ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה כהן נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המבקש: משה כהן

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשה למשפט חוזר

בשם המבקש: מר ציון סיבוני

בשם המשיבה: מר אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה

בבית המשפט העליון

החלטה

העובדות וההליכים

1. נגד המבקש הוגש כתב אישום (ביום 12.3.98), בו הואשם במספר רב של מקרי תקיפה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 379 בצרוף סעיף 382(ב)(1) ו382-(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), במספר רב של מקרי תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות ושל תקיפת קטין או חסר ישע בידי מי שאחרי עליו - המהווים עבירות על פי סעיפים 380 בצירוף 382 לחוק העונשין, ועל פי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, וכן בהתעללות בקטין וחסר ישע בידי מי שאחראי עליו - עבירה על סעיף 368ג לחוק העונשין. כנלמד מכתב האישום, מעשי תקיפה אלו של המבקש, שוטר במשטרת ישראל, כוונו כלפי בני ביתו - אישתו וחמשת ילדיו - ונמשכו על פני שנים רבות. כן צויינה בכתב האישום מסכת עובדתית אשר אירעה ביום 28.6.97 - יום בו חגג בנו של המבקש בר מצוה בבית הכנסת - במהלכה המבקש היכה וקילל את אשתו ושלושה מילדיו עם שובם מבית הכנסת בצהרי היום. בנוסף, כנלמד מכתב האישום, בערבו של אותו היום המבקש היכה את אשתו, את אחותה של אשתו ושניים מילדיו. כתוצאה ממכות אלו נגרמו, כמתואר בכתב האישום, שטפי דם לבתו של המבקש.

2. בית משפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ח' גלפז) הרשיע (ביום 24.1.2000) את המבקש בכל העבירות המפורטות בכתב האישום אשר מועד ביצוען היה לאחר יום 29.7.87 (ת.פ 360/98). בית המשפט שמע במהלך המשפט את עדויות המבקש, בני משפחתו - אשתו, ארבעה מילדיו (עדות הצעיר שבהם הוגשה על ידי חוקרת נוער) תוך שהתביעה ויתרה על העדת ילדה נוספת, הסובלת מפיגור שכלי - ועדי תביעה והגנה נוספים, ביניהם בת זוגו הנוכחית של המבקש, אחיו של המבקש, ומורי אחת מבנותיו. בהכרעתו, קבע בית המשפט כי עדויות בני משפחת המבקש הן המהימנות עליו. בית המשפט הדגיש, כי התרשם שהמבקש אינו מהימן, וכי מעדותו "עולות מספר סתירות מהותיות ותמוהות, אשר הנאשם לא נתן להן הסבר ופשרן נותר עניין להכרעתו של בית המשפט". בנוסף, בית המשפט ציין, כי נסיונו של המבקש להסתמך על רקעו האישי כשוטר וכאזרח מן השורה בקהילתו אך חיזק את סברתו כי המדובר בדמות אשר "תוכה אינה כברה", וכי המבקש טיפח רושם חיצוני בעיני סביבתו של אדם המתעניין בילדיו ואינו נוהג באלימות, זאת בעוד בתוך ביתו נהג אחרת (עמוד 82 להכרעת הדין).

3. בד בבד, הוסיף בית המשפט בהכרעתו, כי עדי ההגנה שהביא המבקש מטעמו "לא חיזקו את טענותיו אלא אף הדיפו ריחות לא נעימים מבחינת 'נקיון' עדותם". בית המשפט סבר כי עדי ההגנה העידו "באופן מגמתי מובהק" (פרט למוריה של הבת, אשר עדותם - כפי שציין השופט - אינה סותרת את האמור בכתב האישום, המייחסת לו התנהגות שונה בחדרי חדרים לעומת התנהגותו בפומבי). כן ציין בית המשפט את עדותה של עדת ההגנה גב' סיגל אדרי (חברתה של בת המבקש), אשר בהקשרה המבקש ביקש להציג קלטת בה מוקלטת, לכאורה, גב' אדרי באמרה כי בני משפחתו של המבקש יצרו קנוניה כנגדו. בעניין זה קבע בית המשפט, ראשית, כי קלטת זו אינה עומדת בתנאי הקבילות הטכנית - בשל איכותה ואי בהירות נסיבות ההקלטה - וכן בתנאי הקבילות המהותית, שכן בתוכנה, לכאורה, עשויה להיות עדות שמיעה בלבד לדברי בתו של המבקש בדבר הקנוניה. שנית, לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי מעדותה של גב' אדרי עולה (ביום 14.10.99), כי בינה לבין בתו של המבקש לא היה כל קשר, פרט לעובדה שהן למדו יחד בעבר בבית הספר. בעדותה, לא ידעה גב' אדרי דבר על יחסי המבקש ובני משפחתו. מקור הקלטת, לדבריה, ממפגשה עם המבקש בבית מעצר בו הוא שירת כשוטר, בזמן שביקרה את אחיה העצור. המבקש סיפר לה כי הוא מצוי בהליכי גירושין מאישתו וביקש ממנה לבוא להעיד בבית המשפט. לטענתה, אם אכן ישנה הקלטה בה היא נשמעת כאומרת שהמדובר בקנוניה מטעם בני משפחתו של המבקש, אזי "אני אמרתי לו את זה כדי שיעזוב אותי" (עמוד 61 לפרוטוקול הדיון). עוד ציינה גב' אדרי, כי המבקש הטריד אותה בהזדמנויות שונות בקשר לעדותה. על כן, לדעת בית המשפט, לא היה בעדותה כדי לתמוך בגרסתו של המבקש, והיא אף הייתה מיותרת מבחינתו.

4. אשר על כן, בית המשפט הרשיע את המבקש בעבירות המפורטות בכתב האישום, שבוצעו לאחר יום 29.7.87. כך, שכן על העבירות שבוצעו קודם לכן חלה התיישנות. בית המשפט הדגיש, כי טענת התיישנות זו לא נטענה על ידי באת כוחו של המבקש, תוך שציין כי: "הטעמים למחדל זה אינם נהירים לי, שמא המדובר בחוסר נסיון מטעמה או מסיבות אחרות השמורות עמה או עם הנאשם". יחד עם זאת, בית המשפט התייחס לטענה זו מיוזמתו כדי שהמבקש יזכה למשפט הוגן. זאת ועוד, לגבי אירועים אשר לא ננקב מועדם המדויק, יצא בית המשפט מנקודת הנחה, לטובת המבקש, לפיה ארעו בתקופה עליה חלה ההתיישנות.

5. בית המשפט גזר דינו של המבקש (ביום 11.6.2000) והטיל עליו עונש של 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי לשלוש שנים, וכן קנס בסך 10,000 ש"ח. במסגרת שיקוליו לעונש, ציין בית המשפט את חומרת עבירות האלימות במשפחה אותן ביצע המבקש, תוך התחשבותו - לקולא - במצבו הבריאותי של המבקש, בכך כי הקשר של המבקש עם משפחתו נותק, בכך כי בהיות המבקש שוטר לשעבר עונש של מאסר בפועל יהא קשה עבורו, וכן בנסיבות אישיותו החיובית של המבקש במילוי תפקידו כשוטר.

6. המבקש ערער על הכרעת הדין וגזר הדין לבית משפט זה (ע"פ 4536/00). בערעור יוצג על ידי באת כוח שלא ייצגה אותו בפני הערכאה הראשונה. בפתח הדיון (ביום 5.10.2000) הודיעה באת כוחו של המבקש כי היא חוזרת בה מהערעור על ההרשעה, וכי הערעור הינו על חומרת עונש המאסר בפועל בלבד. לעניין זה, הדגישה באת כוחו את מצבו הבריאותי והנפשי של המבקש ואת הקושי הצפוי לו בריצוי של עונש מאסר בשל היותו שוטר בעבר. בית המשפט (כבוד השופטים א' מצא, י' אנגלרד, א' א' לוי) דחה את הערעור, ללא שנדרש אף לתשובת המדינה לו. בנימוקיו ציין בית המשפט, כי העונש שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי הינו מתון ביחס למהות העבירות, הנסיבות ושיטתיות המבקש לאורך השנים בביצוען, אשר חייבו הענשתו במאסר ממשי לתקופה משמעותית. בית המשפט קבע, כי לאור התחשבותו של בית המשפט המחוזי בנסיבותיו האישיות של המבקש, אין עילה להתערבותו בעונש.

הבקשה למשפט חוזר

7. בפני בקשה לקיום משפט חוזר בעניינו של המבקש. טענותיו של המבקש לצורך בקיום משפט חוזר - כפי שהועלו בפירוט על ידי גיסו של המבקש - מתבססות על כמה אדנים. ראשית, המבקש טוען כי בידיו ראיות העשויות לשנות את תוצאת המשפט, לבדן או יחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה. הראיה הראשונה היא קלטת בה הוקלטה (ביום 5.6.98), לכאורה, גב' סיגל אדרי - שהינה, לדברי המבקש, חברה של בתו. בקלטת זו נשמעת גב' אדרי, כך נטען, כאומרת שבתו של המבקש התוודתה בפניה על כך כי עדויותיה במשטרה ובבית המשפט כנגד אביה (המבקש) היו שקר ונאמרו תחת הסתה ואיומים מצד אמה. קלטת זו מלווה במסמכים שונים, ביניהם זכרון דברים שרשם המבקש לאחר שיחתו עם אחיה של גב' אדרי בבית המעצר (ביום 16.5.98) לגבי אמירות שמר אדרי סיפר למבקש ששמע מבתו; מסמך שרשם המבקש ועליו החתים את גב' סיגל אדרי לפיו בשיחה שהתקיימה ביניהם (ביום 5.6.98) סיפרה לו גב' אדרי על פגישתה האקראית עם בתו של המבקש, במהלכה נודע לה כי הבת שיקרה בדבריה כנגד המבקש, זאת בשל לחצי האם בה היא תלויה כלכלית; מסמך המתעד את האמור באותה הקלטת, אותה ערכה חברתו לחיים של המבקש; מסמך עליו חתומה גב' סיגל אדרי (מיום 13.11.2000) בו, במסגרת בקשת חנינה שהוגשה לנשיא המדינה, היא מודיעה כי השיחה שהתנהלה ביניהם בבית המעצר היתה נכונה וכי היא מצטערת על כך שחזרה בה במהלך עדותה בבית המשפט המחוזי; מסמכים נוספים אותם ערך המבקש המתארים שיחות שונות אותן קיים עם בני משפחת אדרי. לטענת המבקש, יש במכלול ראיות זה כדי להוכיח את הקנוניה אותה ניהלו נגדו בני משפחתו.

8. ראיה נוספת שמגיש המבקש הינה כתבה שפורסמה עליו במקומון "קול העמק והגליל" (ביום 3.11.95), זאת לאחר שפוטר מעבודתו כשוטר. בכתבה מספרת אשתו של המבקש על מסירותו לעבודתו כשוטר. לטענת המבקש, ראיה זו שלא הוגשה לבית המשפט המחוזי, עשויה היתה להאיר את מצב העניינים באור שונה לגמרי. מהתיאורים שמסרה אשתו לכתבת העיתון עולה יחסו האמיתי, לטענתו, אל בני הבית, שאינו כולל אלימות. כך גם עולה, לטענתו, מברכה שפרסם בעיתון לכבודה של אשתו לרגל הולדת בנם, המשקפת את האהבה השורה במעונם. ראיה נוספת אותה מציג המבקש הינה מכתב החתום על ידי אשתו של המבקש (מיום 23.10.95), אותו הפנתה אל מפכ"ל המשטרה, בבקשה לבטל את פיטוריו של המבקש, כמפרנס יחיד במשפחה. לטענתו, בראיות אלו יש כדי להוכיח את יחסו החם והאוהב למשפחתו, ואת אופיו האמיתי. בנוסף, צירף המבקש טפסי בקשות חנינה עליהן חתומים עשרה משכניו. בבקשות אלו, טענו השכנים, כי מעולם לא ראו את המבקש מכה את בני משפחתו.

9. שנית, המבקש סבור, כי נגרם לו עיוות דין בשל מחדלים בייצוגו על ידי עורכת דינו בערכאה הראשונה. המבקש מפרט באריכות מקרים בהם, לדעתו, לא צלחה באת כוחו בייצוגו. כך למשל, מציין הוא את אי העלאת טענת ההתיישנות לגבי העבירות שניתן היה הדבר להיטען כלפיהן; אי זימונם של עדי הגנה אשר יכלו להעיד לטובתו; אי התנגדות סניגוריתו לקביעה כי הקלטת אינה ראיה קבילה מהבחינה הטכנית; ועוד.

10. שלישית, המבקש טוען, כי בהכרעת דינו של בית משפט המחוזי נפלו טעויות בקביעת העובדות, המסקנות ובאופן הפעלתו את שיקול דעתו; כי בית המשפט התעלם מזכויותיו של המבקש ופגע בו לאורך כל הדרך; כי הזכיר במהלך המשפט אירועים שעליהם, כפי שהסתבר בדיעבד, חלה התיישנות; כי גיבש עמדה שלילית על אופיו של המבקש; וכי התעלם מסתירות בעדויות בני המשפחה, עליהן ביסס את הרשעתו. בהקשר זה, המבקש מציין את עדויות בני המשפחה לגבי אירועי יום 28.6.97 - היום בו עלה לתורה בנו של המבקש בבית הכנסת - כמעלות סתירות מהותיות בין העדויות השונות, הן לעניין האירועים שהתרחשו, לכאורה, עם חזרתם מבית הכנסת, והן לעניין מסכת האירועים שהתרחשה בערבו של אותו יום.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

11. היועץ המשפטי לממשלה סבור, בחוות דעתו (מיום 6.3.2001), כי אין מקום לקיים משפט חוזר בעניינו של המבקש. לדבריו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הושת בעיקרו על קביעות של מהימנות, אשר לוו בתעודה רפואית ביחס לאירוע האלימות האחרון. קביעות מסוג זה, לדעתו, לא ניתן לקעקע באמצעות הטיעונים אותם העלה המבקש. לגבי הצגתה של הקלטת, היועץ המשפטי לממשלה סבור, כי גם אם ניתן יהא להתגבר על תנאי קבילותה - אשר בית המשפט המחוזי, כאמור קבע כי לא נתקיימו - עדיין המדובר בעדות שמועה הנוגעת למתלוננת אחת בלבד. זאת ועוד, הדוברת באותה הקלטת, גב' סיגל אדרי, הועדה בבית המשפט והכחישה את נכונות תוכן עדות השמועה ואת עצם קיומו של אותו מפגש עם בתו של המבקש. גם בתו של המבקש, לה מיוחסות האמירות שבקלטת, העידה כי לא אמרה דברים אלו לגב' סיגל אדרי, וכי לא פגשה בה באותו המועד האמור. היועץ המשפטי אף מציין את נסיבות עריכתה, לכאורה, של אותה הקלטת, בהן המבקש היה אז שוטר בבית המעצר בו היה כלוא אחיה של גב' סיגל אדרי, ועל כן, קרוב לוודאי, בעל עמדת כוח כלפיה. זאת ועוד, היועץ המשפטי לממשלה מצביע על תוכן הדברים גופם המועלים בקלטת, לפיהם אשת המבקש הפעילה לחץ על ילדיהם, התלויים בה כלכלית, להעיד כנגד המבקש, כמשוללי יסוד. כך, שכן ממסכת האירועים עולה כי המבקש היה המפרנס היחיד בבית וכי אשתו היתה התלויה בו. היועץ המשפטי לממשלה מדגיש, כי נוכח עמדת הכוח של המבקש כלפי גב' אדרי; יחד עם תוכן ההקלטה, המבטא לדעתו את "הדרכת" גב' אדרי על ידי המבקש; ונוכח עדויותיה הסותרות של גב' אדרי - ואף חזרתה בה מדבריה בעדותה בבית המשפט במכתב בקשת החנינה שהופנה לנשיא המדינה - ללא הסבר של ממש למהלכיה אלו, אין באותה הקלטת כדי להוות משקל ראייתי רב.

12. לעניין תמלול הקלטת ומרבית המסמכים אותם מציג המבקש בבקשתו זו, מדגיש היועץ המשפטי לממשלה, כי הם לא הוגשו לבית המשפט המחוזי, למרות שעל פי התאריכים אותם הם נושאים, ניתן היה להגישם. זאת ועוד, גם בתוכנם אין כדי להוות עילה למשפט חוזר. כך, שכן פנייתה של אשת המבקש לעיתון ולמפכ"ל המשטרה, בנסיון למנוע את פיטורי המבקש, הינה אך התנהגות טבעית כשהמדובר בפיטוריו הצפויים של המפרנס היחיד בבית.

13. היועץ המשפטי לממשלה הוסיף, כי בטענותיו של המבקש על כשלים בייצוגו אין ממש. כך, שכן המבקש לא הצביע על קשר סיבתי בין הכשל הנטען לבין תוצאת המשפט. זאת בעיקר כאשר הכשל המרכזי עליו הצביע המבקש - לעניין אי העלאת טענת ההתיישנות - הועלה על ידי בית המשפט עצמו ולמבקש לא נגרם עיוות דין בגינו. יתר על כן, היועץ המשפטי מדגיש, כי המבקש החליף ייצוג בערעורו בפני בית המשפט העליון. חזקה על באת כוחו בערעור, לדבריו, שבחנה היטב את התיק על כל היבטיו. על כן, לו היה ממש בטענות אלו, קרוב לוודאי שהיתה היא מעלה בערעור טענות כגון דא.

14. המבקש בתגובתו (מיום 18.3.01) טוען, כי בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה לא נבחנו בצורה מדוקדקת כל פרטי טענותיו, כפי שהעלה אותן בבקשתו. לדבריו, התבססות היועץ המשפטי לממשלה על קביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי אינן ראויות. המבקש סבור כי בראיות שהציג בבקשתו יש כדי לשפוך אור אחר על אותן קביעות של מהימנות. על כן, די בכך שישנה אפשרות סבירה - ולא חשש ממשי - כי פגמים דיונים אלו, לטענתו, הובילו להרשעה כדי להוות עילה לקיומו של משפט חוזר, בשל עיוות הדין. עוד טוען הוא, כי יש ליתן פרשנות מרחיבה לקיומו של עיוות דין כעילה לקיומו של משפט חוזר, זאת לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לעניין קביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי, המבקש מדגיש, כי בשל העדרה של חקירה נגדית הולמת לעדויות בני המשפחה, לא יצאה האמת לאור, והסתירות המהותיות בעדויות אשת המבקש וילדיו לא התגלו. המבקש חוזר ומפנה לטבלאות העדויות אותן ערך, המוכיחות, לכאורה, סתירות אלו. בנוסף, המבקש מציין את הקלטת שהגיש, ומבקש כי נקבלה עתה כראיה קבילה. בהקשר זה מדגיש המבקש, כי תוכנה של הקלטת מוכיח, לכאורה, את הסתירות בעדויותיה של בתו, כפי שהתוודתה בפני גב' אדרי. לדבריו, בעמדת כוחו של המבקש - כשוטר בבית המעצר - כלפי גב' אדרי לא היה כדי להשפיע על תוכן דבריה. כך גם לא השפיעה עמדת כוחו זו על גב' אדרי כאשר חתמה על המסמכים בהם תעד את שיחתה עמו. כמו כן המבקש טוען, כי אשתו אכן הפעילה, הלכה למעשה, לחץ על ילדיהם כדי שיעידו כנגדו. כך, שכן לאחר אירועי יום 28.6.97 - יום טקס בר המצווה של בנו בבית הכנסת - הוא עזב את הבית וילדיו נותרו תלויים כלכלית באשתו. המבקש חוזר ומעלה את טענותיו בדבר הכשל בייצוג בבית המשפט המחוזי, ועיוות הדין שנגרם לו בשל כך.

15. לאחר שעיינתי בחומר שלפני בטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: החוק) מפרט את העילות לקיום משפט חוזר. לשון סעיף 31(א) האמור קובעת כי:

"31(א). נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

...

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

...

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

16. במקרה שלפני, המבקש סומך בקשתו על מספר אדנים. ראשית, כי הראיות החדשות אותן הציג עשויות לשנות את תוצאות המשפט, על ידי כך שיוכיחו הן את הקנוניה, לכאורה, שרקמו נגדו בני ביתו, והן על ידי הארה באור חיובי את מערכת היחסים ששרתה בבית משפחת המבקש ואת אופיו הטוב והאוהב של המבקש כלפי בני ביתו. שנית, על כך כי נגרם לו עיוות דין בשל קיומם של כשלים בייצוגו בפני בית המשפט המחוזי. שלישית, המבקש סבור, כי הכרעת דינו של שופט בית משפט המחוזי לוקה בטעויות בקביעת העובדות ומהימנות העדים, ובעיקר בכך שבית המשפט לא הבחין בסתירות מהותיות רבות ועקרוניות בין גרסאות עדי התביעה השונים, וכי טעה בהתרשמותו האישית מאופיו של המבקש. על כן, כך לטענתו, נגרם לו עיוות דין בהרשעתו זו. רביעית, המבקש טוען, כי חוקרת הנוער וחוקרת המחלקה לחקירות שוטרים, אשר גבו עדויות מבני משפחתו, גרמו לו לעיוות דין בכך שהיו מוטות כנגדו בעת שגבו העדויות.

17. אכן, משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל. ביסוד הסמכות למשפט חוזר, מונח האיזון בין שני ערכים. הערך האחד הוא הצורך להבטיח מנגנון דיוני אשר יאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם. "מעשה השפיטה הוא מעשה אנוש, וככל אנוש גם השופט עשוי לטעות" (ראו: מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2)334, בעמ' 354). הערך האחר הוא סופיות הדיון. להתדיינות המשפטית - לרבות ההתדיינות הפלילית - צריך להיות סוף. אינטרס הציבור הוא, כי יהיה סוף להתדיינות: אכן, מי שהיה לו יומו בבית המשפט, ודינו הוכרע, צריך לראות בכך סוף פסוק. הפסיקה צריכה להיות יציבה ופתוחה לשרת את ענייניהם של נאשמים אחרים, הממתינים לבירור משפטם (השוו: פרשת עזריה, בעמ' 354). "פסק הדין הסופי צריך להתאפיין ביציבות כמעט מוחלטת; אחרת מעמידים בסכנה גמורה את כל יעילותו החינוכית והמרתיעה" (פלר, "הרהביליטציה: מוסד משפטי מיוחד מחוייב המציאות", משפטים א (התשכ"ח) 497, 503)). איזון זה מעלה, כי משפט חוזר הינו הליך חריג, אשר אל לו להוות כעין ערעור נוסף. אכן, "משפט חוזר אינו ערעור נוסף. זהו מוסד מיוחד, המאפשר לבחון נוספות פסק דין פלילי מקום שהאיזון הראוי בין השאיפה לאמת לבין השאיפה לסופיות הדיון מצדיק זאת" (פרשת עזריה, בעמ' 356), והוא מותנה בהתקיימותן של אחת מהעילות המנויות בסעיף 31(א) האמור.

העילה לפי סעיף 31(א)(2) לחוק

18. לאחר שבחנתי בעיון את מכלול הראיות אותן הציג המבקש, לא השתכנעתי כי יש בהן כדי להוביל לשינוי תוצאות המשפט לטובתו, כדרישת סעיף 31(א)(2). על מנת לבסס עילה לקיומו של משפט חוזר, נדרש כי הראיות שתוצגנה תהנה בעלות "פוטנציאל" ראייתי לשינוי תוצאת המשפט (ראו והשוו: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד נג(1)529, בעמ' 560; מ"ח עזריה, בעמ' 359-360). בקלטת אותה הציג המבקש בפני - הלא היא אותה הקלטת שהוגשה לבית המשפט המחוזי תוך שיפור איכות השמעתה - אין כדי לקיים את הפוטנציאל האמור. כך, שכן גם אם ניתן לראותה עתה כקבילה מהפן הטכני - ומבלי להכריע בדבר - הרי שאין בתוכנה של הקלטת יותר מאשר עדות שמיעה של גב' אדרי על קיומם או העדרם של מעשי האלימות המיוחסים למבקש. בעדות שכזו, לכשעצמה, אין די כדי לקיים את אותו הפוטנציאל הדרוש. בנוסף, הדוברת באותה הקלטת, גב' סיגל אדרי, העידה (ביום 14.10.99) בפני בית המשפט המחוזי. בעדותה זו התכחשה לאמור באותה הקלטת. העובדה כי המבקש לא הציג באותו המעמד, כמו גם בערעורו בפני בית משפט זה, את אותם מסמכים וזכרון דברים עליהם חתומים גב' אדרי ואחיה (המאוחר שבהם מיום 26.9.99), הסותרים את עדותה זו, מחזקת הסברה כי המדובר בטענות שהן ערעוריות בטיבן. גם בחזרתה בה של גב' אדרי מעדותה בבית המשפט - כפי שנכתב במסגרת בקשת החנינה לנשיא המדינה - אין את אותו הפוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט, באשר איננה מגובה בהסבר כלשהו לשינוי עמדתה.

19. גם בשאר המסמכים אותם הגיש המבקש כראיות אין את אותו ה"משקל הסגולי", לכשעצמם או תוך השתלבותם עם החומר שהיה בפני בית המשפט, כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט (השוו: פרשת קוזלי). המובאות מהעיתונות המקומית ומכתבה של אשת המבקש למפכ"ל המשטרה עשויות אכן, לכאורה, לתמוך בעמדה לפיה המבקש הינו אדם המצטייר בסביבתו כאיש מסור למשפחה ולקהילה. כך גם עשוי לעלות, לכאורה, מבקשות החנינה עליהן חתומים עשרה משכניו. ברם, בהרשעתו ובגזר דינו של המבקש צוין במפורש כי:

"המדובר באדם בעל פרצוף יאנוס. מחד גיסא ומחוץ לביתו, התנהגות של נופת צופים, בשירותו במשטרה ובקשריו עם מוסדות חינוך בו למדו ילדיו. מאידך גיסא, מאחורי דלתות ביתו... איש קשה, שטלתני, חסר סבלנות, חשדן, קפדן עד להחריד בהתנהגות ילדיו ואשתו, אשר נהג לפגוע בהם באלימות למען השג רצונותיו ו'רעיונותיו החינוכיים'." (גזר הדין, בעמוד 93-94).

על כן, אין גם בראיות אלו, ולו לכאורה, כדי להביא לשינוי בתוצאת המשפט.

העילה לפי סעיף 31(א)(4) לחוק

20. המבקש טוען עוד, כי נגרם לו עיוות דין. לגבי עילה זו פסקנו בעבר כי:

"לבחינתה של עילה זו, על הנשיא להשקיף 'במבט-על' על מלוא חומר הראיות - המקורי והנוסף - ולשאול עצמו, אם על פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין" (פרשת עזריה, בעמ' 362-363).

אחת מטענות המבקש היו, כי בשל ייצוגו הלקוי בבית המשפט המחוזי נגרם לו עיוות דין. לדבריו, סניגוריתו לא ניהלה הגנתו כראוי, בין השאר באי זימונם של עדי הגנה מתאימים ואי העלאת טענות משפטיות הרלוונטיות לדיונו. באשר לנקיטת קו הגנה של סניגור, אמרנו בעבר כי:

"אפשר שבא כוחו של המבקש יכול היה לנקוט קו הגנה שונה, להביא עדים אחרים או נוספים ולהציג לעדים שאלות שונות או נוספות. גם בכך אין משום עילה לקיומו של משפט חוזר. העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו, באמצעות עורך דין אחר ולנהל מחדש את המשפט. שמא הפעם ייטב גורלו" (מ"ח 4512/99 יגאל בן מיכאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

אכן, בבחירתה של סניגוריתו קו הגנה מסויים אין כדי להוות, לבדה, עילה לקיומו של משפט חוזר. לגופו של עניין, אין בנסיבות אלה כדי להעלות חשש ממשי כי נגרם למבקש עיוות דין. באת כוחו של המבקש זימנה עדי הגנה מחוג מכריו של המבקש, מורי אחת מבנותיו ועוד. אפשר, ובהרהור שלאחר מעשה, סבור עתה המבקש כי ניתן היה להעלות טיעונים נוספים ולבחון קווי פעולה אחרים שאפשר והיו מסייעים לו (השוו: מ"ח 2478/99 מוחמד סביחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2)642, בעמ' 670-671). אולם, בכך אין כדי להוות עילה לקיומו של משפט חוזר. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי, בהתחשבו בהכרעת דינו בהתיישנות החלה על חלק מהעבירות - אשר לא נטענה על ידי באת כוח המבקש - ובהנחתו של השופט, לטובת המבקש, כי ספק במועדי ביצוע העבירות יפורש כך שהן יחשבו כאילו חלו בתקופה החוסה תחת אותה התיישנות, מעידות כי זכויותיו של המבקש נשמרו, וכי לא נגרם לו עיוות דין. בסופו של יום, לא הראה המבקש קשר סיבתי בין הכשל בייצוג, הנטען, לבין תוצאת המשפט (השוו: פרשת קוזלי).

21. זאת ועוד, המבקש יוצג בערעורו בפני בית משפט זה על ידי סניגורית אחרת. באת כוחו זו, בטיעוניה בפני בית המשפט, לא העלתה כל טענה לגבי ליקוי ביצוג בפני הערכאה הראשונה, אשר היה עשוי, לכאורה, להוות עילה לערעור על ההרשעה. יתר על כן, באת כוחו זו בערעור אף חזרה בה מעצם הערעור על ההרשעה כולה. על כן, נראה כי טענותיו אלו של המבקש הינן ערעוריות בטיבן, אותן היה מקום להעלות בפני ערכאת הערעור. משלא הועלו שם, ואף משחזרה בה באת כוחו מהערעור על ההרשעה, אין בידי לקבלן עתה, במסגרת הבקשה למשפט חוזר שאיננה ערעור נוסף. הלכה היא, כי ניהול הליך איננו "חזרה כללית", וכי על הצדדים לכלכל צעדיהם בערכאה הדיונית ללא יכולת להתאים עצמם לאחר מכן, לפי תוצאות הדיון (ראו: ע"פ 747/86 מיכל הלל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3)447, 456). מכל מקום, וכאמור לעיל, לא שוכנעתי כי אף לגופן של הטענות מבססות הן חשש ממשי לעיוות דין.

22. אף בטענת המבקש בדבר טעויות שנפלו בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, לא מצאתי עילה לקיומו של משפט חוזר. "מבט על" על מלוא נסיבות העניין והחומר שבפני - העדויות במשטרה ובפרוטוקול הדיון - מעלה כי שיקול דעתו של בית המשפט, אשר הסתמך על מהימנות העדים שהעידו בפניו, איננו מעלה חשש ממשי לעיוות דין של המבקש. מהנסיבות שבפני עולה, כי אין בטענתו של המבקש לפיה שופט בית המשפט המחוזי התעלם מסתירות מהותיות בעדויותיהם של בני המשפחה, לכשעצמה, כדי לבסס חשש ממשי לעיוות הדין. כך, שכן בית המשפט קבע, לאחר בחינת מכלול העדויות, כי עדויות בני המשפחה הן המהימנות עליו. לגבי עדות אשת המבקש קבע בית המשפט כי:

"עדותה של המתלוננת היתה רצופה, מפורטת וברורה. עדות זו - חרף אי תחכומה ואולי עקב כך - עמדה היטב בחקירתה הנגדית ולא עלו כל סתירות מהותיות בעדותה. נהפוך הוא, בחקירתה הנגדית נתבררו לביהמ"ש פרטים נוספים שחיזקו, תמכו ואוששו את פרטי עדותה בחקירה הראשית, כמפורט לעיל. התרשמתי מהמתלוננת, כי עדותה אכן אמיתית וכי האירועים עליה סיפרה לבית המשפט ואשר היא היתה עדה להם, אכן התרחשו כפי שתיארה." (עמוד 67 להכרעת הדין).

עוד הוסיף בית המשפט, בהתייחס למכלול עדויות בני המשפחה, כי מצא ביניהן התאמה רבה, המחזקת את מהימנותן:

"מספר העובדות הרב שציינו ופירטו העדים - הן האשה והן הילדים - ההתאמה בין פרטיהם מחזקת אותי בדעתי, כי מדובר בעדויות הגיוניות כשלעצמן אשר אכן מתארות את ההויה בבית הנאשם ואת מעשיו האלימים כנגד בני משפחתו בחדרי חדרים." (עמוד 74 להכרעת הדין).

לעומת זאת, בית המשפט הדגיש, את התרשמותו ממהימנותו של המבקש עצמו, לפיה:

"התרשמתי מעדותו של הנאשם, כי היא אינה מהימנה ברוב חלקיה. פרט להתרשמותי משפת גופו של הנאשם, אדגיש, כי הגרסה אשר הוא מסר, לא זו בלבד שאינה מתיישבת עם עדויותיהם המפורטות של ילדיו ואשתו, אלא שהיא לוקה בחוסר הגיון אינהרנטי, ובעדות עצמה עולות מספר סתירות מהותיות ותמוהות, אשר הנאשם לא נתן להן הסבר ופשרן נותר עניין להכרעתו של בית המשפט." (עמוד 75 לפסק הדין).

כך, בהתייחס בית המשפט לעדויות ילדי המבקש ומהימנותן, ציין לעניין עדות אחת הבנות כי:

"עדותה של א' מחזקת ומשתזרת היטב ביתר עדויות בני משפחתה בנושאים ובאירועים שונים, אשר דומה שהיו טראומטיים במיוחד עבור כל בני המשפחה: ההתעללות של הנאשם באשתו, האיסורים שהטיל עליה והסנקציות בגין הפרתן, אותה פעם בה היכה הנאשם את א' עד שאפו זב דם..." (עמוד 70 להכרעת הדין).

כך גם לעניין עדותו של אחד הבנים, אשר:

"עדותו של הילד ע' תומכת אף היא בעדויות בני משפחתו ומוסיפה פרטים נוספים באשר להכאות ע' וע' ע"י הנאשם. לדבריו של ע', אביו נהג להכותם בחדר הבטחון בבית או בחדרים אחרים כשהוא מכוון לפגוע במכותיו בהם באמצעות ברזלי החגורה המשטרתית שלו". (עמוד 70 להכרעת הדין).

23. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע, כי בנסיבות העניין המבקש לא הצליח להוכיח, ולו ברמז, קיומה של קנוניה נגדו בעדויותיהם של בני משפחתו בדבר מעשי האלימות שהפעיל כלפיהם. כפי שציין בית המשפט בהכרעת דינו:

"על מנת להפריך עדויותיהם של עדי התביעה, על הנאשם היה להצביע לפחות על פירכות או סתירות מהותיות בדברי עדים אלה - דבר שלא נעשה. יתר על-כן, ההסבר שמספק הנאשם לפיו העלילו עליו בני משפחתו את המיוחס לו בכתב האישום אינו יכול לעמוד - לא כשהוא לעצמו ולא כל שכן לעומת יתר הראיות בתיק. הנאשם לא הצליח להוכיח, ולו ברמז, כי אכן ילדיו הוסתו נגדו במשך שנים ע"י האם ואין כל אינדיקציה לתיזה שכזו מתוך עדויות ילדיו. הנאשם לא הביא מטעמו אף אחד מבני משפחתה של האשה אשר יוכל לאשש את טענתו (הוא אמנם ניסה להוכיח זאת בעדותה של חברת בתו - סיגל אדרי, אך ניסיון זה גרע יותר מאשר הועיל לנאשם כפי שיובהר בהמשך)." (עמוד 79 להכרעת הדין).

24. על כן, לא מצאתי בטענות המבקש על תוכנן השגוי, לכאורה, של קביעות השופט כדי לבטל את משקלן של העדויות עליהן התבססה הכרעת הדין ולהוות עילה לקיומו של משפט חוזר. אף אם יש ממש בטענה כי אין זהות מוחלטת בין העדויות כולן, הלכה היא כי "עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם" (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי, פ"ד מח(1) 302, 317). מכל מקום, אין בכך כדי להקים עילה לקיומו של משפט חוזר בנסיבות העניין.

25. אכן, "מבט על" על מלוא החומר שבפני, מעלה כי אין חשש ממשי שבהרשעתו של המבקש נגרם עיוות דין. בנוסף, אין בראיות אותן הגיש המבקש כדי להביא לשינוי תוצאת המשפט לטובתו. אין זהו אחד מאותם מקרים חריגים, בהם יקויים משפט חוזר, שהוא "מוסד מיוחד, המאפשר לבחון נוספות פסק דין פלילי מקום שהאיזון הראוי בין השאיפה לאמת לבין השאיפה לסופיות הדיון מצדיק זאת" (פרשת עזריה, בעמ' 366).

על כן, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.

ניתנה היום, ה' באב התשס"א (25.7.2001).

א

_________________
העתק מתאים למקור 01018880.A01 /דז/
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-XXXX444


מעורבים
תובע: משה כהן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: