ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיריית מודיעין-מכבים-רעות נגד ניר שדה :

החלטה בתיק עע"מ 8129/15
בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופט צ' זילברטל

המבקשת:
עיריית מודיעין-מכבים-רעות

נ ג ד

המשיב:
ניר שדה

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק ת"צ 35498-11-10 שניתן ביום 20.8.2015 על ידי כבוד השופטת מיכל נד"ב

בשם המבקשת:
בשם המשיב:
עו"ד ערן פייביש
עו"ד אסף שילה

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין מיום 20.8.2015 שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת מיכל נד"ב) ותוקן ביום 16.10.2015.

רקע

1. המשיב הגיש נגד המבקשת, עיריית מודיעין-מכבים-רעות, שלוש בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שעניינן חישוב ההנחה מארנונה לזכאים על-פי חוק הרשויות המקומיות (פטור חיילים, נפגעי מלחמה ושוטרים מארנונה), התשי"ג-1953 (להלן: חוק הפטור) ועל-פי תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות ההנחה). נימוקי שלוש הבקשות זהים, אך הן מתייחסות לתקופות שונות.

על-פי צו הארנונה לשנת הכספים 2010, המבקשת גבתה ממחזיקי דירות ארנונה בגין מ"ר לפי שני תעריפים כדלקמן: תעריף לדירה עצמה, ותעריף בשיעור 50 אחוזים מתעריף זה בגין מקלט, ממ"ק, מחסן, חנייה מקורה לרכב וסככה או פרגולה (להלן: שטחים נוספים). המשיב טען כי לצורך חישוב ההנחה מארנונה לזכאים, כאשר דירת הזכאי להנחה כוללת דירה ושטחים נוספים, יש לחשב את ההנחה קודם כל מהתעריף הרגיל למ"ר דירה (שהוא גבוה יותר, ולכן הנחה ממנו תביא להנחה גדולה יותר), וככל ששטח הדירה אינו השטח המקסימאלי למתן הנחה, לחשב את יתרת ההנחה על תעריף השטחים הנוספים. המבקשת טענה כי יש לחשב את ההנחה, מתעריף מ"ר משוקלל לשטח המקסימאלי למתן הנחה, המתקבל מסך כל הארנונה המגיעה לפני הנחה כשהיא מחולקת בכל שטח הדירה לרבות השטחים הנוספים.

2. ביום 22.8.2011 אישר בית משפט קמא את הבקשה הראשונה להגשת תובענה ייצוגית, בציינו כי הפרשנות שהציע המשיב עולה בקנה אחד עם תכליות דברי החקיקה הרלוונטיים. ביום 7.5.2014 הגישה המבקשת, בגדר הבקשה האחרונה, הודעה, לפי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, על חדילה חלקית מגבייה. הוצהר, כי המבקשת חדלה מהגבייה בגינה הוגשה בקשת האישור בהתייחס להנחות שנקבעו בחוק הפטור, אשר אינן כפופות לשיקול דעת הרשות המקומית, אך לא בהתייחס להנחות שנקבעו בתקנות ההנחה, אשר מסורות לשיקול דעת הרשות המקומית.

3. ביום 20.1.2015 ניתן פסק דין חלקי בבקשת האישור האחרונה, נוכח החדילה החלקית, ובקשת האישור לא אושרה ביחס ל"הנחות שנקבעו בדין". ביום 12.1.2015 הגיעו הצדדים להסכמה לקבלת שתי התובענות הראשונות בעילה הנוגעת להנחות "חובה", שאינן וולונטריות. ביחס לעילה זו בבקשה השלישית, הוצהר, כאמור, על חדילה. משכך, בפסק הדין מיום 20.8.2015, התמקד בית משפט קמא בשאלה האם יש להבחין בין הנחות וולונטריות לבין הנחות מנדטוריות, וכפועל יוצא מכך – האם יש לקבל את התובענות רק ביחס להנחות המנדטוריות, או שמא יש לקבלן גם בקשר להנחות הרשות.

4. לאחר דיון בטענות הצדדים, קבע בית משפט קמא כי יש לדחות את עמדת המבקשת, והורה על קבלת התביעות בכל שלוש התובענות העוקבות (למעט התובענה השלישית בכל הנוגע להנחות החובה ממנה חדלה, כאמור, המבקשת). בית המשפט קבע, כי המבקשת תשיב לכל אחד מחברי הקבוצה (הזכאים להנחה מארנונה) את הפרשי הארנונה שנגבו מהם ביתר ב-24 החודשים שקדמו לכל תובענה (למעט, כאמור, הפרש הנחות החובה בתובענה השלישית), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

בהחלטה מיום 16.10.2015 תיקן בית משפט קמא את פסק דינו בהתאם לסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), והבהיר שהתקופה שלגביה תחול חובת ההשבה תימשך עד למועד בו אושרה התובענה הייצוגית.

הצדדים הגישו ערעורים על פסק הדין לבית משפט זה, והמבקשת צירפה לערעורה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

הבקשה דנא

5. בבקשתה טוענת המבקשת כי על אף שמדובר בבקשת עיכוב ביצוע של פסק דין כספי, יש להיענות לה, שכן ביצועו ידרוש מהעירייה להשקיע שעות עבודה רבות מאוד לבחינת השומות של אלפי נישומים, שחלקם תושבי העיר מודיעין-מכבים-רעות, וחלקם אינם מתגוררים עוד בעיר, בכדי להשיב להם את חיובי הארנונה שנטען שנגבו מהם ביתר. עוד נטען, כי ככל שיתקבל ערעורה של המבקשת בסופו של יום, יהא על העירייה לשוב ולפעול ביחס לחשבונותיהם של אלפי הנישומים שקיבלו החזר כספי. לטענת המבקשת, ברור כי הניסיון לגבות בחזרה את התשלומים שהועברו לנישומים יהיה כרוך בקשיים רבים, ולא מן הנמנע שהמשאבים שתידרש המבקשת להעמיד לטובת גבייה זו תשחק את סכום ההחזר, והכל על חשבון הקופה הציבורית.

לטענת המבקשת, סיכויי הערעור גבוהים, והטענות נגד הקביעות התקדימיות בפסק הדין קמא הן בעלות משקל רב. בעיקר טוענת המבקשת נגד קביעת בית משפט קמא לפיה אין להבחין בין הזכאות להנחה מכוח הוראות חוק (הנחות מנדטוריות) לבין הזכאות להנחה מכוח תקנות (הנחות וולונטריות). נטען כי מחוקק המשנה הקנה לרשות המקומית סמכות ורשות לקבוע אילו הנחות תיתן, מה יהיה שיעורן המרבי, ומהם הכללים למתן הנחות אלה. בנסיבות אלה, נטען, אין לחייב את הרשות לדרך חישוב מסוימת בניגוד לשיקול דעתה כשהיא פועלת באופן סביר ומידתי. המבקשת טוענת נגד קביעות נוספות בפסק הדין ואף נגד תיקונו מיום 16.10.2015, אשר לטענת המבקשת, הוא תיקון מהותי, אשר לא ניתן לעשותו במסגרת סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט.

באשר למאזן הנוחות נטען, כי משמעות יישום פסק הדין עבור המבקשת הוא זיכוי מיידי של חשבון הזכאים בסך הנאמד על קרוב לשני מיליון ש"ח, ובהשקעת שעות עבודה רבות, כל זאת – מכספי ציבור. לעומת זאת, כך נטען, עבור כל אחד מהנישומים מדובר בסכום של מאות עד אלפי ש"ח, ועיכוב השבתם לא יסב להם נזק משמעותי. עוד נטען, כי המבקשת הפרישה מעל לשלושה מיליון ש"ח לטובת יישום פסק-הדין של בית משפט קמא, וככל שערעורה לא יתקבל, תוכל להשיב את הסכומים כנדרש. מנגד, כאמור, אם ישולמו הסכומים האמורים באופן מיידי לנישומים ויתקבל ערעור המבקשת, היא תיתקל בקשיי גבייה מול נישומים רבים שיתבקשו להשיב סכומים אלה למבקשת.

6. בתגובתו לבקשה, התנגד המשיב לעיכוב ביצוע פסק הדין. בתגובה נטען כי יותר מארבע שנים חלפו מאז שקבע בית משפט קמא כי עמדתה של המבקשת בחישוב ההנחה מארנונה אינה נכונה, ויותר מארבעה חודשים חלפו מיום מתן פסק הדין, ואין הצדקה להמשיך לעכב את ביצועו.

באשר למאזן הנוחות נטען כי יש להניח שרוב חברי הקבוצה הזכאים להשבה הם תושבי העיר, כך שההשבה תתבצע באמצעות זיכוי חשבון הארנונה שלהם אצל המבקשת. משום כך, נטען, באותה מידה יהיה ניתן לבצע את הגבייה – לו יתקבל ערעור המבקשת – באמצעות הוספת חיוב לחשבונותיהם, ללא כל קושי. באשר לסיכויי הערעור, נטען כי כל טענות המבקשת נדחו כבר בבית משפט קמא בנימוקים משכנעים, ומשכך הסיכויים אינם גבוהים.

מכל מקום, לטענת המשיב, אין מקום לעכב את ביצוע ההוראות האופרטיביות המופיעות בהחלטת בית משפט קמא מיום 24.12.2015, לפיהן על המבקשת לבצע חישובים מתאימים לגבי היקף ההשבה לו זכאי כל חבר בקבוצה, וכן עליה לאתר את חברי הקבוצה שאינם מתגוררים עוד בעיר.

דיון והכרעה

7. לאחר העיון בבקשה ובתגובה לבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הפורשת כנפיה גם על תובענות ייצוגיות מכוח תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2000, קובעת כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצועו של פסק דין. ואמנם, כדי לשכנע את בית המשפט כי יש לעכב ביצועו של פסק דין ולחרוג מהכלל האמור, על המבקש להראות כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו. בין שני השיקולים קיימים יחסי גומלין באופן של "מקבילית כוחות": ככל שבית המשפט ישתכנע כי סיכויי הערעור להתקבל טובים יותר, תידרש הוכחה מוצקה פחות של נטיית מאזן הנוחות לטובת המערער, וכן להפך (עע"מ 2748/15 מי אביבים 2010 בע"מ נ' ליבוביץ, פסקה 9 (10.5.2015) (להלן: עניין מי אביבים)).

בענייננו, נראה כי טענות המבקשת ממוקדות למדי, ונוגעות לאבחנה שיש לבצע, לשיטתן, בין הנחה בארנונה מכוח חוק הפטור לבין הנחה מכוח הוראות תקנות ההנחה. אין בכוונתי לטעת מסמרות בשלב זה ולהביע דעתי לעניין סיכויי טענה זו, אך נראה כי מכל מקום לא מדובר בטענה "חסרת סיכוי".

8. ואולם, נקבע לא אחת כי אבן הבוחן העיקרית בבחינת בקשה לעיכוב ביצוע היא סוגיית "מאזן הנוחות" (ע"א 7716/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' יהודה, פסקה 7 וההפניות שם (19.1.2015)). כרגיל, כאשר מדובר בחיוב כספי, שיקולי מאזן הנוחות מובילים לתוצאה של דחיית בקשה לעיכוב ביצוע, שכן ביצוע פסק הדין אינו יוצר מצב בלתי הפיך. אלא שבנסיבות העניין, שיקול מאזן הנוחות מטה את הכף דווקא לטובת המבקשת. כעולה מהבקשה, איתור כלל הנישומים בשלב זה דורש השקעת שעות עבודה רבות והוצאת סכום הקרוב לשני מיליון ש"ח, אשר ייגרעו מהקופה הציבורית באופן מיידי. היה ויתקבל ערעורה של המבקשת, יהיה קשה לגבות את הסכום כולו מאלפי הנישומים השונים, וגם אם בסופו של יום יצלח הדבר, הוא יהיה כרוך בעלות לא מבוטלת, אשר תיגרע אף היא ממשאבי הציבור. לעומת זאת, עיכוב ביצוע פסק הדין לא ירע בפועל את מצבם של הנישומים, אשר שילמו את תשלומי הארנונה הנדונים לפני זמן רב, מה גם שהסכום שזכאי לו כל חבר קבוצה אינו כזה שיש בו כדי להיטיב את מצבו באופן שיש חשיבות לזיכויו לאלתר. כמו כן, לו יידחה ערעור המבקשת, יועברו התשלומים הנדרשים לכל אחד מהנישומים בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, וזאת בשים לב לטענת המבקשת לפיה הופרשו שלושה מיליון ש"ח למטרה זו.

9. במקרה דומה, התקבלו תביעות ייצוגיות נגד עיריית תל אביב-יפו ונגד מי אביבים 2010 בע"מ, בעניין אופן חישוב הוצאות הגביה בגין חובות שונים בהתאם לרף המקסימאלי שנקבע בתקנות המיסים (גבייה) (קביעת הוצאות מירביות), התשע"א-2011. העירייה ומי אביבים הגישו ערעור על פסק הדין ובקשה לעיכוב ביצועו, אשר התקבלה בחלקה. נימוקיו של השופט נ' סולברג, יפים אף לענייננו:

"אשר לתשלום שנפסק בפסק הדין לכלל חברי הקבוצה, אין ספק כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשות. המבקשות הן אלו הנדרשות לפתוח בהליך השבה כפי המצויין בפסק הדין, המחייב תשומות לא מעטות, וזאת על מנת להשיב סכום כסף בשיעור לא גדול לכל אחד מחברי הקבוצה. הנזק למבקשות עלול להיות רב, במידה ויזכו בערעוריהן, שכן הן עלולות להיתקל בקשיים להשבת הכספים מאת החייבים (יש לזכור כי אלו הראו בעבר כי אינם מתנדבים לשלם את חובותיהם בזמן). בהתחשב בעלות גביית הכספים עצמה, יתכן גם חשש לפיו תעמודנה המבקשות לפני מצב בו "אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (אסתר ז, ד). מנגד, קשה לקבל את הטענה כי יגרם לכל אחד מחברי הקבוצה נזק גדול מפאת דחיית התשלום עד להכרעה הסופית בערעור ... יודגש, כי ההכרעה זו היא לנסיבות העניין דנן, ובהחלט יתכנו מקרים אחרים בהם לא יהיה מקום לעיכוב ביצוע פסק דין בתובענה יצוגית, גם כאשר מדובר בסכום כסף בשיעור גבוה, וזאת כאשר המבקש לא הוכיח את עמידתו בתנאים הרגילים של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות ..." (עניין מי אביבים, פסקה 11).

כאמור, נראה שנסיבות ענייננו דומות לנסיבות המקרה בעניין מי אביבים, כך שמאזן הנוחות נוטה גם במקרה הנדון לטובת המבקשת כמפורט לעיל.

10. נוכח האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. ביצוע פסק הדין של בית משפט קמא מיום 20.8.2015 יעוכב עד להכרעה בערעור.

באשר ללוחות הזמנים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא בהחלטה מיום 24.12.2015, הרי שהובהר בה במפורש כי "ההשבה באמצעות קיזוז תבוצע כאמור ככל שלא יינתן צו לעיכוב ביצוע בבית המשפט העליון במסגרת הערעור שהגישו הצדדים". משכך, ולנוכח החלטתי, יש לעכב גם את ביצוע ההוראות האופרטיביות שנקבעו בהחלטה זו. ככל שיידחה ערעורה של המבקשת, יש להניח שהמותב שידון בערעור יורה על לוחות זמנים עדכניים לביצוע פסק הדין.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏ד' בשבט התשע"ו (‏14.1.2016).


מעורבים
תובע: עיריית מודיעין-מכבים-רעות
נתבע: ניר שדה
שופט :
עורכי דין: