כדי לפגום בתוקף פעולה להעברת זכויות ע"ש המשיבה, זכויות להם היא זכאית מכוח הסכם כדין, ובפרט כשפעולה זו בפועל הושלמה.

לא זו אף זו, בנסיבות ענייננו ניתן להוסיף כי התנהלותה של המבקשת היא שהביאה לכך שכלל לא היה רשום לטובתה עיקול על הכנס במועד העברת זכויות המשיב בנכס למשיבה. ואין לה בעניין אלא להלין על עצמה במה דברים אמורים, מנספח 12 לתצהיר המשיב (פרוטוקול דיון בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.8.15 בו נכח נציג המבקשת- מר לייט) אנו למדים כי מר לייט ידע, לכל המאוחר, בחודש אוגוסט 2015 כי המשיבים מצויים בהליכי גירושין, ומאותו מועד ואילך היה עליו לפעול לרישום העיקול במינהל ביודעו כי המשיבה היא נושה פוטנציאלית שעלולה להתחרות במבקשת על נכסי המשיב. משלא עשה כן בשם המבקשת אין לו להלין אלא על עצמו בעניין (להזכיר בהקשר זה כי העברת הזכויות ע"ש המשיבה בוצעה רק בחודש 9/15).

זאת ועוד, עיון מעמיק בריאות שבאו בפניי מלמד, כי המבקשת לטענתה הודיעה לרמ"י על אודות החלטת בית המשפט מיום 23.7.15 בדבר עיכוב ההחלטה לביטול העיקולים מיום 22.7.15, לכל המוקדם במכתבה מיום 19.8.15, (כך על פי סעיף 8 לתצהיר מר לייט המפנה לנספח 9 לתצהירו- מכתב שנשלח לרמ"י כאמור), אלא שמכתב זה אינו נושא חותמת "נתקבל" (למעט אישור משלוח בפקס) ואין כל ראיה כי הגיע בפועל לגורמים הרלוונטיים ברמ"י. עיון בתעודת עובד הציבור מטעם נציגת רמ"י מלמד לכאורה כי כלל לא הונח בפני הגורמים הרלוונטיים ברמ"י מכתב זה, שכן לו היה בפניהם מכתב כאמור, היה נרשם זה מכבר עיקול לטובת המבקשת על זכויות המשיב בנכס. נוסיף כי בסעיף 2 לאותו מכתב צוין: "אבקשכם לאשר בחוזר, בתוך 7 ימים ממועד משלוח מכתבי זה, כי העיקולים שנרשמו על נכסיו של מר רדין המוחזקים בידיכם בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 12.3.2015, אכן רשומים אצלכם", בסעיף 3 לאותו מכתב הוסיף ב"כ המבקשת והדגיש כי: "במידה ולא יתקבל אישור כאמור בתוך 7 ימים, תיאלץ מרשתי לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה".

לא זו בלבד שהמבקשת לא פעלה לבדוק האם מכתבה הנ"ל הגיע לרמ"י, והאם העיקולים נותרו בעינם, אלא שאף לא פעלה בהתאם לאמור במכתבה ולא פנתה לבית המשפט או לרמ"י לאחר שלא נתקבל מרמ"י כל אישור בעניין. גם כאשר נשאל מר לייט בעדותו מדוע לא פנה בבקשה מתאימה לבית המשפט כאמור במכתב ב"כ, השיב כי אינו יודע (עמ' 8 ש' 17- 18 לפרוטוקול).

מתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם רמ"י אנו למדים כי העיקולים בוטלו בהתאם להחלטה מיום 22.7.15 ומעולם לא חודשו או הוטלו בשנית. כאמור אין זכר למכתב האמור לעיל בתעודת עובד הציבור ומשלא צורפו אישורי מסירה, ההנחה המתבקשת היא כי המבקשת לא הוכיחה כי פנייתה כלל הגיע לגורמים הרלוונטיים במינהל. העובדה כי יש אישור פקס לפיו נתקבל המכתב ברמ"י אין בו די.

עוד אוסיף כי לא הובאה כל ראיה לכך שהמבקשת שלחה לרמ"י את החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.8.15 המורה למחזיקים השונים להימנע מביטול עיקולים וככל שבוטלו לחדשם ברישומיהם עד למתן החלטה אחרת. מה גם שהמבקשת אף לא טענה לכך. הימנעות המבקשת מלפעול כאמור פועלת לחובתה.

עמד על כך מ' קשת בספרו הזכויות הדיוניות וסדרי הדין במשפט האזרחי - הלכה ומעשה (מהדורה 12, 2000):
"... אם ניתן צו עיקול על מקרקעין, לא יהיה בר תוקף, אלא אן כן הודע לרשם המקרקעין, אשר עליו מוטלת החובה לרשום הערה בדבר העיקול בפנקס רישום המקרקעין".

מהמקובץ עולה כי המבקשת גם לא הרימה את הנטל להוכיח כי נתקבלה אצל רמ"י החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.8.15 או ההחלטה מיום 20.9.15.

מאידך, תעודת עובד הציבור שהוגשה לתיק בית המשפט מלמדת, כי לא נתקבלה אצל רמ"י אילו מהחלטות בית המשפט הנ"ל המורות על רישום עיקול על הנכס לטובת המבקשת, וזאת לאחר שהעיקול הוסר בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.7.15.

המסקנה המתבקשת מהמפורט היא כי למועד העברת מלוא הזכויות בנכס למשיבה (ביום 24.9.15), לא היה רשום לטובת המבקשת כל עיקול במקרקעין, כך שלא הייתה כל מניעה לבצע העברת זכויות למשיבה כפי שבוצעה בפועל.

כאן המקום להדגיש, כי בהודעת העדכון מטעם המבקשת מיום 22.5.16 לפיה נתברר לה לאחר שיג ושיח עם נציגת רמ"י כי בעקבות שריפה שאירעה בארכיב רמ"י, חלק מתיק הנכס אינו קיים עוד, אין כדי לסייע למבקשת כאן. הדברים אמורים, בפרט בשעה שעיון בתכתובות בין ב"כ המבקשת לנציגת רמ"י מלמד כי השריפה בארכיב רמ"י התרחשה בשנת 2011, ואילו מכתבי המבקשת לרמ"י בהם ביקשה לכאורה להשיב את העיקול על הנכס על כנו, הינם מיום 9.8.15 ומיום 19.8.15. בהתאם לא הוכח שלאירוע השריפה בארכיב רמ"י יש השלכה כל שהיא לענייננו ואין באמור כדי לשנות מן המסקנה לפיה המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח כי המכתבים האמורים הגיעו ליעדם, ובוודאי שלא הוכח רישומו של עיקול על הנכס לטובת המבקשת שהיה בו למנוע למועד העברת הזכויות בנכס אל המשיבה, את ביצוע ההעברה.

נוסיף כי אל מול המבקשת אשר לא פעלה כפי המצופה ממי אשר מבקש להבטיח זכויות עתידיות, על דרך של רישום עיקול על הזכויות הקנייניות של המשיב, פעלה המשיבה במסגרת ההליכים שנקטה נגד המשיב בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת בגין הפרת הסכם הגירושין, להטיל עיקול על הנכס לטובתה וצו כאמור ניתן ביום 9.8.15 ונרשם ברמ"י ביום 10.8.15 (ראו תעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם רמ"י). גם האמור מלמדנו כי המשיבה פעלה על מנת להבטיח את יכולת פירעון זכויותיה מהמשיב (יכולת אותה מימשה בפועל בהמשך) לאחר שנחתם הנספח להסכם הגירושין ואילו המבקשת שקטה על שמריה ובנדון אין לה להלין אלא על עצמה בלבד.

בהקשר זה וכחיזוק לגרסת המשיבים נוסיף כי הנספח להסכם הגירושין במסגרתו הועברו זכויות המשיב בנכס לידי המשיבה, נחתם רק ביום 14.9.15 ואושר בבית המשפט לענייני משפחה רק ביום 24.9.15. לו העברת הזכויות בנכס למשיבה הייתה נעשית אך לצורך הברחת נכסים, אזי היו פועלים המשיבים לחתום על הסכם כאמור עוד הרבה קודם, שכן העיקול על הנכס בוטל כבר בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.7.15 ודבר ביטולו נרשם ברמ"י ביום 26.7.15 (ראו: תעודת עובד ציבור של נציגת רמ"י שהוגשה לתיק בית המשפט). במצב דברים זה, בו משך כחודשיים ימים מיום הסרת העיקול ועד ליום אישור הנספח להסכם הגירושין בבית המשפט לענייני משפחה, נמנעו הצדדים מלפעול להעברת זכויות המשיב בנכס אל המשיבה, הרי יש בכך כדי לתמוך בגרסתם לפיה לא נעשה מצידם כל ניסיון להבריח את הנכס, אלא הסכמים ממשיים להסדרת הגירושין.

לפני סיום, אני רואה להבהיר, כי בניגוד לטענת המבקשת, הלכת השיתוף איננה חלה בין המשיב למשיבה, שכן השניים נישאו רק בשנת 1990, בעוד הלכת השיתוף חלה בין בני זוג אשר נישאו מוקדם לשנת 1974. כך גם כך, המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח כי המשיבה הייתה מודעת לגניבה שביצע המשיב מהמבקשת או כי נהנתה מכספי הגניבה. להיפך, מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.3.16 עולה כי המשיב השתמש בכספי הגניבה לצרכיו הוא, ומעולם לא שיתף את המשיבה בכספים אלה (ראו: נספח 1 לסיכומי המשיב). לפיכך, איני מוצא כל הצדקה להשית על המשיבה את חובות המשיב כאמור.

כאן המקום להוסיף כי המבקשת אינה טוענת לכל חוב של המשיבה כלפיה, לא הוצגה מצידה כל דרישה קודמת או בכלל כלפי המשיבה בנדון ובוודאי שלא הוצגה כל תביעה כספית מצידה בנדון.

לאור המפורט ובכלל, לא מצאתי בסיס לטענתה החלופית של המבקשת, לפיה יש להטיל עיקול על מחצית מהזכויות בנכס, גם אם אלו נותרות על שם המשיבה. טענה זו נטענה בעלמא. כאמור מכלול הזכויות נרשמו על שם המשיבה על פי זכויותיה בדין וכי היא מצידה אינה חבה, כיום, כל כספים למבקשת.

סיכום
נוכח כל המקובץ לעיל, אני רואה לקבוע כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח גרסתה כי ההסכמים הינם הסכמים למראית עין, שכל מטרתם להבריח את הנכס מושא התביעה.
המבקשת גם לא הוכיחה כי היא זכאית לרשום עיקול על זכויות המשיבה בנכס.

אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מורה על ביטולו של צו הביניים בתיק זה מיום 23.11.15.

המבקשת תשלם לכל אחד מהמשיבים שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ (וסה"כ 20,000 ₪, לשני המשיבים).

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ו, 02 יוני 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מפעלי-ים בע"מ
נתבע: פסק דין
שופט :
עורכי דין: