ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד ארמונד מיארה :

בפני: כבוד השופט א' א' לוי

המבקשת: מדינת ישראל

נגד

המשיבים: 1. ארמונד מיארה
2. איתן אטיאס
3. בנימין פינטו

בקשה רביעית להארכת מעצר לפי סעיף 62
לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-
מעצרים) התשנ"ו1996-

תאריך הישיבה: כ"ז בניסן התשס"א (20.04.01)

בשם המבקשת: עו"ד דפנה ברלינר

בשם המשיב 1: עו"ד אביגדור פלדמן

בשם המשיב 2: עו"ד שגיא זקס

בשם המשיב 3: עו"ד נחמן בטיטו

בבית המשפט העליון

החלטה

1. בין משיב 2 לאחר, דני ישראל (להלן: דני), פרץ סכסוך שבעקבותיו תקפו משיבים 1 ו2- את דני ואת חברו הרצל פור (להלן: המנוח). מספר ימים לאחר מכן נורו יריות לעבר בית המנוח, ועל פי הנטען, נעשה הדבר בשליחותם של משיבים 1 ו2-, ומתוך כוונה לגרום למותם של דני והמנוח.

לשיאם הגיעו האירועים בתאריך 18.2.98, כאשר משיב 3 ירה לעבר המנוח וגרם למותו. הוא ניסה לירות גם לעבר דני, אך מזימתו סוכלה עקב תקלה שארעה בנשק.

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי המשיבים פעלו במסגרת קשר שקשרו לרצוח את דני והמנוח, והמדינה ייחסה להם עבירות של רצח, עשיית עסקה בנשק, קשירת קשר לבצע פשע, ונסיון לרצח. למשיבים 1 ו2- יוחסה עבירה נוספת של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, ולמשיב 2 גם עבירה של הדחה בחקירה.

2. כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בחודש אוקטובר 1999, ובית המשפט נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. שמיעתן של ראיות התביעה החלה בחודש אפריל 2000, ו12- ישיבות הוקדשו לעדות עד המדינה בלבד, וחקירתו הסתיימה רק בתאריך 10.9.00. הישיבות הבאות הוקדשו לשמיעת עדות חברתו של עד המדינה, ושלב זה הסתיים בחודש דצמבר 2000.

כבר בשלב זה אעיר, כי אף שבית המשפט קבע ישיבות רבות על מנת לקדם את הדיון, עוד במהלך שנת 2000, בפועל ירדו לטמיון ימי דיון לא מעטים, כאשר בכל פעם גורם לכך צד זה או אחר.

3. לנוכח המצב האמור, ומשחלפו ועברו להם תשעת חודשי המעצר הראשונים, פנתה המדינה לבית המשפט פעמיים, פעם אחת בחודש יולי ופעם נוספת בחודש אוקטובר 2000, בבקשה להאריך את מעצרם של המשיבים, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. בית המשפט נעתר לאותן בקשות תוך שהוא מביע משאלה שהדיון בעניין המשיבים יזורז, ויוקדשו לו ימי עבודה שלמים. ואכן, בראשית חודש ינואר 2001, קבע בית המשפט המחוזי 41 ישיבות נוספות, שהאחרונה בהן עתידה להתקיים בתאריך 15.7.01.

כפי שהכל צפו, לא די היה בהארכה השניה של מעצר המשיבים ועל כן הוגשה בקשה נוספת, שלישית במספר, אשר נדונה והוכרעה בתאריך 25.1.01, והבקשה המונחת בפני היא הרביעית באותו עניין.

4. העולה מהאמור הוא, שמאז הוגש כתב האישום בעניינם של המשיבים בסוף חודש אוקטובר 1999 ועד היום, חלפו כשנה וחצי, וספק בעיני אם ניתן יהיה להביא את ההליכים לסיומם בחודשים הקרובים. יותר מכך, להערכתי בקשה חמישית להארכת המעצר, ולו רק כדי לסיים את שמיעתם של עדי התביעה, היא כמעט בלתי נמנעת, ואלו הן נסיבות חריגות אשר בית המשפט מצווה לבחון אותן היטב בטרם יורה על המשך המעצר.

באי-כוח המשיבים התנגדו לבקשת המדינה, וכל אחד בדרכו הביע את הדעה שהגיעה השעה לשחרר את שולחו. את הדגש בטיעוניהם הם שמו על שניים:

א) חל כרסום בראיות התביעה לאחר עדותו של עד המדינה. אך לא על כך סברתי שיש לבסס את החלטתי, הואיל ואם סבורים באי-כוח המשיבים שבטיעון זה יש ממש, עליהם לבקש את הערכאה הראשונה לבחון את העניין.

ב) מעצרם של המשיבים נמשך באופן בלתי סביר, וגם בתקופה לה עותרת המדינה הפעם, לא ניתן יהיה לסיים בה אפילו את שמיעתם של עדיה.

5. אודה כי ההכרעה בבקשה זו גרמה לי להתלבטות, שהרי ההוראה "המובילה" בתחום זה היא זו הכלולה בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), לאמור: "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת הדין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה" (ראה בש"פ 1150/01, בש"פ 7833/99).

זאת ועוד, ככל שתקופת המעצר הולכת ונמשכת, הולכת וגוברת זכותם של המשיבים לחרות, ומאידך הולך ופוחת משקלם של אותם נימוקים שעמדו בבסיס ההחלטה הראשונה לעצור אותם. אכן, שרירה וקיימת זכותו של הציבור להגנה מפני מסוכנותם של המשיבים, כפי שהיא עולה מעובדותיהם של האירועים המיוחסים להם בכתב האישום. לא זו אף זו, אינטרס ציבורי חשוב אחר הוא שההליכים המשפטיים יתנהלו כסדרם וללא חשש שהמשיבים יפעלו לשיבושם, למשל

על ידי השפעה על עדים או בריחה מאימת הדין. אך באותה מידה צריך לדרוש מעושי דברו של הצבור ואלה שנועדו להגן עליו, לעשות הכל כדי להביא את ההליכים לסיומם, וביעילות המרבית.

בענין זה אני שותף לתחושה אותה הביע כבוד השופט טירקל בבש"פ 7441/00, שלא נעשה די לייעל ולהחיש את ההליכים. טרוניה זו אינה מופנית רק לבית המשפט, שהרי העומס המוטל על בתי המשפט המחוזיים מוכר לי היטב, אלא גם לבאי-כוח הצדדים שעל פי התרשמותי גרמו, כל אחד מטעמים שגם אם היו מוצדקים בפני עצמם, לביטולם של ימי דיון לא מעטים. לא נעלמה מעיני מורכבותו של התיק הנוכחי ומספרם הגדול של העדים, אך חרף כל אלה מצווים הכל לתת את ידם לזירוז ההליכים, הואיל ואלה כרוכים בתוצאה הקשה של מעצר המשיבים במשך תקופה ממושכת ועוד בטרם הוכרע דינם, דבר הנוגד את רוחו ומטרתו של חוק המעצרים החדש.

על אף האמור, לא סברתי שהגיעה השעה לדחות את בקשת המדינה ולהורות על שחרור המשיבים. המעשים אשר יוחסו להם הינם חמורים מאין כמותם, ומעידים על הסכנה הטמונה בהם אם יהלכו חופשי בטרם הופרכו הראיות המפלילות הניצבות נגדם.

יותר מכך, המשיבים הם בעלי עבר פלילי מכביד, וגם נתון זה הוא מהסממנים המובהקים למסוכנות, אשר שלובה עתה גם בחשש של הימלטות מאימת הדין.

לאור כל האמור אני נעתר לבקשה, ומאריך את מעצר המשיבים ב90- ימים החל מיום 24.4.01 או עד למתן פסק-דין בת"פ 965/99 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הכל לפי המוקדם.

ניתנה היום, ל' בניסן התשס"א (23.04.01).

_________________
העתק מתאים למקור 01030090.O02 /אז
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-XXXX444


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: ארמונד מיארה
שופט :
עורכי דין: