ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין זלץ איתמר נגד הוד ראובן :

החלטה בתיק ע"א 1843/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

לפני: כבוד השופט י' דנציגר

המבקש:
זלץ איתמר

נ ג ד

המשיבים:
1. הוד ראובן

2. גירון בן ציון

3. גירון יישומים עסקיים בע"מ

4. רימס אינטרנשיונל בע"מ

5. רימס בע"מ

6. ש.נ איתמר מגמות בע"מ

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 39733-09-12 מיום 20.1.2016 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' קרת-מאיר

בשם המבקש: עו"ד טל בוטל-שפיס; עו"ד תומר שזר
בשם המשיב 1: עו"ד רוני קרדונר
בשם המשיבים 3-2: עו"ד נמרוד גרון

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 39733-09-12, שניתן ביום 20.1.2016 על ידי השופטת ד' קרת-מאיר.

רקע

1. הרקע לסכסוך נעוץ בחברה שנוסדה על ידי שלושה שותפים (להלן: החברה): המבקש (בעל 50% מהון המניות המונפק בחברה), המשיב 1 (להלן: הוד) (בעל 40% מהון המניות) והמשיבה 3, חברה בבעלותו של המשיב 2 (להלן: גירון) (בעלת 10% מהון המניות). המבקש והוד היו דירקטורים בחברה והיו ערבים לה בערבות אישית בלתי מוגבלת. בנוסף, להבטחת התחייבויות החברה מול הבנקים, שיעבד המבקש את זכויותיה של רעייתו בנכס מקרקעין; ואילו הוד העמיד באמצעות רעייתו ערבות של 70,000 דולר. הוד הגיש תביעה נגד המבקש, בה טען כי הלה הבריח את פעילותה ונכסיה של החברה לחברה חדשה שהקים ואשר נמצאת בבעלותו (להלן: החברה החדשה), ובכך הפר את חובותיו על פי דין והותיר אותו אחראי לחובות החברה. המבקש הגיש תביעה שכנגד למתן סעד כספי, שבה טען כי קריסת החברה היא תוצאה של התנהלות רשלנית של הוד וגירון, כי אלו נטשו את החברה והמבקש נותר להתמודד לבד עם חובותיה לבנקים, לפני שקרסה סופית. כן טען המבקש כי הוד וגירון לא רצו חלק בחברה החדשה.

2. בית המשפט המחוזי קיבל בחלקה את תביעתו של הוד ודחה את התביעה שכנגד שהגיש המבקש. נקבע כי אין כל ראיה לגרסת המבקש, כי גובשה בין השותפים הסכמה שלפיה יקבל המבקש את פעילותה ונכסיה של החברה לידיו, תוך ששותפיו נושאים בחובותיה יחד עמו, מבלי שהם שותפים לחברה החדשה. נפסק כי גם אין כל היגיון עסקי-כלכלי בעסקה זו. בפועל, הקים המבקש באופן עצמאי חברה חדשה בבעלותו, שאליה העביר את פעילות ונכסי החברה. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המבקש כי שילם מכספו הפרטי את חובותיו ואת חלקיהם של הוד וגירון בחובות החברה. נקבע כי בניגוד לעדותו של המבקש, מהראיות עולה כי חובות החברה לבנקים לא שולמו על ידי המבקש בלבד, אלא גם על ידי הוד (נקבע כי הערבות שהעמיד הוד בסך 70,000 דולר חולטה על ידי בנק הפועלים ובנוסף הוא חויב לשלם גם בגין חוב החברה לבנק לאומי). בית המשפט קבע כי התנהלותו החד-צדדית של המבקש עולה כדי קיפוח המיעוט, תוך הפעלת כוח השליטה וזכויות החתימה שבידו. כמו כן, התנהלותו לוקה בחוסר תום לב, שבו חב בעל מניות ובעל שליטה בפרט כלפי יתר בעלי המניות בחברה. בית המשפט קבע כי אין מקום לפסוק את הסעד שהתבקש במקור על ידי הוד (רכישת מניותיו בחברה במועד העברת הפעילות לחברה החדשה או קבלת מניות בחברה החדשה), אלא פסק לטובתו סעד כספי, שלפיו יחויב המבקש בהשבת הערבות שחולטה (70,000 דולר כשווים בשקלים ביום החילוט, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה) ובהשבת כל סכום ששולם על ידי הוד במסגרת הליכי ההוצל"פ שהתנהלו מול בנק הפועלים ובנק לאומי. עוד ניתן צו המצהיר כי הוד אינו חב בחוב כלשהו של החברה כלפי צדדים שלישיים. כן חויב המבקש בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ש"ח לטובת הוד ובסכום זהה לטובת גירון והמשיבה 2 (ביחד).

3. המבקש מערער על פסק הדין ובמקביל מבקש לעכב את ביצועו, ובכלל זה לעכב את השבת כספי הערבות שחולטה, לעכב את השבת הכספים ששילם הוד לבנק לאומי ולעכב את תשלום ההוצאות שהוטלו על המבקש בפסק הדין. לטענתו, מצבו הכלכלי של הוד הוא בכי רע. זאת הוא סומך על הצהרתו של הוד בחקירה נגדית בבית המשפט המחוזי כי אין לו כסף לשלם את חובותיו וכי נפתחו נגדו תיקים בהוצל"פ, במסגרתם נפסק לו צו תשלומים מינימאלי בסך 150 ש"ח לחודש. מכאן, כך טוען המבקש, שקיים חשש כי הוד לא יוכל להשיב לו את הכספים ככל שהערעור יתקבל, ועל כן יגרם לו נזק בלתי הפיך. המבקש מטעים כי מדובר בסכום "עצום" שעומד על מאות אלפי שקלים. עוד טוען המבקש כי סיכויי הערעור טובים, בין היתר, משום שבית המשפט המחוזי פסק להוד סעד כספי, כאשר סעד זה כלל לא נתבע, לא שולמה בגינו אגרה, והמבקש לא התגונן נגדו. לדבריו, בית המשפט הוציא תחת ידו פסק דין אופרטיבי-כספי כשכל שנתבע הוא סעד הצהרתי ובכך שגה.

4. הוד מתנגד לבקשה וגורס כי אין כל עילה להתערב בפסק דינו המנומק והמפורט של בית המשפט המחוזי ולפיכך סיכויי הערעור נמוכים. לטענתו, המבקש מעלה בערעורו טענות עובדתיות "ממוחזרות" שאין להן אחיזה בעובדות. בנוגע לטענת המבקש בדבר מתן סעד שלא נתבע, טוען הוד כי בית המשפט היה מוסמך לפסוק את הסעד שנפסק וכי בכתב התביעה התבקש סעד זה במפורש. כמו כן, הסעד שנפסק יכול להינתן גם במסגרת העילה של "קיפוח המיעוט", שנכללה בכתב התביעה. עוד טוען הוד כי במקרה דנן לא מתקיימים החריגים המצדיקים עיכוב של פסק דין כספי. המבקש לא טען כי מצבו הכלכלי שלו עצמו מצדיק זאת. אשר למצבו הכלכלי של הוד, נטען כי הטענות שמעלה המבקש הן מקוממות בהתחשב בכך שתיקי ההוצל"פ שנפתחו נגדו מקורם בהתנהלותו חסרת תום הלב של המבקש, שהיה צריך לשאת בחובות החברה בעצמו. נוסף לכך דווח כי לאחר שניתן פסק הדין, הוא הגיע להסכמה עם בנק לאומי, שילם סך של 30,000 ש"ח ותיק ההוצל"פ נסגר.

5. גירון והמשיבה 2 טוענים כי הסעדים שעיכובם התבקש קשורים אך בהוד, כאשר אין בבקשה טענה כלשהי בהתייחס להוצאות שנפסקו לטובתם. כן נטען כי סיכויי הערעור קלושים וכי המבקש לא הרים את הנטל המוגבר המוטל עליו להצדיק עיכוב ביצוע של חיוב כספי.

דיון והכרעה

6. כידוע, נטיית בית המשפט היא שלא לעכב חיובים כספיים, לרבות חיוב בהוצאות משפט, אלא במקרים חריגים ביותר [ראו למשל: ע"א 1970/14 פנץ נ' יצחקי, פסקה 4 (7.10.2014); ע"א 94/13 מדינת ישראל נ' המנוח אל סעדי מחמוד ז"ל, פסקה 13 (3.4.2013) והאסמכתאות שם]. לא מצאתי לחרוג מהכלל האמור, בכל הנוגע לחיוב המבקש בהוצאותיהם של גירון והמשיבה 2 בסך כולל של 30,000 ש"ח. צודקים גירון והמשיבה 2 בטענתם כי הבקשה מכוונת למעשה לעיכוב הסעדים הנוגעים להוד. בבקשה לא צוין כל טעם שיש בו כדי להצדיק את עיכוב תשלום ההוצאות בכל הקשור בגירון ובמשיבה 2. הבקשה נדחית אפוא בהתייחס לגירון ולמשיבה 2.

7. אשר לסעד הכספי וההוצאות שנפסקו לטובת הוד; סבורני כי הפתרון הראוי במקרה הנוכחי הוא בהפקדת חלק מהסכום שנפסק לטובת הוד בקופת בית משפט זה עד להכרעה בערעור. שני טעמים מרכזיים לכך. ראשית, במישור מאזן הנוחות; הרי שהוד לא הכחיש בתגובתו לבקשה כי הוא מתמודד עם קושי כלכלי, כפי שהצהיר בחקירתו בבית המשפט המחוזי, ולא הכחיש את הטענה כי יקשה עליו להשיב את הסכומים, היה והערעור יתקבל. תחת זאת, התמקד הוד בטענה כי מקור הקושי הכלכלי הוא בהתנהלותו המקפחת של המבקש. עם זאת, הוד דיווח כי מאז ניתן פסק הדין, הוא "סגר" את החוב לבנק לאומי בסכום של 30,000 ש"ח. המסקנה המסתמנת היא כי אין זה ברור אם יהיה ביכולתו של הוד להשיב את הסכומים, ככל שהערעור יתקבל, בשים לב לכך שמדובר במאות אלפי שקלים.

שנית, במישור סיכויי הערעור; מבלי להביע עמדה מחייבת, התרשמתי כי לכאורה אכן מתעורר במקרה דנן קושי מסוים בכך שבית המשפט פסק לטובת הוד סעד כספי, כאשר בכתב התביעה התבקשו על פניו סעדים הצהרתיים בלבד ובהתאם לכך שולמה האגרה. עיון בכתב התביעה אינו מעלה מסקנה חד-משמעית בעניין זה, כאשר מצד אחד התבקש סעד המחייב את המבקש לשלם את כלל החובות שיש לצדדים שלישיים כלפי החברה (פסקה 15.1 לכתב התביעה); אך מצד שני, צוין במפורש כי התביעה כוללת רק סעדים הצהרתיים וצווי עשה והתובע שומר לעצמו את הזכות להגיש גם תביעה כספית (פסקה 60 לכתב התביעה). אמנם עילה של "קיפוח המיעוט", שאין חולק כי נכללה בכתב התביעה, עשויה לזָכות בסעד כספי, אך הרושם המתקבל הוא כי התביעה הוגשה כתביעה הצהרתית ובהתאם להנחה זו שולמה האגרה.

בהתחשב באמור, סבורני כי יהיה זה נכון להיעתר לבקשה באופן חלקי בלבד, כך שכספי הערבות שחולטה על ידי בנק הפועלים (70,000 דולר כשווים בשקלים ביום החילוט, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום החילוט) יופקדו עד ליום 4.4.2016 בקופת בית משפט זה, עד להכרעה בערעור; בעוד שיתר הכספים שנפסקו לטובת הוד (סכום ההוצאות בסך 30,000 ש"ח והסכומים ששילם הוד במסגרת הליכי ההוצל"פ שהתנהלו נגדו על ידי בנק לאומי ובנק הפועלים, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל) יועברו לידי הוד ללא דיחוי, בהתאם להוראות פסק הדין. דומני כי תוצאה זו מאזנת כראוי בין ההלכה הנוהגת שלפיה אין מעכבים בדרך כלל פסק דין המטיל חיוב כספי, לבין הקשיים המתעוררים במקרה הנוכחי, והכל בשים לב לגובה הסכומים שבהם מדובר.

המבקש יישא בהוצאות גירון והמשיבה 2 (ביחד) בסך של 5,000 ש"ח.

ניתנה היום, ‏י"ט באדר ב התשע"ו (‏29.3.2016).


מעורבים
תובע: זלץ איתמר
נתבע: הוד ראובן
שופט :
עורכי דין: