ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מנופי אבי תובלה ושירותים בע"מ נגד ziemann ludwigsburg gmbh :

בפני: כבוד ה שופטת מיכל נד"ב – אב" ד

כבוד ה שופטת ורדה פלאוט

כבוד ה שופט יחזקאל קינר

המערערת:

מנופי אבי תובלה ושירותים (1991) בע"מ

נגד

המשיבות:
1.ziemann ludwigsburg gmbh
2.טמפו משקאות בע"מ

פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה ( כבוד השופטת קולנדר – אברמוביץ).
רקע
בחודש נובמבר 2012 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבה ונגד נתבעת נוספת – חברת זימן הגרמנית ( להלן: "זימן"). עילת התביעה הייתה אי תשלום עבור עבודות הנפה ( של מיכלים וציוד שסופקו על ידי זימן למשיבה) שביצעה המערערת בהקמת מבשלת בירה על ידי המשיבה בנתניה, בסכום של 505,130 ש"ח. המערערת טענה כי זימן והמשיבה התחייבו לשלם לה בגין העבודות הנ"ל.
ביום 3.4.13 ניתן פסק דין נגד זימן בהעדר הגנה.
במהלך דיון ביום 10.2.14 נעתר בית המשפט לבקשת המערערת לתיקון כתב התביעה באופן שהוספה בו עילה נזיקית נגד המשיבה ( מע/12).
בכתב התביעה המתוקן טענה המערערת כי ביום 12.11.12, עם הגשת התביעה, עתרה בבקשה לעיקול זמני בידי מחזיק, היא המשיבה, על כספים או תקבולים או זכויות העומדים לזכותה של זימן והמוחזקים בידי המשיבה. בתשובתה של המשיבה לעיקול ביום 26.11.12 הודיעה המשיבה "כי אינה מחזיקה בכספים או נכסים אחרים כלשהם אשר שייכים למשיבה 1" ( מע/2). נוכח הצהרה זו לא הגישה המערערת בקשה לאישור העיקול.
בדיעבד, הסתבר למערערת, לטענתה, כי התשובה לא הייתה אמת וכי המשיבה הייתה חייבת לזימן כספים במועד העיקול. על כן תבעה המערערת את סכום התביעה מן המשיבה גם בעילה של תרמית, הפרת חובה חקוקה ורשלנות.
תמצית פסק הדין של בית משפט קמא
לא הוכח כי המשיבה התחייבה כלפי המערערת לשלם בגין העבודה שביצעה עבור חברת זימן, על כן נדחתה התביעה נגד המשיבה בעילה החוזית, שעניינה היה התחייבות נטענת של המשיבה לשלם עבור העבודה שביצעה המערערת.
המערערת קיבלה בחודש יוני 2012 מכתב מחברת זימן המודיע כי זו מצויה במצב של חדלות פירעון וכי מי שמטפל בעניין הוא עו"ד בראון ( עו"ד משטוטגרט) (להלן: "עוה"ד"). המערערת לא נתנה הסבר מדוע לא הגישה את מסמכי התביעה שלה נגד זימן לעוה"ד ומדוע לא הגישה לו דרישת חוב. המשיבה לעומתה הגישה תביעת חוב לעוה"ד וזו מתבררת.
המערערת טענה כי הוברר לה לאחר הגשת התביעה כי המשיבה התקשרה בהסכם עם חברת זימן בתלבושתה החדשה ( להלן: "זימן החדשה") וכי המשיבה השתמשה בכספים שהיה עליה להשיב לזימן ושילמה אותם לזימן החדשה כחלק מהתשלום להשלמת הפרויקט. המשיבה אף הפחיתה לזימן החדשה 420,000 אירו עבור פיצוי מוסכם שמקורו בחוזה המקורי עם זימן. זימן החדשה נתנה למשיבה הנחה בסכום של 420,000 אירו אותם הגדירה בהסכם החדש כפיצוי מוסכם. במועד הפסקת העבודה על ידי זימן נותר חוב של המשיבה לזימן בסכום של 1,125,688 אירו עבור ציוד ועבודות שקיבלה מזימן וטרם שולמו.
בית המשפט קבע כי זימן החדשה וזימן הן חברות נפרדות. המשיבה אמנם קיבלה הנחה מזימן החדשה כפיצוי מוסכם, אך הוכח כי הכסף לא שולם לזימן שלא ביצעה את העבודה אלא לזימן החדשה. על כן ההנחה ניתנה למשיבה מזימן החדשה.
אילו סברה המערערת כי מדובר בחברות זהות היה עליה להגיש תביעתה נגד חברה זו שהיא סולבנטית, ולנסות להיפרע ממנה.
בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי בעת הטלת העיקול היו בידי המשיבה כספים של זימן וקבע: במועד הטלת העיקול היה ברור למשיבה כי זימן פשטה רגל וכי לא תוכל לבצע את העבודה. למשיבה נגרמו נזקים עקב אי השלמת פרויקט מבשלת הבירה לכן חילטה את הערבות להקטנת נזקיה. בנוסף הגישה המשיבה תביעת חוב למפרק זימן על סכום של כ-1.2 מיליון אירו בגין נזקיה. במועד הטלת העיקול סברה המשיבה בצדק שלא מגיע לזימן ממנה תשלום אלא להיפך.
המשיבה העבירה כספים לזימן החדשה מכוח הסכם בין החברות שהוא מאוחר לעיקול, עבור עבודות שביצעה זימן החדשה.
לא הוגשה בקשה לאישור עיקול במועד בהתאם לתקנה 378 בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984 ( להלן: "התקנות"), על כן העיקול בטל.
המערערת מנסה לשנות מסדרי הנשייה של חברה חדלת פירעון. המערערת לא טרחה להגיש תביעת חוב בגין חובה למפרק של זימן. המערערת אינה זכאית לבדה לכספים המגיעים מזימן, כלל נושי החברה הם הזכאים לכספים.
המערערת אינה טוענת שהמשיבה העבירה כספים לזימן לאחר מועד העיקול.
לא הוכחו יסודות העילה של עשיית עושר ולא במשפט.
התביעה נדחתה והמערערת חויבה בתשלום של 50,000 ש"ח הוצאות.
תמצית טענות המערערת
הערעור הוא בשני עניינים בלבד: דחיית טענת המערערת כי הודעת המשיבה בתשובה לעיקול לא הייתה נכונה, וסכום ההוצאות שנפסק.
במועד תשובת המשיבה לעיקול לא הייתה למערערת סיבה לפקפק באמיתות התשובה ולכן לא עתרה לאישור העיקול.
פסק הדין שניתן נגד זימן בתביעה ביום 3.4.13 ניתן בהיעדר הגנה. (מע/11), לאחר שהמערערת ביצעה המצאה מחוץ לתחום, ונוכח המצאה זו.
במהלך ההליך מול המשיבה עתרה המערערת לגילוי ההסכמים בין זימן למשיבה ובין זימן החדשה והמשיבה. מהשוואת סכום החשבונות של זימן למשיבה ומהנתונים הכספיים שהופיעו בהסכם עם זימן החדשה התברר כי בניגוד לתשובת המשיבה, היא הייתה חייבת לזימן במועד התשובה כ-1.1 מיליון אירו, וכי מספר חודשים קודם לכן חילטה המשיבה לזימן כ-307,715 אירו. לכן במועד צו העיקול הייתה המשיבה חייבת לזימן כ-1.4 מיליון אירו. בהסכם עם זימן החדשה הפחיתה זימן החדשה למשיבה 420,000 אירו פיצוי מוסכם שקבוע בהסכם עם זימן, דהיינו היא קיבלה טובת הנאה נוספת.
מכתב ההגנה המתוקן של המשיבה התברר כי גם לשיטתה במועד קבלת צו העיקול הייתה המשיבה חייבת לזימן 474,000 אירו ( ס' 47 במע/3).
טענת המשיבה כי העיקול מהווה מעקף של דיני הפירוק היא הרחבת חזית ועל כן לא היה מקום לדחות את התביעה מטעם זה. המערערת גם טענה כך בסיכומי התשובה לסיכומי המשיבה. לא הובאה כל ראיה לעניין דיני הפירוק בגרמניה. לא הוכח קיומו של פסק דין לפירוק. לא הוכח הדין הגרמני באשר ליכולת להמשיך בתביעה נגד זימן. הוכחת הדין הזר צריכה מומחה.
כל עוד לא התבקשה אכיפה של פסק החוץ של הפירוק בגרמניה, ככל שיש פסק דין כזה, אין להחיל את דיני הפירוק על פי פקודת החברות על תאגיד זר. על פי סעיף 11 בחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח -1958 ניתן לאכוף פסק זר באכיפה ישירה בדרך של הגשת תביעה לאכיפת הפסק או בדרך של אכיפה אינצידנטלית, אגב הליך אחר. על מנת לפעול בדרך השנייה צריך שבעל הדין יבקש את אכיפת הפסק. בענייננו לא באה כל בקשה למעט טענה בעלמא שעל המערערת להגיש תביעתה לנאמן. לא נטען גם כי יש פגם בצו העיקול לאור פסק הדין הנטען לפירוק או צו ההקפאה הנטען. אפילו הייתה מתבקשת אכיפה אגבית דינה היה להידחות נוכח סעיף 4(1)(4) בתקנות אכיפת פסקי חוץ ( אמנה עם הרפובליקה הפדרלית הגרמנית), תשמ"א -1981 הקובע:
"הוראות אמנה זו לא יחולו-
(4) על החלטות שניתנו בהליכי פשיטת רגל, בהליכים למניעת פשיטת רגל או בהליכים כיוצא באלה".
החלטה על הקפאת הליכים עקב חדלות פירעון ככל שקיימת, נופלת בגדר הליכים כאמור שמוחרגים ואשר לא ניתן להכיר ולאכוף החלטה בעניינם, קל וחומר בהליך אגבי. המערערת מפנה לע"א 1297/11 לוי נ' רו"ח זוהר (29.12.13).
טענתה היחידה של המשיבה היא כי הודעתה בתשובה לעיקול שיקפה את המציאות. תשובה לצו עיקול אינה יכולה להיות מבוססת על סברה של המשיבה כי היא אינה חייבת לזימן אלא על עובדות שנתמכות בראיות. המשיבה לא יכלה לקבוע שיש לה נזקים בני קיזוז ללא הוכחה בבית משפט. ההלכה היא כי על מחזיק שטוען לקיזוז עקב נזק להוכיח תביעתו כתביעה עצמאית ( בר"ע ( חי') 385/00 ש.ק. ארבל שיווק בע"מ נ' בנק אוצר החייל בע"מ (8.3.01)). בית המשפט התעלם מטענות המערערת כי לא ניתן היה להסתמך על הוכחת החוב כראיה לאמיתות תוכנה, לאחר שבית משפט קמא קבע בעצמו כי יש להתעלם מהראיה משום שתוכנה לא אומת על ידי עד ( ההחלטה מע/7 עמ' 20).
סכום ההוצאות בו חויבה המערערת הוא חריג, בהתחשב בכך שהתקיימו שלושה קדמי משפט וישיבת הוכחות אחת בה נחקרו 3 עדים.

תמצית טענות המשיבה
לא נפל כל פגם בהודעת המשיבה במענה לעיקול.
עילת התביעה של המערערת היא תרמית, או מצג שווא או הפרת חובה חקוקה. התובע לפי עוולות אלה חייב להוכיח קשר סיבתי בין העוולה הנטענת לנזק הנטען. המערערת לא הסבירה כיצד הייתה זוכה לקבל את כספי העיקול אילו אכן הודע לה שהמשיבה מחזיקה בכספי זימן.
פסק הדין שהשיגה המערערת נגד זימן הושג בתרמית ועל כן הוא נטול תוקף.
בית המשפט קבע כי הבקשה לפסק דין והבקשה להיתר המצאה לחו"ל הומצאו למען שהמערערת ידעה שאינו המען להמצאת מסמכים לזימן שנקלעה לפירוק. למערערת הומצא המכתב מש/1 בו מודיע הנאמן לזימן הישנה בהליכי חדלות פירעון כי כל פניה בעניין זימן יש להעביר לכתובת שבהודעה.
אילו מסרה המערערת לנאמן על נכסי זימן ( עוה"ד) את כתבי טענותיה היה הוא מודיע לבית המשפט אם קיימים נכסים של זימן בישראל, ואם עוקלו הרי שיש לצרפם למסת נכסי זימן לטובת חלוקה בין כלל הנושים.
המערערת לא הגישה הוכחת חוב למפרק של זימן ועל כן אינה יכולה להיפרע מכל סכום שהיה מועבר לזימן מהמשיבה. המערערת לא יכולה הייתה לעקוף את כל נושי זימן לרבות המשיבה שהגישה הוכחת חוב בסכום של 1.2 מיליון אירו.
המשיבה הגישה את הוכחת החוב בספטמבר 2012 בעקבות ההודעה של זימן על חדלות פירעון ביוני 2012. הודעת העיקול של המערערת נמסרה למשיבה רק ביום 21.11.12 ותשובת המשיבה היא מיום 26.11.12. טענות המשיבה כלפי זימן קיבלו ביטוי מלא בתביעת החוב שהגישה חודשיים לפני הודעת העיקול של המערערת. להוכחת החוב צרפה המשיבה אישור רואי החשבון של המשיבה שתמך בתחשיב החוב של המשיבה.
למערערת אין מעמד לברר את חובה של זימן למשיבה. המערערת מבקשת להחליף את שיקול הדעת של מנהל הליכי חדלות הפירעון של זימן ולברר שמא המשיבה חייבת כספים לזימן, עת מנהל הליכי חדלות הפירעון של זימן לא מצא לנכון לתבוע חוב כזה מהמשיבה.
מטרתו של העיקול הזמני בידי צד ג' היא למנוע העברת כספים מהמחזיק לחייב. הוא לא נועד לאפשר למעקל לפתוח חזית נגד צד ג' שעמו אין לו יריבות. המשיבה לא העבירה כספים לזימן. המשיבה העבירה כספים לזימן החדשה שהשלימה עבורה את עבודות הקמת המבשלה. מדובר בחברה אחרת ונפרדת.
במועד קבלת צו העיקול זימן כבר קרסה, והמשיבה הגישה הוכחת חוב שבה גדרה את מצב ההתחשבנות בין הצדדים. צו העיקול על כן לא תפס מאומה ואין כל רלבנטיות לדיני הקיזוז ונטלי ההוכחה בהליכי קיזוז.
אשר להוצאות שנפסקו, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהוצאות שפסקה הערכאה המבררת.
דיון
לא מצאנו ממש בטענת המשיבה כי פסק הדין שניתן נגד זימן אינו תקף, שכן לא נמצא פסול בהמצאה, פסק הדין לא בוטל מעולם, וכמו כן בית המשפט נתן את פסק הדין לאחר שסבר כי בוצעה לזימן המצאה כדין. על כן הטענה כי בהיעדר פסק דין ממילא לא ניתן היה לאשר את העיקול, נדחית.
בע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה פ"ד מט(1), 177 (1995) (להלן: "הלכת בל"ל") עמד בית המשפט על טיבו של העיקול:
"'עיקול' הוא פעולה משפטית המופנית נגד בעליו של נכס או של מחזיק בו, אשר באה להגביל את הסחרות של הנכס ואת יכולת השימוש בו, באופן שהמעקל יוכל להיפרע ממנו בעבור חוב המגיע לו. העיקול מהווה סעד דיוני בלבד, אשר בא למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מלסכל את פירעון החוב על-ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים ( ראה: ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך ואח' [1] ; ד' בר-אופיר, הוצאה לפועל – הליכים והלכות ( ש. פרלשטיין - מ. גינוסר, מהדורה 3, 1988, עדכון 1993) 94)".
בית המשפט מוסיף ועומד על כך שהעיקול אינו מקנה למעקל כל זכות מהותית בנכס המעוקל:
" ...'והוא מכוון יותר כנגד החייב, במעמדו כבעל הנכס, מאשר כלפי הנכס עצמו. לפיכך, אין העיקול יכול לתפוס יותר זכויות ממה שיש לחייב באותו נכס, והוא כפוף לזכויות שרכשו בו אחרים קודם לכן...' (ע"א 542/85 המועצה הישראלית לייצור ושיווק כותנה בע"מ נ' אתא חברה לטקסטיל בע"מ ו-טתה בע"מ ואח' [2], בעמ' 564; (ההדגשה שלי – י' ק').
כך גם לגבי כספים המופקדים בבנק:
'הנושה-המעקל אינו אלא ' חליפו', הבא בנעליו של החייב, לקוחו של הבנק... ואין הוא יכול לעקל אלא את מה שיש לחייב ולא יותר. אם כל מה שיש לחייב הוא יתרת חוב בחשבון שלו בבנק, אין העיקול תופס, ואין לצד ג', הבנק, מה להעביר ללשכת ההוצאה לפועל' (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [3], בעמ' 680)".

האם במועד הטלת העיקול היו בידי המשיבה כספים שהגיעו לזימן בסעיף 47 לכתב ההגנה טענה המשיבה כי אכן נותרה חייבת לזימן במועד הפסקת העבודה על ידה, סכום של 474,000 אירו, לאחר תשלום רוב החשבונות המאושרים. המשיבה טענה שם כי החוב הוא חוב כל עוד ממשיכה זימן בביצוע העבודות. ואולם מעת שקרסה והותירה את המשיבה מול שוקת שבורה ללא קבלן ביצוע וללא התקדמות בעבודה, החלו נזקיה של המשיבה להצטבר וגימדו את החוב השוטף. כך מעת ההפרה טענה המשיבה כי זימן הפכה מזכאית לחייבת. זוהי למעשה טענת קיזוז.
בכתב ההגנה לא ציינה המשיבה מפורשות מתי קרסה זימן ( ס' 10 בכתב ההגנה המתוקן מע/3) ואולם ברי כי המשיבה הגישה תביעת חוב לעוה"ד כחודשיים קודם לקבלת צו העיקול.
בדיון בפני בית משפט קמא ניתן תצהיר על ידי רונת דני, מהנדס ראשי במשיבה ( להלן: "רונת"). לתצהירו צירף רונת העתק של תביעת החוב שהגישה המשיבה לזימן, נספח ב', וכן אישור רואה חשבון של המשיבה בצירוף תחשיב של המשיבה לעניין נזקיה מהפרת ההסכם על ידי זימן, נספח ג'.
בעת חקירתו התנגד ב"כ המערערת להגשת המסמך נספח ג' מהטעם שהיה על הנתבעת להגיש את המסמך כחוות דעת. בתשובה השיב ב"כ המשיבה כי "ניתן להגישו לצורך קיומו. הוא ממוען לטמפו ולכן ניתן להציגו" (פר' מע/7 עמ' 20 ש' 1). בית המשפט קבע בהחלטה כי: "אכן ניתן להגיש את המסמך אולם רק לראיה לכך שנשלח מסמך כזה ולא לאמיתות תוכנו" ( שם, ש' 11).
זאת ועוד. רונת נחקר בעניין נספחים ב' וג' האמורים והעיד כי לא חתם עליהם וכי אינו יודע מי חתם עליהם ( פר' עמ' 23 ש' 1- 3, וש' 15- 18). בנוסף העיד רונת: "אני לא עסקתי בכל הנושא של החיוב-חילוט, מו"מ כספי לא עם זימן הישנה ולא עם זימן החדשה".
רונת נחקר לגבי החוב של המשיבה כלפי זימן בסכום של 474,000 אירו ואישר כי חוב זה לא שולם לזימן ( פר' עמ' 22 ש' 24). הוא גם אישר כי המשיבה חילטה 307,000 אירו ביולי 2007. העד אישר עוד כי אם לא היו נזקים במועד הטלת העיקול על ידי המערערת (21.11.12) כי אז הייתה המשיבה חייבת לזימן 474,000 אירו ואת הסכום שחולט ( פר' עמ' 22 ש' 31-28).
אנו סבורים כי נוכח האמור לעיל, הוכיחה המערערת במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי כי במועד הטלת העיקול הייתה המשיבה חייבת לזימן לפחות 474,000 אירו וסכום נוסף של 307,000 אירו. אנו קובעים גם כי המשיבה מצידה לא הוכיחה במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי כי בעת הטלת העיקול היה חוב כלשהו של זימן כלפיה. שכן, לטעמנו עצם הגשת תביעת החוב לעוה"ד ואפילו שהדבר נעשה לפני צו העיקול, אין בה כל ראיה לקיומו של חוב. כמו כן מעדותו של רונת ברי כי הוא לא ערך את חישוב הנזק שקוזז, כי אינו יודע מי ערך אותו וממילא לא יכול היה להעיד על מה מבוסס החישוב. כמו כן התחשיב נספח ג' הוגש אך לשם עצם קיומו ולא להוכחת תוכנו, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא.
מסקנתנו היא על כן כי במועד הטלת העיקול הייתה המשיבה חייבת כספים לזימן בסכום שעלה על סכום העיקול, שעל כן התשובה לצו העיקול הייתה מטעה או למצער רשלנית.
זאת ועוד. תקנה 378( א) בתקנות קובעת: " לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכל לפי נסיבות הענין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול" (הדגשה שלנו).
אפילו היה חוב שהגיע למשיבה מזימן ועמדה למשיבה טענת קיזוז כנגד זימן, אילו הייתה המשיבה פועלת כנדרש על פי תקנה 378( א) דהיינו מתנגדת מטעמיה – קרי זכות הקיזוז הנטענת - לאישור העיקול ( ולא מכחישה בעלמא כי היא מחזיקה בכספים שמגיעים ממנה לזימן) כי אז הייתה מוגשת בקשה לאישור העיקול ובית המשפט היה מכריע בטענות הצדדים. תשובתה של המשיבה מנעה מהמערערת למצות את הליך העיקול ולהבטיח את פסק הדין ובכך עוולה המשיבה כלפי המערערת למצער בעוולת רשלנות.
מעבר לדרוש נציין כי נושא עדיפות זכויות המעקל על פני חובות אחרים לרבות זכות הקיזוז נדון בפסיקה. בהלכת בל"ל וברע"א ( חי') 385/00 ש.ק. ארבל שיווק בע"מ נ' בנק אוצר החייל בע"מ (כבוד השופט ג'ובראן) (8.3.01), שם הובעה הדעה כי רק לבנק זכות לקזז חשבונות של לקוח למרות קיומו של עיקול על החשבונות, כי הענקת עדיפות לבעל זכות הקיזוז גורעת ממעמדם של שאר הנושים, שכן מסת הנכסים העומדת לרשותם קטנה. על כן מדיניות ראויה מחייבת שלא להכיר בתקפות הסדרים הפוגעים בצדדים שלישיים, בלי שהוענקו לאלה כלים לדעת אודות פגיעה זו, או למצער להתנות את תקפות הפגיעה בידיעה ( בכח או בפועל) אודות הפגיעה. עוד נפסק שם כי כדי ליצור זכות תקפה כלפי צדדים שלישיים יש לתת לזכות זו פומביות כלשהי, להזהיר נושים אחרים של החייב על קיומה של הזכות הקודמת שעשויה לפגוע בהם. מאחר שלא הועמדו לרשות הנושים האחרים כלים לדעת על אודות קיומה של זכות הקיזוז, ומכיוון שאין זה סביר לייחס לצדדים שלישיים ידיעה על כך שקיימת מערכת חיובים הדדיים בלתי תלויים בין הצדדים או לדרוש מהם לחקור אם קיימת מערכת חיובים הדדית, הרי שהכרה בעדיפותו של בעל זכות הקיזוז אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות ראויה.
שלום לרנר בספרו קיזוז חיובים (2009) 149, סבור כי ספק אם הפסיקה האמורה עדין עומדת, נוכח הפסיקה שהמעיטה לאחרונה בחשיבותה של הפומביות כבסיס להכרה בזכויות כלפי אחרים.
נראה לכאורה כי על פי הפסיקה אין ליתן עדיפות לבעל זכות הקיזוז על פני נושים אחרים של החייב שעל כן בענייננו זכות הקיזוז, אפילו הייתה מוכחת, אינה גוברת על זכותה של המערערת. לא מצאנו לקבוע מסמרות בעניין זה כי לטעמנו דין הערעור להתקבל מן הטעם שהוכח כי הגיעו לזימן כספים מאת המשיבה בעת הטלת צו העיקול ולא הוכח חוב בר קיזוז, וכן נוכח התשובה המטעה של המשיבה לצו העיקול.
המשיבה טענה כזכור כי המערערת מבקשת לשנות מסדרי הנשייה בתביעתה וכי היה עליה להגיש הוכחת חוב למפרק של זימן. טענת המערערת שמדובר בהרחבת חזית דינה להידחות, נוכח טענות המשיבה בסעיף 52 בכתב ההגנה. עם זאת אנו סבורים כי דין הטענה להידחות לגופה. ממש/1 לא ברור מה טיבה של החלטת בית המשפט בגרמניה לעניין זימן. ממש/1 עולה כי הוגשה בקשה לפתיחת הליכים של חדלות פירעון וכי מונה " insolvency administrator", עוד עולה ממנו כי בכל שאלה ניתן לפנות ל"management board" או ל"insolvency administrator". בנוסף, ממש/1 עולה כי יש ציפייה כי הליכי חדלות פירעון יחלו באוגוסט 2012. עוד נכתב שם כי"at this point it will be possible to apply for claims according to the insolvency table". מאחר שלא ברור טיבה של החלטת בית המשפט בגרמניה, לא מצאנו פגם בהתנהלות המערערת, אם בהמצאת התביעה ואם בהליך העיקול אותו נקטה.
נוכח כלל קביעותינו דלעיל , והעובדה כי אין לפנינו כלל "פסק חוץ" מתייתר הצורך לדון בסוגיה, שהעלתה המערערת בעניין אכיפת פסק החוץ.
נוסיף ונציין כי לא היה מקום לדחיית בקשת המערערת מן הטעם שלא עתרה לאישור העיקול. צודקת המערערת בטענתה כי במועד הרלבנטי, נוכח תגובת המשיבה לצו העיקול, לא הייתה לה סיבה לעתור לאישור העיקול. משהסתבר כי תשובת המשיבה לעיקול לא תאמה את המציאות, קמה למערערת עילה נוספת, נזיקית, בגינה תוקן כתב התביעה.
לאור התוצאה אלינו הגענו, מתייתר הצורך לבחון את טענות המערערת לעניין העסקה עם זימן החדשה.
לאור כל האמור עד כאן, אנו קובעים כי המשיבה בתשובתה לצו העיקול עוולה כלפי המערערת למצער, בעוולה של רשלנות בכך שבתשובתה לצו העיקול הפרה את חובת הזהירות שחבה כלפי המערערת למסור לה מידע נכון, ועקב כך לא עתרה המערערת לאישור העיקול והחמיצה את המועד להגשת בקשה לאישור העיקול. לחילופין, נותרה המערערת ללא עיקול להבטחת פסק הדין ונגרם לה נזק בכך שלאחר פסק הדין אין לזכותה עיקול על נכס של זימן להבטחת חובה. המשיבה לא הוכיחה כאמור את החוב של זימן אליה. לא הוכח גם ולא נטען כי לזימן נושים נוספים של זימן שהטילו עיקול על כספים המגיעים מהמשיבה לזימן. המשמעות היא, כי היה בסכום בו החזיקה המשיבה ואשר הגיע לזימן, כדי לכסות את חובה של זימן למערערת.
סוף דבר
אנו מקבלים את הערעור, ומבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא. אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערת את מלוא סכום התביעה (505,130 ש"ח) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. המשיבה תישא בהוצאות המערערת בשתי הערכאות בסכום של 75,000 ש"ח. העירבון שהופקד על ידי המערערת יושב לה באמצעות בא כוחה.
ניתן היום, א' אדר א' תשע"ו, 10 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.

מיכל נד"ב, שופטת
אב"ד

ורדה פלאוט, שופטת

יחזקאל קינר, שופט


מעורבים
תובע: מנופי אבי תובלה ושירותים בע"מ
נתבע: ziemann ludwigsburg gmbh
שופט :
עורכי דין: