ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה עמר נגד מנהל מקרקעי ישראל :

המערערים

  1. משה עמר
  2. מרים עמר

ע"י ב"כ עו"ד גולן בן צבי
נגד
המשיב
מנהל מקרקעי ישראל
באמצעות פמ"ד ע"י עו"ד טובה בוכריס

בית משפט קמא דחה את טענת המערערים כי הם ברי רשות בשטח הגובל במגרשם, וקבע כי לא הצביעו על הגורם אשר נטען כי נתן את הרשות לעשות שימוש במקרקעין, וכי המערער אף הודה כי מעולם לא פנה בבקשה כזו. נקבע כי חוסר המעש של המשיבה ואוזלת ידה אין בהם כדי להעניק למערערים זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין.

פסק דין

כבוד השופט יואל עדן:
1. זהו ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בבאר שבע בת.א. 6625-12-11 מיום 8.3.15 (כבוד השופטת א. ליפשיץ), במסגרתו הורה בית המשפט למערערים לסלק את ידם ולפנות את המקרקעין נשוא התביעה מכל אדם, מבנה, חפץ, בעלי חיים, צמחיה, ולהחזיר את המקרקעין לחזקת המשיבה כשהם נקיים מכל אדם ו/או דבר כאמור, וכפי שהיו ערב הפלישה.

המשיבה הגישה תובענה בסדר דין מקוצר למתן פסק דין המורה למערערים לסלק את ידם ולפנות מקרקעין הכוללים חלק מחלקה 59 וחלק מחלקה 72 בגוש 100353 בישוב מעגלים (להלן: "המקרקעין"). במסגרת כתב התביעה התבקש סילוק ופינוי המקרקעין מכל אדם, מבנה, חפץ, בעלי חיים, צמחיה, והחזרת המקרקעין לחזקת המשיבה כשהם נקיים מכל אדם או דבר כאמור. כן התבקש בית המשפט להורות למערערים להימנע מלהיכנס למקרקעין או לתפוס בהן חזקה, ולהפריע למשיבה או למי מטעמה לבצע במקרקעין כל פעולה, וכן להסמיך את המשיבה לפנות את המקרקעין ואת כל הבנוי עליהם, ובין היתר להרוס כל מבנה שנבנה ע"י המערערים, אם לא ייעשו כן המערערים בעצמם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

לאחר שהוגשה התובענה בסדר דין מקוצר, והוגשה בקשה למחיקה על הסף, מחיקת כותרת או רשות להגן, הודיעה המשיבה כי היא מבקשת למחוק את המלל בהתייחס לסעדי ההריסה, ולהותיר על כנה את הכותרת "סדר דין מקוצר", ובעקבות זאת ניתנה החלטה לפיה בית משפט קמא "מורה על מחיקת הסעדים מכתב התביעה הנוגעים להריסה או להתרת הריסה".

התקיים דיון בבקשה, ביום 8.1.13 ניתנה למערערים רשות להתגונן בפני התובענה, ונקבע כי היא תידון בסדר דין רגיל.

2. נשמעו ראיות, העידו מפקח במינהל ומודד מטעם המשיבה, העיד המערער 1, אשר תצהיריו הוגשו הן במסגרת בקשת הרשות להגן והן במסגרת הראיות בתיק העיקרי, והוגשו ראיות, לרבות חוו"ד מודד מטעם המשיבה וחוו"ד שמאי מטעם המערערים.

בפסק הדין התייחס בית משפט קמא לשורת הטענות והמחלוקות, וקבע כי המשיבה הינה הבעלים של המקרקעין נשוא התובענה, וזאת בהסתמך על נסחי רישום ועל חוות דעת המודד מטעם המשיבה ומפת המדידה עליה הסתמך המודד.

נקבע כי המערער הודה מפורשות כי הוא מחזיק בפועל את המקרקעין נשוא התובענה, תוך שהוא הצדיק את תפיסת החזקה בשל בעיית ניקוז שהיתה במגרשו.

בית משפט קמא דחה את טענת המערערים כי הם ברי רשות בשטח הגובל במגרשם, וקבע כי לא הצביעו על הגורם אשר נטען כי נתן את הרשות לעשות שימוש במקרקעין, וכי המערער אף הודה כי מעולם לא פנה בבקשה כזו. נקבע כי חוסר המעש של המשיבה ואוזלת ידה אין בהם כדי להעניק למערערים זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין.

ביחס לטענת המערערים להעדר יריבות, נקבע כי סעיף 16 לחוק המקרקעין נותן לבעלים של קרקע הגנה, ובהתאם לו זכאי בעל מקרקעין לדרוש את מסירתם ממי שמחזיק בהם שלא כדין, וכן סילוק כל דבר שיש בו הפרעה לשימוש במקרקעין. לאור האמור ומשהוכח כי המשיבה הינה הבעלים, נדחתה הטענה להעדר יריבות.

ביחס לטענת המערערים כי גם אם תתקבל התובענה ובית המשפט יורה על פינויים מהמקרקעין, הרי שהוא אינו מוסמך להורות על הריסת החומות שהוקמו ע"י המערערים, לאור כך שהמשיבה הודיעה על מחיקת הסעד של הריסה, נקבע כי רק בסעיף 13.3 לכתב התביעה הופיעה המילה "הריסה", ולפיכך, פרשנות ההודעה של המשיבה וההחלטה בעקבותיה לעניין הסעדים להם היא עותרת, הינה כי מכתב התביעה בסדר דין מקוצר נמחק רק סעיף 13.3 לכתב התביעה, ושאר הסעדים לרבות סעיף 13.1 העוסק בפינוי המבנה, וכל המשתמע מכך, נותרו בעינם.

אשר לדרישת המערערים כי הפינוי יותנה בפיצויים אשר נטען שהם זכאים להם, נקבע כי המערערים לא הוכיחו כי ניתנה להם רשות להחזיק במקרקעין, ואף לא להשקיע השקעות כאלה ואחרות במקרקעין, מה גם שהחומות וכל יתר הפעולות שביצעו והשקיעו המערערים נבנו שלא כדין ואלו אינם יכולים להיחשב כהשקעה במקרקעין.

נקבע כי המערערים פלשו למקרקעין ובנו בהם, על דעת עצמם ומבלי לקבל רשות מכל גורם מוסמך, חומות ו/או גדרות אשר תחמו את המקרקעין ומנעו מהציבור או מהמשיבה כניסה אליהם ולכן הם אינם זכאים לכל פיצוי בגין כך. לפיכך, נדחתה הדרישה להתנות את הפינוי בפיצויים.

לאור כל האמור, הורה בית משפט קמא כמפורט לעיל.

3. לטענת המערערים סעד ההריסה אשר נפסק חורג מהמסגרת הדיונית ומהסמכות העניינית, וכי סעד זה הינו למעשה מחוץ לכתב התביעה, לאחר ההודעה של המשיבה וההחלטה בעניין זה.

נטען כי המקרקעין נשוא הערעור הינם של מושב מעגלים, המשיבה המחתה את האחריות לטיפול בהסגת גבול במקרקעין הנ"ל לאגודה השיתופית מעגלים, זאת בהתאם להודעה שהוציאה המשיבה בכתב, ולפיכך, הגבילה המשיבה את בעלותה ואין לה עוד זכות לחזקה, ולפיכך, אין היא זכאית להגן על זכות החזקה בתביעה לפינוי וסילוק יד.

נטען כי המשיבה מנצלת לרעה את הבעלות הרשומה לזכותה, ופועלת בניגוד לקבוע בסעיף 14 לחוק המקרקעין, וכי המשיבה אינה מציעה פתרון לבעיית חדירת מי גשמים אל תוך ביתם של המערערים.

נטען כי המערערים הינם או היו ברי רשות, ומשכך הם זכאים לפיצוי בגין השקעותיהם במקרקעין, וכי בית המשפט התעלם מזכויותיהם.

עוד נטען כי פינוי ועקירת עצים ונטיעתם מחדש הינה בניגוד לדין, לאור הוראת סעיפים 14 ו- 15 לפקודת היערות, ובהעדר רישיון מאת פקיד היערות, לא ניתן לעשות כן, וכמו כן, כי בית משפט קמא לא שקל במסגרת שיקוליו את היות השנה שנת שמיטה. טענות אלו לא נטענו באף שלב בבית משפט קמא, לא במסגרת בקשת הרשות להגן, לא במסגרת שמיעת הראיות, ולא במסגרת הסיכומים.
4. לטענת המשיבה המערערים מודים כי פלשו לקרקע לא להם, קרקע ציבורית, בנו עליה ונטעו בה עצים, גידרוה בבטון, משתמשים בה כנוף לביתם, ולצד זאת מבקשים למנוע פינויים בשלל טענות.

המשיבה מפנה למורת הרוח אשר הביע בית משפט קמא מהתנהלות המערערים, על כי לא היססו להשתלט על שטחים לא להם המהווים משאב ציבורי יקר ולהקיפם בחומה, ולאחר מכן התנגדו לפינוי השטח תוך הסבר כי פעלו בו כפי שפעלו כי "רצו נוף".

נטען כי למערערים אין כל טענה לזכות בקרקע, והם מנסים בחוסר תום לב לאיין את זכות המדינה כבעלים, לפנות את הפלישה מקרקע ציבורית.

ביחס למכתב עליו סומכים המערערים, בטענתם כי המשיבה המחתה את האחריות לטיפול בהסגת לגבול לאגודה השיתופית מעגלים, נטען כי אין באותו מכתב כל סייג על הבעלות, ואין בו כדי ללמד כי הבעלות של המשיבה אינה כוללת את הזכות לנקוט הליכים לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין, וכי אין באחריות האגודה השיתופית כדי לשלול את זכות המדינה כבעלת הקרקע לפעול לפינוי הפלישה.

ביחס לתוכניות והחלטות מסוימות, אליהן מפנים המערערים, נטען כי אינן רלבנטיות.

ביחס לטענות הנסמכות על פקודת היערות, נטען כי מטרת ההוראות בפקודה היא להגן על עצים מוגנים ולא על פולשים לקרקעות לא להם, וכי על פי גישת המערערים על כל פולש המבקש למנוע פינויו לטעת עצים מוגנים. נטען כי על המערערים למלא אחר הוראות פסק הדין ולעשות כל פעולה הנדרשת לביצועו.

אשר לטענה בדבר שנת שמיטה, נטען כי אילו המערערים היו נמנעים מפלישה או מפנים את אשר פלשו אליו עובר להגשת התביעה, או אף לאחר הגשתה, הרי שלא היו מכניסים עצמם למצב של צורך בפינוי בשנת שמיטה, וכמו כן, נטען כי שנת השמיטה מסתיימת בעוד ימים ספורים (זאת נכון ל-9/15), דהיינו שנת השמיטה הסתיימה.

אשר לטענות ביחס לסעד ההריסה, נטען כי צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי פרשנות המערערים משמעותה איון סעד הפינוי וההשבה של המקרקעין לידי המדינה, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.

מכל האמור, עותרת המשיבה לדחיית הערעור.

5. לאחר שנשמעו הצדדים ולאחר עיון בראיות אשר באו בפני בית משפט קמא ובפסק הדין, המסקנה הינה כי דין הערעור להידחות.

הלכה למעשה אין מחלוקת על כך שהמערערים פלשו לשטח ציבורי השייך למדינה.

כפי שציטט בית משפט קמא בפסק דינו, המערער אומר מפורשות כי הוא אכן פלש למקרקעין, ואין מחלוקת כי מדובר בשטח אשר הינו סמוך למגרש אשר המערערים קיבלו בו חזקה (מגרש 64).

הדברים ברורים, ואינני מוצא מקום לחזור על הברור והמפורט בפסק הדין של בית משפט קמא.

לא רק שפלשו המערערים אל מקרקעין השייכים למדינה, שהינם שטח ציבורי שייעודו שצ"פ, אלא שבנו עליהם חומה ובניה נוספת, והמערער עצמו אומר בעדותו (פרו' עמ' 6 שו' 24-25 – כמצוטט בסעיף 45 לפסק הדין של בית משפט קמא), כי לא נעשתה מעולם פניה בבקשה למתן רשות להחזיק בשטח זה.

אם לא די בכך, המערער נשאל ומשיב בחקירתו הנגדית כדלקמן:

"ש: מדוע לא הסתפקת בבניית חומה של 4 מטר, ולמה הרחקת את החומה מביתך והשתלטת על שטח של דונם ונטעת בו עצים?
ת: כי אשתי לא רצתה להיות "קבורה". רצינו נוף". (פרוט' עמ' 9 שו' 11 – 13).

הדברים האמורים מעלים תמונה ברורה בדבר פלישת המערערים למקרקעין לא להם, מקרקעין השייכים למדינה, והשתלטות על המקרקעין תוך בניה עליהם ונטיעה בהם.

עיון בחוו"ד שמאי אשר הגישו המערערים בבית משפט קמא, ביחס להשקעות הנטענות על ידם במקרקעין אליהם פלשו, מעלה כי בנוסף לבניית חומה מבטון, הציבו הם גם שער חשמלי, ובנו מבני עזר "מחסן וכו'".

ככל שלמערערים היו טענות הקשורות בניקוז או חדירת מי גשמים (למרות האמירות בדבר נוף, ולמרות הצבת שער חשמלי, בניית מחסן ועוד), הרי שהיה עליהם לפעול כדין, ולא לפלוש למקרקעין לא להם.

אם לא די בהתנהלות זו, הרי שגם כאשר נפתח כנגד המערערים הליך לפינויים מהמקרקעין, מעלים הם שלל טענות ומנסים למנוע את המתבקש, בדבר פינויים ופינוי כל אשר הניחו, בנו ונטעו על מקרקעין לא להם.

אין בסיס לטענה בדבר היות המערערים ברי רשות. אין כל ראיה או ראשית ראיה לרשות כלשהי אשר ניתנה להם בין במפורש ובין במשתמע, והמערערים גם לא טרחו לבקש רשות שכזו.

טענת המערערים לדרישה לפיצוי על מה שמוגדר על ידם כ"השקעות", במקרקעין, נעדרת כל עילה. לא ניתנה להם רשות, לא ניתנה להם הסכמה, לא התקבל היתר, ומדובר בפלישה לשטח ציבורי. אפנה בעניין זה לקביעת בית משפט קמא, הדברים ברורים, ואינני מוצא מקום להרחיב.

פינוי משמעותו האופרטיבית הינה יציאה של הפולש, והשבת המקרקעין למצבם כפי שהיה עובר לפלישה. סעד הפינוי כולל את השבת המצב לקדמותו, באופן הכלול ומובנה בו. הוצאת כל אשר הניח, בנה או נטע הפולש על המקרקעין, הינם בבחינת חלק בלתי נפרד מהגדרת המונח "פינוי".

בהקשר זה גם מקבל אני את הפרשנות אשר נתן בית משפט קמא לאותה החלטה אשר התייחסה להודעת המשיבה על מחיקת סעדי ההריסה.

אשר לטענות מכוח פקודת היערות או ביחס לשנת שמיטה, אשר ממילא כבר הסתיימה – אין במי מטענות אלו כדי לשלול את הסמכות למתן הסעד כפי הוראת בית משפט קמא. ניתן פסק דין המחייב את המערערים לבצע את האמור בו, וככל שסבורים הם כי לצורך ביצוע פעולה כלשהי אשר מחובתם לבצע, נדרש אישור על פי דין כלשהו, עליהם לכלכל צעדיהם ופעולותיהם בהתאם.

אוסיף כי ניסיון המערערים לשלול מהמדינה, הבעלים של המקרקעין, את הזכות לדרוש פינויים כפולשים, בטענה כי הוקנו זכויות מסוימות לגוף כזה או אחר, אינו מתיישב עם הוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין. גם כאשר בעל מקרקעין מעניק זכות בהם לאחר, הרי שרשאי הוא לנקוט בהליך אשר יאפשר את מימוש הזכויות על ידי אותו אחר.

גם בטענות המסתמכות על תכניות כאלו ואחרות אין ממש, הבעלות טרם הועברה, והיא עודנה רשומה על שם המדינה והגוף הפועל מטעמה.

6. מכל האמור, דין הערעור להידחות.

מדובר בערעור אשר טוב היה לו לא הוגש כלל, ואשר אין ממש במי מהטענות הרבות שנטענו בו, על כן המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 30,000 ₪ להיום.

כך אציע לחברי.

יואל עדן, שופט

השופטת ש. דברת:
אני מסכימה.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

השופט א. ואגו:

אריאל ואגו, שופט
אני מסכים

הוחלט, כאמור, בפסק דינו של כבוד השופט עדן.
הערבון שהופקד יועבר למשיב על חשבון ההוצאות שנפסקו.

ניתן היום, י"ז אדר ב' תשע"ו, 27 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

אריאל ואגו, שופט

יואל עדן שופט


מעורבים
תובע: משה עמר
נתבע: מנהל מקרקעי ישראל
שופט :
עורכי דין: