ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלום סוסנה נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המבקש: שלום סוסנה

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשה למשפט חוזר

בשם המבקש: בעצמו

בשם המשיבה: מר אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה

בבית המשפט העליון

החלטה

מונחת בפניי בקשתו השלישית של המבקש לעריכת משפט חוזר בעניינו.

1. המבקש היה בעל מניות ומנהל ב"חברת סוסנה בע"מ" (להלן: החברה) שעסקה בקבלנות בניין. המבקש והחברה הואשמו בביצוע עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975-, בגין ניכוי ביודעין של מס תשומות על פי חשבוניות מס שלא כדין. בכתב האישום נטען כי החברה ניכתה מס תשומות על פי חשבוניות שהוצאו על ידי קבלני משנה בגין אספקת כוח אדם או עבודה כביכול, אך לאמיתו של דבר לא עמדה מאחורי החשבוניות כל עסקה אמיתית. בית משפט השלום בנתניה (השופט מ' בלזר) הרשיע את המבקש ואת החברה בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. ההרשעה התבססה בעיקרה על הודעתו של המבקש בפני חוקרי מע"מ (ת21/) בה הודה כי קבלני המשנה שהוציאו את החשבוניות (ת3/ - ת6/) לא סיפקו לו אף פעם עובדים ולא ביצעו עבורו ועבור החברה שום עבודה. הודעה זו נתקבלה (בהחלטה מיום 8.9.94) לאחר ניהולו של משפט זוטא בו נדחו טענות המבקש על שימוש באמצעים פסולים במהלך החקירה. הודאת המערער נתמכה ב "דבר מה נוסף" בחומר הראיות בשניים אלה. האחד, החוסר בפרטים מהותיים בהסכמים שנערכו עם קבלני המשנה (ת22/ - ת25/) שמלמד על פיקטיביות ההסכמים. השני, הסתירות בין הכתוב בחשבוניות שהוצאו (ת3/ - ת6/) כי ניתנו כנגד עבודות בנייה, ובין עדות הנאשם כי מוציאי החשבוניות היו "ראיסים" שמספקים כוח אדם. בית משפט השלום הטיל על המבקש קנס בסך 75,000 ש"ח ומאסר לשש שנים, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי.

2. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בערעורו טען טענות רבות ושונות, לרבות בעניין קבילות הודעתו (ת21/). בית המשפט המחוזי (השופטים י' גרוס, י' בן שלמה ו מ' רובינשטיין) דחה בפסק דין מפורט את הערעור כנגד הכרעת הדין לאחר התייחסות יסודית לכל הטענות. הוא קיבל את הערעור כנגד גזר הדין והפחית את המאסר לארבע שנים, שמתוכן שנתיים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 1557/98). בקשה זו דחיתי (בהחלטה מיום 27.4.98).

3. ביום 10.8.99 הגיש המבקש בקשה ראשונה למשפט חוזר (מ"ח 8098/99). הוא השתית את בקשתו על שתי טענות. האחת, כי הערכאות שדנו בעניינו התעלמו משאלת קיום יחסי עובד מעביד בינו ובין הפועלים אשר עבדו עבור החברה, שיש לה, לטענתו, השלכה מהותית על הרשעתו. השנייה, כי משנתקבלו דו"חות החברה במס הכנסה, אין מקום להרשעתו בניכוי מס תשומות על פי חשבוניות שלא כדין. בית המשפט (השופט ת' אור) דחה את הבקשה למשפט חוזר. הוא קבע כי משהתבססה ההרשעה על הודאת המבקש כי מוציאי החשבונית לא סיפקו לו פועלים או עבודה, אין בשאלת יחסי העבודה בינו ובין הפועלים כדי לחולל תפנית במשקל הראיות נגדו, העשויה לשנות את תוצאות המשפט. כן קבע, כי דו"חות שלא בוקרו במס הכנסה אינם יכולים להוות ראיה כלשהי בנוגע להרשעת המבקש בעבירות שיוחסו לו. כמו כן קבע, כי נסיבות המקרה אינן מקימות חשש של ממש כי נגרם למבקש עיוות דין.

4. המבקש הגיש בקשה שנייה למשפט חוזר (מ"ח 9214/00). בבקשה זו הפנה המבקש לדו"ח סיכום חקירת מע"מ וטען כי דו"ח זה מלמד ששאלת יחסי העבודה בינו ובין הפועלים שעבדו עבור החברה היא שאלה מרכזית ורלבנטית להרשעתו. כמו כן הוא חזר על טענתו ביחס לדו"חות מס הכנסה, וטען כי דו"חות אלה בוקרו, ואף אם לא, אין לזקוף זאת לחובתו. בנוסף טען טענות שונות בעניין הכוונה הפלילית שיוחסה לו כדי לשכנע את בית המשפט כי קיים חשש של ממש כי נגרם לו עיוות דין. אף בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט (השופט ת' אור). שוב נקבע כי שאלת יחסי העובד מעביד לא עשויה לשנות את תוצאות המשפט. ובאשר לדו"חות מס הכנסה נקבע כי רשויות מס הכנסה ורשויות מע"מ הן רשויות נפרדות ובדיקת האחת איננה מלמדת כי מולאו דרישות החוק עליהן מופקדת האחרת. לבסוף נקבע כי יתר הטענות לובנו בדיונים קודמים ואין בהן כדי לשכנע כי קיים חשש של ממש שנגרם לו עיוות דין.

5. בבקשה שבפניי סומך המבקש על חוות דעת רפואית של פסיכיאטר מומחה, ד"ר שיפר, מיום 25.1.2001. בחוות הדעת כותב ד"ר שיפר:

"ללא ספק מר סוסנה סובל מתסמונת לאחר הטראומה (posttraumatic stress disorder), כתוצאה מאירוע טראומתי שחווה במעצרו וחקירתו בין 01/07/1992 ל 03/07/1992. בסבירות גבוהה בזמן החקירה סבל מר סוסנה ממצבים דיסוציאטיביים ששיבשו את הליכי החשיבה, את החלטותיו ואת פעילותו".

ד"ר שיפר מגדיר מצב דיסוציאטיבי כמצב של שבירה במודע, זיכרון או תפיסה של הסביבה. לטענת המבקש חוות דעת זו הינה ראיה חדשה ובכוחה הן כראיה עצמאית והן כראיה המצטרפת לראיות האחרות לשנות את תוצאות משפטו בכך שהודאתו (ת21/) תיפסל בשל העובדה כי המבקש לא היה כשיר מבחינה רפואית למסור אותה בעת שמסרה, ולפיכך, כך נטען, קמה לו עילה למשפט חוזר על פי העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: החוק). כן חוזר וטוען המבקש כי לא ייתכן שיורשע בניכוי מס תשומות על פי חשבוניות פיקטיביות כאשר חשבוניות אלה הוכרו במס הכנסה לצורך ניכוי הוצאות. בנוסף, מעלה המבקש שורה של טענות כדי לשכנע כי קיים חשש של ממש כי נגרם לו עיוות דין. לבסוף, צירף המבקש לבקשתו מכתב ובו ביקש דיון בעל פה בבקשתו למשפט חוזר.

6. היועץ המשפטי לממשלה מתנגד בתשובתו לבקשה לעריכת משפט חוזר. לטענתו, כעולה מחוות דעתו של ד"ר שיפר, ההיכרות בינו ובין המבקש החלה בשנת 1992, וכבר אז היה ידוע לד"ר שיפר ולמבקש על מצבו הרפואי של המבקש. לפיכך, כך נטען, חוות הדעת הוגשה בחלוף יותר מ90- יום מיום ידיעת המבקש על העילה הנטענת למשפט חוזר, כפי שמורה תקנה 4 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז1957- (להלן: התקנות). כן טען היועץ המשפטי לממשלה כי הטענה בדבר מצבו הנפשי של המבקש בעת החקירה, לרבות היותו סובל מתסמונת בתר-טראומה הועלתה על ידי בא כוחו בפני הערכאות קמא, והאמור בחוות הדעת היה מונח בפני בית משפט השלום עת החליט לקבל את הודעת המבקש (ת21/) ובפני בית המשפט המחוזי עת החליט לדחות את הערעור, ולפיכך אין מקום לטענה כי חומר הראיות המצורף עתה עשוי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון. בנוסף טען היועץ המשפטי כי העלאת הטענה בעניין דו"חות מס הכנסה דינה להידחות הן משום שכבר נידונה בשתי ההחלטות הקודמות, והן מן הטעמים שניתנו בשתי ההחלטות הקודמות. לבסוף, מתנגד היועץ המשפטי לממשלה לשמיעת טענות בעל פה בבקשה למשפט חוזר.

7. לאחר הגשת עמדת היועץ המשפטי לממשלה, הגיש המבקש שתי בקשות נוספות. האחת, הכתיר אותה בכותרת "בקשה למתן הוראות על פי תקנה 6 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז1957-)", ובה ביקש כי נורה ליועץ המשפטי לממשלה לתת פרטים נוספים בעניין האמור בתשובתו. השנייה, הכתיר אותה בכותרת "בקשה למתן סעדים" ובה ביקש כי בקשתו הנוכחית תידון בפני שופט שאינו מכיר את פרשת עניינו וטרם דן בה.

8. על פי תקנה 5 לתקנות "הדיון בבקשה יהיה ללא שמיעת טענות בעל פה, זולת אם נשיא בית המשפט העליון הורה על דרך אחרת לענין בקשה פלונית". לא מצאתי מקום לשמוע טענות בעל פה בבקשה שבפניי, כפי שביקש המבקש. כן נחה דעתי כי אין מקום להורות ליועץ המשפטי לממשלה לתת פרטים נוספים בעניין תגובתו, על פי תקנה 6 לתקנות. תגובת היועץ המשפטי לממשלה היתה ברורה דיה והעמידה את התמונה העובדתית והמשפטית בפני בית המשפט בצורה נאותה. ובאשר לדרישת המבקש כי הבקשה הנוכחית למשפט חוזר תידון בפני שופט שלא מכיר את עניינו, הרי שעניינו של המבקש נידון במספר הליכים וערכאות, וזכה להתייחסות ראויה והוגנת בכל ההליכים והערכאות, ומן הראוי היה שדרישה כאמור לא תועלה.

9. לאחר שעיינתי בבקשה למשפט חוזר ובכל החומר המונח בפניי נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. העילה המרכזית בה תולה המבקש את בקשתו היא העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק, לפיו:

"נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

...

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;"

על פרשנותה של עילה זו עמדתי במ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334. ציינתי כי:

"נקודת המוצא הינה סופיות הדיון. עם זאת, כאשר קיימות ראיות או עובדות נוספות העשויות לשנות את תוצאות המשפט - אפילו אין הן ראיות חדשות, ואפילו ניתן היה להביאן במשפט - ניתן לפגוע בסופיות הדיון, ולאפשר משפט חוזר. לענין זה, אין צורך שהעובדות או הראיות הנוספות, כשלעצמן, עשויות היו לשנות את תוצאות המשפט. יש לשלב את העובדות או הראיות הנוספות במכלול הראיות, ובמסגרת זו לבחון אם יש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש. עם זאת, לא די בכך שנמצאו עובדות או ראיות נוספות שלא היו בפני בית המשפט שהרשיע את המבקש. ראיות או עובדות נוספות אלה צריכות להיות בעלות אותו משקל סגולי - אם כשלעצמן ואם בהצטרפותן לראיות שעל פיהן הורשע המבקש - אשר יש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט ... לא די בטענה ההופכת עצמה בפי הטוען, לראיה. יש צורך בביסוס עובדה או ראיה אשר יש בה אמינות לכאורית" (שם, בעמודים 354-355).

10. כאמור, הראיה הנוספת עליה סומך המבקש היא חוות דעתו של ד"ר שיפר (פיסקה 5). נחה דעתי, כי ראיה זו איננה בעלת "משקל סגולי" אשר יש בה כשלעצמה או עם חומר הראיות הנוסף כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט. שכן, לבית משפט השלום הוגשה חוות דעת רפואית של פסיכיאטר מומחה, ד"ר בזורה, ובה צויין כי המבקש סובל מתסמונת לאחר טראומה, וד"ר בזורה נחקרה על חוות דעתה זו. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי התייחסו לחוות הדעת האמורה ולא מצאו לתת לה משקל שישנה את ההכרעה. לאור זאת, אינני רואה כיצד חוות דעתו של ד"ר שיפר תביא לתפנית ראיתית. זאת ועוד, תסמונת לאחר טראומה עניינה במצב המבקש לאחר מתן הודעתו (ת21/) ואין בה דבר על מצב המבקש בעתן מתן ההודעה, היא נקודת הזמן החשובה לענין משקל ההודעה וההרשעה על פיה. את מצב המבקש בעת מתן ההודעה קשה לד"ר שיפר ולכל מומחה אחר להעריך בצורה אמינה ומבוססת. באשר לכל יתר טענותיו של המבקש, הרי שהן נידונו בבקשותיו הקודמות למשפט חוזר, ודינן להידחות, הן מן הטעם הזה, והן לגופן.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ח בתמוז התשס"א (19.7.2001).

א
_________________
העתק מתאים למקור 01046050.A01 /דז/
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-XXXX444


מעורבים
תובע: שלום סוסנה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: