ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב בן שושן נגד מ.ל יזמות והשקעות אילת 2011 בע"מ :

החלטה בתיק ע"א 2970/16

לפני: כבוד השופט נ' סולברג

המבקש:
יעקב בן שושן

נ ג ד

המשיבה:
מ.ל יזמות והשקעות אילת 2011 בע"מ

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 32426-07-13 מיום 18.2.2016 שניתן על ידי סגנית הנשיא ש' דברת

בשם המבקש:
עו"ד יחיאל כשר; עו"ד בילה כהנא-לוינזון; עו"ד אלכס וולף

בשם המשיבה:
עו"ד נמרוד כנפי

בבית המשפט העליון

החלטה

1. בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ש' דברת) בת"א 32426-07-13 מיום 18.2.2016. במסגרת פסק הדין התקבלה תביעת המשיבה, והמבקש חויב לשלם למשיבה 1,450,000 ₪ בגין הפרת החוזה עמה, יחד עם תשלום שכר טרחת עו"ד בסכום של 100,000 ₪.

רקע
2. המבקש, יעקב בן שושן, היה בעל זכות חכירה במקרקעין, והוא התקשר עם המשיבה, חברת מ.ל. יזמות והשקעות אילת 2011 בע"מ (להלן: החברה) בהסכם להעברת זכויותיו במקרקעין לידי החברה. יצוין, כי מפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי החברה הוקמה בשנת 2011 לצורך רכישת הנכס; וכן כי לאחר כריתת ההסכם מכרה החברה את זכויותיה בנכס לידי צד שלישי.

3. החברה הגישה תביעה נגד בן שושן, ובה טענה כי הלה הפר את ההסכם עמה. לפי ההסכם, היה על בן שושן להמציא לחברה היתר בניה תוך זמן מסוים אשר יאפשר הקמת מבנה מסחרי במקרקעין, ויתיר את השימוש בו ללא הגבלה בהתאם לתב"ע החלה על המקרקעין (נופש, בידור ומסחר). אולם התברר, כי רמ"י – שהחכירה לבן שושן את הנכס – הגבילה בהסכם החכירה את השימוש במקרקעין לטובת הקמת מועדון זמר בלבד. בשל כך היתה צריכה החברה להגיע להסכמות עם רמ"י בדבר השימוש בנכס. לפי טענת החברה, בכך הפר בן שושן את החוזה, והיא תבעה ממנו פיצויים בגין כך; כמו כן, נטען שבן שושן לא עמד במועד המוסכם בחוזה להמצאת היתר הבניה.

4. בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה, כי הן לשונו של ההסכם, הן נסיבות העניין, מצביעים על המסקנה כי בן שושן התחייב להמציא היתר בניה לכל מטרה שהיא במסגרת התב"ע, וכי הוא לא עמד בכך. מסקנה זו נגזרה מלשונו של החוזה, ומן העדויות השונות שנשמעו בבית המשפט המחוזי בנוגע להוצאת היתרי הבניה האמורים. כמו כן נקבע, כי בן שושן לא עמד במועד להמצאת היתרי הבניה כפי שהתחייב. הסעד שנפסק לטובת החברה מבוסס על הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה, והוא הוערך בסך של 1,450,000 ₪, וכמו כן נפסק לטובתה סכום של 100,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

הבקשה לעיכוב ביצוע
5. בן שושן הגיש ערעור על פסק הדין, ועמו כרך בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. טענותיו של בן שושן מתמקדות הן במאזן הנוחות בין הצדדים, הן בסיכויי הערעור שהגיש. באשר למאזן הנוחות, נטען כי לא קיים חשש שייגרם נזק כלשהו לחברה אם תתקבל בקשתו, וזאת משום שכיום מופקד סך של למעלה מ-1,600,000 ₪ בנאמנות אצל עו"ד גור, אשר ייצג את הצדדים בעסקת המכר. סכום זה שייך לבן שושן, ויש לראות אותו כבטוחה עבור החברה, שכן הוא מוכן להתחייב להימנע מביצוע פעולות בסכום זה עד למתן פסק הדין בערעור. לעומת זאת, קיים חשש ממשי כי אם יבוצע התשלום כבר כעת ויתקבל ערעורו של בן שושן, הוא לא יכול להשיב את מצב הדברים לקדמותו ולקבל את הכספים.

6. טענה זו נסמכת על שני נימוקים שונים: ראשית, החברה היא חברה יעודית, שהוקמה לצורך רכישת נכס המקרקעין שבמוקד הסכסוך. החברה כבר מכרה את זכויותיה בנכס, ולמיטב ידיעתו של בן שושן אין לה נכסים נוספים כלשהם והיא אינה מקיימת פעילות עסקית כלשהי אחרת. לטענתו של בן שושן, ככל הנראה ממשיכה החברה להתקיים רק משום שהיא היחידה שיכולה לקבל את התשלום לפי פסק הדין. במצב עניינים זה, ניתן להניח כי לחברה לא קיימות הכנסות שוטפות כלשהן, וספק אם תוכל להשיב את הסכום שישולם לה אם יתקבל הערעור. כמו כן, קיים חשש סביר שהחברה תפנה להליכי פירוק מרצון בעתיד הקרוב, לאחר שתקבל את התשלום על פסק הדין ולפני הכרעה בערעור; או אז יתקשה בוודאי בן שושן בהשבת הסכומים שיעביר לחברה. בנוסף, מאופייה המתואר של החברה עולה החשש כי היא תשמש כצינור להעברת הכספים לבעלי מניותיה, מיד עם קבלת התשלום, וגם חשש זה מחזק את חששו של בן שושן כי לא ניתן יהיה להשיב את הכספים במידה וערעורו יתקבל. שנית, נטען כי רוב המניות של החברה (86 מתוך 100) מוחזקות בידי תאגיד זר שמקום מושבו באנגליה. בן שושן אינו יודע מיהם בעלי מניותיו של התאגיד והיכן בדיוק ממוקמים משרדיו הרשומים. הוא אינו מכיר אלא את מנהלה של החברה, מר איבגי, אך קיים חשש כי הוא לא יוכל לפרוע בכוחות עצמו את חובותיה של החברה. גם מטעם זה עולה החשש כי בן שושן לא יוכל להשיב את הכספים במידה ויתקבל הערעור.

7. באשר לסיכויי הערעור, נטען כי הרף הנדרש בהקשר זה הוא להראות כי הערעור אינו משולל יסוד, וזאת שעה שקיים חשש אמיתי לקושי בהשבת המצב לקדמותו. הערעור דנן מושתת על קביעות משפטיות ביחס לפרשנות הסעיף הרלבנטי בהסכם המכר, באשר למסמכי ויתור שעליהם חתמה החברה, ביחס לגובה הפיצוי המוסכם; וכן על קביעות משפטיות ומסקנות עובדתיות ביחס לאופן שבו הבינו הצדדים בזמן אמת את הוראות ההסכם, ואם הפר בן שושן את ההסכם הלכה למעשה. די בטענות המשפטיות שבערעור, המופנות כלפי קביעות אלו, כדי לקבוע כי הערעור אינו משולל יסוד.

8. החברה הגישה את תשובתה לבקשה, ובה טענה שחששותיו של בן שושן על דבר הקושי שבהשבת המצב לקדמותו נשענות על ספקולציות שאינן מבוססות על תשתית ראייתית מספקת. עסקינן בבקשת עיכוב ביצועו של סעד כספי, אשר אותו ניתן לעכב רק אם יהא זה בלתי אפשרי או קשה עד מאוד להשיב את המצב לקדמותו. בן שושן מעלה אמנם את הטענה לפיה לחברה אין פעילות עסקית, אך מדובר בהשערתו בלבד, והיא אינה נתמכת בראיה כלשהי. החברה הוכיחה את איתנותה הכלכלית מספר רב של פעמים, ובן שושן אף לא חשש מכך שעה שהתקשר עם החברה בהסכם המכר שבמחלוקת. החברה מדגישה כי מדובר בחברה פעילה, אין לה חובות אגרה שנתית לרשם החברות (כעולה מנסח רשם החברות המצורף לבקשה), היא תרה אחר הזדמנויות עסקיות בכדי להרחיב את פעולתה, ואין לה כל כוונה לפנות להליך של פירוק. כמו כן, אין מדובר בחברה המשמשת צינור לבעלי מניותיה, ואין בכך שהיא זכאית להורות על חלוקת דיבידנד ככל חברה בכדי לבסס מסקנה כזו. באשר לכך שבעלת מניות בחברה היא חברה שמקום מושבה באנגליה, נטען כי ההליך אינו מנוהל נגד בעל מניות זה או אחר אלא נגד החברה, שמקום מושבה בישראל, ואשר שלושת הדירקטורים שלה ויתר בעלי מניותיה כולם בעלי כתובת בישראל. כללם של דברים, טענותיו של בן שושן בכל הנוגע לאפשרות השבת המצב לקדמותו נטענו בלי תשתית ראייתית של ממש. בנוסף ציינה החברה כי העובדה שמצויים כספים בנאמנות אצל עו"ד גור, דווקא מלמדת על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתה, משום שבן שושן לא צריך לממש נכסים או להוציא כספים מכיסו לצורך מימוש פסק הדין. מדובר בכספים שהחברה העבירה לבן שושן במסגרת הסכם המכר, וכתוצאה מפסק הדין – עליו להשיבם לחברה.

9. באשר לסיכויי הערעור נטען כי פסק הדין ניתן לאחר שבמסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי נשמעו עדים רבים, ומסקנותיו של בית המשפט בדבר פרשנות הסכם המכר התבססה לא רק על לשונו של ההסכם אלא בעיקר על יסודות העדויות והראיות הנוגעות לאומד דעת הצדדים. לפיכך מדובר בערעור בעל סיכויים קלושים.

דיון והכרעה
10. לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין עיקרה להידחות, בהתאם לאמור להלן. כידוע, הגשת ערעור אינה הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות); ע"א 388/16 ברזל נ' מוסדות נחמת ציון ירושלים (בפירוק), פסקה 17 (‏20.1.2016)‏ (להלן: עניין ברזל); רע"א 9130/15 תם נ' אלול, פסקה 11 (24.1.2016) (להלן: עניין תם)). החלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק דין היא החריג לכלל זה, והיא מבוססת על בחינת מאזן הנוחות שבין הצדדים ועל סיכוייו של הערעור. בין שני שיקולים אלו מתקיימים יחסים המכונים 'מקבילית כוחות'; ככל שמשקלו של האחד רב כך ניתן להפחית במשקלו של השני (ע"א 250/16 שפירא נ' מוסט, פסקה 9 (18.1.2016) (להלן: עניין שפירא)).

11. כאשר עסקינן בסעד כספי, התנאים לעיכוב ביצועו מחמירים עם המבקש יותר מן הרגיל, וזאת בשל כך שמדובר בסעד הניתן להשבה. במצב זה על המבקש להראות כי קיים חשש של ממש שאם יתקבל ערעורו לא יוכל המשיב להחזיר לו את הכספים שקיבל, או לחלופין שביצוע פסק הדין יפגע במבקש באופן חמור במיוחד. ממילא, כאשר עסקינן בסעד כספי תינתן הבכורה לשאלת מאזן הנוחות, אלא אם כן סיכוייו של הערעור בולטים במיוחד (עניין שפירא, פסקה 10; עניין תם, פסקה 11; עניין ברזל, פסקה 21). בענייננו, סיכוייו של הערעור אינם כאלו. אף אם חלק מן הטענות הנטענות בערעור מוסב על קביעות משפטיות של בית המשפט המחוזי, הרי שחלקים נכבדים מפסק הדין מבוססים על קביעות עובדתיות באשר לאומד דעת הצדדים ובאשר להתנהלותם, ונדמה שהערעור מוסב גם על חלקן של קביעות אלו. משכך, השאלה המרכזית שיש להכריע בה היא אם עמד המבקש בנטל המוטל עליו להוכיח כי קיים חשש של ממש בדבר השבת המצב לקדמותו לו יזכה בערעור. לעמדתי, אף שהתמונה העובדתית העולה מן הבקשה והתשובה מעלה שאלה מסוימת, הרי שהתשובה לכך בשלילה; המבקש לא עמד בנטל ההוכחה לשם עיכוב התשלום הכספי.

12. עיקר חששו של בן שושן מבוסס על ההנחה שמדובר בחברה יעודית שהוקמה לצורך הסכם המכר; מכך נובע, לשיטתו, החשש שמא לאחר מתן הכספים הם יועברו באופן מיידי לבעלי המניות, החברה תפורק או שלא יהיו בידיה נכסים להשבת הסכום הכספי. ברם, חשש זה נטען ללא ביסוס עובדתי כלשהו – והוא מוכחש על-ידי החברה. טענות בדבר העדר יכולת פירעון צריכות להיות נתמכות בראיות, ואינן יכולות להיטען בעלמא (ראו עניין ברזל, פסקה 18 והאסמכתאות שם). אכן, כאשר עסקינן בטענה בדבר הפעילות העסקית של חברה לעתים קשה למבקש להוכיח את טענתו, ולפיכך נקבע בעבר כי די בכך שיעמוד ב'נטל ראשוני' להוכחת החשש, אשר יצדיק דרישה מהחברה להוכיח כי היא פעילה ובעלת יכולת פירעון (ע"א 3198/12 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' חברת נעם ברש בע"מ, פסקה 3 (22.8.2012) (להלן: עניין מעריב); ע"א 7361/12 Lehman Brothers Alternative Investment Mangement LLC נ' לאוקורד השקעות אלטרנטיביות בע"מ, פסקה 16 (14.1.2013)). ברם, בענייננו לא הונחה תשתית עובדתית שעשויה להחשב כי עמידה ב'נטל ראשוני' כאמור. טענותיו של בן שושן בדבר העדר פעילות עסקית מבוססות על מיטב ידיעתו, וכן על כך שמשרדה הרשום של החברה הוא דירתו הפרטית של מר איבגי, מנהלה ואחד מבעלי מניותיה של החברה, ואין כל אינדיקציה על גבי חזית הבניין, תיבות הדואר ולוח האינטרקום כי במקום פועלת חברה מסחרית. סבורני שבכך לא סגי על מנת להוכיח, ולו בנטל ראשוני, שהחברה נעדרת פעילות עסקית.

13. הוא הדין גם באשר לחששו של בן שושן כי החברה תעביר את הכספים כ'צינור' לבעלי מניותיה. אכן, במצבים שבהם מדובר בזוכה שעניינו המובהק הוא העברת כספי הזכייה לאחרים (כגון במצב של פירוק חברה), יש נטייה רבה יותר לעיכוב פסק הדין. יחד עם זאת –

"עצם העובדה שהזוכה משמש כנאמן ("צינור") לצדדים שלישיים אינה מובילה אוטומטית לעיכוב ביצוע (חלקי, מותנה או מלא) של פסק הדין. על המערער להציג תשתית עובדתית ברורה לביסוס טענתו בדבר חשש מפני חוסר יכולת לבצע גבייה חוזרת ככל שהכספים יחולקו לצדדים שלישיים. אין להסתפק בטענה כוללנית בדבר קיומם של צדדים שלישיים שצפויים לדרוש מהזוכה לפעול לחלוקת הכספים בנקודה ערטילאית כלשהי בזמן" (ע"א 7673/12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' גבעולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פסקה 18 (24.1.2013) (להלן: עניין תנובה); ההדגשה במקור).

בענייננו, לא שוכנעתי כי הונחה תשתית עובדתית באשר לחשש זה. אין מדובר בהליכי פירוק או בהליך שנסיבותיו מוכיחות כי כספי פסק הדין יחולקו באופן מיידי בין המתאגדים בתאגיד (כבעניין תנובה; ראו שם, פסקה 18), ולא הוכח באופן מספק כי בכוונת החברה לחלק מיד את הכספים שיתקבלו במסגרת פסק הדין. משכך, לא שוכנעתי כי קיים חשש מוכח בדבר העדר יכולתה של החברה להשיב את הכספים ככל שיתקבל הערעור.

14. על אף האמור, התמונה העולה למקרא הבקשה והתשובה אכן מעלה חשש מסוים בדבר יכולת הפירעון של החברה. אין חולק כי החברה הוקמה באופן ייעודי לצורך רכישת המקרקעין שבמוקד הסכסוך; וכן שבעלת מניות מרכזית בה היא חברה שמקום מושבה בחוץ לארץ (לכך שמדובר בשיקול רלבנטי לבחינת יכולת הפירעון, ראו למשל ע"א 4705/06 אטלנוב נ' חורש (1.8.2006)). בתשובתה טענה החברה כי היא תרה אחר הזדמנויות עסקיות, אך לא פרטה את מהות פעילותה העסקית ולא צרפה תימוכין המעידים על מצבה הכלכלי נכון לעת הזו, אף שיכולה הייתה לעשות כן במסגרת תשובתה. אף שהנטל בעניין זה מוטל על המבקש, וכאמור סבורני כי הוא לא עמד בו, הרי שניתן לנקוט בפתרון ביניים והוא להורות על העברת כספי פסק הדין לידי החברה, תוך שהללו יוחזקו בידיה בנאמנות עד להכרעה בערעור. פתרון זה הוא בבחינת פתרון אמצע המתאים במצבים רבים המעוררים חשש בדבר יכולת פירעון עתידית (ראו עניין תנובה, פסקה 19), ובענייננו מדובר בפתרון המוסכם בעיקרו על המבקש עצמו. עם זאת סבורני שבנסיבות העניין אין מקום לעכב בחשבון נאמנות את התשלום שנקבע עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

15. התוצאה, אפוא, היא כדלקמן: בן שושן יעביר את הסכום הכספי שהושת עליו במסגרת פסק הדין לידי החברה בתוך 30 יום; סכום זה – למעט התשלום עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד – יופקד בחשבון נאמנות על-ידי החברה, וישאר בחשבון נאמנות עד להכרעה בערעור. אם בן שושן לא יעביר את הסכום לידי החברה בתוך 30 יום, תבוטל החלטה זו וכל הסכום ישולם באופן מיידי וללא סייגים. יודגש, למען הסר ספק: אין די בקיומם של הכספים השמורים בנאמנות מטעם המבקש אצל עו"ד גור; הכספים צריכים לעבור לידיה של החברה, אשר תפקיד אותם בעצמה בחשבון נאמנות.

המבקש מצדו יפקיד בקופת בית המשפט בתוך שבוע-ימים סך של 30,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית.

16. בנסיבות העניין, לא יהיה צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏י"א בניסן התשע"ו (‏19.4.2016).


מעורבים
תובע: יעקב בן שושן
נתבע: מ.ל יזמות והשקעות אילת 2011 בע"מ
שופט :
עורכי דין: