ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אילן כהן נגד יהודה כהן :

פסק-דין בתיק ע"א 4170/14

לפני: כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

כבוד השופטת ע' ברון

המערער בע"א 4170/14 והמשיב בע"א 4732/14:

אילן כהן

נ ג ד

המשיב בע"א 4170/14 והמערער בע"א 4732/14:

יהודה (אריק) כהן

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.05.0014 בתא"ק 46083-12-11 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' למלשטריך-לטר

תאריך הישיבה: כ"ה בכסלו התשע"ה (7.12.2015)

בשם המערער בע"א 4170/14
והמשיב בע"א 4732/14: עו"ד שלום אהרון

בשם המשיב בע"א 4170/14
והמערער בע"א 4732/14: עו"ד אסיא סיוון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

השופטת א' חיות:

שני ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ר' למלשטריך-לטר) בו נדחתה ברובה תביעתו של המערער בע"א 4732/14 (המשיב בע"א 4710/14, להלן: אריק) להורות למשיב בע"א 4732/14 (המערער בע"א 4710/14, להלן: אילן) להשיב לו כספים שלטענתו הלווה לו.

רקע עובדתי

1. בשנת 2000 פתח אריק חשבון בבנק למסחר (להלן: הבנק) ובעת קריסתו של הבנק בשנת 2002, הייתה רשומה בחשבון יתרת זכות של כ-753 אלף דולר. אריק, תושב צרפת באותה עת, נתן ייפוי כוח בחשבון לאילן שהוא קרוב משפחתו ובעל עסק להחלפת מטבע זר ומלווה בשוק האפור. על פי ייפוי הכוח הסמיך אריק את אילן לנהל את החשבון ואף למשוך ממנו כספים. בשל מעילת הענק שהתגלתה בבנק הוקפאו החשבונות שנוהלו בו וביום 4.7.2002 הוציא נגיד בנק ישראל הודעה על מתן ערבות לפי פקודת הבנקאות 1941 מכוחה התחייב בנק ישראל לשלם את התחייבויותיו של הבנק למסחר שנוצרו כדין עד ליום תחילתה של הערבות. בעקבות כך פנה אריק למנהלים המיוחדים שמונו לבנק במסגרת ההליך לפירוקו וביקש מהם לפרוע את התחייבויותיו של הבנק כלפיו. המנהלים המיוחדים מיאנו לעשות כן וביקשו מאריק להמציא אסמכתאות לגבי מקורות הכנסתו. זאת נוכח חשד שהתעורר אצלם כי החשבון שניהל אריק קשור למעילה בבנק, בין היתר, בשל מעורבותו של אילן בפעילות בו. בשנת 2006 הגיש אריק תובענה על דרך של המרצת פתיחה נגד בנק ישראל (ה"פ (מחוזי תל-אביב) 538/06 כהן נ' בנק ישראל) (להלן: ההליך מ-2006) בה תבע את תשלום הכספים, ופירט כי הפעילות בחשבון התמצתה בשלוש פעולות: (א) במועד פתיחת החשבון הופקדו בחשבון 200,000 דולר; (ב) ביום 11.5.2000 הפקיד אילן בחשבון 199,985 דולר, לטענת אריק כהחזר הלוואה שניתנה לו; (ג) ביום 3.1.2002 הפקיד בחשבון מר סמי עמרן כהן, בן דודו של אריק, 312,217 דולר וגם הפקדה זו, כך נטען, היא החזר הלוואה. אילן מצידו חתם על תצהיר לתמיכה בטענותיו של אריק (להלן: התצהיר מ-2006) בו ציין, בין היתר, כדלקמן:

4. באפריל שנת 2000 קיבלתי מאריק הלוואה בסך של 200,000$ לצורך ביצוע עיסקה ששקלתי לבצע. ההלוואה ניתנה במסגרת היחסים המשפחתיים הקרובים ביננו.
5. בחודש מאי 2000, לאחר שהעסקה לא יצאה אל הפועל, ביקשתי להחזיר לאריק את ההלוואה על פי המוסכם ביננו, והוא ביקש כי אפקיד את מלוא סכום ההלוואה בחשבונו בבנק.

2. ההליך מ-2006 הסתיים בהסדר פשרה בו הוסכם כי אריק יקבל מבנק ישראל 434,747 דולר ויגיש תביעת חוב בגין היתרה בחשבון (314,989 דולר). לאחר ניכוי שכר טרחת עורך דינו הופקדו בחשבון הבנק של אריק על ידי בנק ישראל 398,721 אלף דולר ובעקבות תביעת החוב שהגיש קיבל אריק סכום כסף נוסף ובסך הכל, כך נטען, קיבל לידיו מבנק ישראל 586,000 דולר כנגד יתרת הזכות שהייתה בחשבונו. להשלמת התמונה העובדתית נוסיף עוד כי בין השנים 2008 ל-2011 בוצעו 3 העברות בנקאיות מחשבונו של אריק בבנק מזרחי טפחות בע"מ לידי אילן ואין חולק כי מדובר בסכומים שאותם קיבל אריק מבנק ישראל בשל יתרת הזכות שהייתה לו בחשבון שהתנהל על שמו בבנק למסחר טרם קריסת הבנק. ההעברה הראשונה מיום 17.1.2008 הייתה בסך 440 אלף דולר; השנייה מיום 10.2.2008 בסך 115,000 דולר; והשלישית מיום 17.4.2011 בסך 14,000 דולר (להלן: ההעברות הבנקאיות). בסך הכל העביר אריק לאילן בדרך זו 569,000 דולר.

לאחר ההעברה הבנקאית האחרונה, בחודש דצמבר 2011, הגיש אריק נגד אילן את התביעה נושא הערעור דנן כתביעה בסדר דין מקוצר ובה טען כי שלוש ההעברות הבנקאיות היו הלוואות שהעניק לאילן ואותן לטענתו עליו להשיב לו. אילן מצידו טען כי ההעברות הבנקאיות היו השבה חלקית של כספים בסכום כולל של 620,000 דולר שהפקיד בידיו הנאמנות של אריק עוד בשנת 2000, על רקע חתונתו ובמטרה לשמור את הכסף עד שיהיה בטוח לגבי הקשר עם רעייתו.

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

3. בית המשפט המחוזי דחה את שתי הגירסאות העובדתיות שהציגו אריק ואילן כאחד, וקבע כי ממכלול הראיות שהוצגו בפניו עולה כי הכספים שהופקדו בחשבון שהתנהל בבנק למסחר היו של אילן וכי החשבון נוהל על-ידו בפועל, אך נפתח על שמו של אריק שהיה כאמור איש עסקים צרפתי, וזאת על רקע חקיקתו של חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) ובשל רצונו של אילן להציג מקורות לגיטימיים כביכול לכספיו. בית המשפט תמך את מסקנתו זו בטעמים הבאים: החשבון נפתח ביוזמתו של אילן לאחר שבירר פרטים בנוגע לריבית הנוהגת בבנקים השונים וקיבל מאריק ייפוי כח מלא לבצע כל פעולה בחשבון; שלוש ההפקדות בחשבון לא בוצעו על-ידי אריק וטענתו בדיעבד כי מדובר בהחזר הלוואות אינה נתמכת בהסכמי הלוואה או בכל ראיה אחרת; הוכח כי לאריק היה חשבון בבנק מזרחי בו הפקיד את כספיו, גם בתקופה בה היה לו חשבון בבנק למסחר; אילן היה "הרוח החיה", היוזם והפעיל בכל המהלכים לגביית הכסף מבנק ישראל לרבות בהתנהלות מול עורכי הדין (עו"ד מוני ברכה; עו"ד דניאל אזוגי ועו"ד שלומי גולן). עו"ד ברכה ועו"ד גולן העידו כי אילן הוא זה שהביא את אריק אליהם, שילם להם את שכר הטרחה והתמקח עליו ועו"ד ברכה ציין בעדותו כי מהתנהלות הצדדים היה ברור שהכספים שייכים לאילן; הרב ניסים שואלה, רבו של אילן, העיד כי הוא התייעץ עמו לגבי כספים אלו; אריק קיבל את הכספים מבנק ישראל כבעל החשבון אך הפקיד אותם בפקדון נפרד בחשבונו בבנק המזרחי, מסר לאילן דיווח מפורט על שיעורי הריבית, ואותם העביר בסופו של דבר לידי אילן בשלוש ההעברות הבנקאיות שצוינו לעיל; לא נערכו הסכמי הלוואה והסבירות שאריק, איש עסקים, ילווה לאילן בצורה כזו למעלה מחצי מליון דולר היא "נמוכה עד כדי אפסית"; אריק מעולם לא דרש מאילן החזר הלוואה, לא לקח בטוחה כשהייתה לו הזדמנות לכך ואף ציין כי משפחתו של אילן באה אליו בטענות לגבי הכספים; על דפי העברת הכספים לאילן משנת 2008 ציין אריק בכתב יד "לציין הלוואה לצורך עסקת נדל"ן" ובעדותו אכן טען כי מדובר ברכישת קרקע ברחוב עין הקורא בתל-אביב, אך עדותו זו נסתרה על-ידי העד סמי עמרן שהעיד כי רכישת הנכס בעין הקורא הייתה בשנת 1995. בית המשפט קמא מצא תימוכין נוספים למסקנה שאליה הגיע בכך שעל פי עדותו של עו"ד גולן הוא העביר לאילן לאחר הגשת התביעה ובהוראתו של אריק 17,000 דולר נוספים שהתקבלו מבנק ישראל.

4. מטעמים אלו כולם, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את תביעתו של אריק. עם זאת, סבר בית המשפט, כי לגבי סכום של 200,000 דולר מתוך סכום התביעה הכולל, מנוע אילן מלטעון כי הוא אינו מגיע לאריק כהחזר הלוואה וזאת משום שטענה זו נוגדת את האמור בתצהירו מ-2006 אשר צוטט לעיל ואשר ניתן בתמיכה לדרישתו של אריק לקבלת סכום זה מבנק ישראל. לגישתו של בית המשפט קמא האמור בתצהירו הנ"ל של אילן מקים נגדו השתק שיפוטי ובהינתן העובדה שאריק קיבל בסופו של יום מבנק ישראל החזר של כ-60% מהכספים שדרש, פסק בית המשפט לטובת אריק 120,000 דולר מן הטעם האמור. לבסוף חייב בית המשפט קמא את אריק בהוצאות מופחתות בסך 15,000 ש"ח בציינו כי "מלכתחילה, תביעה מסוג זה לא הייתה צריכה להגיע לפתחו של בית המשפט בשל הנתונים שצפו ועלו. אין תפקידו של בית המשפט להכריע בתביעה אזרחית במחלוקת בין שני אזרחים המערימים לכאורה בצוותא על השלטונות".

מכאן הערעורים שבפנינו.

טענות הצדדים

5. אילן מזה ואריק מזה מערערים על פסק הדין. בערעורו סומך אילן ידיו על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, אך מלין על הקביעה כי עליו להחזיר לאריק 120,000 דולר. לגישתו של אילן אין להחיל בענייננו את דוקטרינת ההשתק השיפוטי שכן אריק שיתף עמו פעולה בהערמה לכאורה על השלטונות ועל-כן ביחסים שביניהם לא ניתן לומר כי אילן פעל בחוסר תום לב. עוד טוען אילן כי אין חשש להחלטות סותרות, שכן אריק ידע את העובדות לאשורן לאורך כל הדרך ולא שינה את מצבו לרעה עקב התצהיר מ-2006. לבסוף טוען אילן כי מבחינה עובדתית "טהורה" כל הכספים שהופקדו בבנק שייכים לו ועל כן גם מחובת ההגינות והצדק יש לבטל את חיובו בהשבת סכומים כלשהם לאריק.

6. אריק מצידו מבקש להתערב במכלול קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ועומד על גרסתו לפיה כלל הכספים שהעביר לאילן היו הלוואה בלבד. אריק טוען, בין היתר, כי לא הוכח שהפקיד כספים בבנק המזרחי בזמן שחשבונו בבנק למסחר היה פעיל, אלא רק לאחר קריסת הבנק וכי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי אילן ניהל את המו"מ מול עורכי הדין. עוד טוען אריק כי עו"ד גולן אמנם העביר 17,000 דולר לאילן לאחר הגשת התביעה אך הדבר היה בהנחייתו ומרצונו. אריק מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט בעשותו שימוש במבחני סבירות עסקית מבלי שהתחשב בכך שמדובר בקרובי משפחה. לחלופין טוען אריק כי אין להתערב בקביעה לפיה תצהיר 2006 מקים נגד אילן השתק השיפוטי ועל-כן למצער היה מקום לחייב את אילן בהשבה של 156,000 דולר, וכי נפלה טעות חשבונאית בפסק הדין שכן הוא קיבל לבסוף 78% מהכספים בחשבון (586,000 דולר).

להשלמת התמונה יצוין כי במהלך הדיון בערעור הוסיף אילן וטען כי גם אם יש מקום להטיל סנקציה כלשהי על הצדדים בשל אופן התנהלותם בפרשה דנן, הדרך לעשות כן היא בפסיקת הוצאות לאוצר המדינה והצדדים טענו בפנינו גם לעניין זה.

דיון והכרעה

7. ערעורו של אריק מתמקד למעשה בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר נסקרו בהרחבה לעיל, אך כפי שנפסק לא אחת ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית להוציא מקרים חריגים שבהם נפלו פגמים מהותיים בהחלטה היורדים לשורשם של דברים (ראו, למשל, ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, פסקה 9 (15.9.2010)). ענייננו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים והוא אינו מצדיק התערבות בממצאי עובדה. זאת אף שהצדדים לא הקלו בהקשר זה על מלאכתו של בית המשפט ובחרו - כל אחד מטעמיו - להציג בפניו גירסאות סותרות שאף אחת מהן אינה תואמת את האמת ואת התרחשות הדברים לאשורה. למרות זאת, נמצאו לו לבית המשפט ראיות מספיקות ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי על מנת להגיע לממצאי עובדה המתארים את מערך היחסים בין אריק לאילן בכל הנוגע לחשבון הנדון ולהפקדות שבוצעו בו. בעקבות ראיות אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי אריק שימש למעשה כ"איש קש" שהשאיל את שמו לאילן לצורך פתיחת החשבון בבנק למסחר, על רקע חששו של אילן מיישום הוראות חוק איסור הלבנת הון. מסקנה זו נתמכת כאמור בראיות שהוצגו ודי אם נזכיר בהקשר זה את עדותו של עו"ד ברכה, שליווה את אילן ואריק בהליך המשפטי לקבלת הכספים מבנק ישראל, אשר העיד בחקירתו הנגדית כך:

ש. אתה מצהיר שאתה יודע מידיעה אישית שהכסף נשוא התביעה הוא של אילן ?
ת. כן. אילן לא אחת אמר לי שיש לו כסף בבנק למסחר ושהחשבון רשום על שם יהודה כהן [אריק – א.ח.]. וכשהם הגיעו אח"כ ביחד והם הגיעו יותר מפעם אחת והיה ברור לי שהכסף באמת שייך לאילן. אילן התייחס לזה כאילו הוא הבעלים של הכסף . הוא היה יותר קשה עם העניין הזה והתרשמתי שהכסף של אילן ולא של יהודה.
ש. אז אתה בעצם מדייק ואומר שזו היתה התרשמות שלך , זה לא שיהודה אמר לך?
ת. אילן היה הרוח החיה. זה היה ברור מההתייחסות של אילן שמדובר בכסף של אילן ולא של יהודה. [פרוטוקול הדיון מיום 25.11.2013 בעמוד 22 שורות 18-11]

גם הרב שואלה הכהן, שהוגדר על-ידי אילן כ"רבו הרוחני", העיד בהקשר זה את הדברים הבאים:

ת. ... אילן כל הזמן התייעץ איתי על הכספים האלה, להתפלל שהכל יהיה בסדר מבחינת הבנק וגם הרב עופר הוא גם התייעץ איתו , אנו יודעים שזה הכסף של אילן.
ש. כי הוא אמר ?
ת. זה לא רק שהוא אמר , זה יותר מזה, חיינו איתו וראינו.
...
ש. נשאלת מניין הידיעה שהכספים של התביעה שייכים לאילן- אתה יכול לפרט , זה רק עם אילן או שיש לך מקורות אחרים?
ת. יום אחד ישבנו אצל עורך דין גולן לפני הרבה זמן וישבנו שם עם העורך דין ועם הבן דוד שלו והם דיברו על הכספים האלו והתייעצו והיה להם חשש שזה לא יגיע אליהם וכשדיברנו איתו הבנו שזה הכסף של אילן. [פרוטוקול הדיון מיום 25.11.2013 בעמוד 23 ו-24]

לכך יש להוסיף את עדותו של עו"ד גולן אשר תיאר את התנהלות הצדדים מולו בהליך לקבלת כספי החשבון וציין כי אילן היה מעורב באופן אינטנסיבי בהליך ובלשונו " יש לי לא מעט שנות וותק ומעורבות כזו אני לא רואה כל יום". העובדה כי לאחר הגשת התביעה אריק ביקש מעו"ד גולן להעביר לאילן 17,000 דולר נוספים שהועברו לו מבנק ישראל תומכת אף היא במסקנה כי מדובר בכספיו של אילן והוא הדין באשר לאופן התנהלותו של אריק שהפקיד את הכספים שהתקבלו אצלו מבנק ישראל בפקדון נפרד עליו דיווח לאילן ואותו העביר בשלוש העברות בנקאיות לאילן. בהינתן עובדות אלו אין תימה כי בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שכלל הכספים בחשבון היו של אילן וכי גרסת כל אחד מן הצדדים הייתה גרסת בדים שנועדה לכסות על התנהלותם האמיתית.

מטעמים אלו, אציע לדחות את ערעורו של אריק בע"א 4732/14.

השתק שיפוטי

8. בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח הצהרתו של אילן בתצהיר מ-2006 הוא מנוע מלטעון כי 200,000 דולר שהעביר לחשבון בבנק למסחר אינם החזר הלוואה לאריק.

דעתי שונה.

כלל ההשתק השיפוטי (Judicial Estoppel) יונק את חיותו מעקרון תום הלב והוא קובע כי כאשר צד להליך העלה טענה משפטית או עובדתית בהליך אחד, הוא מושתק מלהתכחש לטענה זו ולטעון היפוכם של דברים בהליך אחר, אפילו נגד יריב אחר (ע"א 6283/12 צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פסקה 9 (26.3.2014); ע"א 513/89 Exin-Lines Bros. S.A. נ' Interlego A/S, פ"ד מח(4) 133, 194 (1994); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005) (להלן: עניין בית ששון); כן ראו: אבישי אדד שימוש לרעה בהליכי משפט הגנה דיונית מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות 75 (מהדורה שנייה, 2013) (להלן: אדד)). תכליתו של כלל ההשתק השיפוטי, כך נקבע, היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא בעלי דין מניצול לרעה של ההליכים המשפטיים.

בארצות הברית יושם כלל ההשתק השיפוטי לראשונה במדינת טנסי בשנת 1857 (Hamilton V. Zimmeman, 37 Tenn. (5 sneed) 39, 47-48 (1857; ראו Douglas W. Henkin Judicial Estoppel. Beating shields into swords and Back again, University of Pennsylvania Law Review, Vol. 139, No. 6 pp 1771 (1991) (להלן: Henkin)), וכ-150 שנים לאחר מכן התייחס לדוקטרינה זו בית המשפט העליון בארצות הברית באמצו את הכלל בNew Hampshaire V. Maine, 532 U.S. 742 (2001) (להלן: עניין מיין). בעניין מיין קבעה השופטת גינסבורג כי מקורה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי בדיני היושר והיא נועדה לשמור על הגינות ההליך השיפוטי ולמנוע מבעלי דין את האפשרות לשנות במכוון את עמדתם לפי נסיבות העניין. בית המשפט העליון בארצות הברית הוסיף וקבע כי לא ניתן לקבוע לעניין זה נוסחה כללית ויש לשקול כל מקרה ומקרה על פי עובדותיו. עם זאת, כך נקבע שם, ניתן ללמוד מן הפסיקה המדינתית על השיקולים אותם נוהגים בתי המשפט לשקול בהקשר זה. השיקול הראשון הוא האם עמדתו של בעל הדין היא לא עקבית לחלוטין (Clearly inconsistent) בהשוואה לעמדתו הקודמת; השיקול השני הוא האם בעל הדין הצליח לשכנע את בית המשפט לקבל את עמדתו המוקדמת, כך שקבלת טענתו המאוחרת תביא לתוצאה לפיה אחד מבתי המשפט הוטעה. אי קבלת הטענה בהליך מוקדם, כך נקבע, אינה יוצרת סיכון לאי-עקביות של החלטות בתי המשפט; השיקול השלישי הוא האם הצד המעלה טענה סותרת לטענה מוקדמת יקבל יתרון לא הוגן או יגרום נזק לא הוגן לצד השני אם לא יושתק מלהעלות את טענתו (עניין מיין, בעמ' 751-749). חריגים להפעלת הכלל נקבעו כאשר הטיעון המקורי הועלה בתום לב, בטעות, בשגגה או מחמת תרמית (ראו אדד, בעמ' 85 וכן Henkin בעמ' 1713). עוד נקבע כי הגם שבעל דין עשוי להשיג יתרון משמעותי מיישום הכלל, הוא לא נועד לרווחת בעלי הדין אלא להגנת הרשות השופטת וכי בהינתן העובדה שהכלל נגזר מדיני היושר, אין לעשות בו שימוש מקום שבו עלול להיגרם אי-צדק בעקבות יישומו, ויש לבחון כאמור כל מקרה לגופו (אדד, בעמ' 85).

9. בשונה מן הגישה האמריקאית, השאלה האם הצלחתו של בעל הדין בהליך הקודם היא תנאי להחלת השתק שיפוטי נותרה שנויה במחלוקת בפסיקה הישראלית. אך גם המצדדים בכך שהפעלת ההשתק השיפוטי אינה מותנית ב"הצלחה קודמת", מתנים את תחולת הכלל בהתנהגות חסרת תום לב של בעל הדין או בניצול לרעה של מערכת המשפט (עניין צדוק, שם; עניין בית ששון, בעמ' 634; ע"א 9056/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים, פסקה 11 (4.8.2014); להרחבה ראו אדד, בעמ' 100-93). עוד הובעה בפסיקתנו הדעה כי מכלל ההשתק השיפוטי ניתן לגזור גזירה שווה למצב דברים שבו מעלה בעל דין מול פלוני טענות עובדתיות הסותרות טענות שהעלה קודם לכן מול רשויות המס (ע"א 8430/06 שבתאי נ' ספני, פסקה 37 (3.11.2008) (להלן: עניין שבתאי)). במקרה דנן הסתיים ההליך מ-2006 בפשרה וללא הכרעה שיפוטית אך יש להניח כי התצהיר מ-2006 שנתן אילן קידם את הפשרה והניע את בנק ישראל לשלם מכוחה לאריק את הסכומים ששילם.

10. לטעמי שגה בית המשפט המחוזי בהחילו את הכלל בדבר השתק שיפוטי במקרה דנן. כפי העולה מממצאיו וממסקנותיו של בית המשפט, הטענות שהעלה אילן במסגרת התצהיר מ-2006 ולפיהן 200,000 דולר מתוך הכספים שהופקדו בחשבון בבנק למסחר היו כספי הלוואה שהחזיר לאריק, היו חלק ממערכת יחסים שלמה שקיימו אילן ואריק הטובלת ברמייה מצד שניהם כאחד. בהתנהלותם זו פעלו השניים במטרה להסוות את העובדה כי אריק שימש למעשה "איש קש" בחשבון אשר נוהל בפועל על-ידי אילן וכי הכספים שהופקדו בו שייכים לאילן. בנסיבות אלה הפעלת הכלל בדבר השתק שיפוטי מעוררת קושי משום שהיא מזכה את אריק - התובע שהיה שותף מלא בניסיון להערים על בית המשפט ב-2006, בסכום האמור וזאת למרות שעל פי ממצאי בית המשפט בהליך דנן הוא ידע לאורך כל הדרך כי מדובר בכספיו של אילן. זאת ועוד - ההנחה כי הכלל בדבר השתק שיפוטי יכול לפעול לא רק כ"מגן" להשתקת טענותיו של תובע אלא גם כ"חרב", דהיינו להשתיק הגנה של נתבע ולזכות את התובע בסעד - אינה נקייה מספקות. בבריטניה למשל לא נתקבלה גישה זו והכלל המכונה שם "כלל הבחירה", מיושם אך ורק כ"מגן" ולא כ"חרב" (ראו: אדד, בעמ' 80-79; אך ראו במשפט האמריקאי: Henkin, בעמ' 1712; כן השוו לשימוש בכלל השתק הפלוגתא לא הדדי כטענה התקפית - ע"א 9551/04 אספן בנייה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות 19-17 (12.10.2009); ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי, פסקה 19 לפסק-דיני, פסקה 3 לחוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז (3.9.2015); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי, 552-549 (1992)). לכך יש להוסיף כי הקביעה בפסק-הדין הדוחה את הגירסאות העובדתיות שהציגו שני הצדדים כאחד והמסקנה אליה הגיע בית המשפט ולפיה כלל הכספים בחשבון שייכים בפועל לאילן, חושפת את גירסאות הבדים שהציגו שני הצדדים בשני ההליכים ומעמידה את התרחשות הדברים על מכונה כפי שאירעה לאמיתו של דבר. עובדה זו מחלישה במידה רבה את הפגיעה באינטרס הציבורי עליו עמדנו לעיל שביסוד הכלל בדבר השתק שיפוטי והוא - הגנה על הרשות השופטת מפני פגיעה באמון הציבור ומפני שימוש לרעה בה. יתרה מכך וכפי שכבר צוין, ההליך מ-2006 הסתיים בפשרה וללא הכרעה שיפוטית וגם מטעם זה עוצמת האינטרס הציבורי שביסוד הכלל בדבר השתק שיפוטי אינה גבוהה. אדרבה, קשה ליישב את המסקנה שאליה הגיע בית המשפט ולפיה הכספים בחשבון היו של אילן עם הקביעה לפיה אילן מושתק מלטעון כי 200,000 דולר שנזכרו בתצהיר מ-2006 שייכים לו ועל-כן, עליו לשלם סכום זה לאריק אשר לא היה אלא "איש קש" שהשאיל את שמו לחשבון.

מטעמים אלו, אני סבורה כי יש לקבל את ערעורו של אילן בע"א 4170/14 ולקבוע כי אין להפעיל במקרה דנן את כלל ההשתק השיפוטי וכפועל יוצא מכך אין לחייב את אילן בהשבת כספים כלשהם לאריק.

שאלה אחרת היא השאלה האם יש מקום לחייב את הצדדים או מי מהם בהוצאות לאוצר המדינה נוכח אופן התנהלותם בהליכים נושא פרשה זו.

חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה

11. כפי שצוין לעיל הצדדים שיתפו פעולה בהתנהלות פסולה והעלו טענות שאינן אמת הן בהליך משנת 2006 והן בהליך דנן, במטרה להסוות את מהותה האמיתית של מערכת היחסים ביניהם ואת מקור הכספים שהופקדו בבנק למסחר. לאחר שחילץ את הממצאים והמסקנות שאליהן הגיע מתוך הראיות שהיו בפניו, ציין בית המשפט המחוזי בהקשר זה כי "מלכתחילה, תביעה מסוג זה לא הייתה צריכה להגיע לפתחו של בית המשפט בשל הנתונים שצפו ועלו. אין תפקידו של בית המשפט להכריע בתביעה אזרחית במחלוקת בין שני אזרחים המערימים לכאורה בצוותא חדא על השלטונות". בית המשפט קמא בחר לבטא את מורת-רוחו מהתנהלות הצדדים על דרך של הפעלת כלל ההשתק השיפוטי וכן בהטלת הוצאות מופחתות על אריק. מן הטעמים שפירטתי לעיל, אני סבורה כי הפעלת ההשתק השיפוטי במקרה דנן אינה הדרך המתאימה ובעיניי הדרך הראויה ליתן ביטוי למורת-הרוח הרבה שמעוררת התנהלות הצדדים היא חיוב בהוצאות לאוצר המדינה. על היותו של מהלך זה מהלך מתאים ויעיל בנסיבות כגון אלה בהן נעשה שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט, עמד המלומד אדד בציינו "אם מדובר בשלב מתן פסק הדין, אין להסתפק בהבעת מילות ביקורת ותרעומת גרידא, ויש ליתן ביטוי מעשי למורת הרוח מהתנהלות בעל הדין עליה נמתחה ביקורת על ידי בית המשפט. בידי בית המשפט שיקול דעת רחב באשר לסוג הוצאות המשפט ושיעורן, בעטיו ראוי שיעמיד אל מול עיניו את חומרת התנהלות בעל הדין ונזקיה המערכתיים והאישיים וכן שיקולי הרתעה יעילה לעתיד לבוא" (אדד, בעמ' 353). דברים אלה יפים שבעתיים בענייננו בו עשו שני הצדדים כאחד שימוש לרעה בהליכי בית-משפט.

12. עיגון לסמכות הנתונה לבית המשפט לחייב צדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה ניתן למצוא בתקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת, בין היתר, כי ניתן לחייב בעל דין בתשלום הוצאות לאוצר המדינה אם העלה טענות סרק, וזו לשונה:

514. ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות הענין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם.

בענייננו הגיע בית המשפט המחוזי אל המסקנה כי הצדדים העלו בפניו טענות סרק במטרה לכסות על תרמית ששני הצדדים היו צד לה. על כן ניתן לגישתי למצוא בתקנה זו עוגן לחיוב הצדדים בהוצאות לאוצר המדינה (ראו צבי זילברטל "הוצאות לאוצר המדינה" משפטים טו 389 (תשמ"ו); ראו גם אדד בעמ' 330-332). מכל מקום וגם אם יהיה מי שיסבור כי אין לבסס את החיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה על תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן לעגן חיוב כזה בסמכותו הטבועה של בית המשפט (ראו: בג"ץ 2651/09 ‏האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים, פסקה 39 (15.6.2011); רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שהי שאול ׁׁ24.4.2006); רע"א 615/11 סופר מדיק (מדיק לייט) ואח' נ' Anton Hubner Chmb & Co. KG (27.3.2011); כן ראו רע"א 2230/15 עו"ד מאיר פז נ' מועצה אזורית חבל מודיעין (9.6.2015); רע"א 61/15 ‏שלמון זאב זיו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (10.5.2015); ראו גם אדד, בעמ' 332-329)).

13. במהלך הדיון בערעור התבקשו הצדדים לטעון לעניין האפשרות כי יחויבו בהוצאות לאוצר המדינה ואילן טען כי יש להתחשב בנסיבות שהובילו אותו לחתום על התצהיר מ-2006 קרי: על מנת שיוכל להשיב לידיו את כספו מהחשבון בבנק למסחר. כמו כן ציין אילן כי הגשת התביעה דנן על ידי אריק נועדה להלך עליו אימים בשל סכסוך עסקי שאינו קשור לכספים נושא התביעה. אילן הוסיף וטען לחלופין כי ככל שיחויב בהוצאות לאוצר המדינה החיוב ראוי שיהיה מתון. אריק מצידו טען כי בנסיבות העניין אין לחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה והמשיך לדבוק בעמדה שהציג בערעורו ולפיה שגה בית המשפט קמא בממצאי העובדה שקבע, כי מדובר בכספי הלוואה שעל אילן להשיב לו וכי לא דבק רבב בהתנהלותו.

14. סכום ההוצאות לאוצר המדינה שבו יחוייבו הצדדים במקרה דנן צריך, כאמור, ליתן ביטוי למורת הרוח הרבה של בית המשפט מן האופן הפסול שבו התנהלו שניהם בפרשה דנן כשכל אחד מהם, משיקוליו הוא, מסתיר את העובדות לאשורן מבית-המשפט ובמקום זאת מציג פעם אחר פעם בהליכים משפטיים גירסאות-בדים בניסיון לקדם את המטרה שאליה הוא חותר. על בעלי-דין לדעת כי אין בידם להפוך הליך משפטי קרדום לחפור בו לצורך קידום מטרות שאינן גלויות על פני ההליך, תוך הצגת מערך עובדתי בדוי והולכת בית המשפט שולל, והעושה כן צפוי להיות מחויב בהוצאות לאוצר המדינה.

בקביעת סכום ההוצאות שיש להטיל על הצדדים במקרה דנן יש להביא בחשבון את עוצמת חוסר היושר שדבק בהתנהלותם של אריק ואילן. כיום אין אילן מכחיש עוד כי פעל עם אריק בצוותא חדא במטרה להסוות את מקור הכספים שהופקדו בחשבון בבנק למסחר, תחילה כדי להתחמק מהוראות חוק איסור הלבנת הון ולאחר מכן במטרה לחלץ את הכספים מידי בנק ישראל. בהקשר זה יש לזכור כי אילן היה הגורם הדומיננטי בהתנהלותם הפסולה של הצדדים ואף המרוויח העיקרי ממנה. מנגד, אריק הוא זה שהגיש את התביעה דנן והעלה בה טענות סרק אותן סתר הוא עצמו בהתנהלותו לאחר הגשת התביעה (העברת כספים נוספים לאילן). אריק הוסיף לדבוק בטענות סרק אלו במהלך הערעור ועובדה זו מן הראוי שתיזקף אף היא לחובתו.

אשר על-כן אציע לחברותיי לחייב את אילן בתשלום סך של 60,000 ש"ח ואת אריק בתשלום 60,000 ש"ח, כהוצאות לאוצר המדינה. עוד אציע כי בנסיבות העניין יבוטל החיוב בהוצאות שהטיל בית המשפט קמא על אריק.

15. סוף דבר - אני מציעה לקבל את ערעורו של אילן (ע"א 4710/14) ולקבוע כי הוא אינו חייב בהשבת 120,000 דולר לאריק וכן אני מציעה לדחות את ערעורו של אריק (ע"א 4732/14) ולחייב את הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה כאמור בפסקה 14 לעיל. ככל שאילן העביר את הסכום הנ"ל לאריק, על אריק להשיבו לו בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום שסכום זה שולם לו על ידי אילן.

ת

השופטת ע' ברון:

אני מצרפת את הסכמתי לפסק דינה של חברתי השופטת א' חיות ולתוצאה שאליה הגיעה. אני אף סבורה, כפי שהיטיבה לבאר חברתי, כי בנסיבות המקרה אין להחיל את כלל ההשתק השיפוטי. כך במיוחד שעה ששני הצדדים חברו יחדיו להערים על הרשויות, ובהם בית המשפט. מטעמים אלה גם נמצא מקום לחייבם בהוצאות לטובת אוצר המדינה.
ת
השופטת ד' ברק-ארז:

אף אני מצרפת את הסכמתי לפסק דינה של חברתי השופטת א' חיות ולתוצאה שאליה הגיעה.

כפי שציינה חברתי, מקורו של כלל ההשתק השיפוטי הוא בעקרון תום הלב. אחת ממטרותיו של כלל זה היא למנוע מבעל דין לנצל לרעה את מערכת המשפט. נקל אפוא לראות כי בנסיבות העניין אין לאפשר לצד שהתנהלותו בכל ההליכים שנסקרו רחוקה מלהיחשב כהתנהלות בתום לב ליהנות מהפעלתו של השתק שיפוטי כלפי הצד האחר. כך בכלל, וכך אף בפרט בנסיבות שבהן הצד שנהנה מהפעלת הכלל של השתק שיפוטי היה שותף לכאורה להעלאת הטענה ב-2006 שעל בסיסה הושתק חברו בהליך דנן. מן הטעם הזה אני מצטרפת למסקנה כי לא היה מקום להחלתו של כלל ההשתק השיפוטי בנסיבות העניין. כמו כן, אני סבורה כמו חברתי השופטת חיות כי המקרה דנן אינו מצריך הכרעה באשר להיקף השימוש בהשתק השיפוטי גם כטענת חרב.

בנסיבות העניין, אני מסכימה גם לקביעה כי יש לחייב את שני הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה. אני מבקשת להדגיש כי הטעם לדבר אינו התנהגותם הנלוזה והבלתי חוקית בעבר כשלעצמה (התנהגות אשר הייתה עשויה להיות כפופה לסנקציות אחרות), כי אם העובדה שגרסאות הבדים שהציגו הקשו על ניהול תקין של ההליך והובילו לבזבוזם של משאבי משפט יקרים. התנהלותם של שני בעלי הדין הייתה אפוא חמורה, והשתת הוצאות לטובת אוצר המדינה כלפי שניהם היא תגובה ראויה לה.

ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת אסתר חיות.

ניתן היום, ‏ד' בשבט התשע"ו (‏14.1.2016).

ת
ת
ת


מעורבים
תובע: אילן כהן
נתבע: יהודה כהן
שופט :
עורכי דין: