ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בית ארלוזרוב חברה בע"מ נגד ששון לוי ואח' :

1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בשא17446/08

בתיק עיקרי: א 2004/08

בפני:

כבוד הרשם אבי זמיר

תאריך:

03/07/2009

בעניין:

בית ארלוזורוב חברה בע"מ

ע"י ב"כ

עו"ד בראונשטיין

המבקשת/התובעת

נ ג ד

1. ששון לוי

2. ששון אנא לוי בע"מ

3. בית ששון בע"מ

4. משה כהן

5. אתי כהן

6. דור חניונים 1996 בע"מ

7. ע.ל.ש בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

1 – 3, 7. ברכה ופורגס

4 – 6. מלמד

המשיבים/הנתבעים

החלטה

התובעת עתרה למתן מספר סעדים זמניים- הטלת עיקול זמני בשיעור מלוא סכום התביעה על נכס מסויים בירושלים, המצוי בבעלות הנתבעת 7, וכן על זכויות המשיבים 1 ו-3 בנכס מסויים בירושלים, וזאת עד למתן פסק דין בהליך, וכן מתן הוראה על רישום הערה בדבר העיקולים בפנקסי המקרקעין; הטלת עיקול זמני בשיעור מלוא סכום התביעה על כל יתרות הזכות של הנתבע 1 שאינן במסגרת עו"ש בבנק אוצר החייל ובבנק מרכנתיל דיסקונט ומתן צו עשה זמני שיחייב את הנתבעים להפקיד בקופת בית המשפט את מלוא החלק היחסי בזכויות (שליש) לו זכאית התובעת מהכנסות החניון, אשר יתקבלו בידי הנתבעים ממועד הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין.

בהחלטתי מיום 19/11/08 (להלן: "ההחלטה הראשונה") דחיתי את הבקשה על סמך טיעוניהם הכתובים של הצדדים, וזאת לאור הטענות המקדמיות כבדות המשקל שהעלו הנתבעים וכן טענת הגנה מהותית שטענו בדבר מכירת זכויות לצד ג' בניגוד למוסכם, הראויה לבירור עובדתי מעמיק, אשר שתיהן מעידות על העדר ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. בהתאם למסקנה זו, קבעתי כי מתייתר הצורך לדון בקיומו של חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן לטובת התובעת. ציינתי כי על פני הדברים, מצבם הכלכלי של הנתבעים אינו מהמשופרים, אך קיומו של חשש להכבדה מושפע ממשקלה של עילת התביעה ומטיבה (כגון עילת תרמית נטענת), בעוד שבמקרה הנוכחי אין המדובר בטענות המגבשות עילת תביעה המובילה למסקנה מעין זו.

התובעת הגישה ערעור על החלטתי, ובפסק דינה מיום 4/2/09 הורתה כב' השופטת עופרה סלומון-צ'רניאק על ביטול ההחלטה הראשונה ושמיעת הבקשה מחדש, וקבעה-

"אינני משוכנעת שלטענות המקדמיות שהועלו על ידי המשיבים- יש השלכה כה רבה עד כדי מסקנה שאין ביד התובעת ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. ומכל מקום, בנסיבות כאלה, היה לטעמי מקום לדון גם בקיומו של חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שינתן לטובת התובעת, ורק לאחר מכן לעשות את האיזון הכללי. יותר מזה, לטענת עו"ד פורגס, ביחד עם התגובה לעתירה לעיקולים זמניים, הגישו המשיבים בקשה לסילוק על הסף הכוללת את כל הטענות המקדמיות שנמנו בהחלטת כב' הרשם. ואם אומנם סבר כב' הרשם שלטענות המקדמיות יש השלכה על נושא העיקולים, במידה כה רבה, נכון היה כי הבקשה לסילוק על הסף תידון ביחד עם העתירה לעיקולים, או לפניה. בנוסף, טוענת המערערת כי היא כללה בבקשתה גם עתירה לצו עשה כנגד משיבים שלא הופיעו לדיון, וגם לא לערעור היום, ובנושא זה לא ניתנה החלטה על ידי כב' הרשם ואין כל מקום שאני אדון בכך. לפיכך, ההחלטה נשוא הערעור-מבוטלת, והבקשה להטלת העיקולים-תשמע מחדש".

עד כה לא הוגשה בקשה לסילוק על הסף, אך הוגשה בקשת הנתבעים לעיכוב הליכים לפי סעיף 5(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") וכן בקשת התובעת לחיוב הנתבעים בגילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלון (כל הבקשות ינותבו לשופט אשר ידון בהליך העיקרי).

העובדות הניצבות ביסוד ההליך וטענות הצדדים פורטו בהרחבה בהחלטה הראשונה, ולא אחזור על כולן, אך אציין, בקצרה, כי התביעה נסבה על הפרה נטענת של הסכם הקומבינציה מיום 26/12/93 על דרך הימנעותם הנטענת של הנתבעים להעביר, באופן סדיר, את התקבולים הנובעים מהפעלת החניון נשוא ההסכם. הנתבעים, מצידם, טוענים, כי התובעת היא שהפרה את הסכם הקומבינציה, שכן היא ביצעה דיספוזיציה אסורה בזכויותיה, ומכרה אותן לחברת שיכון עובדים השקעות בע"מ, מבלי ליידע כלל את הנתבעים, ובהתעלם מזכות הסירוב המעוגנת בסעיף 26.3 להסכם, ותוך שהיא פוגעת בזכויותיהם. הנתבעים טוענים, כי טענת הגנה עובדתית זו מעידה על כך שאין לתובעת עילת תביעה מהותית כלפיהם, ולחלופין, קיימת להם טענת קיזוז.

הקריטריונים בדבר קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") וחשש סביר לכך שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן לטובת מבקש העיקול (תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי) הם מצטברים במהותם, ולכן אי התקיימותו של אחד מהם מצדיק, בפני עצמו, הימנעות מהטלת עיקול.

הסעד הזמני המבוקש כלפי הנתבעים 4-6 הוא צו העשה (המופנה כלפי כלל הנתבעים) ובמסגרתו מבוקש להורות להם להפקיד את מלוא החלק היחסי לו זכאית התובעת מהכנסות החניון. רכיב זה כפוף להוראת תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, כלומר התנאי הנדרש הוא הוכחת קיומן של ראיות מהימנות לכאורה להוכחת עילת התביעה, וכן מאזן הנוחות המעוגן בהוראת תקנה 362(ב) ולכן מבחינה זו, הדיון הוא אחיד לדיון בשני רכיבי הבקשה הראשונים, שעניינם עיקול זמני של נכסים וזכויות של הנתבעים 1-3 ו-7.

בהתאם למתווה שבפסק דינה של כב' השופטת סלומון-צ'רניאק, יש לדון, ראשית, בקריטריון שעניינו קיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין.

בהקשר זה נקבע, כי יסוד ההכבדה נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו (רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר, (תק-על 2007(1) 1306), רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) נ' ICC Industries (תק-על 2007(1) 81). גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלוואנטי למתן הצו, כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען (רע"א 903/06 דלק-חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס (תק-על 2006(1) 3788). למותר לציין, כי שיקולים אלה יש לבחון בהקפדת יתר, שלא לפגוע מעבר להכרחי בזכות הקניין של בעל הדין שנגדו מבוקש הצו (רע"א 9736/07 קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ (תק-על 2007(4) 4340).

בנוסף, עובדות נטענות המעידות על מעשי מרמה מצד הנתבע, מעוררות חשש שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק דין עתידי (רע"א 228/99 אוחנה נ' מזור (15/3/99); בש"א (תל אביב-יפו) 10671/07 אלקוסר נ' חכים (8/1/08)).

המקרה הנוכחי אינו מאופיין בטענות בדבר מעשי תרמית, המיוחסות לנתבעים, או לכל הפחות, לא ניתן לקבוע, גם לא באופן לכאורי, שזוהי הסיבה לאי העברת התקבולים מהפעלת החניון, שכן לטענת הנתבעים, התקשרות התובעת עם חברת שיכון עובדים מייתרת את החיוב הראשוני להעברת התקבולים.

עם זאת, התובעת טוענת כי חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין מתגבש על רקע מכלול נתונים עובדתיים אחרים (טענותיה של התובעת בהקשר זה נתמכו בתצהירו של מר דני אלימלך, מנכ"ל התובעת). ראשית, טוענת התובעת, כי מעבר לאי העברת התקבולים הנובעים מהפעלת החניון, הנתבעים נמנעים ממתן דיווחים כלשהם לתובעת בדבר היקף הכנסותיהם מהחניון וטיב הזכויות שהועברו או הומחו לצדדים שלישיים. בנוסף, לטענתה, הנתבעים משנים, בתדירות גבוהה, את זהותם ושמותיהם של מפעילי החניון ובעלי העסק, וזאת, כפי הנראה, בכדי להקשות על התובעת להתחקות אחר הכספים שהתקבלו מהשכרת החניון ואחר זהות הגורם אשר גבה כספים אלה.

מר אלימלך טען בתצהירו, כי הנתבע 1 פרש לגמלאות, מכר לפני מספר שנים את דירתו ומתגורר בשכירות. בנוסף, הוגשו כנגד הנתבע 1 וכנגד חברות שונות שבשליטתו (והנתבעות 2 ו-3 בכללן) כ- 60 תביעות (מר אלימלך מתאר את נסיבות הגשתה של אחת מהן), וכן הוטלו על נכסיו ונכסי אותן חברות עיקולים שונים. על פי הנטען, הנתבע 1 רשום כמנהל או כבעל מניות בתשע חברות נוספות (מעבר לנתבעות 2 ו-3) , אשר אינן פעילות או שנמחקו מהמרשם אצל רשם החברות.

מר אלימלך טען, כי הנתבעות 2, 3 ו-7 אינן פעילות כיום, והוגשו מספר בקשות לפירוקה של הנתבעת 3, האחרונה שבהן בשנת 2005 (פש"ר 2037/05). בנוסף, הנתבעת 6 נקלעה גם היא לקשיים כלכליים וחשבון הבנק שלה הוגבל, וכפי הנראה, בשל סיבה זו, חשבוניות המס ונקבלות המונפקות בגין הכנסות החניון הן על שם העוסק המורשה של הנתבעת 5, ולא על שם הנתבעת 6.

מר אלימלך מבסס טענות עובדתיות אלה על דו"ח החקירה הכלכלית שנערך על ידי מר אייל כידור, מנהל חברת "איל מידע עסקי ושירותים משפטיים בע"מ", אשר הגיש תצהיר מטעמו החופף לתצהירו של מר אלימלך.

אציין, כי בניגוד לטעמי התנגדותו של ב"כ הנתבעים 1-3 ו-7, לא התרשמתי כי טענות מסויימות בתצהירו של מר כידור הן בגדר עדות סברה, שכן הדברים הובעו על רקע החקירה הכלכלית שביצע.

בחקירתו הנגדית, עומת מר כידור עם עובדת רישום הנתבעות 2 ו-7 כחברות פעילות אצל רשם החברות-

"ש: ...אתה אומר בתצהיר שלך שחברת עולש וחברת ששון אנה לוי אינן חברות פעילות. אני רוצה להציג לך תדפיס של רשם החברות של אותן שתי חברות, שכמו שאתה רואה, מסומן שהן חברות פעילות. מה, איך אתה מסביר לי את זה שאתה טוען שהן חברות לא פעילות?

ולאחר התנגדות מסויימת מצד ב"כ התובעת, השיב מר כידור-

"ת: התשובה היא שאכן ברשם החברות החברה רשומה בסטטוס פעיל. על-פי הידוע לי, רשם החברות, לאחר 7 שנים שחברה לא משלמת אגרה, נכנס לאיזשהו הליך פורמאלי של מחיקת החברה, אבל כשאני בודק פעילות של חברה, אני בודק אותה במרשם מע"מ, אם היא פעילה עסקית, אני בודק אם יש לה אישור ניהול ספרים, אני בודק אם יש לה כתובת רשומה, משרד פעיל, אני בודק את הכתובת הרשומה של רשם החברות ובודק אם זו אכן כתובתה של החברה ואני בודק אם יש לה פעילות עסקית. מעבר לזה אני בודק אם יש כנגדה תביעות משפטיות, מה המצב שלה ואם היא בפועל פיזית פועלת. ברשם החברות היא יכולה להיות רשומה פעילה, אבל זה לא אומר שהיא פעילה, אז ההתייחסות שלי זה לפעילות האמיתית של החברה ולא לפעילות הפורמאלית שלה".

(עמ' 4-5 לפרוטוקול).

מייד לאחר מכן, נשאל מר כידור האם הוא ביצע בדיקות אלה, והשיב בחיוב. מר כידור נשאל מדוע הוא לא ציין בתצהיר שביצע בדיקה במע"מ, והשיב כי לדעתו, מדובר בירידה מיותרת לפרטים, הגם שמדובר בהקלדה פשוטה למדי במחשב (מר כידור הבהיר כי הוא ביצע בדיקה מיחשובית זו).

ובעקבות כך נשאל מר כידור-

"ש: ואם אני אומר לך, שהחברות האלה פעילות, מגישות, יש מאזנים, יש טיפול של רו"ח באופן שוטף, מה אתה יכול להגיד לי על זה?

ת: יכול להיות ש-, שהן פעילות, שהן עובדות?

ש: כן.

ת: אין לי מה להגיד לך על זה כרגע".

(עמ' 6 לפרוטוקול).

מר כידור נשאל לגבי מקור המידע לגבי 60 התביעות שהוגשו כנגד הנתבע 1 וכנגד חברות שבשליטתו, והשיב כי נתון זה נלקח מאתר בתי המשפט (עמ' 6 לפרוטוקול).

לאחר מכן, נשאל מר כידור לגבי הליך הפירוק שננקט כנגד הנתבעת 3 (פש"ר 2037/05), כפי הנראה, בבית המשפט המחוזי בירושלים. הצדדים החלו להתעמת באשר למהות הליך הפירוק האמור והצדדים לו, והשבתי כי אין מחלוקת שהוגשה בקשה לפירוק, ומאחר שתוצאת ההליך ממילא אינה מאוזכרת הרי שניתן להמשיך בחקירה הנגדית (עמ' 9 לפרוטוקול).

מר אלימלך, בחקירתו הנגדית, הופנה גם הוא לפעילותם הכלכלית של חלק מהנתבעים-

"עו"ד ברכה: ...כשאתה מפנה לתצהיר של אילן הורביץ, לתצהירים אחרים של ששון לוי ואני אומר לך, שעד היום לא מומשה המשכנתא על הנכס, לא פורקה חברת ב. ששון והוא לא הגיע לפשיטת רגל, מה יש לך להגיד על זה?

ת: אני לא ערכתי קודם כל את החקירה הכלכלית. מי שערך את החקירה הכלכלית, אז על סמך מה שהוא חקר, לא אני חקרתי, אז אני מסתמך על מה שהוא עשה, לא מעבר לזה.

ש: כן, אבל הוא לא אמר בשום מקום בחקירה שלו שהחברה פורקה, הוא אמר שהוא לא מצא פעילות".

(עמ' 39 לפרוטוקול).

מייד לאחר מכן, שאלתי את מר אלימלך האם אין לו אינפורמציה אחרת ממה שהובאה במסגרת הדיון, והוא השיב בחיוב.

הנתבע 1 נשאל לגבי מצבו הכלכלי וההליכים המשפטיים שננקטו נגדו, ומתשובותיו מתקבל הרושם שהוא אינו מתכחש למצבו הנטען בהקשר זה, אלא הוא מייחס את האחריות לכך לתובעת והפרת ההסכם מצידה (עמ' 57-59 לפרוטוקול).

בנוסף, נשאל הנתבע 1 לגבי סיבת רישומה של הערת אזהרה על המקרקעין לטובת בא כוחו, בשנת 2002 , ומתשובתו עולה כי ההערה נרשמה כנגד זכאותו של בא כוחו לתשלום שכר טירחה (עמ' 66-67 לפרוטוקול).

ומייד לאחר מכן-

"ש: איך אתה מסוגל לשלם שכ"ט למשרד בירן בגין כל ההליכים שהוא מייצג אותך בהם היום?

ת: הוא לא ראה גרוש ממני. משנת 95 הוא לא ראה ממני כמעט, אולי רק על איזה פרויקט שפניתי בארנונה את ה-1.5%, לשלם לו וזהו. כולנו התייבשנו מהפרוייקט הזה אדוני. אתם עשיתם דבר נורא".

(עמ' 67 לפרוטוקול).

בחקירתו החוזרת, פירט הנתבע 1 את נסיבות חייו הלא פשוטות. הנתבע 1 לקה בגידול שפיר במח, לקה בהתקפי לב ועבר שלושה צנתורים, בנו לקה בשטף דם במח ובתו חולה במאניה-דיפרסיה.

בנוסף, נשאל הנתבע 1-

"ש: מר לוי, שכה"ט למשרד בירן, ששאל אותך קודם עליו חברי, ממה הוא אמור להיות משולם?

ת: רק מהפרוייקט הזה".

(עמ' 69 לפרוטוקול).

בסיכומי הנתבעים 1-3 ו-7 נטען, כי התובעת לא הציגה כל ראייה בדבר פעולה כלשהי שנעשתה לצורך הברחת נכסים, ממועד הגשת הבקשה הנוכחית, ודי בכך בכדי לדחות את טענת ההכבדה. לטענתם, מאז הגשת הבקשה ועד כה, מצב הדברים בחניון נותר כפי שהיה קודם לכן- הנתבע 1 נותר בעל הזכויות במקרקעין, הליכי תכנון הפרוייקט התקדמו והנתבעים 4-6 ממשיכים בהפעלת החניון נשוא התביעה, כאשר בכל אותה תקופה לא הוברחו נכסים כלשהם.

סכום התביעה, בסך 3,360,000 ₪ , מבוסס, כאמור, על טענות בדבר אי העברת התקבולים הנובעים מהפעלת החניון אל התובעת, ולכן טענות בדבר מצבם הכלכלי הקשה של הנתבעים והעדר פעילותן של החברות-הנתבעות עשוי, באופן עקרוני, להעיד על העדר יכולתם של הנתבעים לשאת בתשלומים אלה, ובהתאם לכך גם על קיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין.

עם זאת, התרשמתי כי התובעת לא נשאה בנטל השכנוע המוטל עליה להראות, כי מצבם הכלכלי של הנתבעים 1-3 ו-7 אינו יציב באופן העלול להקשות, בהמשך הדרך, על יישום תוצאת פסק דין עתידי, ככל שיינתן לטובת התובעת.

לא לחלוטין ברור באיזה שלב נתון פרוייקט הבנייה על גבי המקרקעין נשוא התביעה, אך גם אם המשכו מושהה במידת מה, אין אינדיקציה לכך שלא עתיד להיות לו המשך.

כאמור, במהלך חקירתם הנגדית של מר אלימלך ומר כידור, הועלתה האפשרות שהנתבעות 2 ו-7 הן אכן חברות פעילות מבחינה פורמלית, ולמעשה, הנתון היחיד שנותר מעורפל, הוא היקף פעילותן העסקית. הנתבעת 3, כפי הנראה, מצויה בהליך פירוק, אך נתון זה בפני עצמו, אינו בהכרח מצדיק את הטלת העיקול, שעה שהנתבעת 3 אינה ניצבת לבדה בהליך, אלא היא נתבעת יחד עם שישה נתבעים נוספים.

ההליכים משפטיים שננקטו כנגד הנתבע 1, בפני עצמם, אינם מעידים על קושי עתידי בביצוע פסק הדין. מכל מקום, גם אם מצבו הכלכלי של הנתבע 1 אינו יציב ואינו שפיר, הרי שלפחות מבחינתו, הדבר נובע מהתנהלות התובעת עצמה, וזו גם הסיבה לכך שלא היה באפשרותו לשאת בתשלום שכר טרחת בא כוחו. לכך מתווספים הקשיים הבריאותיים והאישיים עימם מתמודד הנתבע 1, אשר לטעמי, יש להתחשב גם בהם.

למעשה, מכלול הנתונים הקיימים לגבי מצבו הבריאותי והכלכלי של הנתבע 1 (והחברות שבשליטתו) מעידים על כך שהנזקים הפוטנציאליים העלולים להיגרם לו ככל שיוטל עיקול על נכסיו עולים על הנזקים הפוטנציאליים העלולים להיגרם לתובעת ככל שהעיקול לא יוטל. כלומר, מצבו הבריאותי ונסיבות חייו של הנתבע 1 מטות את מאזן הנוחות לטובתו, מה גם שהתובעת לא הוכיחה את טענתה בדבר העדר יכולתם של הנתבעים להוציא לפועל את הפרוייקט, או בדבר מהות הנזקים שייגרמו לה ככל שלא יינתן צו העיקול.

בנוסף, התובעת השתהתה בהגשת התביעה משך כ- 14 שנים מהתקופה הרלוונטית לתביעה, וכפי שקבעתי בהחלטתי הקודמת, הדבר מעיד על כך שגם מבחינתה, לא היתה דחיפות יוצאת דופן בהטלת עיקול לפני כן.

בסיכומי התשובה, טוענת התובעת, כי במהלך השנים שחלפו היא לא החרישה, אלא הגישה כנגד הנתבע 1 הודעת צד ג' בגין חבותו בתשלום הכנסות החניון (נספח ד' לתגובת הנתבעים), אשר בסיומו, לאחר הערעור שהוגש על פסק הדין שבו נדחתה הודעת צד ג', חוייב הנתבע 1 לשלם לתובעת סכום של 45,000$, אשר לא שולם עד כה, ובגין כך אף ננקט הליך הוצל"פ כנגדו. התובעת טוענת, כי ההליך המשפטי במסגרתו התבררה הודעת צד ג', התנהל במהלך השנים 1999-2005, ומכאן, לשיטתה, נובעת הגשת התביעה והבקשה הנוכחיות בעיתוי שבהן הוגשו.

לטעמי, יש להבחין בין השפעתה האפשרית של הודעת צד ג' על השיהוי בהגשת התביעה לבין השפעתה על השיהוי בהגשת הבקשה לעיקול. הדיון הממושך בהליך שבמסגרתו הגישה התובעת הודעת צד ג' כנגד הנתבע 1 עשוי להסביר את פשר ההשתהות בהגשת התביעה הנוכחית, אך הוא אינו בהכרח מסביר את פשר ההשתהות בהגשת הבקשה להטלת עיקול.

כידוע, שיהוי בהגשת בקשה להטלת עיקול הוא אחד הגורמים החשובים הרלוונטיים ליסוד החשש להכבדה על ביצוע פסק הדין ובחינת נסיבות העניין על פי הוראת תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי. משמעות הדבר היא, שגורם השיהוי עשוי, בפני עצמו, להעיד על העדר התקיימותו של חשש להכבדה והעדר הצדקה להטיל את העיקול המבוקש, מאחר שעל מבקש העיקול לשכנע את בית המשפט כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות מוקדמת על דרך של מתן סעד זמני , בעוד שמבקש שהשהה את בקשתו יתקשה לשכנע את בית המשפט שאכן קיימת בה דחיפות המצדיקה מתן סעד זמני (רע"א 8630/05 ניר שיתופי-אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון (10/4/07)).

בחקירותיו הנגדיות של מר אלימלך, לא ניתן הסבר לשיהוי זה-

"ש: תגיד לי, אתה טוען בתצהיר שלך, שהדחיפות בבקשה הזאת כדי שמר לוי ויתר המשיבים לא יוכלו להעלים נכסים. נכון שהם היו יכולים להעלים את הנכסים האלה, אם הם היו רוצים, ב-14 שנה האחרונות? היה להם 14 שנה להבריח את הנכסים האלה.

ת: אין לי מושג".

(עמ' 41 לפרוטוקול).

לאחר מכן, הסביר מר אלימלך את העיתוי המאוחר יחסית בהזמנת החקירה לגבי נכסי הנתבעים ופעילותם, בעיסוקיו כמנכ"ל חדש של התובעת (עמ' 43-44 לפרוטוקול).

בנוסף, אציין, כי לא לגמרי ברור עד כמה נעשו ניסיונות מצד התובעת לפנות אל הנתבעים בדרישות תשלום שונות, במהלך כל אותה תקופה (למעט פניות מהמחצית השנייה של שנות התשעים (עמ' 27 לפרוטוקול)).

התרשמותי היא, שאכן לא ניתן הסבר מניח את הדעת להשתהות שבהגשת הבקשה להטלת עיקול, וזאת חרף הפגיעה המשמעותית שעשויה להיגרם לנתבעים בעקבות העיקול, ככל שיוטל בשלב מתקדם זה של ההתקשרות החוזית בין הצדדים.

העובדה שהבקשה להטלת עיקול הוגשה במקביל להגשת התביעה, ולמעלה מעשור לאחר האירועים הנטענים במסגרתה, מחלישה את מידת הדחיפות הנטענת שבהטלת העיקול ובמתן הסעד הזמני וכן מטה את מאזן הנוחות אל עבר האינטרס של המשיבים (במסגרת מאזן הנוחות המעוגן בתקנה 362(ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי). הדיון בהודעת צד ג' שנערך בין האירועים המתוארים בתביעה לבין הגשת התביעה הנוכחית, לא שלל מהתובעת את האפשרות העקרונית להגיש בקשה להטלת עיקול כבר באותו מועד, ולכן אינו מסביר את השיהוי בהגשת הבקשה להטלת עיקול (וזאת להבדיל מהשיהוי הנטען בהגשת התביעה, שייתכן שניתן לו הסבר לפחות חלקי, בהגשת הודעת צד ג').

לפיכך, גם מבחינת עיתוי הגשת הבקשה, אין אינדיקציה לקיומו של צורך ממשי בהטלת עיקול, ה"מתורגם" לחשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין ולהטיית מאזן הנוחות אל עבר האינטרסים של התובעת.

מאחר שהקריטריונים הרלוונטיים לבחינת ההצדקה בהטלת עיקול הם מצטברים, הרי שהמסקנה האמורה, בפני עצמה, בהחלט עשויה להצדיק את דחיית הבקשה.

עם זאת, אני רואה לנכון להתייחס גם לטענות הצדדים בהקשר של קיום ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, אשר היקפן הורחב במסגרת גלגולו הנוכחי של הדיון, ואציין כבר עכשיו, כי איני נעתר לטענות ההדדיות בדבר הרחבת חזית בהקשר לכך, בייחוד מאחר שנראה שהרחבת היריעה בעניין ההתקשרות עם חברת שיכון עובדים תרמה להבהרת הסוגיות העובדתיות השנויות במחלוקת.

בכל הנוגע לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, מסתמכת התובעת, בין היתר, על הוראת סעיף 6.5 להסכם מיום 26/12/93 שנערך בין התובעת לנתבע 1, ולפיו-

"אם יפעיל הקונה במגרש ו/או בחלקה 51 חניון זמני לציבור או כל שימוש מסחרי זמני אחר, עד תחילת הבניה (להלן: "החניון"), זכאי המוכר לשליש מכל תקבול שיגבה הקונה מן המשתמשים בחניון, בגין חלקו בחניון. כלומר שש שביעיות מתוך שליש מן התקבולים ברוטו (בהפחתת המע"מ שנגבה) (לפני הוצאות הקמה, הכנה ותפעול שוטף שיהיו לקונה) בתוספת מע"מ כדין כלומר, סה"כ זכאי המוכר ל-28.57% מן ההכנסות. התשלום יועבר למוכר מדי רבעון, כנגד חשבונית מס כדין. אם יפעיל הקונה את החניון במגרש בלבד- יהיה זכאי המוכר ל- 33.3% מן ההכנסות" (ההסכם צורף כנספח א' לבקשה).

התובעת טוענת, כי קיומה ותוקפה של הוראה זו לא הוכחש, וכי קיימות תכתובות שונות שהופנו מטעם הנתבע 1 אל התובעת, המעידות על העברת החלק היחסי מההכנסות אל התובעת, בהתאם להסכם (נספחים ב' ו-ג' לבקשה).

ראשית, במסגרת המכתבים האמורים, הבהיר הנתבע 1 כי התובעת אינה זכאית לתשלום כלשהו כל עוד היא אינה רשומה כ"עוסק מורשה" ואינה מעבירה לנתבע 1 חשבוניות מס כדין.

בסעיף 9 לתצהירו מיום 14/9/08 טען מר אלימלך כי הנתבע 1 מעולם לא ביקש חשבוניות מס. לטעמי, טענה זו נסתרת על ידי האמור במכתבים האמורים (במסגרתם הותנה תשלום התקבולים בהנפקת חשבוניות מס) והיא אכן הופרכה בחקירתו הנגדית של מר אלימלך, אשר טען כי חשבוניות המס המבוקשות הועברו אל הנתבע 1 (עמ' 30 לפרוטוקול).

בסיכומיה, התובעת מפנה לכך שבחקירתו הנגדית, הנתבע 1 אישר, כביכול, כי על פי סעיף 6.5 להסכם בין הצדדים, הוא התחייב להעביר לתובעת שליש מהכנסות החניון, כל עוד לא החלה הבנייה במגרש (עמ' 48 לפרוטוקול).

עם זאת, אין להתעלם מטענות נגדיות כבדות משקל שהעלו הנתבעים (במסגרת גלגולה הקודם של הבקשה ובמסגרת גלגולה הנוכחי) אשר מייתרות, לשיטתם, את חבותם הנטענת להעברת התקבולים שהופקו מהכנסות החניון, כפי שהיא נובעת מסעיף 6.5 להסכם (וכפי שיתואר בהמשך, הצדדים חלוקים גם באשר לאופן הפרשנות הראוי של חלקים מסויימים מסעיף 6.5 האמור).

במהלך חקירתו הנגדית, טען הנתבע 1 כי אמנם מאז שנת 1995 הוא הפסיק להעביר תשלום כלשהו בגין הפעלת החניון, אך מנגד, הוא שילם הוצאות אחרות כגון דמי שכירות למשרדי התובעת וכן העמיד ערבות בנקאית בסך 750,000 ₪ (עמ' 52 לפרוטוקול). בניגוד לטענת התובעת בסיכומיה, אני סבור כי טענה זו מתבקשת ממהלך החקירה הנגדית ואינה בגדר שינוי חזית אסור.

בנוסף, מפנה התובעת להתכחשותו של הנתבע 1 , במהלך החקירה הנגדית, לקיומן של פניות מצד התובעת אליו-

"עו"ד מלמד: אתה קיבלת לאחרונה איזשהו מכתב מבית-ארלוזורוב, שמבקש ממך שליש מהכנסות הפעלת החניון, להבדיל משליש ההכנסות שאתה מקבל מדמי השכירות מהחניון?

ת: חוץ מהתביעה שום דבר לא קיבלתי מבית-ארלוזורוב".

(עמ' 68 לפרוטוקול).

התובעת מפנה להתכתבויות שונות המצורפות לבקשה, המעידות על כך שהנתבע 1 היה מודע לקיומן של דרישות התשלום כלפיו.

כך, לדוגמה, במכתב מיום 1/3/99 שהופנה מאת התובעת, נאמר, בין היתר-

"מרשיך ממשיך להפר ההסכם הפרות בוטות שפורטו בהרחבה במכתבי הקודמים. כך לא העביר מרשיך למרשתי חלקה בכספים המתקבלים מהפעלת החניון כפי שהתחייב בהסכם (סעיף 6.5) למרות בקשות חוזרות ונשנות. כספים אלה נועדו לתשלום יתרת שכה"ד, וברור כי האחריות לביטול ההסכם עם המשכיר מוטלת על כתפי מרשיך" (נספח ו' לבקשה. התכתבויות נוספות צורפו כנספחים ג'-ה').

כאמור, לא לחלוטין ברור האם הוחלפו בין הצדדים התכתבויות נוספות במועדים מאוחרים יותר, שבמסגרתן העלתה התובעת דרישות תשלום דומות, וסוגייה זו קשורה גם, כאמור, לסוגיית השיהוי מצד התובעת.

טענתם המרכזית של הנתבעים היא, שהתקשרותה של התובעת עם חברת שיכון עובדים היא שמנוגדת להסכם ומעידה על הפרתו, ובנסיבות מעין אלה, הפסקת התשלומים שהתקבלו מהשכרת החניון אינה מגבשת הפרה של ההסכם מצידם.

הנתבעים טוענים, כי ההסכם האמור לא נודע להם בתקופה הרלוונטית לעריכתו, אלא רק בשלב מאוחר יותר, ולאחר שנחתם בין הנתבעים לבין חברת שיכון עובדים הסכם קומבינציה להקמת הפרוייקט. הנתבעים "גילו" גם את דבר קיומה של הערת אזהרה שנרשמה ביום 21/8/02 לטובת חברת שיכון עובדים על זכויותיה של התובעת במקרקעין, ועד כה, התובעת לא יידעה את הנתבעים בדבר ההסכם ותוכנו.

התובעת מצידה, טוענת כי במסגרת ההסכם בינה לבין חברת שיכון עובדים, שנערך ביום 26/8/99, נמכרה לחברת שיכון עובדים רק זכאותה של התובעת לקבלת משרדים בשטח בנוי של 1400 מ"ר וכן החלק הרלוונטי ברכוש המשותף, תוך שהובהר במפורש כי התובעת הותירה ברשותה את כל זכויותיה המשפטיות כלפי הנתבעים באשר לקבלת חלק יחסי מהחניון.

ההסכם בין התובעת לחברת שיכון עובדים צורף כנספח ב' לתשובה לתגובה, והתובעת מפנה לסעיף 5.2 להסכם, בו נאמר-

"הקונה מצהירה שידוע לה ומוסכם עליה כי לאחר מכירת המימכר לקונה יוותרו בידי המוכרת זכויות, כלפי ששון, מכח הסכם הקומבינציה. מוסכם על הצדדים במפורש שאין בהסכם זה כדי לגרוע או לפגוע בזכויותיה של המוכרת ובחובותיה, עפ"י הסכם הקומבינציה (להלן: "שאר זכויות המוכרת"). להסרת ספק אין בהסכם זה כדי להטיל על הקונה התחייבות כלשהיא שאינה מצויינת בו במפורש כמוטלת עליה, לרבות כלפי ששון ו/או צד שלישי כלשהוא. למען הסר ספק מובהר בזאת כי שאר זכויות המוכרת כוללות בין היתר ובלא לגרוע מהוראות הסכם הקומבינציה את הזכויות לשטח הנוסף, את התחייבות ששון לסידור חליף לסניף מפלגת העבודה בירושלים, את הזכות לקבלת חלק מתקבולי החניון הזמני המופעל על ידי ששון במגרש ואת זכויות התביעה כנגד ששון לקיים את התחייבויותיו, כלפי המוכרת, על פי הסכם הקומבינציה".

בהתאם לכך, טוענת התובעת, כי חבותם של הנתבעים לתשלום התקבולים הנובעים מהפעלת החניון נותרת בעינה גם לאחר ההתקשרות עם חברת שיכון עובדים.

בחקירתו הנגדית, עומת מר אלימלך עם האפשרות שההסכם עם חברת שיכון עובדים מעולם לא הועבר לידיעת הנתבעים-

"ש:...תאשר לי בבקשה שחברת בית ארלוזורוב מעולם לא העבירה את ההסכם בינה לבין שיקום עובדים למר לוי?

ת: אני לא יכול לאשר לך דבר כזה, כי ידוע לי מהשיחות שהתנהלו וממכתבים שקראתי ומכל מיני תצהירים אחרים, שלמר ששון לוי היה ידוע שמפלגת, שבית-ארלוזורוב הולכת למכור את הזכויות שלה לשיכון עובדים".

(עמ' 22 לפרוטוקול).

מייד לאחר מכן, עומת מר אלימלך עם עיתוי רישומה של הערת האזהרה לטובת חברת שיכון עובדים, שלוש שנים לאחר שנחתם ההסכם, והסיבה לכך-

"ש: אני אומר לך שזה נעשה, כדי להסתיר ממר לוי את קיומה של העסקה.

ת: ואני אומר שמר לוי מעולם לא הסתירו ממנו את הסיפור של העסקה הזאת, כי אני עוד זוכר, ככה במעומעם, על מכתבים שאני קראתי מתוך התיק של בית-ארלוזורוב, שהוא לבטח ידע וגם עורכי-הדין שטיפלו בזה, גם הם ידעו שהולכת להיות עסקה ולמיטב ידיעתי, גם הם הציעו להם לקנות הם ראשונים את הזכויות".

(עמ' 23 לפרוטוקול).

במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע 1 , הציג ב"כ התובעת מכתב מיום 14/10/94 שהופנה אל ב"כ הנתבעים, ובמסגרתו טען ב"כ התובעת כי הוא זקוק לפרטים ומסמכים המצויים ברשותו, הקשורים לנתוני מס שונים. ב"כ הנתבעים 1-3 ו-7 השיב למכתב זה ביום 15/10/98 , תוך התייחסות לנושא המיסוי, וטען- "אני מציע כי רו"ח סופר ממשרד האפט יעמוד בקשר ישיר עם רו"ח מוריס אזולאי המטפל מטעם ששון לוי בהיבטי המס של העיסקה שבנדון. הואיל וכרגע מתקיימים דיונים במע"מ בקשר לעיסקה, אבקש כי רואי החשבון יפגשו בימים אלה ממש".

(שני המכתבים הוגשו במהלך הדיון וסומנו מב/1).

אציין, כי ב"כ הנתבעים 1-3 ו-7 התנגד להגשת המכתבים, בטענה שמדובר במקצה שיפורים. בהחלטתי מאותו מועד התרתי את הגשת המסמכים מהטעם שניתן להציג מסמכים לעד בחקירה נגדית, כאשר מדובר בהליך ביניים, ובייחוד שעה שמדובר בהתכתבות בין באי כח הצדדים, שכפי הנראה, אינה מפתיעה מי מהם (עמ' 51 לפרוטוקול).

משנשאל הנתבע 1 לגבי משמעותו האפשרית של מכתב זה, השיב-

"לא ידוע לי. עוה"ד שלי לא אמר לי, ששיכון עובדים הולכת למכור, כי ממילא אסור לה היה למכור את זה לאף אחד, בשביל זה הם קיבלו את כל הבטחונות. אם הם היו צריכים למכור, היו צריכים למכור לי. לי היה כסף לקנות את זה. בערבות הבנקאית שנתתי להם, בכסף הזה יכולתי לקנות את זה, אפילו יותר, אתם הייתם מקבלים ממני יותר מאשר מכרתם לשיכון עובדים. אני הייתי משלם לכם יותר".

(עמ' 51-52 לפרוטוקול).

מכל מקום, גם אם ב"כ הנתבעים 1-3 ו-7 היה מודע לאפשרות התגבשותה של העיסקה, הרי שלכאורה, אין בכך בכדי לייתר את הצורך במתן זכות סירוב לנתבעים אלה, המעוגנת בסעיף 26.3 להסכם מיום 26/12/93, אשר לפיו-

"לקונה זכות סרוב ראשונה לרכוש מן המוכר את זכויותיו של המוכר עפ"י חוזה זה וכל חלק מהם, אם ירצה המוכר למכור אותם".

הנתבעים 1-3 ו-7 צירפו לסיכומיהם מכתב מיום 11/10/99 שנשלח מאת בא כוחם אל ב"כ התובעת, בו נאמר, בין היתר-

"במהלך פגישה שנתקיימה לפני כשבועיים במשרדי שיכון עובדים, נמסר לח"מ כי בית ארלוזורוב חברה בע"מ חתמה על הסכם עם שיכון עובדים, הסכם שעניינו מכירת זכויות בית ארלוזורוב בפרוייקט בית מפא"י לשיכון עובדים. על פני הדברים עיסקה זו נעשתה תוך הפרת זכות הסירוב הראשונה המוקנית למרשי מר ששון לוי בהתאם להסכם בינו לבין בית ארלוזורוב מיום 26.12.93 והינכם מופנים למשל לסעיף 26.3 של ההסכם האמור. אם אכן נחתם הסכם כאמור, הרי שזו הפרה בוטה של התחייבויות בית ארלוזורוב כלפי מר לוי, ולמצער גם גרם הפרת חוזה על ידי שיכון עובדים אשר הוראות החוזה נהירות לה, בין היתר, משום שהוא צורף להסכם שבינה לבין מר לוי. בשלב זה, ומבלי שיהא בכך ויתור כלשהוא מצד מר לוי על זכויותיו, הינך נדרש להעביר אלי העתק מההסכם שנחתם וזאת על מנת שמרשי יוכל להחליט אם ברצונו לממש את זכות הסירוב המוקנית לו. עד אשר לא יודיעך מרשי בכתב את עמדתו, לאחר שההסכם יוצג לו, הרי שעל פי דין יש לראות את ההתקשרות שנעשתה ביניכם תוך הפרה של זכויות מרשי כהתקשרות שנעשתה עבור מרשי מלכתחילה".

בסיכומי התשובה, מבקשת התובעת להתעלם ממכתב זה, שצורף לראשונה לסיכומי הנתבעים 1-3 ו-7, ומהווה מקצה שיפורים והרחבת חזית.

לטעמי, התובעת מנועה לטעון להרחבת חזית מצד הנתבעים, שעה שהיא עצמה העלתה טענות עובדתיות נוספות במסגרת גלגולה זה של הבקשה, המרחיבות את היקף היריעה הנדונה בבקשה הנוכחית (בייחוד בכל הנוגע להתקשרות עם חברת שיכון עובדים).

לעצם העניין, מכתב זה מעיד על כך שב"כ הנתבעים 1-3 ו-7 הבהיר במפורש כי התקשרות התובעת עם צד ג' ללא הצעה לממש את זכות הסירוב שהוקנתה לנתבע 1 או לחברה שבשליטתו, מהווה הפרה של ההסכם בין התובעת לנתבע 1.

בנוסף, מכתב זה מגלם, גם אם באופן מרומז, מעין הצהרת כוונות ברורה בכל הנוגע למשמעות מימושה של זכות הסירוב, וטיב הזכות כזכות קדימה הכפופה להוראות סעיף 102(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (סעיפים 35-39 לסיכומי הנתבעים 1-3 ו-7).

הנתבעים 1-3 ו-7 טוענים, כי התובעת לא פנתה אליהם בדבר אפשרות רכישת זכויותיה, אלא התקשרה עם חברת שיכון עובדים ללא ידיעתם, ובכך, כאמור, הפרה את זכות הסירוב המעוגנת בסעיף 26.3 להסכם.

התמונה המצטיירת ממכלול הדברים, ובייחוד מהמכתב מיום 11/10/99 , אשר צורף לסיכומי הנתבעים 1-3 ו-7 מאפשרת את היתכנות מצב הדברים העובדתי הנטען, לשיטת הנתבעים. כלומר, ייתכן כי ההסכם בין התובעת לחברת שיכון עובדים אכן נערך תוך הפרת הסכמת הצדדים להקניית זכות סירוב ראשונה לנתבע 1 או לחברה שבשליטתו. זוהי טענת הגנה מבוססת למדי, שלמעשה, ייתכן שמגבשת גם עילת תביעה כלפי התובעת.

בנוסף, ייתכן כי הפרת ההסכמה בדבר זכות הסירוב גורעת מתוקף התחייבותו של הנתבע 1 לתשלום התקבולים הנובעים מהפעלת החניון (אם כי מובן שמדובר רק בעמדה אפשרית ולא ניתן להכריע בעניין).

מסקנתי היא, שהתובעת הציגה נתונים ראיתיים לכאוריים לביסוס עילת התביעה, כדוגמת הוראת ההסכם המעגנת את התחייבות הנתבע 1 לתשלום התקבולים, וכן התכתבויות שונות בין הצדדים שלכאורה, מעידות על מודעותו להתחייבות זו ואולי גם לעיסקה האפשרית המתגבשת בין התובעת לחברת שיכון עובדים.

מנגד, הנתבעים 1-3 ו-7 העלו טענות נגדיות כבדות משקל המבססות, לכאורה, את עמדתם בדבר העדר חבותם, וכן מאפשרות את התגבשותה של עילה חוזית לכאורית כנגד התובעת.

התקשרותה של התובעת אל מול חברת שיכון עובדים, תוך התעלמות מזכות הסירוב היא אחת מטענות אלה, אך היא אינה היחידה, והנתבעים 1-3 ו-7 העלו בסיכומיהם טענות הגנה אפשריות נוספות, כדוגמת הימנעות התובעת מהעברת חשבוניות מס בהתאם להסכם (באופן שהוביל לצורך בתשלום מע"מ בגין העיסקאות ללא יכולת קיזוז), וכן מסירת ערבות בנקאית לתובעת (בסך 2,800,000$) על פי ההסכם, אשר לא אושרה אך גם לא הוכחשה על ידי מר אלימלך בחקירתו הנגדית (עמ' 32-34 לפרוטוקול).

בשלב מקדמי זה, לא ניתן להביע עמדה מהותית לגבי טענות עובדתיות אלה, ולכן לא ניתן להכריע בין טענותיהם הנגדיות של הצדדים, אך מה שברור הוא, שלא ניתן לבסס את הצורך בעיקול על סמך טענות ונתונים חלקיים, שאינם משקפים את התמונה העובדתית הכוללת.

למעשה, מסקנה זו משליכה גם על הקריטריון הקודם שנבחן, בדבר אפשרות קיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין, שכן מטבע הדברים, הפיחות במשקל טענות התובעת, ואפשרות הפרת ההסכם מצידה היא, מפחיתה מהחשש שהתנהלות הנתבעים בנקודות זמן שונות מאז תחילת ההתקשרות החוזית, היא כזו שעלולה לסכל בעתיד את ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן לטובת התובעת.

בכל הנוגע למעורבותם וחבותם של הנתבעים 4-6, מצב הדברים ברור עוד פחות.

כלפי הנתבעים 4-6 מבוקש צו עשה, המחייב אותם להפקיד בקופת בית המשפט או לחלופין בנאמנות בידי ב"כ התובעת, את מלוא החלק היחסי (שליש) מהכנסות מהחניון שיתקבלו בידי הנתבעים ממועד הגשת התביעה ועד למתן פסק דין.

הנתבעים 4-6 טוענים, ואני מסכים עימם, כי מהאמור בכתב התביעה מתקבל הרושם, שאין יריבות חוזית של ממש בין התובעת לבינם.

בהתאם לכך, מבהירים הנתבעים 4-6, כי ככל שפרשנות התובעת למילים "הכנסות החניון" שברכיב צו העשה המופנה אליהם, מתייחסת להכנסות החניון מדמי שכירות אשר הנתבעים 4-6 משלמים לנתבע 1 באמצעות הנתבעת 2, הרי שהנתבעים 4-6 יקיימו כל החלטה בהקשר זה על פי שיקול דעת בית המשפט. לעומת זאת, ככל שהגדרת התובעת למילים "הכנסות החניון" מתייחסת להכנסות הנתבעים מהפעלתו החודשית של החניון, הרי שלשיטתם, יש לדחות על הסף את הבקשה, בהעדר ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה.

בכתב התביעה, טענה התובעת, כי למיטב ידיעתה, הנתבעת 2 חתמה בשנת 1996 על הסכם להשכרת המגרש לנתבע 4, למטרת הפעלת החניון. בנוסף, למיטב ידיעתה, הנתבע 4 הקים בחודש יוני שנת 1997 את חברת דור חניונים בע"מ, תוך שהוא משמש גם כאחד מבעלי מניותיה וכאחד ממנהליה, לצורך הפעלת עסק החניון. במהלך שנת 2002 החליפה הנתבעת 6 את חברת דור חניונים בע"מ בתור בעלת רישיון העסק להפעלת החניון במגרש, וזאת בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה חברת דור חניונים בע"מ. התובעת טוענת, כי למיטב ידיעתה, הנתבעת 6 היא מפעילת החניון ובעלת רישיון העסק, בעוד שחשבוניות המס והקבלות רשומות על שמה של הנתבעת 5.

התובעת טענה, כי הנתבעים או מי מהם, מפעילים במשך שנים רבות חניון בתשלום שהוא פתוח לציבור, והיא זכאית לקבל חלק יחסי מהכנסות החניון אותו מנהלים הנתבעים במקרקעין. לטענתה, הימנעות הנתבעים מלהעביר את החלק המוסכם מהכנסות החניון מהווה הפרה יסודית של ההסכם, וכן עשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובעת. בנוסף, הנתבעים נמנעים מלמסור דיווח על היקף הכנסותיהם מהחניון או על זהות הגורמים המפעילים את החניון מטעמם.

התייחסות קונקרטית יותר לעילת התביעה המופנית כלפי הנתבעים 4-7 מופיעה בסעיף 18 לכתב התביעה, בו נטען כי הם עוולו כלפי התובעת בעוולה של גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין בקשר להסכם מיום 26/12/93 מאחר שביודעין וללא צידוק מספיק, הם גרמו לכך שהנתבע 1 לא יקיים את התחייבותו להעברת חלק מהתקבולים בגין החניון לידי התובעת, בהיקפים ובמועדים שנקבעו בהסכם.

בהתבסס על טענה זו, עתרה התובעת לחייב את הנתבעים 4-6, יחד עם יתר הנתבעים, בתשלום שליש מהכנסות החניון, וכן במתן חשבונות מלאים ומפורטים לגבי הכנסותיהם מהחניון שבמגרש, ובכל הנוגע להסכמים שנערכו בין הנתבעים או מי מהם בתקופה הרלוונטית בקשר עם הפעלת החניון. התובעת הבהירה, כי אין ביכולתה לדעת מי מבין הנתבעים הפעיל את החניון וקיבל הכנסות מהשכרתו או הפעלתו. התובעת העמידה את סכום התביעה על סך 3,360,000 ₪ . , בהתאם להערכתה את ההכנסו החודשיות, כפי שהן נאמדות בהתאם לנתונים החלקיים שברשותה.

כפי הנראה, הנתבעים 4-6 שוכרים, בקונסטלציה כזו או אחרת, את החניון נשוא התביעה מאת הנתבעים 1 ו-2, כאשר מהות הקשר החוזי ביניהם בהקשר זה אינה לחלוטין ידועה.

כך או אחרת, מובן כי ההתקשרות של הנתבעים 4-6 נערכה אל מול הנתבע 1 וחברות שבשליטתו, ולא אל מול התובעת, כך שבאופן עקרוני, ספק עד כמה מתגבשת יריבות חוזית בין הנתבעים 4-6 לבין התובעת.

הצדדים חלוקים ביניהם לגבי אופן הפרשנות הראוי של סעיף 6.5 להסכם בין התובעת לנתבע 1 (שצוטט קודם לכן), ובייחוד המונח "הכנסות החניון" המעוגן בסופו של סעיף 6.5 להסכם (לפיו- "אם יפעיל הקונה את החניון במגרש בלבד- יהיה זכאי המוכר ל-33.3% מן ההכנסות").

ככל שניתן להבין, התובעת טוענת, כי משמעות המונח "הכנסות החניון" מתייחס לסך כל ההכנסות, כלומר לא רק דמי השכירות המתקבלים מהשכרת החניון, אלא גם סכומי ההכנסות המתקבלים מהפעלת החניון (כלומר, אני מניח, הסכומים המשולמים על ידי בעלי רכבים העושים שימוש בחניון).

לביסוס עמדתה, מפנה התובעת לדברים הבאים בחקירתו הנגדית של מר אלימלך-

"עו"ד מלמד: אם ששון לוי משכיר את החניון לצד ג' שיפעיל אותו, זאת סיטואציה אחת, הוא מקבל דמי שכירות ואז אתה אמור לקבל שליש מדמי השכירות...ויש סיטואציה מס' שתיים, שאתה טוען שאתה צריך לקבל שליש מכל ההכנסות.

ת: סיטואציה שתיים, אני צריך לקבל שליש מכל ההכנסות כי זה ההסכם.

ש: זו סיטואציה שתיים. אם יש מישהו שעכשיו שכר את החניון מששון לוי, אז הוא אמור לדעת על הסיטואציה שתיים הזאת?

ת: לפי דעתי כן ואם הוא לא יודע אז יש לו בעיה. הוא היה אמור לבדוק ולדעת.

ש: ומאיפה בדיוק הוא אמור להבין את זה?

ת: הוא צריך לשאול באיזה רשות הוא משכיר לו את החניון, מי הבעלים של החניון, זה לא, יש הסכמים. קל מאוד היה לבדוק את זה".

(עמ' 41-42 לפרוטוקול).

בשלב מוקדם יותר בחקירה הנגדית, נשאל מר אלימלך לגבי מקור חבותם הנטענת של הנתבעים 4-6 להעברת דיווחים ותקבולי ההכנסות מהפעלת החניון, והשיב – "במגרש הזה מתנהלות מאות קומבינות שכבר אני לא מבין מי נגד מי, ומי מפעיל את מי, ומי חבר של מי, ומי מסתיר ממי. אתה רוצה שניכנס לזה?" (עמ' 38 לפרוטוקול).

אין בכוונתי לשלול על הסף את אפשרות היתכנותן של טענות התובעת כנגד התנהלות הנתבעים 4-6 , והן תתבררנה בהמשך הדרך, אך מה שברור הוא, שאופן הפרשנות המוצע על ידי הנתבעים 4-6 בסיכומיהם, הוא אפשרי ומתקבל על הדעת לפחות באותה מידה.

הנתבעים 4-6 מסתמכים גם הם על סעיף 6.5 להסכם שבין התובעת לנתבע 1, וטוענים כי דווקא האמור בו מחזק את המסקנה לפיה התובעת, כמוכרת, זכאית לשליש מכל תקבול שיגבה הנתבע 1 ,כקונה , מהמשתמשים בחניון, בשיעור 28.57% מההכנסות, בעוד שאם הנתבע 1 יפעיל את החניון במגרש בלבד, הרי שהתובעת תהיה זכאית ל-33.3% מההכנסות.

לטעמי, סעיף זה מתאר מצב שבו הנתבע 1 הוא שמפעיל את החניון (לבדו או באמצעות חברה שבבעלותו), והוא אינו בהכרח מתייחס למצב שבו הנתבע 1 משכיר את החניון לגורם נוסף.

ללא קשר לטווח המצבים שסעיף 6.5 מתיימר להחיל, אני סבור כי לא בקלות ניתן לחייב את הנתבעים 4-6 בהעברת דמי השימוש של בעלי הרכבים בחניון (המהווים את סך הכנסותיהם) אל התובעת, כהכנסות המתקבלות מהחניון.

לטעמי, סעיף 6.5 מאפשר את אופן הפרשנות המוצע על ידי התובעת, די בריחוק, וקיימת סבירות די גבוהה לכך שעל פי אומד דעת הצדדים במועד הכללתו בהסכם, אין מקום לחייב את הנתבעים 4-6 בהעברת התקבולים מסך ההכנסות. מכל מקום, מה שברור הוא, שמאחר שהנתבעים 4-6 לא היו צד לחוזה, הרי שממילא אין ביכולתם להבהיר מהו אומד דעת הצדדים, וספק עד כמה ניתן לחייבם בהתחייבות שהם לא נטלו חלק בגיבושה.

בניגוד לטענת התובעת, איני משוכנע שניתן "לצפות" מהנתבעים 4-6 לבדוק את תוכנם של הסכמים קיימים בין גורמים אחרים בהליך (וליתר דיוק, ההסכם בין התובעת לנתבע 1), ובאותה מידה, איני משוכנע שניתן לחייב את הנתבע 1 בהעברת ההכנסות המתקבלות אצל הנתבעים 4-6, שכן לאור טיבן של עיסקאות שכירות, החיוב עלול להיות אינסופי.

אציין, כי המחלוקת לגבי אופן הפרשנות הראוי של המונח "הכנסות החניון" רלוונטית באותה מידה גם לגבי מישור היחסים שבין התובעת ליתר הנתבעים, והיא מתמצית, למעשה, בשאלה, עד לאן ניתן "למתוח" את נשוא חבותם של הנתבעים כלפי התובעת (מבחינת מהות ההתחייבות והגורמים עליהם מוטלת ההתחייבות).

סוגייה עובדתית-פרשנית זו עתידה להתברר בהמשך הדרך, ולא ניתן להכריע בה כעת, אך מה שברור הוא, שעצם העלאת התהיות בהקשר זה גורע מחוזקן של הראיות הלכאוריות להוכחת קיומה של עילת תביעה כלפי הנתבעים 4-6.

לפיכך, אין הצדקה למתן צו העשה המבוקש.

טעמים מהותיים אלה, לדחיית הבקשה לסעדים זמניים, אינם היחידים הקיימים, ואליהם מצטרפים גם טעמים דיוניים-

(א) כאמור, ביום 12/4/00 הגישה מפלגת העבודה הישראלית הודעת צד ג' כנגד הנתבע 1, במסגרת תביעה שהגישה חברת מפעלי מתכת ש. כהן בע"מ כנגד מפלגת העבודה (נספח ד' לתגובת הנתבעים), ובמסגרתה העלתה את טענותיה בדבר חבות הנתבע 1 בתשלום דמי השכירות. ההודעה נדחתה, אך הערעור שהוגש על פסק הדין הוכרע על דרך הפשרה, ונקבע, בין היתר, כי על הנתבע 1 לשלם לתובעת סכום של 45,000$. הנתבעים טוענים, כי בכך אמורות להתמצות דרישותיה של התובעת כלפיהם, והיא אינה זכאית בפנייה נוספת כנגדם בהקשר זה. התובעת, לעומת זאת, טוענת כי תוצאת פסק הדין בערעור מעידה על קבלת עמדתה, ובכל מקרה, לא מתגבש מעשה בית דין לגבי עילות התביעה שהתגבשו לאחר מועד הגשתה של הודעת צד ג'. אין בכוונתי להכריע בעניין היקף השלכתה של הודעת צד ג' על התביעה הנוכחית, בייחוד שעה שהיא הוכרעה לבסוף על דרך הפשרה (פסק הדין צורף כנספח ו' לתגובה), ומטבע הדברים, קשה במקצת להתחקות אחר הטעמים שביסוד ההכרעה. מכל מקום, ככל שבמסגרת ההליך האמור הושגו הבנות כלשהן לגבי היקף חיובו של הנתבע 1 מכח ההסכם ומעמדם של שוכרי המגרש אל מול התובעת, הרי שיש להניח, כי הן עשויות להשליך גם על תוצאת הדברים בהליך הנוכחי.

(ב) הנתבעים 1-3 ו-7 טוענים כי התובעת הסתירה את קיומה של תניית בוררות המעוגנת בסעיף 24.1 להסכם, וטוענים כי התובעת לא היתה רשאית לנקוט בהליך הנוכחי מבלי שמיצתה את הליכי הבוררות, כנדרש בהסכם. הנתבעים 1-3 ו-7 מציינים כי המחלוקת הנוכחית היא רק אחת מהמחלוקות שהתעוררו בעניין ההסכם, ומן הראוי שכל המחלוקות יתבררו כחטיבה אחת במסגרת הליך הבוררות (אציין, כי הנתבעים מפנים לדבריו של מר אלימלך בחקירתו הנגדית, וטוענים כי הדברים מנוגדים לטענותיו בתצהיר שהגיש בתמיכה לתגובת הנתבעים לבקשה לעיכוב הליכים בהתאם לסעיף 5(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. אין בכוונתי לדון במהות העניין ובניגוד הנטען, ולטעמי הדבר ראוי להתברר במסגרת הבקשה לעיכוב הליכים). התובעת טוענת, כי התביעה מופנית גם כלפי גורמים שאינם צד להסכם, ולכן אין תחולה לתניית הבוררות. כאמור, על פני הדברים, לא קיימת עילת תביעה "חזקה" כלפי הנתבעים 4-6 ובמצב דברים זה, ספק עד כמה צירופם לתביעה מונע את תחולתה של תניית הבוררות, וייתכן כי מן הראוי היה, מבחינת התובעת, למצות תחילה את הליך הבוררות המוסכם אל מול הנתבע 1. מכל מקום, איני קובע עמדה ברורה בעניין כעת, שכן גם נושא זה עתיד להתברר במסגרת הדיון בבקשה לעיכוב הליכים.

(ג) הנתבעים טוענים כי יש לסלק את התביעה על הסף מפאת התיישנות, בעוד שהתובעת טוענת כי מדובר בעילת תביעה נמשכת, והתביעה הנוכחית נסבה רק על עילת התביעה לתקופה שהסתיימה שבע שנים לפני הגשת התביעה. כפי שקבעתי בהחלטתי הקודמת, טענת ההתיישנות ראויה להתברר במסגרת בקשה נפרדת, ובשלב זה, כל שניתן לקבוע הוא שמדובר בטענה מקדמית כבדת משקל שיש מקום לבררה בנפרד, כמו גם טענת חוסר הסמכות המקומית (שללא קשר לנכונותה, אינה מונעת, באופן עקרוני, דיון בבקשה לסעדים זמניים).

טענות דיוניות-מקדמיות אלה מתווספות למסקנות המהותיות בדבר העדר חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין והעדר ראיות מהימנות לכאורה להוכחת עילת התביעה. בנוסף, כאמור, גם מאזן הנוחות נוטה אל עבר האינטרסים המהותיים של הנתבעים.

הבקשה נדחית.

אני מחייב את התובעת בהוצאות בסך 25,000 ₪ + מע"מ לנתבעים 1 – 3, 7 (ביחד) ובסכום דומה לנתבעים 4 – 6 (ביחד).

ניתנה היום י"א בתמוז, תשס"ט (3 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו