ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ספיר בן צוק נגד שר התחבורה :

בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' ריבלין

העותר: ספיר בן צוק

נגד

המשיבים: 1. שר התחבורה
2. רשות הרישוי לרישוי כלי שיט קטנים
3. הועדה המייעצת לפי סעיף 229 לחוק
הספנות (ימאים) תשל"ג1973-

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

תאריך הישיבה: י' באדר א' התש"ס (16.02.00)

בשם העותר: עו"ד יהלום דן

בשם המשיבים: עו"ד רוטשינקר שרון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

פסק-דין

הנשיא א' ברק:

חקיקת משנה מגדירה "ספינה" ככלי שיט אשר תפוסתו ברוטו אינה עולה על 100 טון או שאורכו המרבי אינו עולה על 24 מטרים ואינו קטן מ7- מטרים. הרשאי בית המשפט לקרוא את ה"או" כ-"ו" - זו השאלה הניצבת בפנינו בעתירה זו.

העובדות

1. העותר עוסק בשיט. הוא בעל תעודת משיט, אותה הוא מחדש מדי פעם. לאחרונה, לאחר שעמד בבחינות, הונפקה לו (באוגוסט 1998) תעודת משיט חדשה. בתעודה צויין, בין היתר, כי הוא הוסמך להשיט סוגים שונים של כלי שיט, ובהם "ספינה". בתעודה הוגדרה ספינה כ"כלי שיט מ7- מ' עד 24 מ'". העותר פנה אל הרשות לרישוי כל שיט קטנים (המשיב מס' 2). הוא הלין על כך כי על פי ההגדרה של "ספינה" בתעודה שקיבל אין הוא רשאי להשיט כלי שיט שמשקלו פחות מ100- טון, יהא אורכו אשר יהא. לטענתו, גם כלי שיט שכזה נופל בגדר הדיבור "ספינה". בתעודה שקיבל, בענין זה מפנה העותר לתקנות הספנות (ימאים) (משיטי כלי שיט קטנים), התשנ"ח1998- (להלן - תקנות כלי השיט הקטנים). תעודת המשיט מוצאת מכוחן של תקנות אלה. "ספינה" הוגדרה בהן (תקנה 1) באופן הבא:

"כלי שיט העשוי לשוט אשר תפוסתו ברוטו אינה עולה על 100 טון או שאורכו המרבי אינו עולה על 24 מטרים ואינו קטן מ7- מטרים, למעט סירה ואופנוע ים".

לטענת העותר, כלי שיט שתפוסתו ברוטו אינה עולה על 100 טון הוא "ספינה" יהא אורכו המרבי אשר יהא. על פי גישתו, הגדרת "ספינה" בתעודת המשיט שלו, נוגדת, את האמור בתקנות כלי השיט הקטנים, ודינה להתבטל.

2. המשיבים מסכימים כי ההגדרה הקובעת לדיבור "ספינה" היא זו המופיעה בסעיף 1 לתקנות כלי השיט הקטנים. לטענתם בהגדרה זו נפלה טעות סופר. במקום המילה "או" צריך לבוא "ו" החיבור. "ספינה" היא, אם כן, כלי שיט העשוי לשוט אשר תפוסתו ברוטו אינה עולה על 100 טון ואורכו המרבי אינו עולה על 24 מטרים ואינו קטן מ7- מטרים. לטענת המשיבים, תנאי הגודל ותנאי התפוסה הם תנאים מצטברים. את עמדתם זו מבססים המשיבים על פרשנותו של החוק המסמיך ועל השוואת ההגדרה של "ספינה" בתקנות כלי השיט הקטנים להגדרות המופיעות בתקנות אחרות. המשיבים מוסיפים וטוענים כי תוכניות ההכשרה להשטת כלי השיט השונים (המתפרסמת בהתאם להוראת סעיף 14 לתקנות כלי שיט קטנים) מבחינות, אף הן, בין "ספינה" - המוגדרת כ"כלי שיט שאורכו מעל 7 מטר ועד 24 מטר ושתפוסתו ברוטו אינה עולה על 100 טון, הכל לפי הקודם" - לבין "אוניה" - המוגדרת ככלי שיט שתפוסתו מעל 100 טון ו/או מעל 24 מטר בכל המסעות". תכניות הכשרה אלה נעשות בהתאם לאמנות בינלאומיות שישראל צד להן. לטענת המשיבים, שיקולים של בטיחות מחייבים להתחשב באורכה של הספינה ולא בתפוסה בלבד. מתן הסמכה לעותר להשיט כלי שיט רק בהתאם לתפוסת הספינה בלא התחשבות בגודלה אינו בטיחותי, והוא מתעלם מתכונות כלי השיט. עמדת המשיבים הינה, כי גישתו של העותר מביאה לדיסהרמוניה חקיקתית ולתוצאות אבסורדיות. הם מפנים להצעת תיקון לתקנות כלי השיט הקטנים אשר מטרתה, בין השאר, לתקן את טעות הסופר שנפלה בהגדרתה של "ספינה". הצעות אלה טרם סיימו את הליכי החקיקה, ומכאן הצורך בהכרעה שיפוטית.

המסגרת הנורמטיבית

3. וו החיבור ("ו") בלשון העברית - והמקבילה לה (and) באנגלית - באה לחבר (לשון "קוניונקטיבית"). הדיבור "או" בלשון העברית - והמקבילה לה (or) באנגלית - באה להפריד ("לשון דיסיונקטיבית"). כך הוא הדבר בדרך כלל (ראו ע"פ 176/71 ברוך נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 667, 674). עם זאת, יש וה"וו" משמש להפרדה וה"או" לחיבור. עמד על כך מ"מ הנשיא, השופט זילברג, באחת הפרשות, בציינו:

"בלשון העברית משמש 'ו' החיבור פעמים בתור 'וגם' ופעמים בתור 'או', הכל לפי הענין". (בג"ץ 225/65 דויד נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, פ"ד כ(1) 83, 84)

ובפרשה אחרת אמר:

"בעברית, כידוע לכל, משמשת ה"וו" לפעמים במובן "או" - למשל 'ומכה אביו ואמו מות יומת', שמות כ"א 15...". (ע"א 251/60 "מנורה" בע"מ נ' קציבואה, פ"ד טו 619, 630)

תופעה דומה קיימת בשפה האנגלית. בהתייחסו לביטויים “or” ו-“and” ציין דיקרסון:

“One problem is that each of these two words is semantically ambiguous. It is not always clear whether the writer intends the inclusive ‘or’ (A or B, or both) or the exclusive ‘or’ (A or B, but not both)” (R. Dickerson, The Fundamentals of Legal Drafting 104 (2nd ed. 1986)

לאור תכונה זו של הלשון העברית, ניתן לומר כי השימוש בדיבור "או" יוצר דו-משמעות לשונית. במצב דברים זה יש לבחור באותו מובן לשוני המגשים את תכליתו של החיקוק. עמד על כך השופט אגרנט, בציינו:

"במקום שהדבר מתחייב ממטרת החוק הנדון ומהמטריה שהוא דן בה, מותר לפרש את הלשון ה'קוניונקטיבית' אותה נקט המחוקק בהוראות (and) כלשון 'דיסיונקטיבית' (or) וכך להפך". (ע"פ 176/71 הנ"ל, בעמ' 674)

ואף אני עמדתי על כך במקום אחר, בצייני:

"במשמעותה הרגילה 'ו' באה לחבר ו'או' להפריד... יחד עם זאת, לא פעם מוכנים שופטים לקרוא 'ו' כמציין אלטרנטיבה ו'או' כמציין צירוף. ...[השופטים] גורסים כי הביטוי 'ו' ו'או' הם דו-משמעיים, ועל כל המשמעויות השונות כלולות במסגרת המשמעות הלשונית של הטקסט. ... לאור דו-משמעות זו, יש לראות בשני המובנים בהקשרם הפנימי את לשון הטקסט. הבחירה ביניהם לא תעשה במישור הלשוני אלא על-פי תכלית החקיקה. שני המובנים כלולים במגוון המשמעויות הלשוניות ושליפת המשמעות המשפטית תעשה על-פי תכלית החקיקה". (א' ברק, פרשנות במשפט 199 (כרך שני, 1993))

הנה כי כן, התכלית המונחת ביסוד ההסדר החקיקתי היא אמת המידה על פיה ייקבע אם ה-"ו" באה לחבר או להפריד, ואם ה"או" בא להפריד או לחבר. מהי התכלית המונחת ביסוד תקנות כלי השיט הקטנים?

התכלית המונחת ביסוד תקנות כלי השיט הקטנים

4. התכלית המונחת ביסודו של החיקוק היא התכלית הסובייקטיבית שיוצר החיקוק העמיד לנגד עיניו ("כוונת המחוקק") והתכלית האובייקטיבית שהחיקוק נועד להגשים ("כוונת החיקוק"). על כל אלה למד הפרשן מלשון החיקוק, מההיסטוריה שלו, מחיקוקים העוסקים במטריה דומה ומערכי היסוד של השיטה. חזקה היא, שתכלית החיקוק היא להשתלב בדין הכללי, בחיקוקים המיוחדים העוסקים במטריה דומה ובעקרונות היסוד של השיטה ("חזקה להרמוניה נורמטיבית": ראו א' ברק, שם, עמ' 589). כאשר הפרשן מחפש אחר תכליתה של חקיקת משנה עליו להתחשב במיוחד בתכליתה של החקיקה הראשית מכוחה הוחקה חקיקת המשנה ("חזקה להרמוניה אנכית"), שאם לא כן קיים הסיכון כי חקיקת המשנה תתבטל. מכאן הגישה, כי חזקה היא, כי תכליתה של חקיקת המשנה היא לפעול במסגרת ההסמכה המצויה בחקיקה הראשית (ראו בג"ץ 333/85 אביאל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מה(4) 581, 596). בכל אלה, גישתו של הפרשן אינה צריכה להיות לעומתית. אל-לו להרים את ידיו ולוותר על המאמץ להשקיף ולשקף את מלוא התמונה הנורמטיבית. במקום שהמחוקק יורה את החץ, תפקידו של השופט הוא לדאוג שהחץ יקלע למטרה. אל לו להסתפק בהודאה בכך שהחץ החטיא את מטרתו (כדימויו של השופט דיפלוק: ראו: K. Diplock, The Courts as Legislators 10 ((1965). אכן, השופט הוא שותף זוטר במפעל החקיקה. המחוקק יוצר את הטקסט. השופט מפרש אותו. פרשנות זו צריכה להגשים את התכלית שעמדה ביסוד החקיקה (ראו אגרנט, "תרומתה של הרשות השופטת למפעל החקיקה", עיוני משפט 233 (תשמ"ד)). שותף ראוי הוא שותף נאמן. גם אם משימתו קשה, אין לו לשופט היתר להימנע ממנה. עמד על כך השופט זוסמן, בציינו:

"נוכח תוצאה כזאת, אין השופט רשאי לשבת בחיבוק ידיים, ולהכריז שמגמת החיקוק סוכלה. ניתן לבצע נאמנה את מטרת החיקוק, אם השופט יפרש אתו נכונה. התפקיד לתרגם הלכת המחוקק למעשה צדק מופקד בידי השופט, ובכך ניתנה לו ההזדמנות הסופית לעשות צדק בין הצדדים" (ע"א 398/65 רימון נ' הנאמן לנכסי ח' שפסלס, פושט-רגל, פ"ד כ(1) 401, 408).

אכן, כאשר ניתקלים אנו בטקסט "קשה", אל לנו לשבת בחיבוק ידיים תוך הכרזה כי המחוקק השחית את חקיקתו לשווא. עלינו לעשות כל מאמץ אפשרי - במסגרת מיתחם האפשרויות הלשוניות - כדי להגשים את התכלית המונחת ביסוד החקיקה. מהי תכלית זו במקרה שלפנינו?

5. לדעתי, התכלית המונחת ביסוד ההסדר החקיקתי החל על "ספינה" כהגדרתה בתקנות כלי השיט הקטנים, הוא לקבוע הסדרי פיקוח ובטיחות על כלי שיט שמתקיימים בו במצטבר שני התנאים הבאים: משקלו אינו עולה על 100 טון; אורכו המרבי אינו עולה על 24 מטרים ואינו קטן מ7- מטרים. הטעמים המונחים ביסוד גישתי זו הם אלה: ראשית, תכלית זו תיצור הרמוניה (אנכית) עם חוק הספנות (ימאים), התשל"ג1973- (להלן - חוק הספנות) הוא החוק, שמכוחו הותקנו תקנות כלי השיט הקטנים. תכלית שונה - הרואה את שני התנאים כחילופיים - תביא לידי כך שהגדרת ספינה בתקנות כלי השיט הקטנים תנגוד את הוראות החוק המסמיך. מסקנה זו מתבקשת מהוראת סעיף 225(א) לחוק הספנות הקובע:

"חוק זה לא יחול על כלי שיט שתפוסתם היא פחות ממאה טונות כשהם מפליגים בתחום מימי החופין ובמים פנימיים של ישראל; אולם רשאי השר להחיל בצו הוראות חוק זה, כולן או מקצתן, על סוגים מסוימיים של כלי שיט כאמור. ולגבי כלי שיט שעיקר עיסוקם בדיג - בהתייעצות עם שר החקלאות".

על פי הוראה זו, סמכותו של מחוקק המשנה להתקין תקנות לגבי כלי שיט מוגבלת בכך שתפוסתם היא פחות ממאה טונות. מכאן, שהגדרת "ספינה" בתקנות כלי השיט הקטנים צריכה להתפרש כחלה אך על כלי שיט אשר תפוסתם היא פחות ממאה טונות. נמצא כי עצם העובדה שאורכו של כלי שיט אינו עולה על 24 מטרים ואינו קטן מ7- מטרים אין בה די כשלעצמה, ואין היא עומדת ברשות עצמה, שכן יש להוסיף ולדרוש - כדי למנוע בטלותה של ההגדרה - כי תפוסתו של כלי השיט לא תעלה על 100 טון. נמצא כי שני התנאים הקבועים בהגדרת "ספינה" שבתקנות כלי השיט הקטנים - תפוסה שאינה עולה על 100 טון; אורך מרבי שאינו עולה על 24 מטרים ואינו קטן מ7- מטרים - אינם יכולים לעמוד, בכל מקרה, כל אחד לעצמו. אין מקום, איפוא, לפרש את ה"או" שבהגדרת ספינה כ"או" מפריד - ויש לפרשו כ"או" מחבר - לענין כל אותם כלי שיט שתפוסתם ברוטו עולה על 100 טון ואורכם המרבי אינו עולה על 24 מטרים ואינו קטן מ7- מטרים.

6. שנית, החקיקה העוסקת בכלי שיט מחלקת אותם לקטגוריה בהתאם למימדיהם (אוניה, ספינה, סירה). ביסוד חלוקה זו עומדים שיקולים של בטיחות כלי השיט, מתקניו וציודו, וכן הכשרת הצוות של כלי השיט והסמכתו. חלוקה זו מבוססת על התפיסה, כי גודלו של כלי השיט מאפיין את התנהגותו בים, ומשליך על אמצעי הבטיחות ויכולת התמרון והשליטה הנדרשים בהשטתו. גם תוכניות ההכשרה של משיטי כלי השיט סובבות סביב גודלו של כלי השיט. כך, למשל, תקנות הספנות (ימאים), התשל"ז1976- מגדירות של הסוגי של כלי השיט באופן הבא:

"'אניה' - כלי שיט העשוי לשוט והמונע בכוח מנוע, אשר תפוסתו ברוטו עולה על 100 טונים או שאורכו המרבי מעל 24 מטרים, לפי הענין.
'ספינה' - כלי שיט שאינו אניה ואורכו המרבי מעל 7 מטרים, להוציא כלי שיט המונע במוטים בלבד.
'סירה' - כלי שיט שאינו אניה או ספינה...."

על פי הגדרות אלה, ספינה היא כלי שיט אשר תפיסתו אינה מעל 100 טונה ("שאינו אניה") ואורכו המירבי הוא מעל 7 מטרים ואינו מעל 24 מטרים ("שאינו אניה"). אין כל הגיון חקיקתי ליצור הגדרה אחת לספינה על פי תקנות הספנות (ימאים) והגדרה אחרת על פי תקנות כלי השיט הקטנים. מה טעם יש לראות בכלי שיט, אשר תפוסתו היא למטה מ100- טונות ואשר אורכו המרבי אינו עולה על 24 מטרים, כ"ספינה" על פי תקנות כלי השיט הקטנים (כטענת העותר), ובה בעת לראות בו "אוניה" על פי תקנות הספנות (ימאים)?

7. הגעתי, איפוא, למסקנה כי פירושו של הדיבור "או" בהגדרת "ספינה" בתקנות כלי השיט הקטנים מובנה חיבור ולא הפרדה; היא מהווה לשון קוניונקטיבית ולא דיסיונקטיבית. מדוע לא נקט מחוקק המשנה מראש ב"וו" החיבור, ומנע בכך את הסיבוך הפרשני אליו נקלענו? תשובה חותכת לשאלה זו לא הוצגה בפנינו. כמקובל בחקיקת משנה - ועל כך יש להצטער צער רב - לא נתפרסמו דברי הסבר, ואין לדעת מדוע נקט מחוקק המשנה בלשון בה נקט. באת-כוח המשיב טענה בפנינו, כי נפלה "טעות סופר". אך מה הביא לטעות זו? הסבר אפשרי - הנראה לי סביר - הוא זה: כפי שראינו, בחקיקת המשנה העוסקת בכלי שיט הוגדרה "אוניה" ככלי שיט אשר תפוסתו ברוטו עולה על 100 טונות או שאורכו המירבי הוא מעל 24 מטרים. "ספינה", לעומת זאת, הוגדרה ככלי שיט שאינו אוניה. כאשר בא שר התחבורה להתקין את תקנות כלי השיט הקטנים - תקנות שמעצם מהותן אינן עוסקות כלל באוניות אלא (בין היתר) בספינות - הוא ראה צורך להגדיר את הדיבור "ספינה". לשם כך הוא נטל את ההגדרה של "אוניה" תוך ששינה אותה אך-בזה שתחת תפוסה העולה על 100 טונות או אורך מירבי העולה על 24 מטרים (הקובעים את ההגדרה של "אוניה") הוא קבע שהתפוסה אינה עולה על 100 טון או שאורך המירבי אינו עולה על 24 מטרים. מתקין התקנות הסתפק איפוא בעריכת שינוי זה בלבד, שתחת "עולה על" הוא רשם "אינו עולה על". שר התחבורה לא שם ליבו לכך כי בשינוי "מיקומה" של ההגדרה מהגדרת "שיורית" ("שאינו אוניה") להגדרה "בסיסית" (הכוללת בחובה את כל היסודות של ה"ספינה") הוא משנה את תוכנה של ההגדרה. הטעם לכך הוא זה: כאשר ההגדרה של "ספינה" היא "שיורית", כלי שיט יוגדר כ"ספינה" רק אם התנאים בדבר תפוסה (אינה עולה על 100 טון) ואורך (אינו עולה על 24 מטרים) הם מצטברים, שכן אם רק אחד התנאים מתקיים (דהינו אינו עולה על 100 טון אך עולה על 24 מטרים, או שאינו עולה על 100 טון אך עולה על 24 מטרים) כלי השיט יפול להגדרת "אוניה". לעומת זאת, אם ההגדרה של ספינה היא "בסיסית", ההגדרה מתוכה היא חייבת לנקוט עמדה באשר לשאלה אם די בכך שמתקיים אחד משני התנאים (בדבר תפוסה או אורך) או שנדרשת הצטברות של השניים. חוסר תשומת הלב בענין זה, הוא שגרם - ככל הנראה - לתקלה שבפנינו.

8. התוצאה היא, איפוא, כי פירושה הנכון של הגדרת "ספינה" בתקנות כלי השיט הקטנים הינה, כי הדרישות בדבר תפוסה (שאינה עולה על 100 טון) ובדבר אורך (שאינו עולה על 24 מטרים) הן מצטברות. מסקנה זו היא בעלת אופי פרשני. היא מבוססת על ההנחה כי בלשון העברית הדיבור "או" עשוי להתפרש הן להפרדה והן לחיבור. קיים איפוא מתחם של שתי אפשרויות לשוניות, באשר למובנו של הדיבור "ספינה". שליפת המשמעות המשפטית מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות נעשית על פי התכלית המונחת ביסוד ההסדר החקיקתי. לפנינו, איפוא, "פעולה משולבת של לשון ותכלית" (ראו בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 803). כללי הפרשנות (במובנם הצר) הצליחו "לתקן" את ה"טעות" שנפלה בניסוח של החקיקה. לעתים הטעות בדבר החקיקה היא חריפה יותר. לשון החוק אינה משתמעת לשני פנים. תיקון הטעות מחייב שינוי בלשון החוק. טלו המקרה - המובא בספרות הצרפתית - שבו הוראת חוק קבעה כי "אסור לעלות או לרדת שעה שהרכבת אינה בתנועה". ברור מאליו שכאן נפלה טעות ותחת "אינה" בתנועה, צריך היה לבוא "הינה" בתנועה (לדוגמא זו, ראה א' ברק, פרשנות במשפט 589 (כרך ראשון, 1992). או טלו דוגמא - המופיע בספרות האמריקנית - של חוק הקובע כי חל איסור על השימוש בכלי נשק בדרך ציבורית, אלא לשם הריגתה של חיה מסוכנת או של שוטר במילוי תפקידו. ברור מאליו שבטקסט נפלה טעות, והטקסט צריך היה לקבוע כי האיסור אינו חל לענין הריגתה של חיה מסוכנת על ידי שוטר במילוי תפקידו (ברק, שם, עמ' 390). בדוגמאות אלה, הטעות נראית "על פני החוק". לעתים הטעות אינה "נראית על פני החוק", וניתן לעמוד עליה רק מתוך בחינתה של תכלית החקיקה. האם מוסמך שופט לתקן טעויות אלה, תוך שינוי לשון החוק? התשובה היא בחיוב (ראו ברק, שם, עמ' 590). כך הוא הדין בישראל (ראו ברק, שם, עמ' 598); כך הוא הדין במשפט המשווה (שם). לאור מסקנתנו בעתירה זו, אין לנו צורך לבחון את אמות המידה המאפשרות תיקון טעות בדרך של הוספה או גריעה מלשון החוק.

התוצאה היא, כי העתירה נדחית.

א

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ת

השופט א' ריבלין:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.

ניתן היום, כ"ט באדר א' התש"ס (06.03.00).

פ ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99082330.A05/דז/


מעורבים
תובע: ספיר בן צוק
נתבע: שר התחבורה
שופט :
עורכי דין: