ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יונה רוזנברג נגד עו"ד חיה אזולאי :

ע"א 5872/99
ע"א 751/00

בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' א' לוי

המערער: יונה רוזנברג

נגד

המשיבה: עו"ד חיה אזולאי, כונסת נכסים

ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב -יפו מיום 10.8.99 בתיק ה"פ 200060/98 - בש"א 54808/99, ב"ש 54945/99, בש"א 58419/99 - שניתנו על ידי כבוד השופט א' סטרשנוב.

תאריך הישיבה: כ"ה בשבט תשס"א (18.02.01)

בשם המערער: עו"ד עמי סביר

בשם המשיבה: עו"ד חיה אזולאי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

העובדות

1. א. במסגרת תפקידה ככונסת נכסים, פרסמה המשיבה, עו"ד חיה אזולאי, מודעה, בה הציעה למכירה מכונות, ציוד, וכן מה שהוגדר כ"חוטים ומלאי יריעות מפוליפרופלין במשקלים שונים", של מפעל לייצור מוצרי פלסטיק בישוב גורן (להלן - המודעה).

ב. בתאריך 4.5.99 הציע המערער, יונה רוזנברג (להלן - רוזנברג), סכום של 100,000 דולר + מע"מ עבור "המפעל על כל הציוד שבו" (כלשון הצעתו). רוזנברג צירף להצעתו שיק על סך 20,500 ש"ח, כמתחייב מלשון המודעה.

כאן המקום להוסיף, כי סעיף ה' של המודעה הבהיר למציעים שהמשיבה עלולה לחלט את הסכום המופקד כערבות, ובלשון הסעיף: "כונסת הנכסים תהיה רשאית לחלט הערבות הבנקאית שהמציע הגיש, במקרה שמציע שהצעתו תתקבל על ידי הח"מ, יחזור בו מהצעתו".

ג. בתאריך 9.6.99 פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב וביקשה את אישורו למכירת "המכונות והציוד הנמצאים במפעל ליריעות פלסטיק במושב גורן" (ראה בש"א 51988/99 של בית משפט קמא), לרוזנברג.

בתאריך 13.6.99 אישר בית המשפט המחוזי את המכירה, ובעקבות כך נחתם בין רוזנברג למשיבה הסכם, בו הוגדר הממכר כך: "המכונות והציוד הנמצאים במפעל בגורן והמפורט בנספח ב'..". רוזנברג שילם למשיבה על חשבון התמורה סכום של 50,000 דולר, והיה אמור לשלם את היתרה חודש לאחר אישור ההסכם על ידי בית המשפט.

ד. אך בפועל לא שילם רוזנברג את יתרת המגיע ממנו, הואיל ובין בעלי הדין נתגלעה מחלוקת בשאלת ה"מלאי" הנזכר במודעה (חוטים ויריעות מפוליפרופלין). רוזנברג טען כי הצעתו התייחסה גם למלאי, בעוד שהמשיבה דבקה בטענתה כי בין הצדדים הוסכם על מכירת המכונות והציוד, בלבד.

ה. בתאריך 19.7.99, ומשלא נמצאה דרך ליישב את המחלוקת בין בעלי הדין, הודיעה המשיבה לרוזנברג, באמצעות בא-כוחו, על ביטול ההסכם. ביום המחרת היא פנתה לבית המשפט המחוזי (בש"א 54808/99), וביקשה לאשר את ביטול ההסכם, ולהתיר לה למכור את המכונות והציוד לאחר.

כחלוף יום נוסף הגיש רוזנברג בקשה לבית משפט קמא (בש"א 54845/99), ובה עתר לחייב את המשיבה למסור לו את המכונות, הציוד והמלאי של המפעל בגורן, כנגד תשלום יתרת התמורה.

ו. בתאריך 10.8.99 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה והצהיר על ביטול ההסכם, לאחר שקבע כי "המכירה התייחסה לציוד בלבד ולא למלאי, וכי נעשה כאן ניסיון מתוחכם מצד המשיב לזכות מן ההפקר בדבר שלא היה זכאי לו" (עמוד 14 של פרוטוקול הדיון של בית משפט קמא).

באשר למקדמה ששילם רוזנברג למשיבה, הורה בית המשפט כי זו תוחזר לו "בניכוי ההוצאות שהיו ותהיינה" למשיבה, "ועל פי המתחייב מההסכם שנחתם ביניהם". למשיבה ניתנה רשות לנכות מהפקדון גם סכום של 20,000 ש"ח שנפסק לה כהוצאות.

על החלטה זו הגיש רוזנברג ערעור לבית משפט זה (ע"א 5872/99).

ז. בבואה ליישם את החלטתו של בית המשפט קמא מיום 10.8.99 הפחיתה המשיבה מסכום הפקדון שהיה בידה, סכומים שונים כנגד דמי שכירות אשר שולמו עבור המבנה בו אוחסנו המכונות והציוד, וכן עבור שומר ששכרה לשמירת הציוד מגניבה. כמו כן הפחיתה המשיבה סכום של 40,500 ש"ח אשר נקבע בהסכם בין הצדדים כפיצוי קבוע ומוסכם מראש, וזאת מכוח סעיף 4(ג)(2) להסכם.

רוזנברג חלק על מעשיה של המשיבה גם בתחום זה, ופנה לבית משפט קמא (בש"א 58419/99), אך כל השגותיו נדחו בהחלטה תמציתית, לאמור: "המשיבה פעלה על פי החלטת בית המשפט וחישוביה מקובלים עלי".

בהחלטה זו עוסק הערעור האחר שהגיש רוזנברג לבית משפט זה (ע"א 751/00).

2. נימוקי הערעור

א. רוזנברג חזר בפנינו על הטענה כי הממכר כלל גם את המלאי, בנוסף למכונות ולציוד. הוא הפנה לעניין זה ללשון המודעה, ולטענתו הצעתו נוסחה בדרך אשר תאמה את לשון הפרסום, ולו המצב היה שונה, היינו, שמה שהוצע אינו כולל את המלאי, לא היה הצדק כלכלי להתקשר בעסקה זו.

ב. רוזנברג הוסיף וטען, כי גם ההסכם שנחתם בין בעלי הדין הפנה בהגדרת ה"ממכר" ללשון המודעה, ועל כן לא נכון היה להטיל דופי בגרסתו, כפי שעשתה הערכאה הראשונה, אשר אימצה באופן גורף את גרסתה של המשיבה.

ג. בתאריך 28.7.99 קיים בית משפט קמא דיון בשתי הבקשות של בעלי הדין, האחת, להצהיר על בטלות ההסכם (כעתירת המשיבה), והאחרת, להורות על קיום ההסכם (כעתירתו של רוזנברג). אותו דיון התקיים בהעדרו של עו"ד סביר, בא-כוחו של רוזנברג, אשר נקרא לשירות מילואים פעיל, ובית המשפט המחוזי לא נעתר משום מה לבקשת דחייה שהוגשה לו. במהלך אותה ישיבה טענה המשיבה את גרסתה לאירועים, ובית המשפט אף העלה על הכתב את הרהוריו ("על פני הדברים נראה כי אכן ההסכם שנכרת עם מר רוזנברג התייחס למכונות בלבד ולא למלאי שנמצא במפעל").

לנוכח כל אלה טען רוזנברג, כי הדיון שהתקיים באותו מועד, והדרך בה התבטא בית המשפט, מבטאים גיבוש של דעה מוקדמת, ומהווים פגיעה בכללי הצדק הטבעי ובמראית פני הצדק.

ד. בע"א 751/00 כוונו נימוקי הערעור כנגד שיעורם של הסכומים אותם הפחיתה המשיבה מהסכום ששילם רוזנברג: הפיצוי המוסכם, וכן תשלום עבור דמי שכירות של המבנה בו הוחזקו המכונות והציוד, ודמי שמירה. בסוגייה זו נטען עוד, כי החלטתה הקצרה של הערכאה הראשונה, אינה כוללת הנמקה ממנה ניתן להבין כיצד הגיע בית המשפט למסקנה כי חישוביה של המשיבה נכונים, ובתור שכאלה מקובלים עליו.

דיון
3. מהות ה"ממכר"

במודעה שפרסמה הזמינה המשיבה הצעות לרכישת "כל או חלק מהמכונות ומהציוד" הנמצא בשני מפעלים, האחד באבן מנחם, והאחר בגורן. אותה מודעה הזמינה הצעות גם לרכישת החוטים ומלאי היריעות, ונדמה כי ברור כבר מנוסח המודעה כי יכול היה המציע לברור מתוך ההיצע את הדרוש לו, וכך לדוגמה יכול היה לרכוש את המכונות והציוד ללא המלאי, ולהיפך.

מכאן גם מתבקש, כי על המציע היה לדייק בלשון הצעתו, אך הוא בחר בנוסח של "המפעל על כל הציוד שבו". דא עקא, שהמפעל ככזה מעולם לא הוצע למכירה, ומאידך, "ציוד" אינו "מלאי", אלא אותם 8 מכונות ופריטי ציוד אשר פורטו במודעה.

זאת ועוד, אם התכוון רוזנברג בהצעתו גם למלאי, אתה מצפה כי מה שהחסיר בדרך ניסוחה של הצעתו, הוא ישלים באזכור מפורש של המלאי בהסכם. ועובדה היא שלא נהג כך, אדרבא, הממכר הוגדר בהסכם כ"מכונות וציוד", ואחזור ואדגיש כי גם בלשונם של הדיוטות קיים הבדל בין שני אלה ל"מלאי".

די היה באמור עד כה, כדי לדחות את פרשנותו של רוזנברג ביחס למהות ה"ממכר" עליו הוסכם עם המשיבה, אך בית המשפט המחוזי מנה עניין נוסף, שמקורו בהתרשמותו מעדות של עד מטעם המשיבה, רפאל חן. זה האחרון מסר בתצהיר, וחזר על כך גם בעדותו בבית המשפט, כי רוזנברג פנה אליו וביקש ממנו לשכנע את המשיבה למסור לו גם את המלאי. חן השיב שהדבר בלתי אפשרי, ואז הביע רוזנברג נכונות לפרוש מהעסקה "אם יתנו לו 50,000 דולר רווח" (כלשון התצהיר).

בית המשפט המחוזי האמין לעדותו של חן, ואף הביע את דעתו כי פנייתו של רוזנברג אליו מטילה צל כבד על תום לבו של רוזנברג.

כידוע, אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאים שמקורם בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מעדים המופיעים בפניה, ולא סברתי כי הוכחה עילה המצדיקה סטייה מכלל זה (ע"א 136/92, בייניש ועדיאל נגד דניה סיבוס בע"מ, פד"י מז(5), 114, 130; ע"א 4839/92, גנז נגד רץ, פד"י מח(4), 749, 754).

מכאן דעתי, שבית המשפט רשאי היה לקבוע על בסיס הראיות שהיו בפניו, כי ההסכם בין הצדדים לא כלל את המלאי. מכאן מתבקשת המסקנה הנוספת, לאמור, משעמד רוזנברג על דעתו והתנה את תשלום יתרת התמורה והשלמת ביצועו של ההסכם במסירת המלאי, יש לראותו כמי שהפר את ההסכם בין בעלי הדין, ועל כן רשאי היה בית המשפט להצהיר על בטלותו של הסכם זה.

4. הפיצוי המוסכם

משהוכרז על בטלותו של הסכם, עומדת לצדדים הזכות להשבה, ולנפגע עומדת גם זכותו לסעדים נוספים, עליהם נמנה גם הפיצוי המוסכם (סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970-).

רוזנברג, אשר כפר בזכותה של המשיבה להיפרע ממנו על פי הפיצוי המוסכם טען, כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מתאריך 10.8.99, בה נצטוותה המשיבה להשיב לו את המקדמה בסכום של 50 אלף דולר, ניתנה לה הרשות לנכות "הוצאות שהיו ותהיינה לה" בלבד, ופיצוי מוסכם אינו בגדר "הוצאה".

טענה זו נטענה גם בבית המשפט המחוזי, אך כמו יתר טענותיו של רוזנברג בסוגיית הסכומים שנוכו מהמקדמה, היא לא זכתה לדיון פרטני. לכאורה, ניתן לומר כי משהחליט בית משפט קמא בחודש דצמבר 1999, וגם אם עשה זאת במלים ספורות, לאמץ את חישוביה של המשיבה ולדחות את כל הסגותיו של רוזנברג, הרי בכך התכוון גם לומר כי טענותיו של רוזנברג בסוגיית הפיצוי המוסכם אינה מקובלת עליו. אך פרשנות זו אינה נקיה מספקות, הואיל ומקובלת עלי ההשקפה שפיצוי מוסכם אינו "הוצאה", ולפיכך יתכן גם יתכן שבית המשפט קמא לא נתן עליו את דעתו, והחלטתו מחודש דצמבר 1999 לא עוסקת בו כלל. יותר מכך, יתכן שבית משפט קמא סבר כי הוא נדרש להכריע רק בהוצאות שהוציאה המשיבה, אך לא בפיצוי המוסכם לו זכאית המשיבה מכוח השילוב של הוראה בהסכם שבין בעלי הדין, וסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970-.

במצב זה, ולנוכח אי-הבהירות ביחס למשמעותה והיקף החלטתה של הערכאה הראשונה, שקלתי אם לא יהא זה נכון להחזיר את הדיון אליה לצורך השלמה, אך לנוכח התמשכותם של ההליכים, ולאור העובדה שיש בידנו הסמכות (תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-), והכלים להכריע בסוגיות השונות שלא נומקו לגופן, החלטתי להימנע מכך.

5. באשר לשאלת הפיצוי המוסכם, וזכאותה של המשיבה לחלטו מתוך סכום המקדמה/פקדון שמסר רוזנברג לידה, נדמה שהתשובה החיובית לשאלה זו כמו מתבקשת מאליה. שהרי זהו ההסדר אותו קבעו הצדדים למקרה בו יחזור רוזנברג מהצעתו ו/או לא יעמוד בתנאי ההסכם (סעיף 4(ג)(2) להסכם), וממצא ברוח זו נכלל בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מחודש אוגוסט 1999. זאת ועוד, הפיצוי המוסכם בחוזה אינו מותנה בהוכחתו של נזק על-ידי הנפגע מההפרה, ובאשר לסבירותו של הפיצוי, סוגייה זו לא הועמדה כלל על ידי רוזנברג להכרעתו של בית המשפט המחוזי. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף שבית המשפט רשאי להפחית את סכום הפיצוי המוסכם, הוא נוהג לעשות זאת רק באותם מקרים ששיעורו של הפיצוי "נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה" (ראה לעניין זה ע"א 3846/98, דהן נגד ביטון, טרם פורסם; וכן ראה ע"א 539/92, זקן נגד זיזה, פד"י מ"ח(4), 89, 95; ע"א 4481/90 אהרן ואח' נגד פרץ ואח', פד"י מ"ז(3), 427, 433), וזה אינו המצב במקרה הנוכחי.

לנוכח כל האמור, לא הייתי מתערב בסוגיית הפיצוי המוסכם, אך לנוכח נכונותה של המשיבה להקטין סכום זה עד כדי מחציתו, אני מציע שנעמידו על סך של 20,250 ש"ח.

6. השבה בערכים דולרים

בהסכם בין בעלי הדין צוינה התמורה בערכים דולרים (סעיף 4(א) להסכם), והלכה היא ש"דיני ההשבה מושתתים על עקרון מניעת התעשרות שלא כדין, ומכוח עיקרון זה מתבקשת המסקנה כי ההשבה תיעשה, בדרך כלל, בערכו הדולרי של הסכום בו מדובר" (דברים מתוך ע"א 1046/90, ברוכיאן נגד אברהם כלי, פד"י מה(5), 345, 356).

אינני רואה סיבה שלא ננהג כך במקרה הנוכחי, ועל כן אני מציע לחייב את המשיבה להשיב לרוזנברג את יתרת הסכום ששולם, בערך דולרי.

7. דמי שכירות ושמירה

מתוך כתבי הטענות עולה, כי המכונות, הציוד והמלאי, הוחזקו תחת קורת גג אחת. מכאן, ולאור טענת המשיבה כי המלאי לא נכלל בממכר, המסקנה המתבקשת היא שלא היה מקום לחייב את רוזנברג במלוא ההוצאה שהייתה כרוכה בתשלום עבור דמי השכירות והשמירה, אלא רק באותו חלק יחסי הנובע מהחזקתם של המכונות והציוד.

מאחד המוצגים שהיו בפנינו, הזמנת כיסוי ביטוחי למלאי שנעשתה על ידי המשיבה, עולה כי על פי הערכתה שווי המלאי היה 100,000 ש"ח, בעוד שהמכונות הוערכו בסכום של 250,000 דולר. אני מציע כי נחלק על פי יחס זה (70% רוזנברג, ו30%- המשיבה) את ההוצאות בגין דמי השכירות והשמירה.

8. תקופת החיוב בהוצאות

המועד לתחילתם של החיובים שעל רוזנברג לשלמם, היא מהיום שהממכר הועמד לרשותו, וגם לכך נתנו הצדדים את דעתם בהסכם, לאמור: "...על הקונה יהא לפנות הממכר תוך שבוע מאישור הסכם זה על ידי בית המשפט, או להגיע להסדר עם בעלי הזכויות במקרקעין (מבני תעשייה) בדבר המשך החזקת הממכר במבנה" (סעיף 3(א) להסכם). אישורו של בית המשפט למכירה ניתן בתאריך 13.6.99, ולפיכך תחילתם של החיובים היא ביום 20.6.99.

באשר למועד סיומם של החיובים, בנסיבות רגילות אכן זה היה צריך להיות ביום הודעת הביטול של ההסכם (19.7.99). אך המקרה הנוכחי שונה מעט, הואיל והמשיבה פעלה ככונסת נכסים, אשר פעולותיה חייבו את קבלת אישורו של בית המשפט, והחלטה זו ניתנה בתאריך 10.8.99. יותר מכך, גם רוזנברג, אשר ראה את עצמו כמי שרכש את המלאי מכוח ההסכם, העמיד בבקשה-משלו (בש"א 54845/99), למבחן ביקורתו של בית המשפט, את החלטת הביטול של המשיבה. על כן ניתן לומר, כי גם על פי השקפתו הוא היה צריך להוסיף ולשאת בחיובים, כל עוד לא הוכרע העניין על ידי בית המשפט המחוזי.

9. כאמור, בתאריך 28.7.99 שהה עו"ד סביר, בא-כוחו של רוזנברג, בשרות מילואים, ובית המשפט לא נעתר לבקשת הדחייה שהגיש הפרקליט, וקיים דיון בהעדרו בבקשת המשיבה לביטול ההסכם. יותר מכך, מפיו של בית המשפט נרשמו דברים העלולים להתפרש כהבעתה של דעה בשלב מוקדם של הדיון ("על פני הדברים נראה כי אכן ההסכם שנכרת עם מר רוזנברג התייחס למכונות בלבד ולא למלאי שנמצא במפעל).

על פי השקפתי, נכון היה שבית המשפט יביע את דעתו רק לאחר שמיעתם של שני הצדדים, אך בסופו של דבר לא שוכנעתי כי נפל בהליכים פגם מהותי, מן הסוג שעלול להיות כרוך בעיוות דין. בית המשפט נמנע מלהכריע באותו מועד בבקשות אשר הונחו בפניו, ודחה את הדיון על מנת לאפשר לעו"ד סביר להגיב על טענות המשיבה, וכן נקבע מועד לטיעון משלים בעל-פה, ורק לאחר שכל אלה התקיימו, ניגש בית המשפט לנסח את החלטתו.

10. לסיכום, אני מציע לדחות את הערעור בע"א 5872/99. באשר לערעור בע"א 751/00, אני מציע לקבלו בחלקו ולהורות כדלקמן :

א) רוזנברג יחויב לשלם למשיבה את מחצית הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 4(ג)(2) של ההסכם.

ב) רוזנברג ישא ב70%- של ההוצאה שהייתה כרוכה בתשלום דמי השכירות והשמירה.

ג) התקופה הקובעת לצורך חישוב החיובים היא מיום 20.6.99 ועד 10.8.99.

ד) ההשבה תיעשה בערכים דולרים.

לנוכח דחיית ערעורו העיקרי של רוזנברג (ע"א 5872/99) וקבלתו של האחר (ע"א 751/00) בחלקו, ומאחר והשבת מחציתו של הפיצוי המוסכם מתבססת על נכונותה של המשיבה ללכת לקראת רוזנברג, אני מציע שלא נעשה צו להוצאות.

הנשיא א' ברק:

אני מסכים.
א

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.
ת

הוחלט באמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.

ניתן היום, י' באדר תשס"א (5.3.01).

פ ט

העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99058720.O08/אז


מעורבים
תובע: יונה רוזנברג
נתבע: עו"ד חיה אזולאי
שופט :
עורכי דין: