ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה כהן נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד הנשיאה דבורה ברלינר, אב"ד
כבוד השופט ג'ורג' קרא, ס"נ
כבוד השופטת אסתר נחליאלי-חיאט

המערער:
משה כהן

נגד

המשיבה:
מדינת ישראל


נוכחים:

המערער וב"כ עו"ד נעה רוט

ב"כ המשיבה – עו"ד עפרה קרמני

מערער 1 - נאשם משה כהן

פרוטוקול

עו"ד רוט: אני חוזרת על נימוקי הערעור ומוסיפה:
לפני כ- 3 שנים בחג פורים, ברח' סוקולוב בבני-ברק, לפי עובדות כתב האישום סמוך לבית הכנסת ברח' שבטי ישראל 34 מתקיים אירוע המוני, ססגוני ורועש. השוטרים וסקו ורביבו הגיעו למקום בנסיבות שאינן מעניינו של תיק זה. הם מבחינים בקטין שמשגר זיקוקים. בנסיבות הללו הקטין, שהוא נאשם 1 בערכאה דלמטה, ביקש למנוע את המעצר, אליו הצטרפו נאשם 2 ואח' והם חצצו בין השוטרים וסקו ורביבו כך שרביבו נשאר לבדו עם הקטין כשההמון מקיף אותו.
המערער, נאשם 3, הואשם בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, בכך שהיה חלק מן ההמון, שדחף את השוטר וסקו.
אנחנו טוענים לטעות בזיהוי.
השוטרים כאמור הגיעו מרח' אבן גבירול לרח' סוקולוב, כאשר המערער היה בבית כנסת בשבטי ישראל שרחוק משם כמה מאות מטרים. השוטר וסקו הוא לא זה שעצר את המערער, שוטרים אחרים ערכו את המעצר. שתי הזירות מחזקות את הצורך במבחני זיהוי אובייקטיביים. הזיהוי של המערער על-ידי השוטר וסקו בוצע עת המערער היה אזוק בתחנת המשטרה. אני מפנה ל-ת/2, דו"ח המעצר של המערער, שם נכתב שהוא נלקח לתחנה על-ידי שוטרים אחרים ו שהיה צורך לחלץ אותו מהמולה של מאות אנשים במקום.
טיב הראיות לגבי הזיהוי הוא של השוטר וסקו. השוטר וסקו לא מתאר את פרטי הלבוש של המערער, את מבנה גופו, את פניו. אני לא מצפה משוטר שנמצא בסכנה להתחיל למלא טפסים, אבל מצד שני אין בדל זיהוי שניתן להיאחז בו מלבד בטחונו של השוטר בזיהוי. הזיהוי הוא טאוטולוגי. הזיהוי חוזר לבטחון של השוטר וסקו. כשהסנגורית שואלת אותו כיצד היא יכולה לדעת שהוא זיהה אותו, הוא משיב כי רשם שזיהה. בהמשך כשהיא שואלת כיצד וידא שעצרו את אותו אדם, הוא אמר ששמר על קשר עין. בית משפט קמא לא בדק מבחני זיהוי אובייקטיביים. מסתמכים על מהימנותו של השוטר ואין פקפוק במהימנותו, אבל אין מבחני זיהוי אובייקטיביים.
אני מגישה לכבודכם פסיקה ומפנה לפסה"ד של כבוד השופט סולברג 8447, פסקה 20 (מצטטת) ולעפ"ג 6508/02. בענייננו, משך חשיפת פניו של המערער למול השוטר וסקו היה זמן מועט ביותר.
לשאלת בית המשפט, האם נשאל השוטר וסקו כמה זמן הוא נחשף לפניו של המערער, אני משיבה שהסנגורית התייחסה לכך בסיכומיה, בחקירה נגדית של השוטר וסקו, עמ' 9 לפרוטוקול שורה 11, הוא נשאל: "אתה יכול להגיד לי למי הצבעת על החשוד באותו מעמד כמי שמעורב באירוע...".
בנוסף הוא נשאל שאלות לגבי וודאות הזיהוי, לגבי הדרך שבה השוטר זיהה את המערער. בהמשך בעמ' 9 שורה 27 הוא אומר : "הבחור הזה ידעתי בוודאות כי אותו זיהיתי...". זו הכוונה לזיהוי טאוטולוגי.
לשאלת בית המשפט, למה הזיהוי לא טוב או למה היה צריך לבצע מסדר זיהוי, אני משיבה שבאותו מעמד היו הרבה עצורים אחרים. השאלה היא, מדוע השוטר וסקו הצביע דווקא על המערער הזה וזה הזיהוי הבעייתי.
בפסקה 29 להכרעת הדין, בית משפט קמא אמר שהשאלה היא טיב האינטראקציה בין המערער לשוטר. אנחנו טוענים שזה קפיצת שלב קדימה, כי קודם כל צריך לדון במבחנים האובייקטיביים כפי שהצגתי וכפי שההלכה הפסוקה מורה. בבית משפט קמא המערער בעדותו לא מזהה את השוטר שדחף אותו.
באירוע היו שני שוטרים, וסקו שהעיד ורביבו שנחבל. המערער בעדותו בפני בית משפט קמא הוא התייחס לוסקו כאילו הוא רביבו.
לשאלת בית המשפט, למה זה מכרסם במשקל הזיהוי של וסקו, אני משיבה שבית משפט קמא זקף זאת לחובת המערער ולטעמי זה אמור להיות לזכותו, כלומר לאמינות הגרסה שלו. אני מפנה ל-נ/1, יחד עם המערער נעצר גם נאשם 2 בכתב האישום. הגרסה של המערער שהוא נעצר אחרי שהוא שאל את השוטר מדוע הוא עוצר את החבר שלו פרדי. נגד פרדי לא הוגש כתב אישום.
לטעמי אין המדובר רק בשאלת המהימנות, כי שאלת המהימנות זה המבחן הסובייקטיבי, וכאן אין מבחנים אובייקטיביים וכבודכם לא יכולים לבחון את נסיבות הזיהוי בגלל שאין פה שום דבר שניתן להיאחז בו כי אין תיאור פיזי.
אני טוענת שבנסיבות הללו היה חובה לערוך מסדר זיהוי. אני מצרפת בענין זה פסיקה: ע"פ 648/77 וע"פ 420/81. הטענה שלנו בנסיבות הללו שהיה צריך לערוך מסדר זיהוי מאחר והשוטר לא הכיר את המערער קודם לנסיבות ביצוע העבירה, זו הפעם הראשונה שהוא קלט את חזות פניו. ניתן להבחין שחזות המערער לא חריגה.
לטעמי כאשר אנחנו עומדים נוכח הסכנה של הרשעת אדם על סמך זיהויו של עד אחד, קורבן עבירה מהימן ככל שיהיה, בתוך קהל רב של מאות אנשים, מבלי שקוימו מבחנים אובייקטיבים, ולו בשל כך יש לקבל את הערעור.

עו"ד קרמני: הטענה העיקרית בערעור שהזיהוי לא עומד במבחן האובייקטיבי, כאשר השאלה הזאת לא עמדה בפני בית משפט קמא. לא נטען כלפי השוטר בשום שלב שהוא הצביע על האדם הלא נכון. לענין מה שנטען כלפיו אני מפנה לעמ' 9 שורה 24 ובהמשך בעמ' 10 שורה 26 (מצטטת), למעשה הטענה היתה נגד כשל בכך שהשוטרים שעצרו בפועל והביאו את המערער לתחנת המשטרה, לא מילאו דו"ח. לא נטען כלפי השוטר שהאירועים היו בחושך , או שהיו יותר מידי אנשים והוא לא יכול היה לראות, או שהאירוע היה קצר מידי והוא לא יכול היה לזהות.
יתרה מכך, תגובת המערער במשטרה היתה ב-ת/2: "אני לא תקפתי, עמדתי בצד ולא התערבתי, רק באתי להגיד לך שהוא לא עשה כלום". ז"א, גם בחקירה המערער לא כפר באינטראקציה עם השוטר, רק טען שהאינטראקציה לא כללה דחיפה או אלימות.
דבר נוסף שעולה מתוך הדו"ח הזה, למעשה המערער טוען שבתוך המון אלים, מתלהם, שבו אנשים רבים תוקפים שני שוטרים, צועקים, מכים בראש, הוא מצא לנכון לשאול בנימוס מה עשה חברו, כאשר חברו לא עשה כלום. בית משפט קמא בחר לדחות את הגרסה הזאת. בית משפט הצביע על סתירות שהיו בגרסה שלו, למשל ב-ת/3 בהודעה שלו במשטרה הוא אמר: "אני בכלל לא התקרבתי...", בעוד שהוא כן הודה שהוא ניגש לשוטר ושאל אותו למה הוא עוצר את החבר שלו. במשטרה הוא ידע לתאר איפה האירוע התחיל והמשיך ובבית משפט הוא אמר: "אני הייתי רק בשלב השני של האירוע".
בסופו של יום, בית משפט קמא נתן הכרעת דין שמבוססת על ממצאי מהימנות, על גרסת השוטר ומעדיפה אותו, תוך שהיא מעלה סתירות וטענות בלתי סבירות של המערער, אני מפנה לסעיפים 26 ו- 30 להכרעת הדין.
אני מבקשת לא להתערב בממצאי המהימנות.
אבקש להתייחס לשתי טענות בנוגע לדו"ח המעצר:
לטענת המערער, נפל פגם בעריכת הדו"ח בכך שהמערער לא חתם על הדו"ח. אני מפנה לכך שהוא לא חתם רק על הסעיף שלא נגרם לו נזק היות וממילא לא נגרם לו נזק. הענין שהוא חתם או לא , לא מעלה ולא מוריד.
ב"כ המערער טענה שהמערער נעצר כי היה צורך לחלצו מתוך ההמולה ולא כך הדבר, כעולה מ-ת/2, הודע לו על סיבת מעצרו באיחור בגלל שהיה צריך לחלץ אותו מתוך ההמולה ולא זאת הסיבה שהוא בכלל נעצר.
אבקש לדחות את הערעור.

עו"ד רוט: אני מפנה לסיכומים בבית משפט קמא, שם טענו שנפלה טעות בתום לב בענין הזיהוי.

הפסקה

עו"ד רוט: המערער מבקש לומר מספר מילים.

המערער: אני לא כל-כך יודע איך לדבר, אני פשוט אומר מה שאני מרגיש.
בתיק היינו בהתחלה 4 אנשים. נגד אדם אחד, בגלל שהוא קיבל מכות, ביטלו נגדו את האישום. השני הודה ומה שהוא קיבל, למרות שהוא היה בכתב אישום הרבה יותר חמור ממני, זה הרשעה ו-750 ₪ קנס. אני החלטתי שאני הולך להוכחות וזה לא בגלל הקנס אלא בגלל ההרשעה, כי אני יודע עם עצמי שאני לא עשיתי שום דבר. אני לא נכנס למה שהיה שם, אבל מאז שהתחיל המשפט הפסדתי 4, 5 ימי עבודה, היום לדוגמה אני בא מהצפון במיוחד וזה בגלל שאני בטוח שלא עשיתי שום דבר. אני נלחם על זה.


פסק דין

1. במהלך סיור שגרתי בבני ברק, בתאריך 23.2.13 שבו נפל חג הפורים באותה שנה, ולאחר קריאת מגילת אסתר, הבחינו שוטרים בקטין המחזיק בידו מוט לשיגור זיקוקים ומכוון אותו לעבר עוברי אורח. השוטרים עצרו את הניידת בסמוך לקטין והקטין השליך את המוט והחל להימלט מהמקום. למקום הגיע אחיו של הקטין, הגיעו אנשים נוספים והתפתח עימות בין השוטרים לחלק מהאנשים.
בכתב האישום שבפנינו נטען, כי המערער דחף את אחד השוטרים ובכך הפריע לשוטר במילוי תפקידו. אנו רואים לציין כי מלכתחילה הוגש כתב האישום כנגד 3 אנשים, בסופו של דבר נשמעו הוכחות רק באשר למערער שבפנינו (אחד הנאשמים הודה ונגד אחד חזרה בה המדינה מכתב האישום).
העד המרכזי שהעיד בפני בית משפט קמא היה השוטר אילן וסקו (להלן: "וסקו") שאותו דחף על-פי הנטען המערער. המערער נעצר במקביל על-ידי שוטרים עפ"י הוראתו של וסקו. בנוסף לשוטר וסקו העיד גם המערער ואלה למעשה הראיות המרכזיות.

2. בפסק דין מנומק שסקר את מסכת הראיות קבע בית משפט קמא, כי וסקו דובר אמת. בית המשפט האמין לו כי הוא ראה היטב את האדם שדחף אותו, הצביע בפני השוטרים הנוספים שהיו במקום על אותו אדם, השוטרים עצרו אותו אדם ולא אחר , ומדובר במערער. דקות מעטות בלבד לאחר מכן בתחנת המשטרה פגש ו סקו את המערער. בית המשפט כאמור נתן אמון בכך שהיה קשר עין בין וסקו לבין המערער לכל אורך הדרך בכל השלבים ולא נפלה כל טעות בזיהויו.

בנוסף לאמון המוחלט בדבריו של וסקו קבע בית המשפט, כי גרסת המערער תומכת בגרסתו. גם המערער מאשר שהיתה אינטראקציה בינו לבין ו סקו, אלא שלטענתו מדובר בכך שהוא ניגש לוסקו ושאל אותו על מה ולמה עצר את חברו ואילו ו סקו טען, כי טיבה של האינטראקציה היה שונה לחלוטין, דהיינו המערער הוא זה שדחף אותו במקום האירוע ומנע בעדו מלבצע את תפקידו.
בהתבסס על האמון שנתן בוסקו וחוסר האמון במערער, הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו. הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה על סעיף 275 לחוק העונשין.

הערעור שבפנינו נסוב על הכרעת הדין.

3. לטענת הסנגוריה, קביעתו של בית משפט קמא כי ניתן לתת אמון בגרסתו של וסקו, היא קביעה טאוטולוגית, דהיינו בית המשפט נתן אמון בוסקו על סמך דבריו כי הוא בטוח בזיהוי, אלא שאמירתו של ו סקו כי הוא בטוח בזיהוי אינה יכולה לשמש חיזוק לדבריו שלו עצמו. למעשה הטענה היא, כי יש במקרה זה להבחין בין מהימנות ו של ו סקו שבכך אין להתערב, ובין אמינות גרסתו שבה ניתן להתערב. ו סקו אומנם מהימן, א ולם יכול ונפלה טעות בזיהוי.
הסנגוריה מלינה על כך שלא נערך מסדר זיהוי בזמן אמת, עוד היא מלינה על כך שוסקו לא מנ ה כל סממני זיהוי באשר לזהותו של ה דוחף. כך למשל לא תיאר את דמותו, גובה ו, מבנה גוף, לבוש וכיו"ב ואף לא סימני זיהוי אחרים. מדובר באירוע רב משתתפים. במקום היה חושך, רבים מהמשתתפים גם היו שיכורים , (כזכור מדובר בפורים) ובכל הנסיבות האלה גם יחד, יכול כאמור ונפלה טעות.

4. התביעה מבקשת לאמץ את קביעותיו של בית משפט קמא. מדובר במתן אמון מוחלט בעדותו של וסקו. הסנגוריה לא הציגה כל סיבה מדוע יש לכרסם באמון זה. וסקו לא נשאל במקום ולא התבקש לתאר את דמותו של הדוחף, שעל כן אין פלא בכך שלא מסר סימני זיהוי. ו סקו גם לא נחקר באשר לכך שהיה חושך, שהיה קושי בהבחנה בזהותו של הדוחף , ועל כן הטענות הללו לא יכולות לצוץ לראשונה בערעור. לא היה מקום גם לערוך מסדר זיהוי, שהרי ו סקו זיהה את הדוחף במקום ו דקות ספורות לאחר מכן בתחנת המשטרה.

5. שמענו בסבלנות רבה ובאורך רוח, שמא אפילו בסבלנות יתר את טיעוני הסנגוריה, ודעתנו כי אין ממש בערעור זה.
ההבחנה בין מהימנות לאמינות, שעליה ניסתה הסנגוריה להצביע שמכוחה, כך על-פי הנטען, מתעורר ספק באשר לזיהוי אינה קיימת בתיק זה. הטענה עצמה אינה הולמת ואינה משקפת את החקירות בתיק ואת ליבת הטעון בבית משפט קמא.

נבהיר כוונתנו:
כאמור, בית משפט קמא נתן אמון בעדותו של וסקו. וסקו היה בטוח בכך שהאיש שדחף אותו הוא האיש שנעצר על-ידו. העובדה שו סקו הפנה בעדותו בבית המשפט לדברים שכתב בדו"ח, אינ ה הופכ ת את דבריו לטאוטולוגיה. ו סקו הסביר כי אם לא היה בטוח בזהות הדוחף, לא היה כותב זאת ולא היה עוצר אותו (גם אם לא עצר אותו בעצמו בזמן מעשה). ודאות הזיהוי, ההישענות כמשתקף בדו"ח שכתב בזמן אמת היא מתבקשת, ראויה ומתחייבת מהנסיבות. האמון שניתן במקרה זה בעדותו של וסקו. משקף גם אמירה ולפיה, בית המשפט שוכנע כי וסקו לא היה טוען לזיהוי אם היה בלבו בדל של ספק באשר לוודאות הזיהוי.

6. עיינו בחקירתו הנגדית של וסקו, אין כל ניסיון לחקור אותו ביחס ליכולתו להבחין באדם הנכון. הוא לא נחקר באשר ליכולת הראייה שלו, לא באשר לחושך ששרר או לא שרר במקום, לא באשר לדמיון בין הנוכחים, לא באשר לאפשרות שמא מישהו אחר דחף אותו והוא עצר אדם אחר . כל הדברים הללו לא נחקרו לעומקם. ו סקו גם לא נתבקש לתאר את הדוחף. על רקע זה לא ברור לנו על מה ולמה יצא הקצף בהודעת הערעור, על כך שלא עשה זאת.
אין גם חובה לערוך בכל מקרה מסדר זיהוי. הסנגוריה הפנתה אותנו לפס"ד של כבוד השופט סולברג בענין ערפאת סולימן, שם נאמר כי: "הבחינה צריכה להיות של נסיבות הטמעת הדמות". הנסיבות במקרה הנוכחי מצביעות על כך, שהיתה בידי וסקו האפשרות המלאה להבחין במי שדחף אותו ולהורות לשוטרים שנלוו אליו לעצור את האדם הנכון. אין גם חובה כי יהיה תמיד פירוט של עובדות מסוימות שהן ורק הן תכשרנה את הזיהוי, כך למשל לא חייב להיות תיאור של הדמות שמדובר בה, מבנה גוף, לבוש וכיו"ב כדי להגיע לכלל מסקנה שהזיהוי הוא זיהוי וודאי שניתן לסמוך עליו.
אדרבא, מחקרים מראים שתיאור, גם אם הוא ניתן, יכול להיות שגוי. משך הזמן שבו פלוני המזהה היה חשוף לפניו של המזוהה, אף הוא אינו נסיבה חד משמעית לענין אמינות הזיהוי וכיו"ב.
בית המשפט השומע ורואה את העדים, הוא שצריך להתרשם מדבריו של העד ולשקלל את מכלול הנסיבות שבפניו בדרך לקביעת ממצא עובדתי באשר לבטחון בזהות הנאשם בכל מקרה שמדובר בו.

7. באירוע שבפנינו מדובר בשני חלקים:
חלקו הראשון הוא המעצר במקום האירוע. וסקו הצביע בפני השוטרים הנוספים על המערער. אין שום פסול בכך שלא הוא עצר אותו במו ידיו בהינתן הנסיבות ששררו במקום וריבוי האנשים ועל כן צדק בית משפט קמא שלא ראה לגרוע ממהימנות גרסתו בשל עובדה זו.
חלקו השני של האירוע הוא בתחנת המשטרה, וסקו לכל הדעות נפגש עם המערער. הזיהוי במשטרה היה סמוך מאוד לאירוע, כך שהוא מוסף נדבך נוסף למהימנות ואמינות הזיהוי.

8. צדק גם בית משפט קמא כאשר אמר שלמעשה המחלוקת בין המערער לוסקו לא היתה באשר לזהותו או לזיהויו, אלא באשר למהות האינטראקציה ביניהם. בין ו סקו למערער לכל הדעות היה עימות, אלא שהעימות אליבא דהשוטר היה עימות פיזי , ואליבא ד המערער עימות מילולי.
מקובלת עלינו גם קביעתית משפט קמא באשר לחוסר ההיגיון בגרסתו של המערער שמהווה בפני עצמה נדבך נוסף משמעותי לכך שבית המשפט לא נתן בו אמון. חוסר האמון במערער תומך במסקנתו של בית המשפט באשר למהימנותו של וסקו, ואמינות הזיהוי.
לא היה גם כל מקום וכל טעם להורות על מסדר זיהוי. כפי שציינו, אין חובה לערוך מסדר זיהוי וההחלטה בשאלת עריכתו היא פועל יוצא של הנסיבות.
כאשר וסקו למעשה תפס פיזית (באמצעות השוטרים הנוספים) במערער והביאו לתחנת המשטרה – מסדר זיהוי לא נדרש.

התוצאה כי לא מצאנו ממש בערעור ואנו דוחים אותו.


ניתן והודע היום כ"ט שבט תשע"ו, 08/02/2016 במעמד הנוכחים.

דבורה ברלינר, נשיאה
אב"ד

ג'ורג' קרא, ס"נ

אסתר נחליאלי-חיאט, שופטת

הוקלד על ידי סימונה אלפסי


מעורבים
תובע: משה כהן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: