ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נגד שירות בתי הסוהר :

פסק-דין בתיק בג"ץ 1247/15

לפני: כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט א' שהם

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

העותרים:
1. הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ

2. גידי וייץ, עיתונאי עיתון הארץ

נ ג ד

המשיבים:
1. שירות בתי הסוהר

2. מרואן ברגותי

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותרים:
עו"ד טל ליבליך

בשם המשיב 1:
עו"ד מוריה פרימן; עו"ד אבינעם סגל-אלעד

המשיב 2:
בעצמו

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

פסק-דין

השופט י' דנציגר:

1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המופנה כלפי שירות בתי הסוהר, המורה לו לבוא וליתן טעם מדוע לא יאשר להוצאת עיתון הארץ בע"מ ולעיתונאי גידי וייץ (להלן ביחד: עיתון הארץ או העיתון) לראיין את האסיר מרואן ברגותי (להלן: ברגותי).

2. ביום 20.10.2014 פנה העיתונאי גידי וייץ לדוברת שירות בתי הסוהר בבקשה לאשר לו לראיין את ברגותי, מבכירי תנועת הפת"ח המרצה עונש מאסר ממושך בישראל. במסגרת תשובתה מיום 8.12.2014 מסרה דוברת שירות בתי הסוהר כי לא ניתן להיעתר לבקשה, וזאת "בין היתר בשל התנהגותו במישור הגלוי והחסוי בבית הסוהר ובשל עמדת גורמי הביטחון".

3. ביום 18.2.2015, בעקבות תשובת שירות בתי הסוהר, הגיש עיתון הארץ את העתירה דנן. את עתירתו מבקש העיתון לבסס על העניין הציבורי הרב הקיים, לשיטתו, בקיום ראיון עם ברגותי, שהוא כטענת העיתון "מהחשובים שבמנהיגים הפלסטיניים", שדעותיו משפיעות על הרחוב הערבי הן בעבר והן בהווה. עוד מפנה עיתון הארץ לעניין הרב שקיים, לטענתו, סביב ההליך הפלילי שהתנהל בעניינו של ברגותי – החל מכתב האישום החמור שייחס לו שותפות, ארגון וביצוע של פעולות טרור כנגד מטרות ישראליות במהלך האינתיפאדה השנייה; דרך כפירתו של ברגותי בסמכותו של בית המשפט לדון בעניינו; וכלה בהרשעתו בביצוע ארבעה פיגועים ובגזר הדין שהושת עליו, הכולל בין היתר חמישה מאסרי עולם מצטברים. לטענת העיתון, דווקא בעת הזו – על רקע קריאות מימין ומשמאל לפתרונות "הסוגיה הפלסטינית" – לציבור בישראל יש אינטרס רב בשמיעת דעותיו של מנהיג בכיר מן הצד השני. עוד נטען כי קיומו של ראיון עם ברגותי יפתח שיח דמוקרטי ראוי ויועיל לתושבי המדינה בגיבוש עמדתם הפוליטית. לאור כל אלו, טוען העיתון כי לא זאת בלבד שהחלטת שירות בתי הסוהר אינה החלטה מנומקת, אלא שהיא גם בלתי סבירה באופן קיצוני ואף פוגעת בצורה לא מידתית בזכות הציבור לדעת.

4. ביום 7.9.2015 הגיש שירות בתי הסוהר את תגובתו לעתירה. בתמצית ייאמר כי לטענתו, דין העתירה להידחות, הן על הסף והן לגופה. אשר לדחיית העתירה על הסף; לטענת שירות בתי הסוהר, דרך המלך לקיום הראיון היא דווקא הגשת עתירת אסיר על ידי ברגותי עצמו. משמעות הדבר היא כי בנסיבות העניין מתקיימות שתי עילות סף השזורות זו בזו – קיומו של סעד חלופי בדמות עתירת אסיר, לצד אי-צירוף משיב רלוונטי, הלא הוא ברגותי עצמו. אשר לגוף העתירה; נטען כי לעותרים אין כל זכות לבוא בשערי בית הסוהר לצורך קיום ריאיון עם ברגותי. זאת ועוד, נמסר כי משברגותי משמש כאחד מראשי כלואי הפת"ח בכלא, ומשהיה מעורב בארגון צעדי מחאה אקטיביים נגד שירות בתי הסוהר – לרבות שביתות רעב והעברת מסרים הקוראים לאלימות – קיים חשש כי קיום הראיון יפגע בביטחון המדינה.

5. בהחלטתנו מיום 17.9.2015, שניתנה לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, הורינו לעיתון הארץ לצרף את ברגותי כמשיב לעתירה. תכליתה של הוראת הצירוף היתה לאפשר לבית המשפט ללמוד באופן בלתי אמצעי על עמדתו של ברגותי לעניין בקשת העיתון ולעניין האפשרות שיפנה באופן אישי לשירות בתי הסוהר לאישור הראיון בהתאם לנוהל הקבוע בפקודת נציבות שב"ס 04.42.01, שעודכנה ביום 30.9.2014 (להלן: פקודת הנציבות).
6. ביום 20.10.2015 הודיע עיתון הארץ כי צירף את ברגותי כמשיב לעתירה. ביום 10.11.2015 הגיש ברגותי, באמצעות העיתון, הודעה בה הוא מבקש לאפשר את קיום הראיון עמו. בהחלטתנו מיום 13.12.2015 קבענו כי בנסיבות העניין יש לראות בהודעתו של ברגותי משום בקשה לפרסום דבריו בכלי התקשורת בהתאם לנוהל הקבוע בפקודת הנציבות. עוד ביקשנו לקבל את החלטת עמדת בתי הסוהר ביחס לבקשתו של ברגותי.

7. בהחלטתה מיום 13.1.2016, דחתה ראש מחלקת תקשורת והסברה בשירות בתי הסוהר את בקשתו של ברגותי. החלטה זו התבססה על ארבעה שיקולים מרכזיים. ראשית, העובדה שברגותי לא פירט את מטרת הראיון, חרף האמור בסעיף 5 לפקודת הנציבות. שנית, קיומו של מידע הקושר את ברגותי למעורבות שלילית בנעשה בין כותלי בית הכלא. שלישית, עמדת גורמי המודיעין והביטחון שלפיה קיום הראיון עלול לפגוע בביטחון המדינה. רביעית, העובדה שטרם התקבלה תגובת נפגעי העבירה לבקשה להתראיין. על רקע החלטה זו, הודיע שירות בתי הסוהר ביום 14.1.2016 כי הוא דבק בטענתו לפיה דין העתירה להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות פניית ברגותי בעתירת אסיר לבית המשפט המחוזי. בתוך כך הדגיש שירות בתי הסוהר כי ברגותי אינו שונה מכל אסיר אחר המבקש להתראיין ולפרסם את דבריו בכלי התקשורת, ועל כן יש לבכר את בירור העניין באמצעות המסלול הקבוע בסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר) על פני בירור לפני בית המשפט הגבוה לצדק. בתגובתו מיום 4.2.2016 טוען עיתון הארץ כי ככל שקיים בנסיבות העניין "סעד חלופי", הרי שהוא עומד אך ורק לזכות ברגותי, וכי אין לעיתון כל חלופה פרט לעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. ממילא, כך נטען, אין מקום לדרוש מצד שלישי להיהפך לעותר בעל כורחו, ומקל וחומר שאין למחוק עתירה של עותר לגיטימי המציג עילה לגיטימית על הסף בנסיבות אלה.

8. בהחלטתנו מיום 11.2.2016 התבקש ברגותי להודיע האם בכוונתו להגיש עתירת אסיר על רקע דחיית בקשתו. בהודעה שהגיש ברגותי ביום 18.2.2016, באמצעות עו"ד אליאס סבג המשמש לו "איש קשר", הודיע הלה כי אין בכוותו להגיש עתירת אסיר בעניין הראיון. בדיון שהתקיים לפנינו ביום 6.3.2016 שבו הצדדים על עמדותיהם.

8. לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף וכך אציע לחבריי לעשות.

9. העתירה דנא מושתתת, הלכה למעשה, על שני היבטים שונים של חופש הביטוי. ההיבט הראשון, והצר מבין השניים, הוא חופש הביטוי של האסיר, ששלילתו הוכרה זה מכבר כפוגעת בזכויות יסוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו [ראו: עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, 192 (1996)]. ההיבט השני, והרחב יותר, הינו חופש הביטוי ככלי אשר מגשים את זכות הציבור לדעת, ומאפשר בתוך כך גיבוש עמדות ודעות באופן חופשי, כראוי בחברה דמוקרטית [ראו: ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא(2) 337, 358 (1987)]. על חשיבותו העקרונית והיסודית של חופש הביטוי – על שני ההיבטים שאותם מניתי עתה – אין ולא יכול להיות חולק.

10. כשמדובר בראיון שעורך גוף תקשורת עם אסיר, להבדיל מפרסומים עיתונאיים אחרים שאינם ראיון, נקודת המוצא הינה כי שני הצדדים לראיון מבקשים ומעוניינים לקיימו. גוף התקשורת חפץ לראיין, אך ברי כי בד-בבד האסיר חפץ ומבקש להתראיין.

ההחלטה המנהלית – קרי, החלטת שירות בתי הסוהר בעניין האפשרות לקיים או לא לקיים את הראיון – מתייחסת לבקשת האסיר להתראיין בלבד. פקודת הנציבות הרלבנטית, אשר עוסקת באפשרות לקיים ראיון עם אסיר, אינה מכירה כלל באפשרות של גוף תקשורת להגיש בקשה מטעמו לקיום ראיון עם אסיר, אלא רק בפנייה מטעם האסיר עצמו. הסיבה ברורה: שירות בתי הסוהר אחראי על התנהלות בתי הסוהר ומימוש זכויותיהם ובקשותיהם של האסירים הכלואים בהם [השוו: רע"ב 3102/15 יצחק נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (23.12.2015), (להלן: עניין יצחק)]. ברי שאין ביכולתו של שירות בתי הסוהר להגביל או למנוע מגוף תקשורת מלפרסם פרסומים תקשורתיים. גופי התקשורת החפצים לפרסם פרסומים בעניינם של אסירים, אינם נדרשים לקבל אישור משירות בתי הסוהר לעניין הפרסום.

11. היות ששירות בתי הסוהר מטפל בבקשות המוגשות מטעם אסירים המבקשים להתראיין, דומה כי השגות כלפי החלטות המתקבלות ביחס לאותן הבקשות, צריכות להיות מוגשות, ככלל, על-ידי האסירים עצמם, ולא על ידי גוף התקשורת החפץ לראיינם. קשה לקבל את הטענה שלפיה קיימת לגוף התקשורת זכות עצמאית להשיג על החלטה של שירות בתי הסוהר המגבילה את יכולתו של אסיר להתראיין, כאשר האסיר יכול לעשות כן בעצמו. הדברים נכונים בפרט בנסיבות המקרה דנן, בו ברגותי החל לפעול בעצמו, גם אם לפי הנחייתנו, באופן שניתן לראות בו משום הגשת בקשה עצמאית מצדו.

12. לא למותר לציין כי גם עתירות דומות שעסקו בעבר בהחלטות שירות בתי הסוהר בעניין קיום ראיונות עם אסירים, הוגשו על-ידי האסירים עצמם, ולא על-ידי כלי התקשורת שביקשו לראיין אותם [השוו: רע"ב 1293/14 הררי נ' שירות בתי הסוהר (9.6.2014); עניין יצחק]. כך גם במצבים דומים, כגון בעתירות שהוגשו נגד החלטות שירות בתי הסוהר בעניין בקשות להתייחדות. גם במקרים אלו העותרים על ההחלטות שהתקבלו היו, מטבע הדברים, האסירים שבקשותיהם נדחו, ולא בני-זוגם שביקשו להתייחד עמם [ראו, למשל: עע"א 4714/04 עמיר נ' שירות בתי הסוהר (7.3.2005)].

13. מובן כי ייתכנו מצבים שבהם בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, יחליט לשמוע עתירה המופנית נגד החלטה של שירות בתי הסוהר, גם אם היא הוגשה שלא על ידי האסיר עצמו. כך למשל, במקרים של עתירות המוגשות על ידי "עותר ציבורי", אשר מעוררות שאלות בעלות היבטים עקרוניים או בעלי חשיבות ציבורית, ומוגשות בשם האינטרס הציבורי. כך גם כאשר העתירה מעלה טענות המעוררות חשש שמא האסיר לא יכול לממש את זכותו לפנות לערכאות בעצמו. סמכותו המקבילה של בית משפט זה נובעת במישרין גם מסעיף 62ד לפקודת בתי הסוהר, ואין לשלול מראש את האפשרות כי היא תופעל גם במקרים שבהם העותר לבית משפט זה הוא גוף תקשורת, הפונה בשם "חופש הביטוי" ו"זכות הציבור לדעת". זאת בפרט כאשר אלמלא דיון בעתירתו של גוף התקשורת קם חשש כי לא ניתן יהיה להשיג באופן אחר על החלטת הרשות, ומשכך קם חשש שתימנע חשיפה של מידע חיוני או בעל חשיבות ממשית לציבור.

עם זאת, איני סבור כי המקרה דנן נופל לגדרם של אותם המקרים המצדיקים דיון בערכאה זו דווקא. אף אם אניח שקיים "אינטרס ציבורי" בעריכת ראיון עם ברגותי כטענת עיתון הארץ, לא השתכנעתי כי מוצדק לשמוע את הטענות בעניין זה דווקא בבית משפט זה, במסגרת עתירה המוגשת על-ידי עיתון הארץ (כביכול, "כעותר ציבורי"), ולא כעתירת אסיר שתוגש על-ידי ברגותי (במסלול "הרגיל"). במקרה זה, וזאת במובהק, אין כל מניעה כי ברגותי יגיש עתירת אסיר וישטח בה את מלוא טענותיו, שחופפות – למצער בחלקן – לטענות העיתון. ממילא אין חשש כי בהיעדר קיומו של דיון בעתירה, לא ניתן יהיה להשיג על החלטת הרשות באופן אחר. גם מידת החשיבות הציבורית או המשפטית בטענות העולות בעתירה – בלי להקל ראש בעניין הציבורי שעשוי לעורר ראיון עם ברגותי – אינה כזו המחייבת דיון בבית משפט זה.

14. סוף דבר: מסקנתי היא כי בנסיבות העניין הדרך הנכונה שבה ראוי להשיג על החלטות שירות בתי הסוהר בענייננו היא באמצעות עתירה שאותה יגיש ברגותי במסלול המיועד לכך, הלא הוא המסלול הקבוע בסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר. משזוהי המסקנה, הרי שדין העתירה דנא להידחות על הסף, וכך אציע לחבריי לקבוע. למותר לציין כי אין בכך משום הבעת עמדה לגופן של טענות העיתון. בנסיבות העניין, איני סבור כי יש מקום לפסוק הוצאות לזכות המשיב 1.

השופט א' שהם:

1. אני מצטרף לעמדתו של חברי, השופט י' דנציגר, כי יש לדחות את העתירה על הסף.

2. על חשיבות הערכים של חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, עמדתי בהרחבה בע"פ 2137/14 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מדינת ישראל (10.4.2014), העוסק בפרסום שמו של עד המדינה בפרשת הרצח במועדון הבר נוער, ובע"פ 3204/15 בוזגלו נ' מדינת ישראל (30.7.2015), שעניינו פרסום מלא, בהשמטת פרטים מזהים אודות המתלוננת, של פסק דין מזכה בעקבות תלונה על ביצוע עבירות מין. המדובר בערכים חשובים שיש מקום לשמור ולהגן עליהם, אך כידוע אין מדובר בערכים מוחלטים, אלא שיש מקום לעריכת איזון במקרה של התנגשות עם אינטרסים וערכים אחרים.

בנוסף, הנני מוכן להניח כי קיימת חשיבות ציבורית בעריכת ראיון עם מרואן ברגותי (להלן: ברגותי), למרות העבירות החמורות בהן הורשע, בשל היותו מנהיג פלסטיני שלדעותיו יש משקל נכבד ברחוב הערבי.

3. ואולם, אין אלה השאלות העומדות לפתחנו במסגרת עתירה זו. השאלה שאותה יש להציג היא, האם במקרה הקונקרטי המונח לפנינו יש לאפשר לעותרים "לעקוף" את המסלול הקבוע בפקודת נציבות שב"ס 04.42.01, הקובעת את נוהל הטיפול בבקשות אסירים להתראיין על ידי אמצעי תקשורת. כאמור, ראינו את הסכמתו של ברגותי להתראיין לעיתון הארץ כהגשת בקשה בהתאם לנוהל. ואולם, משנדחתה הבקשה על ידי הגורמים המוסמכים, הובהר לנו כי ברגותי אינו מוכן להגיש עתירה מינהלית על מנת לתקוף בדרך זו את החלטת שב"ס, והוא אף הודיע כי אין לו עניין להתייחס לעתירה או להתייצב לדיון בה, למרות היותו אחד המשיבים במסגרת עתירה זו.

4. לשאלה, מדוע יש לאפשר, במקרה דנן, דיון בעתירה במסלול העוקף את פקודת הנציבות, השיבה עו"ד טל ליבליך, באת כוח העותרים, כי עסקינן באסיר שיש חשיבות ציבורית מיוחדת לשמוע את עמדותיו, בהיותו "מהחשובים שבמנהיגים הפלסטיניים". כלומר, המדובר, לשיטתה, במקרה חריג ומיוחד המצדיק הזקקות לעתירה זו לגופה, גם אם האסיר עצמו אינו מוכן לפעול בהתאם לנוהל שב"ס.

5. עמדה זו אינה מקובלת עליי.

כפי שציין חברי, אינני שולל עקרונית את האפשרות לדון בעתירה מטעם אמצעי תקשורת זה או אחר, גם בהעדר פנייה של האסיר המדובר עצמו, או אם החליט שלא להגיש עתירה מינהלית הנוגעת להחלטה שהתקבלה בעניינו. ואולם, המדובר לטעמי במקרים חריגים ביותר, שבהם יש להציג נסיבות מיוחדות, המצדיקות דיון בעתירתו של גוף התקשורת, כמו במקרה שבו "קם חשש כי לא ניתן יהיה להשיג באופן אחר על החלטת הרשות", כדברי חברי. ואולם, במקרה דנן אינני רואה כל סיבה מדוע לא יעמיד ברגותי את החלטת שב"ס לביקורת שיפוטית במסגרת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ולא הובררה לנו הסיבה לחוסר רצונו לעשות כן.

בנסיבות אלה, אינני רואה טעם מיוחד להיזקק לעתירה זו, ודינה להידחות על הסף.

השופטת ד' ברק-ארז:

1. האם כלי תקשורת רשאי להגיש עתירה לבג"ץ בקשר להחלטה של שירות בתי הסוהר לסרב להתיר לאסיר להתראיין? זו השאלה שניצבת בפנינו, והתשובה שאני נותנת לה שונה מזו שנתנו לה חבריי השופטים י' דנציגר ו-א' שהם. בקליפת אגוז, אני סבורה כי במקרה מסוג זה אין לסגור את שעריו של בג"ץ. על כן, לו דעתי הייתה נשמעת היינו מורים לעיתון "הארץ", הוא העותר שבפנינו, להגיש עתירה מתוקנת מטעמו. אוסיף ואדגיש כי בשלב זה, קודם שהייתה לעיתון הזדמנות להגיש עתירה נגד ההחלטה העדכנית והמנומקת שניתנה בעניין, אין לי עמדה לגוף הדברים. אולם, אני סבורה כי יש לדון בעתירה לגופה, וכי גישתם של חבריי עלולה להוביל לכך שהחלטה בעלת השלכות על חופש העיתונות בישראל תיוותר חסינה דה-פקטו מביקורת שיפוטית בשל חוסר העניין של האסיר בהגשת העתירה מטעמו. משתמע מעמדתם של חבריי כי המפתח לביקורת שיפוטית נגד החלטתו של שירות בתי הסוהר נמצא בידיו של האסיר, בענייננו מרוואן ברגותי (להלן: ברגותי), אשר זכאי להגיש בקשר אליה עתירת אסיר. לשיטתי, אין אלה הידיים שבהן יש להפקיד את המפתח הבלעדי לביקורת שיפוטית על החלטה השייכת במובהק לתחום הציבורי ולליבת ההגנה על חופש הביטוי.

סמכות בג"ץ ושיקול הדעת ביחס להפעלתה

2. אכן, "דרך המלך" לביקורת שיפוטית על החלטות שעניינן בקשת אסיר שנדחתה היא הגשת עתירה על-ידי האסיר הנוגע בדבר לפי ההסדר המיוחד שנקבע בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] (להלן: פקודת בתי הסוהר). האסיר הוא נפגע ישיר מהחלטה כזו, וככל שהוא מעוניין להשיג עליה הוא צריך לעשות כן בהליך הספציפי שנקבע לכך בחקיקה. אולם, כפי שאבהיר בהמשך, ההחלטה שעליה נסבה העתירה שבפנינו פוגעת לא רק באסיר עצמו, ולכן יש להוסיף ולשאול מהי הדרך שבה יכול להשיג על ההחלטה מי שאינו האסיר. עיון בפקודת בתי הסוהר מלמד כי היא מקנה את הזכות לנקוט בהליך הקבוע בה ל"אסיר" בלבד. אולם, אין גם ספק שכל החלטה מינהלית כפופה, באופן עקרוני, לביקורת בג"ץ לפי סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה. יתרה מכך, גם הסדרים סטטוטוריים ספציפיים שעניינם "הפניית" האפיק של ביקורת שיפוטית לבתי משפט אחרים בהליכים נוספים הם בגדר "תוספת" על סמכות בג"ץ ואינם באים במקומה (ראו למשל: בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 953 (2002)). אם כן, נקודת המוצא היא שסמכות בג"ץ לעולם קיימת, ואף חבריי מסכימים על כך.

3. נותרת אפוא שאלת שיקול הדעת – האם יש מקום לאפשר לעיתון להגיש עתירה נגד החלטה שבה סורבה בקשה של אסיר להתראיין. כל אחד מחבריי ציין כי עשוי להיות מקרה חריג שבו בג"ץ יידרש לעתירה בנושא כזה שתוגש על-ידי עותר ציבורי (כפי שעולה מחוות דעתו של חברי השופט דנציגר) או אף על-ידי כלי תקשורת (כפי שמדגיש חברי השופט שהם). אולם, שניהם גם יחד סבורים כי המקרה דנן אינו "חריג" במידה מספקת כדי להצדיק זאת, תוך הדגשת האפשרות הפתוחה בפני ברגותי להגיש עתירת אסיר. כאמור, דעתי אינה כדעתם. אם גם לשיטתם של חבריי קיימים מקרים חריגים שבהם יהיה מוצדק להכיר בעתירה על-ידי עותר שאינו אסיר, יש להוסיף ולבחון מדוע המקרה שבפנינו אינו נמנה עמם. התשובה לפיה ברגותי יכול להגיש עתירת אסיר ולכן אין מדובר במקרה חריג לוקה לדעתי במעגליות. הרי, בכל מקרה שבו מסורבת בקשה של אסיר להתראיין הוא יכול לבחור בדרך של הגשת עתירת אסיר. אם האפשרות לעשות כן, כשלעצמה, תגזור דחייה על הסף של עתירה מטעמו של גורם אחר – לעולם לא יהיה מקרה חריג. לכן, איננו פטורים מלהוסיף ולבחון את שיקולי המדיניות שעומדים ביסוד ההכרעה במקרה זה. השיקולים שעליהם הצביעה המדינה הם אכן שיקולים נכבדים, אך אין בהם כדי להכריע את הכף – לפחות לא באופן גורף, ואף לא במקרה דנן. אסביר את טעמיי לכך.

שיקולי מדיניות

4. חופש הביטוי מנקודת מבטו של השומע ולא של המשמיע בלבד – נקודת המוצא של הדיון נעוצה בהבנת אופייה של ההגנה על חופש ביטוי כחיונית לא רק מהיבטו של הדובר עצמו, אלא גם מבחינתו של קהל שומעיו הפוטנציאלי. ההצדקות ה"קלאסיות" להגנה על חופש הביטוי כוללות הגנה על שני צדדים אלה של המטבע. מחד גיסא, חופש הביטוי משרת את מימוש האוטונומיה של הפרט הדובר. אולם, מאידך גיסא, הוא מסייע לחקר האמת מבחינת החברה בכללותה, וכן מהווה מרכיב חיוני של השיח הדמוקרטי (ראו גם: אילנה דיין-אורבך "המודל הדמוקרטי של חופש הביטוי" עיוני משפט כ 377, 384-379 (1996); גיא פסח "הבסיס העיוני של עיקרון חופש הביטוי ומעמדה המשפטי של העיתונות" 895 משפטים לא 895, 911-897 (2001); ראם שגב חופש הביטוי – הצדקות וסייגים 128-88 (2008)). אכן, ההחלטה שלא לאפשר לאסיר להתראיין מגבילה את חופש הביטוי שלו. אולם, בה במידה היא מטילה הגבלה על העברת מסרים מטעמו לאחרים – לעיתון, ובהמשך לכך לקוראיו, ואף לקהל הרחב יותר שהדברים עשויים להגיע לאוזניו. לא אחת דברים אלה עשויים להיות קשים ומקוממים מבחינת הציבור. ודאי שאלה הם פני הדברים גם במקרה שבפנינו. האסיר ברגותי הורשע בעבירות חמורות, ובהן העבירות החמורות שבספר החוקים – מעשי רצח. עם זאת, במישור ההגדרתי ומבחינת קביעתה של מסגרת הדיון – שרק היא העומדת לדיון בפנינו כעת – האיסור לקיים עמו ראיון משליך גם על יכולתם של אחרים, ובכללם העיתון עצמו, לקבל מידע, לעבד אותו ולהשתתף בשיח שעליו הוא מבוסס. אם כן, בנסיבות העניין, ההחלטה שהתקבלה פוגעת גם בזכותו של העיתון, ולא רק בזכותו של האסיר (וזאת מבלי לחוות דעה בשאלה האם פגיעה זו היא מוצדקת, היא השאלה שהעיתון מבקש להעמיד לביקורת שיפוטית). ברוח זו, גם באנגליה קיים בית המשפט ביקורת שיפוטית על החלטה לסרב לריאיון שביקש ה-BBC לקיים עם חשוד בפעילות טרור שהיה כלוא באותה עת בבריטניה (ראו: British Broadcasting Corporation v. Secretary of State for Justice [2012] EWHC 13 (Admin)). יצוין כי ההפניה בהקשר זה היא לא לתוצאה האופרטיבית של פסק הדין, אלא לכך שזה נסב על גופה של המחלוקת, כפי שאני סבורה שגם עלינו לעשות.

5. עידוד לעיתונות חוקרת ויוזמת – אחד התנאים להגנה על חופש הביטוי הוא פעילות אקטיבית של כלי התקשורת לייזום של תחקירים וראיונות, ולא רק עיסוק בפעילות "מגיבה". תפקידה של התקשורת אינו מתמצה במתן במה למסרים המגיעים מכיוונם של גורמים מעוניינים. ההיפך הוא הנכון: תפקידה הוא לחקור ולהציע ידיעות ורעיונות חדשים לצרכני התקשורת, ובדרך זו לחברה כולה. השאלה החשובה אינה האם האסיר עצמו שש "להציע את מרכולתו" אלא האם כלי התקשורת מעוניין ליזום את התחקיר או הריאיון, ולכן לפעול לקידומו. התפיסה לפיה האסיר הוא בהכרח הגורם המוביל, המוציא והמביא, בכל הנוגע לראיונות עמו אינה משקפת, לשיטתי, את האופן שבו יש לתפוס את תפקידם של כלי התקשורת בזירה הציבורית המורכבת בת ימינו (ראו עוד: יצחק זמיר "העיתונות הכתובה – כוח וביקורת" משפט וממשל ו 179, 181 (2001)). ניסיון החיים מלמד כי לא אחת ידיעות חדשותיות חשובות ופורצות דרך (מבלי לחוות דעה לגבי המקרה דנן, כמובן) באו לעולם דווקא באמצעות ראיונות יזומים על ידי כלי התקשורת אשר "דרבנו" את המרואיינים להסכים ולמסור להם מידע, אף בניגוד לרצונם הראשוני של המרואיינים.

6. זכות העמידה של צד שלישי גם בהעדר פגיעה ישירה בו בשאלות חוקתיות חשובות – על כך יש להוסיף כי לפי פסיקתו הברורה של בית משפט זה, אפילו לא היינו נדרשים לפגיעה העצמאית בזכותו של העיתון, הוכרה זכות העמידה של צדדים שלישיים, גם כאשר הנפגע הישיר נמנע מהגשת עתירה – כאשר היא נסבה על סוגיה חוקתית בעלת חשיבות רבה (ראו: בג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(2) 62, 70 (2003); בג"ץ 6972/07 לקסר נ' שר האוצר, פסקה 24 (22.3.2009)). אם כן, אפילו לא העיתון היה העותר, ייתכן שהיה מקום לאפשר ביקורת שיפוטית על החלטה מסוג זה על יסוד עתירה של גורם אחר. מן הראוי להזכיר, כי כבר לפני יותר משלושה עשורים דן בית משפט זה לגופה בעתירה שנסבה על החלטתו של הוועד המנהל של רשות השידור שלא לשדר ראיונות יזומים עם "אישי ציבור, המזוהים כמי שרואים באש"ף נציג בלעדי או לגיטימי של הערבים היושבים ביהודה, שומרון ועזה" (בג"ץ 243/82 זכרוני נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד לז(1) 757 (1983)). גם באותו עניין התמקד העותר באינטרס הציבורי המובהק בקבלת המידע מהיבטו של הציבור בישראל, להבדיל מן האינטרס של הדוברים עצמם. ראוי להוסיף כי באותו עניין המדינה נמנעה מלטעון כנגד מעמדו הדיוני של העותר, ועם זאת צוין בפסק הדין כי "גם אם אין זו עתירה פרטית, עדיין ראוי העותר במקרה זה לזכות עמידה לפנינו, אפילו התייצבותו היא על-פי עתירה ציבורית מובהקת" (שם, בעמ' 763). בענייננו, לנוכח האמור לעיל, הדברים נאמרים במידה רבה למעלה מן הצורך.
7. סימטריה פוטנציאלית באפשרות להגיש עתירות בעניינם של אסירים – שיקול נוסף שניתן להזכיר בהקשר זה נוגע לכך שקיימים מקרים אחרים שבהם החלטות הנוגעות לאסירים מהוות בסיס להגשת עתירות לבג"ץ של צדדים שלישיים. כך למשל בבג"ץ 2245/06 ח"כ דוברין נ' שרות בתי הסוהר (13.6.2006) נדרש בית המשפט לעתירה של חברי כנסת נגד ההחלטה לאפשר ליגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה רבין ז"ל, להביא ילדים לעולם. העתירה הוגשה במקרה זה נגד החלטה של שירות בתי הסוהר. באופן תיאורטי, ניתן להעלות על הדעת מקרה דומה שבו החלטה בעניינו של האסיר ברגותי הייתה עשויה להוות נושא לעתירה בעלת אופי ציבורי שהייתה מוגשת אילו בקשתו הייתה נענית. גם בכך יש משום שיקול תומך שלא לדחות את העתירה על הסף, קל וחומר מקום בו העתירה הוגשה על-ידי העיתון הנפגע באופן ישיר מההחלטה של שירות בתי הסוהר.

8. החשש מפני העקיפה של דרך המלך ו"קיצור דרך" לעתירות אסירים – נותרת אפוא השאלה: ומה באשר לחשש מפני "היפוך היוצרות" כך שבכל מקרה של קשר בין אסיר לבין כלי תקשורת יעדיפו הנוגעים בדבר את הערוץ הקצר של הגשת עתירה לבג"ץ, במקום ללכת בדרך הארוכה יותר של הגשת עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי (שעל פסק הדין הניתן בה ניתן להגיש רק בקשת רשות ערעור לבית משפט זה)? אינני מקילה ראש בחשש זה, ואף אין לומר שאין בו ממש. אולם, את הקושי הכרוך בצורך להידרש לעתירות כאלה יש לעמת אל מול החשש שיהיו החלטות הנוגעות לריאיון עם אסירים שלא יהיו כפופות כלל לביקורת שיפוטית, בשל בחירתו של האסיר הנוגע בדבר, מטעמיו הוא (שעשויים להיות מגוונים), שלא לעתור כנגד ההחלטה. זאת, על-אף שייתכן כי לציבור יש אינטרס בקבלת המידע הנוגע אליו, אינטרס חשוב ומובחן מזכותו של האסיר עצמו. מצב שבו נחסמת הדרך לביקורת שיפוטית במקרים מסוג זה יוצר תקלה חמורה יותר. ומן העיקרון אל המעשה: אם מתעורר הקושי שעתירות מטעמם של כלי תקשורת "יקצרו" דרכם של אסירים ואף יעמיסו על בג"ץ – התשובה לכך יכולה להימצא בתיקון חקיקה שיאפשר גם לכלי התקשורת להביא את עתירתו בעניין כזה בפני בית המשפט המחוזי. אולם, כל עוד הדבר לא נעשה, סמכותו הכללית של בג"ץ בעינה עומדת, וחשוב שניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרים המתאימים. ועוד יש לומר: לפחות בעת הזו, לא הונחה בפנינו תשתית כלשהי לקושי של עתירות רבות העומדות בשער – בשל הימנעות מהגשת עתירות אסירים ו"התגייסות" של כלי תקשורת לנקיטת הליכים משפטיים במקומם.

9. שיקול הדעת של בג"ץ – לבסוף, חשוב לזכור ולהזכיר כי שיקול הדעת של בג"ץ לעולם עומד. במקרה שבו מכלול הנסיבות יצביע על שימוש לרעה בכלי של הגשת עתירה לבג"ץ כמעין מעקף להגשת עתירה על-ידי האסיר בית המשפט יוכל לתת את המשקל המתאים לכך.

מן הכלל אל הפרט

10. אני סבורה כי מכלול הנסיבות מצביע במקרה זה על כך ששומה עלינו להמשיך את הטיפול בעתירה זו, ולא לדחותה על הסף. בשלב זה, אינני סבורה שעלינו לקבוע אמות מידה קשיחות ביחס לעתירות שנסבות על סירוב לאפשר לאסיר להתראיין. די לנו בכך שנתבונן במאפיינים של מקרה זה: היוזמה לראיון בנסיבות העניין הייתה של עיתון "הארץ" לאורך כל הדרך, ולא מתעורר אפוא חשש לשימוש לרעה בהליכי המשפט ככל שהדברים נוגעים בו.

11. על כן, אם דעתי הייתה נשמעת היינו מורים לעותר להגיש עתירה מתוקנת על מנת שנדון בה לגופה. אין בדברי אלה כדי להעיד מהי התוצאה שאליה הייתי מגיעה אילו העתירה הייתה נדונה. אנו נמצאים בשלב "עוברי" של ההליך, ועמדתי היא שאל לנו לקטוע אותו באיבו.

ת

הוחלט כאמור ברוב דעות בפסק דינו של השופט י' דנציגר אליו הצטרף השופט א' שהם, כנגד דעתה החולקת של השופטת ד' ברק-ארז.

ניתן היום, ‏י"ט באדר ב התשע"ו (‏29.3.2016).

ת


מעורבים
תובע: הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ
נתבע: שירות בתי הסוהר
שופט :
עורכי דין: