ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב לומקין ד"ר נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט י' אנגלרד

המערער: יעקב לומקין ד"ר

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט
המחוזי בירושלים מיום 23.8.00 בת"פ 323/98
שניתנו על ידי כבוד השופטים מ' נאור, מ'
ארד, וצ' זילברטל

בשם המערער: עו"ד תיאודור אורין

בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופטת ד' ביניש:

1. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בעבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק" או "חוק העונשין") ועשיית מעשים מגונים, עבירה לפי סעיף 348(א) לחוק, בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(2) לחוק, וגזר עליו עונש של שבע שנות מאסר, מתוכן חמש שנים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על תנאי שלא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה על סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין. על הכרעת הדין בלבד הוגש הערעור שלפנינו.
כתב האישום יחס למערער שני אישומים. האישום הראשון נסב על אירוע שארע ביום 16.4.98 ובמהלכו, לפי הנטען, ביצע המערער מעשי אינוס ומעשים מגונים במתלוננת א'. האישום השני נסב על סדרה של מעשים שלפי הנטען היו מעשי אינוס ומעשים מגונים שביצע המערער במתלוננת י' במהלך החודשים אוקטובר 1998 עד פברואר 1999. התשתית העובדתית לאישומים מצויה בגירסאותיהן של שתי המתלוננות אשר בית המשפט קמא האמין להן; להלן נביא את עיקרי העובדות העומדות בבסיס הרשעתו של המערער, כפי שהובאו בפסק-דינו של בית המשפט קמא וכפי שהן עולות מעדויותיהן של המתלוננות:

העובדות

2. המערער הינו רופא, אשר ניהל מרפאה פרטית בירושלים שבמסגרתה העניק טיפולים של "רפואה משולבת" - קונבנציונלית ואלטרנטיבית. שתי המתלוננות, סטודנטיות צעירות שהגיעו למרפאה על-מנת לקבל טיפול בבעיות רפואיות שסבלו מהן. כחלק מאמצעי הטיפול הייחודיים הותקנו במרפאה סאונה וג'קוזי.

המתלוננת א' סבלה מבעיות בקיבה. בעקבות המלצתן של דודתה וסבתה, אשר טופלו בידי המערער, הגיעה אף היא לטיפולו לאחר שטיפולים שעברה אצל רופאים אחרים לא הועילו לה. המערער המליץ לא' על טיפולים שונים ובהם טיפול בסאונה, אשר נקבע ליום 16.4.98. במועד זה, עת הגיעה א' למרפאה, ביקש ממנה המערער ללבוש בגד ים ולהיכנס יחד עמו לסאונה. לאחר מכן, לבקשתו של המערער הסירה א' את בגד הים. במספר הזדמנויות במהלך הטיפול ניסתה א' לכסות עצמה במגבת, אך המערער אסר זאת עליה בנימוק כי הדבר חוסם את זרימת הדם. המערער הורה לא' לשכב על דרגש בסאונה. במהלך הטיפול, המערער הסיר את חולצתו וכרך סביבו מגבת באומרו שחם לו, ובהמשך הסיר אף את מכנסיו ונשאר כשרק מגבת לגופו. המערער החל למשש את בטנה ואת פטמות שדיה של א'. הוא החל לעסות את רגלה וטען כי אינו מוצא את העורק וכי עליו להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה כדי למצאו. המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של א' והחל לעסותו בלוותו את מעשיו בהסברים רפואיים. בהמשך הטיפול ביקש המערער מא' לסובב אליו את גבה ולהתכופף ואז התבונן באיבריה האינטימיים ונגע בפי הטבעת שלה בטענו כי היא סובלת מטחורים. המערער הורה לא' להיכנס לג'קוזי וסירב לבקשותיה ללבוש את בגד הים או להסיט את הוילון. הוא הורה לה להסתבן, אך משהחלה לעשות כן החל לסבנה בעצמו באומרו שעליו ללמדה כיצד לעשות זאת. תוך כדי סיבונה של א' נגע המערער בישבנה. כשהחל לסבנה בין רגליה אמרה לו א' שהיא תעשה זאת בעצמה. כאשר יצאה א' מהג'קוזי ולבשה את בגדיה, נכנס המערער בעצמו לג'קוזי. א' המתינה למערער בחדר הטיפולים. בשלב זה, על פי עדותה, היא שמעה דפיקות על דלת הכניסה למרפאה ולאחר מכן שמעה שהמערער מדבר מספר מלים עם אדם כלשהו וחוזר למשרד. משראה המערער כי א' יושבת כשבגדים לגופה הוא גער בה על כך בנימוק כי היא חוסמת לעצמה את העורקים. הוא הורה לה לחלוץ את נעליה, להוריד את גרביה ולפתוח את חולצתה ואת חזייתה כדי שלא תחסום, כביכול, את זרימת הדם בעורקיה בהסבירו כי הדבר חשוב במיוחד אחרי הטיפול. המערער ביקש מא' לשכב על שולחן הטיפולים ולפתוח את מכנסיה כדי שיוכל לבדוק אם בטנה מזיעה, וכך תיארה המתלוננת א' בעדותה את שהתרחש בשלב זה של הטיפול:

"בשלב הזה הוא התחיל לשחק, לגעת לי בפטמות והוא אמר שזה קשור לבלוטת התריס כי בלוטת התריס משפיעה גם על התפקוד המיני או משהו כזה, ולכן הוא צריך לדעת עד כמה הפטמות שלי יכולות להיות... הוא התחיל לשחק איתם ואחר כך הוא עוד פעם הכניס יד לתוך המכנסיים שלי והתחיל לגעת לי באיבר המין. בשלב זה אמרתי לו שזה מאוד לא נעים לי, והוא אמר לי אל תדאגי, אל תדאגי, תעצמי עיניים ותירגעי, תעצמי עיניים ותירגעי, והייתי מאוד מאוד בלחץ. לא יכולתי כמובן לעצום עיניים ולא יכולתי להירגע ושאלתי אותו אם זה הכרחי לטיפול, והוא אמר, אז הוא לא אמר כלום, הוא פשוט הפסיק, הלך לשטוף ידיים ואז הוא אמר לי שאני לא צריכה לדאוג ושהוא כבר עשה ניתוחים גניקולוגיים מסובכים כבר לפני עשרים שנה כשאף אחד בארץ עוד לא ידע על מה מדובר".
(עמ' 12 לפרוטוקול ; ההדגשות הוספו).

א' שבה לביתה וכעבור כשעתיים סיפרה להוריה בסערת רגשות על קורותיה. למחרת שוחחה עם עורכת דין וכעבור מספר ימים ניגשה למרכז לנפגעות אונס. ב- 4.5.98 התלוננה א' במשטרה.

3. המתלוננת י' הגיעה לטיפולו של המערער לאחר שסבלה מבעיות בריאותיות רבות וממושכות ובעקבות המלצות חמות שקיבלה ממכריה. עקב תקופות ארוכות בהן שהתה בחו"ל לא עלה בידי י' בחודשים הראשונים לטיפול, לקבוע טיפולים רבים אצל המערער, אך היא שמרה עמו על קשר טלפוני שוטף ונועצה בו אף בעת שהותה בחו"ל. משרכש המערער את אמונה של י', שיתפה אותו י' בבעיות נוספות מהן סבלה, לטענתה, גם בתחום המיני. המערער, מצדו, חקר אותה על הרגליה המיניים והמליץ לה לאונן. החל מחודש אוקטובר 1998, מששבה י' לארץ, היא החלה לקבל טיפולים אצל המערער בתכיפות של מספר פעמים בשבוע. בעדותה המפורטת תיארה י' את שאירע במהלך טיפולים אלה:

"...הוא ביקש ממני לעלות על מיטת הטיפולים וביקש לבדוק אותי. בהתחלה הוא התחיל בבדיקה באיזור הבטן, אני כבר לא זוכרת בדיוק איך זה התקדם ומה קרה, אבל לאט לאט הוא התקדם ובדק את איזור המפשעה, שאחרי שהוא בדק את איזור המפשעה הוא התחיל עם האצבע שלו על הדגדגן שלי, והוא אמר שהוא צריך לעשות איזשהו טיפול. עכשיו אני לא זוכרת אם הוא אמר את זה מעצמו או שאני שאלתי, הוא אמר שזה טיפול שהכרחי ובסופו של דבר מה שקרה אני לא זוכרת איך אבל אני הייתי בלי בגדים כנראה שהוא ביקש ממני להתפשט. מה שכלל הטיפול הזה, הוא היה מאונן עם האצבע שלו ובדרך כלל עם יד אחת, עם היד הימנית... היד הימנית הוא היה מעסה לי את הדגדגן ועם היד השמאלית על השד והוא היה אומר שהוא צריך, הוא היה משתמש בכל מיני הסברים, הוא היה אומר שהוא צריך להגביר את זרימת הדם. אחרי זמן מה הוא היה מבקש ממני להמשיך עם האצבע שלי ואז הוא היה מכניס אצבעות... הוא היה מתחיל באוננות, אחר כך מבקש ממני לעבור ומכניס את האצבעות שלו, עכשיו הוא גם היה מדבר על זה שיש לי הידבקות בין הנרתיק לבין המעיים, ומה שהוא היה עושה הוא היה מכניס את האצבעות [לנרתיק שלי] ומעסה גם את הבטן במקביל והוא אמר לי שהוא כאילו משחרר את ההידבקות... כשהוא לא היה מעסה את הבטן הוא היה מעסה את השד השמאלי שהוא היה בעייתי באמת, הוא אמר שעוד פעם, להגביר את זרימת הדם בשביל לפתח את השד הזה. עכשיו, חלק מהפעמים, לפעמים, הוא היה מתכופף ומוצץ לי את השד, עוד פעם כי הוא היה אומר שצריך להגביר את הזרימה בשד. בחלק מהפעמים שניסיתי להגיד שגם אני יכולה לעשות, או משהו כזה, הוא היה אומר לי שהגוף שלי צריך להרגיש שיש שם גבר".

(עמ' 116-118 לפרוטוקול ; ההדגשות הוספו).

נוכח האמור בעדותה של י' לא נותר עוד ספק באשר לכוונותיו המיניות של המערער ובאשר להתייחסותו אליה ככלי שרת לסיפוק צרכיו המיניים, ואלו דבריה של י' בהמשך עדותה:
"היה פעם אחת שזה הגיע ממש לשיא, זאת אומרת שהוא לקח את היד שלו ושם אותה, לקח את היד שלי, סליחה, ושם אותה על המפשעה שלו, על הרוכסן וביקש ממני שאני יעשה, ואמרתי לו שאני לא מסוגלת והוא דיבר על זה שהוא גבר ושזה יזיק לו אם הוא מגיע למצב כזה והוא לא יכול להשתחרר לא יוכל להגיע לפורקן כלשהו ושזה מזיק לו אישית, ואני ממש לא הייתי מסוגלת, אני כבר הרגשתי שזה עובר כל גבול וכאן גם הרגשתי גם איזה בגידה בחבר שלי. אחר כך שם את היד שלי עוד פעם וביקש ואני לרגע עשיתי ולרגע הסטתי את היד, אני ממש לא הייתי מסוגלת ואחרי זמן מה הרגשתי פתאום רטיבות על הבטן שלי, והבנתי שהוא גמר עלי. בשלב הזה אני כבר התפרקתי לחלוטין, אני פשוט סובבתי את הראש שלי לקיר והתחלתי לבכות. וממש קיפלתי את עצמי ורעדתי כולי ובכיתי, והוא הלך והביא לי נייר והוא אמר שהוא נורא מצטער ושהוא יודע שזה לא בסדר ושזה לא יקרה עוד פעם".

(עמ' 119-120 לפרוטוקול).

זמן מה לאחר האירועים שתוארו לעיל החלה י' לקבל טיפולים מהמערער בסאונה ובג'קוזי. בעדותה תיארה י' את מהלך הטיפולים הנ"ל באופן דומה לתיאור שמסרה א'. כך, למשל, אף י' העידה כי כל אימת שרצתה לכסות את גופה, הורה לה המערער שלא לעשות כן על-מנת לאפשר "זרימה טובה בתוך האיברים". אף באשר לטיפול בג'קוזי העידה י', בדומה למתלוננת א', כי המערער התעקש לשפשף את גופה בעצמו. עם זאת, י' העידה כי בטיפולים שנערכו לה בסאונה ובג'קוזי המערער נמנע מלגעת באיבריה האינטימיים פרט לנגיעות שהם "לא מעבר למה שהייתי מצפה שגם רופא אחר יעשה" (עמ' 159 לפרוטוקול). י' המשיכה להגיע למרפאתו של המערער בתדירות גבוהה עד לראשית שנת 1999. בחודש פברואר 1999 התמעטו ביקוריה של י' אצל המערער עד להפסקתם המוחלטת, וזאת בשל נסיבות אישיות ומשפחתיות הקשורות במערער.

בחודש מאי 1999 התפרסמה באחד העיתונים כתבה בנוגע למתלוננת א' והתלונה שהגישה במשטרה נגד המערער. י' קראה את הכתבה והבינה שהמעשים שביצע בה המערער לא היו בגדר טיפולים רפואיים, אלא מעשים מיניים לשם סיפוק יצרו המיני. בעידודו של חברה, התלוננה י' במשטרה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בשני האישומים שיוחסו לו (למעט העובדה שבכל הקשור לאישום השני, המתייחס למעשים שבוצעו במתלוננת י', נמנע בית-המשפט מלהרשיע את המערער ב"עשר עבירות", כפי שצוין בכתב האישום, אלא העמיד את ההרשעה על כך ש"במספר הזדמנויות" ביצע המערער עבירות אינוס ומעשים מגונים). בפסק דין מפורט ומנומק ניתח בית המשפט קמא את גירסאות המתלוננות ואת גירסת המערער. בית המשפט התרשם כי המתלוננות שהעידו לפניו מסרו גירסאות מהימנות ובה בעת קבע כי גירסתו של המערער, אשר הכחיש הכחשה גורפת את ביצוע המעשים שיוחסו לו וטען שהמתלוננות בדו את הדברים מלבן, אינה משכנעת. דברים חדים וברורים אמר בית המשפט קמא בזו הלשון בסכמו את התרשמותו מעדויות המתלוננות:

"המתלוננות עשו רושם אמין. הן תארו את המעשים שביצע בהן הנאשם בפירוט רב ובעקביות, במתינות ובכנות. כל אחת מהן מסרה תיאור מלא וכרונולוגי של האירועים... עדויות המתלוננות מתונות ובלתי מוגזמות. בניגוד לנאשם, שניסה להכפיש את המתלוננות כדי לפגוע באמינותן, העידו המתלוננות באופן מתון ולא ניסו להגזים בדבריהן".

(עמ' 17-18 להכרעת הדין).

בהתייחסו לעדות המערער ציין בית המשפט קמא בהכרעת דינו, בין היתר, את הדברים האלה:

"עדות הנאשם איננה משכנעת. זו עדות מעורפלת, פתלתלה וחמקנית. במקום להעיד בצורה ברורה וישירה, השיב הנאשם תשובות לא ענייניות והטביע את דבריו בבליל של מינוחים והסברים רפואיים כביכול כדי ליצור ערפול ובלבול. הוא השתדל להכפיש את המתלוננות ולהציגן באור שלילי כדי לפגוע באמינותן, ובה בעת להגזים בערכו ובמקצועיותו".

[עמ' 21 להכרעת הדין].

בית המשפט קמא מצא חיזוק למסקנתו בדבר מהימנותן של המתלוננות בדמיון הקיים בתיאוריהן את המעשים שביצע בהן המערער. עוד מצא בית המשפט קמא כי גירסתה של א' נתמכת בעדויות הוריה על מצבה הנפשי הקשה מיד לאחר האירוע ובתקופה שלאחר מכן. אף ביחס למתלוננת י' התרשם בית המשפט קמא כי המעשים שבוצעו בה גרמו לה נזק נפשי כבד שבגינו נזקקה לטיפול פסיכולוגי. על כנות עדותה למד בית המשפט קמא, בין השאר, מהעובדה שהעידה כי העבירות שבוצעו בה אינן הטעם היחיד להיזקקותה לטיפול, אך היא ציינה כי הן בהחלט היוו טעם ממשי לכך (עמ' 136 לפרוטוקול).

בית המשפט קמא מצא תמיכות לגירסאות המתלוננות אף בגירסת המערער עצמו כפי שבאה לידי ביטוי בהודעה שנגבתה ממנו במשטרה ובעדותו בפני בית המשפט. כך, למשל, הפנה בית המשפט להודעת המערער במשטרה:

"שאלה: לדברי המתלוננת, אתה החדרת לאיבר מינה אצבע, האם זה נכון?
תשובה: יכול להיות כי אני בדקתי לה את פי הטבעת ויכול להיות שהכנסתי אצבע לאיבר המין שלה".

בעדותו בבית המשפט הכחיש המערער עובדה זו, כמו גם עניינים אחרים אשר הזכיר בהודעתו במשטרה, וטען כי השוטרת שגבתה ממנו את ההודעה לא דייקה ברישום (עמ' 210 לפרוטוקול). כאמור, בית המשפט קמא לא נתן אמון בעדותו של המערער ודחה את הסבריו אף בעניין זה.

בית המשפט קמא נתן דעתו אף לעדויותיהם של עדי ההגנה שהובאו מטעם המערער ומסקנתו היתה כי אין בהן כדי להועיל למערער. שניים מהעדים הובאו על סמך רישום ביומן המרפאה אשר הוגש לבית המשפט קמא ואשר עולה ממנו, לכאורה, כי במועד שבו טענה המתלוננת א' שהמערער ביצע בה את המעשים נכחו שני עדים אלה במרפאה. בית המשפט קמא קבע כי אף אם עדים אלה אכן הגיעו ביום האירוע למרפאתו של המערער אין בכך כדי לשלול את גירסתה של א'. זאת, משום ששעת הטיפול שנקבעה לאחד מהם היתה 12:00 בצהרים - שעה שבה כבר עזבה א' את המרפאה, וזאת אף לגירסת המערער עצמו, ואילו באשר לעד השני הוא הגיע למרפאה רק על-מנת ליטול תרופה כלשהי ובית המשפט קבע כי הדבר מתיישב עם עדותה של א' בדבר דפיקות שנשמעו על דלת המרפאה לקראת סיום הטיפול ושיחה שניהל המערער עם מן דהוא באותה עת. בהתייחסו לעדותה של ד"ר קרמר, שכירה במרפאתו של המערער, קבע בית המשפט כי ניכר בה שביקשה לעזור למערער גם במחיר עדות לא מדוייקת ועל כן נמנע מלבסס על עדותה ממצא כלשהו. עד הגנה נוסף היה רופא אשר ערך ברית-מילה למערער בבגרותו בברית-המועצות. בית המשפט האמין לעד זה כי אכן קיימים תפרים באיבר מינו של המערער אשר ניתן לחוש בהם, אך קבע כי אין בעובדה כי המתלוננת י' לא ציינה בעדותה כי חשה בהם בעת שנגעה באבר מינו כדי לפגום באמינות גירסתה.

בית-המשפט קמא דחה את טענתו החלופית של המערער כי אף אם אכן נעשו המעשים, אין להרשיעו בעבירות של אינוס ושל מעשים מגונים לפי סעיף 345(א)(2) לחוק - "בהסכמת האשה שהושגה במירמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה", היות שהמתלוננות הסכימו למעשים ורצו במגעים המיניים עמו וכלל לא סברו כי מדובר בחלק מהטיפול הרפואי. בית המשפט התרשם מעדויות שתי המתלוננות כי הן חשדו בטוהר כוונותיו של המערער כבר במהלך ביצוע המעשים, אולם המערער הצליח להערים להם ולשכנען, באמצעות ההסברים הרפואיים שסיפק למעשיו, שמדובר בטיפול רפואי.

דיון

5. כאמור, הערעור שבפנינו הוא על הכרעת הדין בלבד. בא כוח המערער טען בפנינו באריכות על פה, ולאחר שקיבל רשות לכך השלים את טיעונו על דרך של סיכומים בכתב שאף הם ארוכים ומפורטים עד מאוד. המשיבה השיבה לסיכומים אלה בסיכומים בכתב מטעמה. בטיעוניו בעל פה ובכתב סקר בא כוח המערער בפירוט רב את העדויות שנשמעו בפני בית המשפט קמא, תוך שהוא מפנה לסתירות ופרכות שקיימות, לטענתו, בעדויות המתלוננות ויש בהן, לדעתו, כדי להביא למסקנה שטעה בית המשפט קמא בנתנו בהן אמון. עוד ביקש בא-כוח המערער בטיעוניו לשכנענו כי גירסתו של המערער לפיה המתלוננות טפלו עליו עלילה, כל אחת מטעמה היא, היא גירסה אמינה וטעה בית המשפט קמא כאשר דחה אותה.

בחנו את טענותיו המפורטות של בא-כוח המערער אחת לאחת, והגענו למסקנה כי לא כל הטענות מחייבות התייחסותנו. בטענותיו העובדתיות העלה בא-כוח המערער פרטי פרטים כדי לשכנענו כי טעה בית המשפט במסקנתו המרשיעה. הפרטים והעובדות שהצביע עליהם בא-כוח המערער, אין בהם כדי להשפיע על תוצאות המשפט. חלקם משום שאינם יכולים לעמוד לנוכח האמון שנתן בית המשפט קמא בעדות המתלוננות, והדחייה שדחה את גירסת המערער; וחלקם משום היותם פרטים עובדתיים שגם אם נכונים הם, הרי אינם רלוונטיים להכרעה בשאלת אשמתו או חפותו של המערער.

6. בטיעוניו ביקש בא-כוח המערער כי נבחן את הראיות מחדש כערכאה דיונית נוספת, וזאת משום שלטענתו הסניגורים אשר ייצגו את מרשו בפני בית המשפט קמא לא עשו מלאכתם נאמנה והגנת מרשו קופחה. לעניין זה טען גם שהמערער נדרש לתת את עדותו בפני בית המשפט קמא מבלי שעבר הכנה ראויה לכך בעזרת סניגוריו משום שעדותו הוקדמה מהמועד המקורי שנקבע לה. עיינתי בפרוטוקולים ובטענות שנטענו על ידי שני הסניגורים שייצגו את המערער בבית המשפט קמא ולא מצאתי כל ממש בטענה לפיה הגנתו של המערער קופחה. עצם העובדה שקו ההגנה שבו נקטו סניגוריו הקודמים של המערער אינו לרוחו של סניגורו הנוכחי, אין בה כדי להביא למסקנה שהגנתו של המערער קופחה, ואין כל תשתית המצדיקה "פתיחת משפטו מחדש". הטענה כי המערער נקרא להעיד מבלי שקדמה לכך הכנה ראויה, אף היא אינה מבוססת. מקריאת פרוטוקול הדיון הרלוונטי עולה כי משנקרא המערער להעיד הודיע סניגורו לבית המשפט כי הסניגורים סברו שהמערער יעיד רק למחרת, אך הצהיר שהם מסכימים להעדתו בו ביום במידה שיוכרז על הפסקה בדיונים טרם מתן העדות. בית המשפט נעתר לבקשה והכריז על הפסקה (עמ' 175 לפרוטוקול). חזקה על הסניגורים המנוסים של המערער אשר ייצגוהו בבית המשפט קמא, שהקפידו על כך שלא יקופחו זכויותיו, ופרוטוקול הדיונים מעיד על עצמו כי ההליך התנהל כראוי. לא למותר לציין, כי במהלך עדותו של המערער הגישה ההגנה מסמכים ומוצגים שונים אשר המערער התייחס אליהם. אין, איפוא, בסיס לטענת המערער בעניין זה.

7. טרם נפנה לדון בטענות המערער לגופן נציין כי בא-כוח המערער הגיש לנו רשימה ארוכה ביותר של מכתבים, הודעות שנגבו במשטרה, קטעי עיתונות, ספרות מקצועית רפואית וחוות דעת רפואיות, רישומים רפואיים, תעודות על הכשרתו המקצועית של המערער ועוד, שאותם הוא מבקש להגיש לבית משפט זה כראיות נוספות. לא מצאנו כי קיים נימוק המצדיק קבלת ראיות נוספות אלו. את מרבית הראיות הנוספות ניתן היה להגיש בבית המשפט קמא. מכל מקום, אף אחת מן הראיות החדשות אין בה כדי להשפיע על תוצאת משפטו של המערער. לפיכך, איננו רואים לסטות מהכלל לפיו ערכאת הערעור לא תיזקק לראיות שיכולות היו להיות בפני הערכאה הדיונית ולא הוגשו לה [ראו: י' קדמי, "על סדר הדין בפלילים" (חלק שני) 1132-1138].

משהקדמנו דברים אלה, נפנה לדון בטענות המערער לגופן.

8. בא-כוח המערער הצביע על סתירות בעדותה של א' - הן סתירות בעדותה במשפט והן סתירות בין עדותה במשפט להודעתה במשטרה - הודעה אשר לא הוגשה לבית המשפט קמא ואשר בא-כוח המערער ביקש להגישה כראיה נוספת בערעור. לא מצאנו בעדות המתלוננת סתירות משמעותיות שיש בהן כדי להצדיק התערבות במסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא. עיון בפרוטוקול מלמד כי לא היו בעדותה של א' סתירות היורדות לשורש העדות. באשר לסתירות בין הודעתה של א' במשטרה לבין עדותה במשפט, פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מגלה כי סניגורו של המערער עימת את א', בחקירתה הנגדית, עם הודעתה במשטרה, אך בחר שלא להגישה, מטעמיו שלו. בהתייחסה להודעתה במשטרה, העידה א' כדלקמן:

"היה לי מאוד מאוד קשה. לא ידעתי מה בדיוק, ואני לא מוסרת הודעות במשטרה כל יום, וזה פעם ראשונה שסך הכל הייתי בתחנת משטרה בכלל ובאיזושהי חקירה ועוד פעם, אני אמרתי מה שהיה באותו רגע להגיד ויכול להיות שלא אמרתי את הכל...".

(עמ' 62 לפרוטוקול).

בית המשפט קמא התייחס בהכרעת דינו לטענות ההגנה בדבר הסתירות לכאורה בין גירסתה של א' בבית המשפט לבין הודעתה במשטרה, וכך קבע:

"הנאשם טוען בסיכומיו כי נתגלו סתירות בין עדות המתלוננת א' במשטרה לבין עדותה בבית המשפט. דא עקא, שהנאשם בחר לא להגיש את עדות המתלוננת לבית המשפט, אף לא לשם בחינת מהימנותה. זאת ועוד, הסתירות להן טוען הנאשם בסיכומיו, אפילו קיימות הן, אינן בנושאים מרכזיים אלא בעניינים שוליים שאין בהם כדי לפגום באמינות גרסת המתלוננת. באירוע מסעיר, הכולל פרטים רבים, אין תימה אם המתלוננת איננה זוכרת במדויק פרט שולי כלשהו".

(עמ' 27 להכרעת הדין ; ההדגשות הוספו).

ואמנם, אי ההתאמות בגירסתה של א' מתייחסות לעניינים שוליים שאין בהם כדי לערער את מהימנותה, במיוחד בהתחשב בכך שהודעתה של א' במשטרה נגבתה כשנתיים ימים טרם נקראה להעיד במשפטו של המערער. לא מצאנו, אפוא, כי יש מקום להתערבותנו בקביעתו של בית המשפט קמא בעניין זה.

בא-כוח המערער הוסיף וטען, כי אין לקבל את עדותה של א' משום שיסודה בעלילה שטפלה על המערער על רקע שימושה בסמים - בין בשל העובדה שהוא חשף את עובדת היותה משתמשת בסמים באבחנו זאת כמקור לבעיותיה הרפואיות, והיא, מצדה, חששה שהוא יחשוף עובדה זו בפני בני משפחתה והדבר ייוודע לאמה, ובין בשל העובדה שהשימוש בסמים כשלעצמו הוא שהביא את א' לבדות את התלונה מלבה. בא-כוח המערער סבור שבעניין זה היה על בית המשפט לקבל את גירסת המערער ואת גירסת עדת ההגנה, ד"ר קרמר, אשר העידה כי המערער סיפר לה שא' משתמשת בסמים ולדחות את גירסתה של א'. לטענת בא-כוח המערער בית המשפט קמא סירב לאפשר להגנה לחקור את א' על שימושה בסמים ובכך נפגעה הגנתו של המערער. לא שוכנענו כי יש ממש בטענות אלו. ראשית, יש לציין, כי אף ביחס למתלוננת י' טען המערער בבית המשפט קמא כי היא העלילה עליו משום חששה שהמערער יגלה לאמה כי היא שוכחת להביא את בגד הים ומקבלת טיפולים בעירום. בית המשפט קמא קבע כי הדמיון בין שתי "גירסאות העלילה" שהשמיע המערער רק מחזק את הרושם כי אין בסיס לטענותיו של המערער - שכן על פי הטענה בשני המקרים המניע לעלילה הוא בחששן של המתלוננות מפני גילוי פרטים אינטימיים לאימותיהן וההבדל הוא רק במניע לחשש (עמ' 26 להכרעת הדין). בהתייחסו לטענה בדבר שימושה של א' בסמים קבע בית המשפט קמא:

"טענותיו אלה של הנאשם היו בלתי אמינות. הן גם לא הועלו על ידו בהודעותיו במשטרה. הן לא הוצגו למתלוננות בעדותן. המתלוננת א' נשאלה אמנם בעדותה אם השתמשה בסמים , אך השאלה התייחסה בתחילה למועד בלתי רלבנטי ולאחר מכן נשאלה באופן כללי וסתמי בלבד. טענת הנאשם, כי המתלוננת אמרה לו שהיא משתמשת בסמים, כלל לא הוצגה לה (עמ' 39-41). על אף שהנאשם אמור היה כביכול לטפל בבעיית הסמים של המתלוננת א', הוא לא ידע לומר באילו סמים השתמשה המתלוננת. כאשר נשאל על כך בעדותו השיב שאיננו יודע מכיוון שהמתלוננת ציינה לפניו רק את שמות האנשים שעמם השתמשה בסמים ולא את סוג הסמים".

(עמ' 24-25 להכרעת הדין).

ואכן, עיון בפרוטוקול הדיון מלמדנו כי הסניגור ביקש לשאול את א' אודות שימושה בסמים בעת שהותה בטיול בהודו - טיול ממנו שבה כשנה וחצי לפני האירועים נשוא האישום וכמעט ארבע שנים טרם מועד עדותה. לכך סירב בית המשפט (עמ' 39-40 לפרוטוקול). בית המשפט התיר לסניגור לשאול את א' האם השתמשה בסמים בסמוך לאירוע במרפאתו של המערער, ולכך השיבה א' באופן חד-משמעי - "לא" (עמ' 40 לפרוטוקול). במקום אחר הספיקה א' לענות לשאלת הסניגור האם השתמשה בסמים בעת שירותה הצבאי טרם העיר לו בית המשפט על כך, ואף במקרה זה תשובתה היתה שלילית (עמ' 54 לפרוטוקול). אכן, כפי שקבע בית המשפט קמא, ההגנה נמנעה מלעמת את א' עם גירסתו של המערער כי א' עצמה סיפרה לו כי היא משתמשת בסמים מזה שנים ארוכות. ההגנה בחרה, מסיבות השמורות עמה, שלא לעמת את א' עם גירסתו של המערער ובמקום זאת לנסות ולחקור אותה על שימושה בסמים עת שהתה בהודו זמן רב לפני האירוע. בנסיבות אלה, קשה לראות כיצד נפגעה הגנתו של המערער בעניין זה באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לכך, יש להוסיף, כי כאשר נשאל המערער בחקירתו הנגדית על טענת הסמים זו היתה התייחסותו:

"ש: היא סיפרה באיזה סמים היא השתמשה?
ת: פה אני יכול לטעות, אני לא זוכר בדיוק.
ש: כל כמה זמן, מידי יום, פעמיים ביום?
ת: כי את מבינה, בכמה רגעים שהיא פעם ראשונה שהיתה אצלי היא יותר השתמשה בשמות של אנשים שהיא השתמשה איתם בסמים מהסוג של סמים.
ש: אבל השמות של האנשים לא כל כך מעניין את הרופא כמו שהשם של הסם צריך לעניין אותו לכאורה?
ת: לא יודע מה זה נותן לה, אבל היא אמרה מאיפה מקור הסמים האלו".

(עמ' 214-215 לפרוטוקול).

הנה כי כן, אף שהמערער טען כי האבחון הרפואי שערך לא' גילה את דבר שימושה בסמים, הוא לא היה מסוגל להשיב תשובה מניחה את הדעת לשאלות פשוטות שנשאל בעניין זה. התרשמותנו היא, אפוא, שבדין דחה בית המשפט קמא את גירסת המערער אף בעניין זה. כאמור, בית המשפט דחה גם את גירסת עדת ההגנה, ד"ר קרמר שהעידה בעניין זה בעיקר על סמך דברים שאמר לה המערער. בשלב זה של ההליכים, לאחר שנקבעו ממצאי מהימנות חד-משמעיים על ידי בית המשפט קמא, אין מקום כי נשוב וניזקק לטענות המערער בעניין זה.

נוסיף עוד, כי הטענה לפיה שתי מתלוננות שאין ביניהן כל קשרים, החליטו להעליל על המערער אינה מתיישבת עם ההגיון. אין זה סביר שהמתלוננות ישאו על גבן את התהליך הקשה של הגשת התלונה, החקירה ומסירת העדות בבית המשפט רק כדי שהמערער יימנע מלגלות פרטים מביכים אודותיהן - פרטים אשר לשיטתו של המערער ממילא נחשפו על ידו בטענות ההגנה שהעלה. לא ראינו, אפוא, כי יש בסיס לטענות בדבר עלילה כביכול שהעלילו המתלוננות על המערער ובדבר המניעים לעלילה זו, הן ביחס למתלוננת א' והן ביחס למתלוננת י'.

9. בא-כוח המערער טען עוד, כי הדמיון בין גירסאות שתי המתלוננות נובע מכך שי' הגישה את תלונתה רק לאחר שקראה את הכתבה בעיתון שבה תוארה תלונתה של א' ועל כן אין לראות בעדויות כמחזקות זו את זו, כפי שקבע בית המשפט קמא. י' לא הכחישה בעדותה כי קראה את הכתבה טרם הגישה את תלונתה וסניגורו של המערער בבית המשפט קמא חקר אותה על כך בחקירתו הנגדית:

"ש: עכשיו, מהדברים שלך עולה בעצם שאת קראת את הכתבה לפני שסיפרת לחבר שלך מה קרה, זה ברור?
ת: נכון, למרות שהכתבה, הדברים שקרו בכתבה לא היו דומים לדברים שקרו לי.
ש: למה, בכתבה לא היה מדובר על זרימת הדם? והחזרת הזיכרון?
ת: הדברים האלה כן.
...
ת: אבל אופי הדבר, אופי התקיפה אופי הזה לא היה אותו דבר. חוץ מהקטע של הקונוטציה המינית ושל ההסברים זה לא היה אותו דבר. אני גם כיום בקושי זוכרת מה היה כתוב בכתבה, בגלל ששנה עברה".

(עמ' 161-162 לפרוטוקול).

בית המשפט קמא התרשם שכל אחת מהמתלוננות מסרה גירסה עצמאית, אמינה ומשכנעת בפני עצמה, וקריאת עדויותיהן של המתלוננות מחזקת התרשמות זו. אין גם ממש בטענה כי גירסתה של י' מושפעת או "מועתקת" מגירסתה של א'. אמנם, קיימות נקודות דמיון לא מעטות בין שתי הגירסאות - שתי המתלוננות תיארו מעשים דומים שעשה בהן המערער, אשר לוו בהסברים דומים. אולם, בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לעורר חשד כי רק משום שהמתלוננת י' קראה את הכתבה בעיתון, החליטה להעליל על המערער עלילה. צדק בית המשפט קמא בקובעו כי בעובדה ששתי מתלוננות, שאין ביניהן כל קשר, התלוננו על מעשים מיניים דומים שביצע בהן המערער, יש כדי לבסס את המסקנה כי כל עדות מהווה חיזוק ממשי לדברי רעותה [ראו למשל: ע"פ 4009/90 מדינת-ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 304-305 ; ע"פ 3049/94 פלוני נ' מדינת-ישראל, פ"ד מט(4) 189, 194].

בא-כוח המערער חזר בפנינו על הטענה שנטענה בבית המשפט קמא לפיה לא יתכן שגירסתה של י' כי הניחה את ידה על אבר מינו של המערער נכונה, משום שלא הזכירה בעדותה את העובדה כי למערער יש תפרים באבר מינו. לטענתו, אילו באמת עיסתה י' את אבר מינו של המערער היא היתה חייבת להרגיש בקשרים ובבליטות שעליו. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא והוא נימק דחייתו זו בפרטים שמסרה י' בדבר האופן בו נגעה באבר מינו של המערער.

10. לא מצאנו ממש גם בטענות המערער כי השתהותן, לכאורה, של המתלוננות בהגשת תלונותיהן מעמידה בספק את מהימנות גירסאותיהן. באשר למתלוננת א', הרי שהיא חשפה את מעשי המערער בפני הוריה עוד באותו יום. בחקירתה הנגדית היא נשאלה באשר להשתהות של מספר ימים טרם הגישה תלונה רשמית במשטרה ולכך סיפקה הסברים מניחים את הדעת מהם עולה כי היא לא שקטה על שמריה והעיכוב נבע אך מהכנתה לתהליך הקשה שאותו התעתדה לעבור. אין ממש בטענת המערער כאילו הסתגרותה של א' בחדרה שעות ספורות לאחר האירוע, טרם סיפרה עליו להוריה, מעמידה בספק את מהימנותה. הסתגרותה בחדרה מובנת לאור המצב הנפשי הקשה שבו היתה שרויה מרגע שעזבה את מרפאתו של המערער. כאמור, גירסתה של א' בדבר מצבה הנפשי נתמכה אף בעדויות שני הוריה. באשר למתלוננת י', בא-כוח המערער חזר וטען בפנינו את שנטען בבית המשפט קמא כי תלונתה כבושה, משום שהמעשים שביצע בה המערער החלו עוד באוקטובר 1998 ואילו היא הגישה תלונתה רק בחודש מאי 1999. י' הסבירה בעדותה כי סברה שהמעשים שביצע בה המערער היו חלק הכרחי של הטיפול. לגירסתה, נוכח הבעיות הבריאותיות הקשות מהן סבלה, אשר לא נמצא להן מזור בטיפולים רפואיים אחרים ונוכח ההמלצות החמות שהמליצו מכריה על המערער, היא תלתה תקוות רבות בטיפול שהעניק לה והאמינה להסבריו הרפואיים על אף תחושתה הקשה נוכח המעשים שביצע בה. התלות הרבה שחשה י' כלפי המערער בכל הקשור לבריאותה היא שגרמה לה לקבל את הסבריו. רק כאשר קראה י' את הכתבה בעיתון התגבשה בה ההכרה החד-משמעית כי מעשיו של המערער לא היו חלק מהטיפול הרפואי ואז התלוננה. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי תלונתה של י' אינה עדות כבושה נטולת הסבר סביר. בא-כוח המערער לא הצביע על כל טעם של ממש מדוע עלינו להתערב בקביעה זו של בית המשפט קמא המעוגנת היטב בהתרשמותו הבלתי אמצעית מעדותה של י', אשר, כאמור, נחקרה ארוכות בעניין זה. (לעניין עדות כבושה השוו: ע"פ 6274/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 293 בעמ' 297).

11. טענה נוספת בפיו של בא-כוח המערער היא כי גירסאותיהן של המתלוננות נטולות כל הגיון משום שאין זה סביר שהן קיבלו את הסבריו הרפואיים של המערער למעשים שביצע בהן ואפשרו לו להמשיך בטיפול. במיוחד ציין בא-כוח המערער כי תמוהה העובדה שהמתלוננת י' המשיכה להגיע לטיפולים אצל המערער פעמים נוספות גם לאחר שלטענתה הוא ביצע בה את המעשים.

עיון בעדויות המתלוננות מלמד על חיבוטי הנפש הקשים שהיו מנת חלקן עת טופלו על ידי המערער במה שנחזה להיות טיפול רפואי. א' העידה כי לא עזבה את המרפאה ואפשרה למערער להמשיך בטיפול על אף סלידתה מהמעשים שביצע בה, משום שהתלבטה האם המעשים הם חלק מהטיפול הרפואי ומשום שקיבלה את מרותו של המערער כסמכות רפואית אשר בו תלתה את תקוותה להירפא ממכאוביה:

"... זה באמת היתה ההתלבטות שלי שפשוט לא הבנתי אם זה חלק מהטיפול או לא חלק מהטיפול, אולי אני לא מבינה אותו נכון, אולי אני לא בסדר... לא באתי לשם לא לטיפול לא של גניקולוג וגם לא לאיזשהו טיפול מיני או משהו כזה. עוד פעם, את נשלחת על ידי המשפחה, את חושבת ששולחים אותך למקום בטוח, הייתי כבר במצב שהגעתי לשם אחרי כל כך הרבה טיפולים ורופאים ואף אחד לא מצא מה הבעיה ובינתיים המשכתי לסבול, והייתי במצב שהייתי לגמרי בידיים שלו, כלומר הייתי במצב שכל מה שהוא היה אומר לי הייתי מאמינה לו, כי פשוט נמאס לי לסבול כך".
(עמ' 19-20 לפרוטוקול).

במענה לשאלות הסניגור בחקירת הנגדית, העידה א':

"...לא ידעתי מה להגיד לו, לא ידעתי אם זה חלק מהטיפול... באותו רגע מאחר והוא כל הזמן נתן הסברים רפואיים לכל העניין אני לא ידעתי מה להחליט".

(עמ' 23 לפרוטוקול).

"הייתי במצב, עוד פעם, שהייתי לכודה שמה, שמצד אחד קשה לי מאוד להאמין לו שזה טיפול רפואי ומצד שני לא הרגשתי שהמשפחה שלי לא יכולה לשלוח אותי למקום שיתנהגו איתי בצורה כזאת, והייתי לכודה שמה".

(עמ' 51 לפרוטוקול).

אף המתלוננת י' העידה על תחושותיה הקשות ועל התלבטויותיה ביחס ל"טיפולים" שהעניק לה המערער:

"היתה לי כל הזמן התלבטות אם זה משהו שהוא נכון ואם זה משהו שהוא דרוש, אני ככה, כי מצד אחד חשבתי, זאת אומרת היתה לי איפשהו התלבטות אם הוא עובד עלי בעיניים או שזה באמת טיפול שדרוש, ומצד אחד אמרתי אם אני מסרבת לטיפול הזה אז מצד אחד יכול להיות שיצאתי בסדר ואני לא נפגעת, ומצד שני יכול להיות שאני מפסידה את הטיפול היחיד שבאמת יכול לעזור לי והוא כל פעם הציג שרק הוא יכול להציל אותי, והוא סיפר על מטופלים אחרים, חולי סרטן שלו שרק הוא עזר... זאת אומרת הוא ממש נתן לי את התחושה ואני הייתי גם לפני זה אצל כל כך הרבה רופאים שאף אחד לא עזר לי וזה היתה ממש תחושה שאם אני לא נשארת אצלו לטיפול אז אני לא אצליח לצאת מזה. מצד שני אמרתי, יכול להיות שאני פתי מאמין והוא ממש עבד עלי בעיניים, ואני לא ידעתי, לא ידעתי גם להתייעץ כי ידעתי שמי שישמע סוג כזה של טיפול לא יחשוב על הצד הרפואי אלא ישר ייראה לו שזה לא בסדר. אז כל הזמן אמרתי לעצמי או קיי, אז זה טיפול לא נעים, יש הרבה טיפולים שעברתי בחיים שהם לא נעימים ואני צריכה לחיות עם זה אם אני רוצה לשפר את היחסים עם החבר שלי ואני רוצה סוף סוף להבריא ואני מאוד רוצה ילדים ואני רוצה שהם יצאו כמו שצריך וכל הדברים ביחד".

(עמ' 132-133 לפרוטוקול).

מעדותה של י' עולה כי המערער דאג לשדר למטופליו מסר לפיו אין לערער אחר סמכותו הרפואית ואין להרהר אחר מעשיו:

"...בכלל לאורך הטיפול היה לי מאוד לא נעים להגיד מה אני חושבת ומה בן אדם מאוד מאוד לא יודעת איזה מילה להשתמש, כריזמתי, אסרטיבי, אני לא יודעת משהו מהדברים. הוא לא היה אוהב שמערערים עליו אם מבקשים הסבר על דברים שהוא הסביר, הסברים... היה לו פסלון כזה בצד של החדר שהיה כתוב לד"ר לומקין הדגול. הוא קיבל את זה מאיזושהי נבחרת שהוא טיפל בה או משהו כזה, אני לא זוכרת ואני שהוא עושה את זה לי וידעתי שהוא עושה גם לאחרים אם היינו מנסים לשאול קצת יותר שאלות הוא היה אומר תקראי את השלט, תקראי מה כתוב שם, הייתי צריכה לקרוא בקול רם לד"ר לומקין הדגול, והוא אומר לי את רואה הדגול אני יודע מה אני עושה, כך שבכלל היתה תחושה שלא לערער יותר מדי על מה שהוא אומר, כי אני לא אזכה לטיפול הזה. הוא לא אמר את זה מפורשות, זה לא היה איום או משהו כזה, אבל זו היתה תחושה שמוטב לסתום ולעשות את מה שהוא אומר אם אני רוצה להיות בטיפול".
(עמ' 125 לפרוטוקול).

על דברים אלה הוסיפה י' בחקירתה הנגדית:

"לכל מי שמכיר את ד"ר לומקין יודע שלא ניתן להגיד לו ספק, ולו על הדברים הכי קטנים וזה היה דבר שגם היינו מדברים בינינו במשפחה על זה שאנחנו פוחדים לשאול שאלות אפילו רפואיות אז בטח ובטח להטיל ספק בטיפול שהוא נותן היה לגרום לעצמך חצי שעה שטיפה על איזה רופא דגול הוא וכמה הוא בסדר".
(עמ' 153 לפרוטוקול).

זאת ועוד, הטענה כי התנהגותן של המתלוננות היא כה בלתי הגיונית עד כי ניתן ללמוד ממנה שהמעשים כלל לא נעשו אינה משכנעת. המערער הורשע בכך שהשיג את הסכמת המתלוננות למעשיו במרמה לגבי מהות המעשה. המתלוננות פרשו בגילוי לב את התרשמותן מהסברי המערער למעשים שעשה ובית המשפט שראה ושמע את המתלוננות האמין להן ללא סייג כי קיבלו את הסברי המערער שמדובר בטיפול רפואי, אף כי מעשי המערער עוררו בהן חשד וחשש.

אמרנו כבר לא אחת בפסיקתנו כי אין להניח שיש התנהגות מסוימת אופיינית לאישה שהיתה קרבן לעבירות מין. היום יודעים אנו, בהקשר זה, כי תגובתה של אישה שהיא קורבן לפגיעה מינית היא תגובה המושפעת מגורמים שונים, וכי כל אישה עשוייה להגיב באופן שונה. יש שאישה בוחרת בגישה של שכנוע ומבקשת להניא את האנס ממעשיו בדברים רוגעים [ראו: ע"פ 256/78 הן נ' מדינת-ישראל, פ"ד לד(3) 589]. מוכרים גם מצבים בהם האישה אינה מתנגדת למעשים שנעשים בה ולא כאן המקום לפרט את הסיבות וההסברים לכך. [ראו למשל: ע"פ 5612/92 מדינת-ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מח(1) 302, 346-347 ; ע"פ 3230/93 דרעי נ' מדינת-ישראל, דינים-עליון לט 6]. בנסיבות המקרה שלפנינו אין לומר כי העובדה שהמתלוננות לא עזבו את הטיפול אינה הגיונית, אלא שהתנהגות זו של המתלוננות היא התנהגות שיש לראותה על רקע נסיבות העניין. אכן, כפי שציין בית המשפט קמא בהכרעת דינו, הטיפול הרפואי מעצם טיבו כרוך במגע גוף בין הרופא לבין המטופל, ודבר רגיל הוא שמטופל נדרש להתערטל בפני רופאו. הרופא הוא בעל הידע ובידו המפתח להביא מזור למכאוביו של המטופל. מצב כגון זה מהווה קרקע נוחה להטעיה ולמרמה בידי אדם חסר מצפון. [ראו למשל ע"פ 115,161/00 אריק (מוריס) טייב נ' מדינת-ישראל, תקדין-עליון 2000(2) 670]. המערער הורשע בעבירות של אינוס ושל מעשים מגונים בזיקה לסעיף 345(א)(2) לחוק - "בהסכמת האשה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה". הנה כי כן, בגוף העבירה טמונה התשובה לשאלה מדוע לא עזבה א' את המרפאה עת ביצע בה המערער את המעשים ומדוע המשיכה י' לבוא למרפאתו של המערער ולקבל טיפולים נוספים. המערער ביצע את העבירות בהן הורשע תחת כסות תפקידו הרפואי. המתלוננות סבלו מבעיות בריאותיות אשר לא נמצא להן מזור במסגרות רפואיות "קונבנציונליות" והן תלו תקוות רבות בהצלחת הטיפולים הייחודיים שהעניק המערער במרפאתו. בנסיבות אלה, כך עולה מעדות המתלוננות, כל חשש שהתעורר בהן הודחק על ידן ואת מקומו תפסה התקווה שמא יש ממש בהסברים הרפואיים שבהם ליווה המערער את המעשים המיניים שביצע בגופן. המתלוננת א' עמדה על המרמה שבמעשיו כשהגיעה לביתה לאחר האירוע ושיחזרה את שארע לה ואילו המתלוננת י' עמדה על המרמה שבמעשי המערער רק כעבור זמן רב כאשר קראה בעיתון על המעשים שביצע המערער במתלוננת א'. אין ספק שכל שרצו המתלוננות הוא כי המערער ירפאן ואילו היו יודעות שהמערער מבצע בהן מעשים מיניים ולא טיפול רפואי הן לא היו מסכימות ויש להניח שאף היו מתנגדות לכך. המערער ניצל את מעמדו כרופא לביצוע מעשים מיניים במטופלותיו שאותן הציג כחלק מהטיפול הרפואי.

12. בא-כוחו של המערער מצא לנכון להרחיב טענותיו כדי להוכיח שהמערער העניק למתלוננות טיפול רפואי אפקטיבי, כמו גם למטופלים רבים נוספים. כן טען כי התיקים הרפואיים נגנבו ממרפאתו - והוא עמל רבות להוכיח טענה זו, כדי להטות את הכף לזכותו. מוכנים אנו להניח, לפחות ביחס למתלוננת י' אשר היתה בטיפולו של המערער תקופה ארוכה, שחלקן של הפעולות אשר ביצע המערער במתלוננות אכן נועדו לצרכים רפואיים וכי המערער אכן סבר שיש בהן כדי להביא מזור למתלוננות. אולם, אין בעובדה זו כדי להביא לשינוי במסקנה המרשיעה לפיה במהלך טיפולים אלה ביצע המערער מעשים מיניים במתלוננות אשר בינם לבין הטיפול הרפואי אין דבר - מעשים אשר הוא מכחיש את דבר ביצועם. אכן, במהלך עדותו בבית המשפט קמא מסר המערער הסברים רפואיים בתשובה לשאלות שהופנו אליו, אולם אי האמון שנתן בית המשפט קמא בהכחשותיו של המערער לא נבע מכך שפקפק בהסבריו הרפואיים לטיפול שנתן למתלוננות, אלא מהתרשמותו של בית המשפט כי הסברי המערער ניתנו על מנת להתחמק מלהשיב על השאלות שנשאל (עמ' 23 להכרעת-הדין).

העובדה שהמערער קנה לו שם בזכות טיפוליו הייחודיים - עובדה שבא-כוחו טרח להדגיש ולבסס בטיעוניו, אינה רלוונטית לצורך הכרעה בענייננו. בית המשפט קמא לא הטיל דופי בכישוריו של המערער כרופא. הרשעתו של המערער בעבירות בהן הורשע יסודה בשימוש שעשה במעמדו לשם ביצוע עבירות בשתיים ממטופלותיו והיא נסמכת, כאמור, כל כולה על האמון שנתן בית המשפט במתלוננות ועל התרשמותו של בית המשפט כי הוא אינו מאמין לטענת המערער כי מקורן של התלונות נגדו בעלילה שטפלו עליו המתלוננות. יש רק להצטער על כך שאדם במעמדו של המערער חטא בעבירות כה חמורות.

13. נעיר עוד, כי חלק ניכר מטיעוניו של בא כוח המערער שנועדו לשכנענו להתערב בממצאים הנוגעים למהימנות המתלוננות הוקדשו להעלאת פרטים הנוגעים לעברן ולרקען האישי והמשפחתי. המתלוננות העידו בפני בית המשפט קמא ונחקרו חקירה נגדית מלאה על ידי באי כוח המערער שם. סיכומים בפני ערכאת הערעור אינם "במה" להוסיף פרטים עובדתיים כדי לתקוף מהימנות של עדים בעניינים שלא נחקרו עליהם כלל, ולא ניתנה להן הזדמנות להגיע עליהם. מכל מקום, נושאים אלה שהעלה הסניגור אינם רלוונטיים להכרעה שבפנינו, ונראה שעל פניהם אינן אלא הטלת בוץ בלתי ראויה במתלוננות.

14. סוף דבר. המערער לא הראה כל טעם ממשי המצדיק את התערבותנו בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. הרשעתו של המערער נשענת על האמון שנתן בית בית המשפט בעדויותיהן של המתלוננות ועל דחייתו את הסבריו של המערער. טענות בא-כוח המערער אין בהן כדי לשכנע כי האמון שניתן בעדות היה בלתי מבוסס. אשר על כן, לא השתכנענו כי קיימת עילה כלשהי המצדיקה את התערבותנו בממצאיו המבוססים והמנומקים היטב של בית המשפט קמא.

אשר על כן, הערעור נדחה.

15. נוסיף עוד, כי הערעור שלפנינו הופנה כנגד ההרשעה בלבד ובא-כוח המערער שטען כל שניתן מתוך אמון במרשו לא היה מוכן לטעון כנגד חומרת העונש. אף על פי כן שקלנו גם את העונש שנגזר על המערער. בית המשפט המחוזי שגזר את עונשו של המערער נתן ביטוי מלא לכל נקודות הזכות העומדות למערער. בין היתר הביא בית המשפט בחשבון את עברו הנקי ואת העובדה שרבים וטובים הכירו לו תודה והעריכו את מסירותו כרופא ואת העזרה הרבה שהושיט להם; עם זאת צדק בית המשפט בתארו את מעשיו של המערער כמחפירים וכניצול מצוקה של מטופלות לסיפוק תאוותיו המיניות. במעשיו של המערער היתה פגיעה קשה בכבודן ובגופן של המתלוננות שנתנו בו אמון והוא מעל באמונן. בנסיבות אלה העונש שנגזר על המערער אינו חמור כלל ועיקר.

ת

השופט ת' אור:
אני מסכים.

השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.

ניתן היום, א' אייר תשס"א (24.4.2001).

ט

העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00070640.N06
חכ/

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-XXXX444


מעורבים
תובע: יעקב לומקין ד"ר
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: