ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד אברהם אפשטיין :

3152-10-15

לפני כבוד ה שופט דוד רוזן
המאשימה
מדינת ישראל

נגד

הנאשמים
1. אברהם אפשטיין (עציר)

2. אושר אפשטיין (עציר)


נוכחים:
ב"כ המאשימה, עו"ד לילך שטיבל
ב"כ הנאשם 1, עו"ד אלון אייזנברג
ב"כ הנאשם 2, עו"ד מוטי איוס
הנאשמים – הובאו על-ידי שב"ס

פרוטוקול

עו"ד איוס:
ויתרנו על רוב עדי התביעה.

עו"ד שטיבל:
אדוני נתן החלטה ליתן כפירה מפורטת, על-אף ההחלטה טרם ניתנה כפירה מפורטת. באמת חבריי שוחחו עמי אתמול ונותרו עם כחמישה עדים להיום. לשאלת בימ"ש, ככל הנראה בכפוף למתן חוות-דעת של מז"פ בעניין הט.א, נסיים היום את פרשת התביעה.
אני מגישה תיק מוצגים מוסכם, רוב המסמכים לבקשת אדוני ממורקרים.

תיק מוצגים מוגש ומסומן – ת/1 עד ת/119

עד תביעה, מר אזולאי שי, לאחר שהוזהר כחוק, משיב בחקירה ראשית לעו"ד שטיבל:
ש. תציג את עצמך בבקשה לבית-המשפט.
ת. שמי אזולאי שי, יש לי עסק סוכנות נסיעות, אני נשוי, אבא לחמישה ילדים.
ש. איזה משרד נסיעות בבעלותך?
ת. משרד נסיעות בשם רביבוס תעופה ותיירות, יש סניף בבני-ברק, יש גם סניף באשקלון. אנחנו מתעסקים עם נסיעות לכל העולם, יש לנו נישה ייחודית מאוד, שזה הטיסות לאומן בראש-השנה, אנחנו ברוך השם מטיסים קרוב ל-6,000 נוסעים.

בית-המשפט:
ש. יש לכם בלעדיות?
ת. לא בלעדיות, יש עוד חברות שמתעסקות בזה, אנחנו בין הגדולים בשוק.
ש. יש הרבה תיירות?
ת. תיירות חוץ בעיקר.
ש. האוכלוסייה בבני-ברק מטיילת הרבה בעולם?
ת. זה לא רק בבני-ברק, שם המשרד ממוקדם, היום הכל באינטרנט, יש כל מיני סוגי לקוחות.

המשך חקירה ראשית:
ש. איפה המשרד בבני-ברק?
ת. ברח' שלמה המלך 7.
ש. דיברת על הייחודיות של המשרד, שזה נסיעות לאומן. ביום חמישי, 3.9.15, לפני ראש השנה האחרון, תספר מה היה.
ת. באותו יום נשארתי במשרד עד שעה יחסית מאוחרת, זה לא קורה באופן רגיל אבל בתקופה הזאת של הרבה עבודה אז לא מן הנמנע שגם נשארים בשעות כאלה מאוחרות, היו לנו הרבה דברים לעשות, זה היה ממש ימים ספורים לפני תחילת האופרציה, תשלום לחברות תעופה, וכל הדברים האלה, עיקר העיסוק שלי במשרד זה העניין הפיננסי, אני נשארתי שם עד מאוחר, גם כדי לעשות חשבון, כד לדעת מה נשאר לנו להעביר לכל חברת תעופה, אם זה ארקיע, אל-על, וגם חברות אוקראיניות, על-מנת שנעמוד בהסכמים שלנו ובחוזים שלנו, שהכל יהיה כמו שצריך, נשארתי לעשות סדר, ארגנתי את הכספים על-מנת לראות למי להעביר, הייתה שעה משהו כמו רבע לחצות או משהו כזה, שוחחתי באותה עת בטלפון עם השותפים שלי באשקלון, ותוך כדי שיחה נכנס מישהו בדלת, בהתחלה זה היה קצת נראה לי מוזר אבל לא כל-כך חששתי כי בתקופה הזאת יכולים להיות מקרים שיגיעו בשעות האלה לקחת כרטיס או לשלם עבור כרטיס, זה לא דבר שהוא חריג במיוחד בימים האלה. אז נשארתי יושב בכיסא והמשכתי לדבר בטלפון, עד שהוא הגיע ממש קרוב אלי, ואמר לי תן לי את הכסף, בשנייה לא הבנתי, כאילו עניתי לו בשאלה איזה כסף?

בית-המשפט:
ש. איך הוא היה לבוש? הפנים היו חשופות?
ת. לא, הוא נכנס עם קפושון על הראש, נכנס טיפה מכופף, כשהוא הגיע אלי הכובע מאחורה כבר נשמט אחורה.
ש. אז כל הפנים שלו היו חשופות?
ת. ודאי. אז עניתי לו כזה " איזה כסף?" ותוך כדי אני מניח את השפופרת והשיחה עוד לא נותקה אפילו, אני לא הבנתי, לא האמנתי שזה באמת קורה, וניסיתי להגיד לו מה איפה איזה, כאילו זזתי, אני ישבתי על כיסא והוא פשוט חצי רכן עלי, כך שלא יכולתי לקום, ניסיתי להגיד איזה כסף, משהו, זה, ואז הוא פשוט שלף סכין.
ש. איזה?
ת. סכין יפנית גדולה בצבע כתום, והתחיל להשתולל עם הסכין, הוא פשוט חתך אותי פה בפנים ( מצביע מתחת לעין, אפשר לראות צלקת), באינסטינקט אני הסתובבתי אז יש לי גם צלקת פה ( מצביע מתחת לאוזן בעורף, נראית צלקת בולטת מתחת לאוזן בעורף). כשהבנתי בדיוק מה קורה, אז הבנתי שהוא באמת רציני ושהוא בא לקחת את מה שהוא רצה לקחת, אז פשוט מאוד הרמתי את התיק שלי, שהיה מונח לידי, הרמתי על השולחן, ואמרתי לו בסדר אני אראה אותך וניסיתי לפתוח את התיק על-מנת שאני אתן לו את מה שיש שם, חוץ מכסף גם היו שם מסמכים אישיים שהיו חשובים לי, הוא אמר לי תן לי את כל התיק, הוא ניסה למשוך לי את התיק, אני לא רציתי לתת לו את התיק, אז אני החזקתי אותו והוא חתך אותי ביד פה ( מציג לבית-המשפט ביד שמאל מתחת לבוהן שמאל חתך שנתפר בהמשך - סימני תפירה). זהו, אז האינסטינקט שלי היה לפתוח את היד ופשוט שמטתי את התיק מהיד, הוא לקח את התיק, התחיל לצאת לכיוון הדלת, ולקחה לי שנייה אחת לקום מהכיסא, אני פשוט רצתי אחריהם, הלכתי אחריו, ואז איך שאני יוצא מהדלת, בצד שמאל, חיכה לו מישהו רכוב על סוג של אופניים חשמליות או משהו כזה, אני לא הצלחתי בדיוק להבין איזה דבר זה, הוא לא היה עם קסדה, אני זוכר שהסתכלתי לו בפנים, המבטים שלנו הצטלבו ( כלומר עם זה שחיכה לו), השודד עלה על האופניים מאחורי זה שרכב על האופניים, אופניים או כלי ממונע כלשהו, אני כל הזמן צעקתי " גנב", בצעקות, הם התחילו לרדת ברח' שאול המלך, היו הרבה אנשים מסביב, זה היה יום חמישי, יש שם מאפייה מאוד מפורסמת שמוכרת חלות ויסניץ', שהרבה אנשים מגיעים, יש שם גם מקום שמוכר אוכל מוכן, היו שם אנשים, אני צעקתי בקולי קולות, נוטף דם כולי ורצתי כי לא רציתי לוותר על מה שהיה לי בתוך התיק כי זה היה יקר וחשוב לנו. כשהם נסעו בירידה בשאול המלך, בדיוק מול המאפייה, אני לא יודע אם אנשים התייחסו לצעקות שלי או שהם נתקלו באנשים, אבל הם נפלו שם במקום.
ש. איפה זה היה?
ת. מול מאפיית וישניץ, פחות או יותר. הם נפלו שם, היה איזה בחורצ'יק שראיתי אותו אוחז את התיק שלי ביד, אבל זה ששדד אותי רץ אליו ובאיומי סכין או משהו חטף ממנו בחזרה את התיק. אותו בחור נבהל והיה חסר אונים, אני לא מאשים אף-אחד בסיטואציה כזאת, אבל הוא פשוט נתן לו את התיק בחזרה. הוא שוב פעם עלה על אותן אופניים חשמליות והתחילו לרדת לכיוון הצומת, ואני כל הזמן רץ אחריהם וצועק " גנב גנב גנב" והם נוסעים. בצומת, כשהם הגיעו לצומת, אז הם לקחו פנייה.
ש. איזה צומת?
ת. זה עזרא אני חושב הרחוב, יש איזשהו כביש קטן שיורד משאול המלך, שמתחבר עם רח' עזרא כמדומני, הם לא לקחו את הסיבוב מיד ימינה, הם לקחו סיבוב יותר רחב ונסעו נגד כיוון התנועה בנתיב השני, לכיוון הצומת היותר גדול, שזה השומר עם עזרא.
ש. זה הגשר עם גבעת שמואל?
ת. לא לא לא, אין שם גשר, זה יותר מוביל לכיוון בית-החולים מעייני הישועה.

עו"ד שטיבל:
אני מציגה מפה מגוגל.

בית-המשפט:
ש. בוא תצביע לי איפה המשרד שלי.
ת. (מסמן את מקום המשרד שלו; מסמן את מאפיית וישניץ). המשרד שלי יושב על שלמה המלך וגם על שמשון הגיבור, אז הם ירדו בשמשון הגיבור, לרח' עזרא, הם לא לקחו מיד ימינה, אני כל הזמן בריצה אחריהם, הם לקחו סיבוב יותר גדול והם נסעו נגד כיוון התנועה, ופה בצומת כנראה שאיזה רכב פגע בהם, או שהם נתקעו ברכב, והם שוב פעם נפלו. הם התעשתו מהר מאוד, כנראה שזה לא היה כל-כך רציני והמשיכו.
ש. כל הזמן נגד כיוון התנועה?
ת. פה נראה לי שזה כבר היה בכיוון הנכון.
ש. עד איפה?
ת. אני הגעתי עד איפה שאני מצביע, והם כבר היו בנסיעה אני הבנתי שאני לא אשיג אותם ברגל, הייתי כבר שותת דם, אז התייאשתי מלרוץ אחריהם. היו שם שני בחורים על טוסטוס, אמרתי להם חבר'ה תנסו לעשות משהו, הייתי באפיסת כוחות וחזרתי למשרד.

מפה עם סימונים של העד מוגשת ומסומנת – ת/120

המשך חקירה ראשית:
ש. אתה תיארת סכין, אני מציגה לך את ת/22, זו הסכין שבו נחתכת?
ת. נכון.
ש. איפה מצאת אותה? מה אתה יכול לספר על הסכין?
ת. בדרך שחזרתי חזרה לכיוון המשרד, ניגש אלי אותו בחור שכבר התיק היה אצלו ביד ואז השודד לקח אותו בחזרה. זה הבחור שהגיע אל השודדים בזמן שהם נפלו כמו שתיארתי, וכשהם התעשתו והמשיכו בדרכם הוא החזיר להם את התיק שלהם שנפל מידיו של השודד, שישב כאמור מאחורי רוכב האופניים החשמליים, אותו בחור שכמו שאמרתי, אין לי טענות אליו, אני לא מכיר אותו, הוא בא אלי דקה שתיים אחר-כך, כשהפסקתי לרדוף אחריהם, מאחר הדם שנטף ממני, הוא פגש אותי ונתן לי את הסכין בתוך שקית ניילון, כנראה זה נפל שם.

בית-המשפט:
ש. אותו בחור שם את הסכין בתוך שקית ניילון?
ת. אני לא יודע, כשהוא הגיע לי את זה זה היה מונח בתוך שקית ניילון.

בית-המשפט:
תובעת, למה לא נלקחו ט.א. מהסכין?

עו"ד שטיבל:
לא נמצאו ט.א. על הסכין.

המשך חקירה ראשית:
ש. אתה תיארת את אותו שודד שנכנס לסוכנות, שדד אותך וחתך אותך, אתה מזהה אותו פה באולם?
ת. כן.
ש. אתה יכול להצביע עליו?
ת. (מצביע) עם הז'קט הלבן.
ש. מה היה באותו מסדר זיהוי?
ת. נכנסתי לחדר, הראו לי על המסך של המחשב עשרות תמונות ואני זוכר שמיד זיהיתי אותו, ללא ספק.

בית-המשפט:
ש. את מי?
ת. את מי ששדד אותי, את מי שנכנס ותקף אותי. וזהו, זה היה קצר מאוד, לא היה טעם אפילו להמשיך לדפדף, הסתכלתי, אמרתי לו זה הבן-אדם ללא ספק.

המשך חקירה ראשית:
ש. אתה סיפרת על אותו בחור, שהצטלבו המבטים וראית אותו על האופניים. אתה יכול לתאר לנו אותו?
ת. אני זוכר שהיה לו שיער קצוץ, טיפה זיפים, אבל לא יותר מזה, מבנה גוף יחסית רזה.
ש. גילאים?
ת. בגיל העשרים פחות או יותר, זה דברים שאמרתי גם מיד אחר-כך, מיד לאחר המקרה. זהו פחות או יותר, זה מה שזכרתי.

בית-המשפט:
מסדר זיהוי התמונות הוגש בהסכמה, נכון? שהוא זיהה את נאשם 1.

עו"ד שטיבל:
נכון, ת/36 הוגש בהסכמה.

המשך חקירה ראשית:
ש. נערך לך מסדר זיהוי נוסף?
ת. נערך לי מסדר זיהוי נוסף על-מנת לנסות לזהות את מי שהיה על האופניים החשמליות.
ש. שאלו אותך לפני כן אם תוכל לזהות?
ת. אמרתי שלא בטוח שאני אוכל לזהות, יכול להיות שאם אני אראה אני אזכר, אני זוכר את הדמות באופן מעורפל כי הייתי נסער מהמעשה וראיתי אותו רק לכמה שניות כשהם רכבו חזרה, זכרתי אותו בכללי אבל לא כמו שזכרתי את התוקף.

בית-המשפט:
ש. אז לא זיהית אותו במסדר זיהוי תמונות?
ת. הצבעתי על מישהו שחשבתי שאולי הוא יכול להזכיר אותו אבל לא בודאות מלאה.

המשך חקירה ראשית:
ש. שאלו אותך אם אתה יכול לזהות אותו?
ת. כן.
ש. וכששאלו אותך לגבי השודד שנכנס לחנות?
ת. בודאי, זיהיתי מיד.
ש. שאלו אותך לפני כן אם תוכל לזהות אותו?
ת. כן, כן, אמרתי לו שאני יכול לזהות. את הבחור שרכב איתו, הם שאלו אותי לפני אם אני אוכל לזהות ואמרתי שלא בטוח שאני אוכל לזהות.
ש. מה היה בתיק?
ת. בתיק היה כמובן מסמכים אישיים, ארנק, דרכון, תעודת זהות, רישיון נהיגה, עוד כל מיני חוזים ודברים אישיים, וחוץ מזה היה כמובן הרבה כסף. לפי הערכתי היה בין 130 ל-150 אלף דולר. חוץ מזה היה גם 15 אלף יורו. ועוד איזה 30 אלף שקל בערך. היה שם עוד שיקים, כל מיני שיקים, דברים כאלה שאני לא זוכר לפרטי פרטים, זה פחות או יותר מה שהיה בתיק.
ש. ממתי נמצא אצלך הסכום?
ת. זה עניין של יומיים שלושה, זה תקופה מאוד לחוצה ואינטנסיבית, גם מבחינת התשלומים של האנשים שצריכים לנסוע וגם סוכנים שמגיעים ונותנים את הכסף שהם אספו במשך כמה ימים, זה מצטבר.
ש. אמרת קודם שאתה אחראי על התחום הפיננסי.
ת. נכון.
ש. ואתה יודע להסביר את הסכומים הללו שבתיק?
ת. בודאי, זו גם הסיבה שנשארתי עד שעה כל-כך מאוחרת, באותה שעה עשיתי חשבון יחד עם השותפים שלי, הייתי בשיחת טלפון, להסביר להם מה המצב, כמה יש לנו.

בית-המשפט:
אין מחלוקת על הסכום, הם אומרים זה לא אנחנו.

עו"ד אייזנברג:
נכון.

ש. אתה מסרת את התמונה הזאת למשטרה?
ת. נכון. זו תמונה שאני הייתי בחנות ולפני שרכשתי את התיק צילמתי אותו בטלפון.

בית-המשפט:
תובעת, למה זה מעניין?

עו"ד שטיבל:
בסופו של דבר התיק נמצא, יש לנו תמונות שלו סרוק.

בית-המשפט:
אין צורך להגיש.

חקירה נגדית לעו"ד אייזנברג:
ש. אתה בחקירה שלך מסרת, נשאלת האם אתה מוכן לומר לפי מה זיהית את החשוד, והשבת זיכרון ברגע שראיתי, לא התבלבלת אמרת שזה הוא, זה נכון?
ת. כן.
ש. שאלו אותך מה המרחק שהחשוד עמד ממך בזמן האירוע, והתשובה: "אפס, אחזתי לו את היד". זה נכון?
ת. לא אחזתי לו את היד, אני לא זוכר בדיוק את הסיטואציה, ניסיתי להדוף אותו עם היד.
ש. אמרת שאחזת לו את היד עם הסכין, את יד ימין.
ת. יד ימין, כן, אני חושב שכן.
ש. הוא היה עם כפפות?
ת. לא, לא חושב שהוא היה עם כפפות. יכול להיות שהשרוול שלו היה ערוך והוא תפס את הסכין עם השרוול.
ש. יכול להיות או שאתה זוכר?
ת. יש לי זיכרון, אני לא בטוח, אני לא רוצה להגיד בודאות.
ש. מה שאתה לא זוכר תגיד שאתה לא זוכר. אני שם לב שלפעמים אתה לא זוכר ועכשיו אתה משנה גרסאות. עם כפפות הוא היה, כן או לא?
ת. לא, לא היה עם כפפות.
ש. לגבי מצב התאורה בסוכנות, נשאלת מה מצב התאורה שהיה במשרד בזמן האירוע, אתה אומר תאורה חזקה.
ת. נכון.
ש. זאת אומרת שאם אני מסכם את מה שאתה אומר, הכל קרה ברגע ואתה ראית את השודד בודאות. זה מה שאתה אומר?
ת. נכון.
ש. אתה גם אומר שזיהית בודאות את הבחור השני שעמד מחוץ לסוכנות.
ת. לא אמרתי.
ש. חד-משמעית אמרת במשטרה, אמרת: "איך שאני יוצא מהדלת מצד שמאל חיכה לי בחור בלי קסדה, הסתכלתי לו בפנים, המבטים שלנו הצטלבו".
ת. נכון, לשנייה.
ש. גם על הנאשם 1 אמרת לשנייה.
ת. אני אסביר, ברגע שהוא בא ונכנס, יש את המרחק עד שהוא הגיע אלי, יש מספיק מטרים בחנות עד שהוא מגיע אלי, אני כל הזמן מסתכל עליו, אני אמנם לא חשבתי שמשהו יקרה, הייתי בשיחת טלפון כמו שאמרתי, אבל עד שהוא הגיע אלי, והוא בא אלי ממש, אם זה השולחן שלי, הוא ניגש לצד הזה והיה מולי והרמתי את הראש ואני מסתכל לו בפנים ממרחק כזה, והוא אומר תן את הכסף, ואני אומר לו איזה כסף, והוא חתך אותי בפנים ואני הסתובבתי ושוב פעם הוא מולי, זה בכל זאת לוקח יותר משנייה של אני מסתכל על מישהו שעולה ונוסע, זה לוקח טיפה יותר זמן.
ש. אם ראית אותו כל-כך טוב, למה לא תיארת בשלוש חקירות שלך שיש לו צלקת על כל הפנים מלמעלה למטה? (הנאשם 1). אני מבקש להוציא אותו.

בית-המשפט:
כאשר הסנגור מפנה את תשומת ליבי, בהחלט נראית צלקת מתחת לפה.
לולא הפניית הסנגור, ספק רב אם הייתי מבחין בצלקת זו.

עו"ד אייזנברג:
מדובר בצלקת על כל הפנים.

המשך חקירה נגדית:
ש. אז לא ראית את הצלקת?
ת. אני אגיד לך מה, אם הוא היה בא אלי בצורה כזאת עם פניו מורמות, אז הייתי מבחין, אבל כשאני יושב והוא עומד ואני מסתכל לו בעיניים כדי לא לאבד אותו, אז אני לא מסתכל.
ש. היית עסוק בלהסתכל על הפנים?
ת. אתה רוצה שאני אענה? אתה חותר לאנשהו, לא יעזור לאף-אחד שום דבר, זה מיליון אחוז.
ש. אתה גם אמרת במיליון אחוז שראית את הבחור השני בחוץ. למה אתה מסתכל על החברים שלך, אתה צריך עזרה?
ת. לא, מישהו נכנס בדלת. אני מסתכל עליך ואני מיישר מבט לתוך העיניים שלך ואני אחזור בדיוק על מה שאמרתי קודם.
ש. רגע, לא שאלתי. אני הולך עם מה שאתה אומר.
ת. אבל תדייק.
ש. אני אדייק. אתה אומר לא הבחנתי בצלקת כי הייתי עסוק בלראות את הסכין בכף היד. נכון?

עו"ד שטיבל:
הוא אמר עוד משהו.

ת. אני אעזור לך, אתה רוצה שאני אחזור שוב על מה שאמרתי? הוא נכנס מהדלת, לקח כמה מטרים...
ש. לא לא, תענה למה שאני שואל.

עו"ד שטיבל:
אתה לא נותן לעד להשיב.

עו"ד אייזנברג:
העד לא נראה במצוקה.

ת. אתה מנסה לקחת את זה למקום לא ראוי, אתה עכשיו מנסה להיכנס איתי לניואנסים, תקשיב זו חוויה לא נעימה, עבר פרק זמן מאז ואני רק מנסה להדחיק את זה כי אני לא רוצה להתעסק עם זה, זה כבר לא מעניין אותי, זה מאחורי, אבל זה שזה הנאשם זו ודאות, אני את הפנים שלו ראיתי, הפנים שלו כנראה ילוו אותי עוד הרבה שנים בראש גם אם אני אנסה להדחיק את זה.
ש. אתה אומר שהסתכלת לו על כף היד?
ת. נכון, על היד שהחזיקה את הסכין.
ש. ראית אותה טוב?
ת. לא.
ש. מה כן ראית?
ת. ראיתי יד עם סכין, מנופפת.
ש. את הצלקת שיש לו על כף היד ראית?
ת. לא.
ש. לא ראית צלקת על כף היד?
ת. לא.
ש. אתם דיברתם במהלך השוד, נכון?
ת. הוא אמר לי " תן את הכסף".
ש. מה עוד הוא אמר לך?
ת. לא זוכר.
ש. כשהוא אמר לך " תן את הכסף", הסתכלת על הפנים?
ת. בודאי.
ש. שאין לו שיניים, אתה ראית?
ת. לא זוכר.
ש. אתה אומר במשטרה שהשודד לבש קפושון שחור על הראש והוריד את הקפושון עד העיניים. אמרת את זה בחקירה מה-4 לספטמבר בשעה 03:40. זה נכון?
ת. כשהוא נכנס בדלת.
ש. את זה לא אמרת במשטרה.
ת. כשהוא נכנס בדלת, הוא נכנס עם הקפושון, אני אדמה עם הכיפה שלי, בצורה כזאת, הוא כיסה קצת את העיניים, פתח את הדלת מכופף וכשהוא הגיע אלי הוא כבר התרומם והקפושון נפל לו אחורה, ואז הפנים שלו היו חשופות לגמרי.
ש. נחקרת פעמיים ובשום חקירה, בשום חקירה, לא תיארת את מה שאתה אומר עכשיו.
ת. אוי ואבוי.
ש. זה באמת אוי ואבוי. אל תזלזל.
ת. אני לא מזלזל, תקשיב, אתה מנסה להוביל את זה למקום שהוא לא נכון.
ש. באיזה מקום במשטרה אתה אמרת שהקפושון נפל לו מהראש?
ת. לא זוכר אם אמרתי.
ש. אני אומר לך שלא אמרת.
ת. אז לא אמרתי, זה מה שהיה בפועל, אחרת לא הייתי מזהה אותו.
ש. תסביר לי למה לא אמרת את זה.
ת. אז לא אמרתי, אתה יודע, הייתי מדמם, רועד קצת, לחוץ, לא אמרתי.
ש. במשטרה נחקרת פעמיים, פעמיים במשטרה אמרת שהוא לבש קפושון שחור על הראש, הוריד אותו לכיוון העיניים, בשום מקום, שתי חקירות, לא אמרת שהקפושון עף לו מהראש.
ת. אני חושב שכן אמרתי.
ש. אז התובעת תעזור לך ותראה שלא אמרת בשום מקום שהקפושון לא עף לו מהראש. מה יש לך להגיד על זה?
ת. מה שאמרתי מקודם.
ש. היום פעם ראשונה אמרת שהקפושון שלו עף לו מהראש.
ת. גם אם תעשה את הקול שלך יותר תקיף זה לא יעזור, כשהוא בא אלי הקפושון נשמט לו מאחורה, אני ראיתי את הפנים שלו בבירור.
ש. אז למה לא אמרת את זה?
ת. אז לא אמרתי, אז אולי לא אמרתי.
ש. אולי היום אתה אומר את זה כי אתה בעצם אומר איך זה שאמרתי בעצם במשטרה שיש לו שיער קצר, שהוא היה עם שיער קצר, הרי משהו פה לא מסתדר. נכון?
ת. מה לא מסתדר, אני לא מבין.
ש. אם אתה אמרת למשטרה פעמיים שהיה לו קפושון על הראש והקפושון כיסה את העיניים...
ת. תשמע מה אתה אומר...
ש. תן לי לסיים.
ת. אתה אמרת שהוא נכנס עם קפושון.
ש. אתה אמרת את זה, אז איך יכול להיות שאמרת את זה ובבית-המשפט אתה אומר ראיתי שיש לו שיער קצר.
ת. אז בדיוק אתה מוכיח את מה שאמרתי, איך ידעתי שיש לו שיער קצוץ? כי הקפושון נפל. אתה רק מחזק את מה שאני אמרתי. הוא נכנס עם קפושון והקפושון נשמט וראיתי אותו, אל תשכח גם שהוא רץ ורדפתי אחריו והיה לי מספיק זמן לראות.
ש. עכשיו אתה משלים.

עו"ד שטיבל:
אני מבקשת לדייק, הוא אמר שיער קצר בהודעה שלו.

עו"ד אייזנברג:
הוא גם אמר שהיה לו קפושון בכל האירוע.

ת. לא אמרתי בכל האירוע.

בית-המשפט:
תובעת, אין צורך להתערב, העד הוא עד נבון.

ש. אני אגיד לך למה באת לפה היום וסיפרת שהקפושון נשמט לו מאחור. אתה יודע למה?
ת. זה רוח הקודש?
ש. אני אגיד לך למה, אתה זוכר שעשו ביניכם עימות?
ת. כן.

בית-המשפט:
היה עימות אחרי מסדר התמונות?

עו"ד שטיבל:
כן, כ-20 יום לאחר מכן.

ש. ומשהו לא הסתדר לך בעימות.
ת. מה לא הסתדר? העימות היה: אתה מכיר אותו? כן אני מכיר אותו.
ש. אני אגיד לך מה לא הסתדר, כי הנאשם אמר לך שאם הוא היה עם קפושון אז איך יכולת לראות שהיה לו שיער קצר.
ת. אז אני חוזר ואומר היה לו קפושון ברגע שהוא נכנס בדלת.
ש. אבל לא אמרת את זה.
ת. אז עכשיו אני אומר.
ש. אז למה בשלוש החקירות שהיית, לא אמרת את מה שאמרת היום, שהקפושון נשמט לו מאחור?
ת. זה היה סביר, זה היה ודאי, אם זיהיתי אותו בפנים, אז מה? מה אתה מחפש בקפושון?
ש. שלא ראית שיער.
ת. תקשיב, הוא לא לבש את החולצה הפוך והקפושון היה לו על הפנים, ראיתי את השיער כי תוך כדי שהוא חתך אותי נפל לו הקפושון, אז לא אמרתי את זה אז אבל זה היה.
ש. הקפושון נשמט לו מאחור? בכל מהלך האירוע הקפושון נשמט לו מאחור, נכון?
ת. הוא נשמט אחורה, נכון.
ש. זאת אומרת שהוא יצא מהסוכנות כשהקפושון נשמט לו מאחור, נכון?
ת. אני לא בטוח, אני לא זוכר בדיוק, כנראה שכן.
ש. אתה זוכר שהוא החזיר את הקפושון?
ת. אני לא זוכר, הייתי כבר עם חתכים ונוטף דם, אני לא זוכר, לא זוכר מה היה מאז, אני זוכר שרדפתי אחריו, ראיתי אותם, רדפתי, כמו שהסברתי מקודם, חבל עוד פעם לחזור על אותם דברים.
ש. אם אני אגיד לך שהוא יצא מהסוכנות רעול, כמו שהוא נכנס, כשהקפושון מתחת לעיניים.
ת. אז אולי הוא סידר אותו בדרך.
ש. מה זה אולי?
ת. אני לא יודע, אתה מספר לי סיפורים.
ש. אתה בא לפה היום ואתה הופך את הגרסה שלך ב-180 מעלות בכל שאלה שאני שואל אותך.
ת. תשמע מכובדי, אני לא הופך שום דבר, אני מספר בדיוק מה שהיה. זה קטנות, זה שראיתי וזיהיתי אותו במיליון אחוז, אתה מנסה עכשיו לחפש איזו פינה של אולי לערער אותי. תקשיב, אתה לא תערער אותי, אני אמרתי בדיוק מה שאני זוכר וזה מה שאני זוכר וזה מה שהיה.
ש. אתה גם אמרת במשטרה שזכרת בודאות את צבע החולצה של הבחור השני שהיה בחוץ. נכון?
ת. לא זוכר.
ש. אי-אפשר, העד פשוט משקר. מה אתה לא זוכר, אמרת בשלוש חקירות שהייתה לו חולצה לבנה.
ת. אל תגיד שאני משקר.
ש. אתה אמרת בשלוש חקירות שהיה לבחור בחוץ חולצה לבנה.
ת. אני לא זוכר.
ש. אז אני אזכיר לך, כי בכל מה שקשור לדברים שלא מסתדרים לך, אתה לא זוכר. אמרת ככה, חקירה ראשונה שעה 01:20, שזה לדעתי מספיק בסמוך לאירוע.
ת. לדעתך.
ש. שם הזיכרון היה מספיק חי. נכון?
ת. יכול להיות.
ש. אה יכול להיות? או לי לא זכרת מספיק טוב את מה שעברת?
ת. זה פשוט מגוחך מה שאתה עושה.

בית-המשפט:
עו"ד אייזנברג, תתעסק בעיקר.

ש. שאלו אותך לתאר את הבחור השני על האופניים: "בסביבות גיל 20 חולצה לבנה".

עו"ד שטיבל:
תקריא את כל השורה.

ש. אתה ממשיך: "אני לא בטוח, זיפים, מבנה גוף רזה".

עו"ד שטיבל:
"ש. תתאר לי את הבחור השני על האופניים? ת. בסביבות גיל 20, חולצה לבנה, לא בטוח.

עו"ד אייזנברג:
על הזיפים הוא אמר לא בטוח.

ש. ראיתי בחור צעיר, בסביבות גילאים 21 עד 29, היה עם חולצה קצרה.
ת. אם זה רשום כנראה זה מה שאמרתי.
ש. אתה היית בטוח שזה מה שראית?
ת. באותו רגע, אם זה מה שאמרתי.
ש. אני אומר לך ששישה אנשים ראו אותו עם חולצה שחורה. מה יש לך להגיד על זה?
ת. שכתוב שם חולצה לבנה ו"לא בטוח". אתה מקריא את מה שאמרתי, אתה עושה לי עכשיו מבחנים? מה שכתוב זה מה שיש, כבוד השופט יסתכל, יבדוק את הראיות שיש ויחליט. אתה עושה לי מבחן על מה שהיה לפני כמה חודשים ומשהו שאני מנסה להדחיק ומנסה לתפוס אותי, אמרת או לא אמרת, אני לא מנסה ולא מאחל לאף-אחד לעמוד בניסיון כזה, יכולתי גם לאבד את החיים שלי שם, עם חתך פה ליד הוריד, וכולי עומד ורועד ומדמם ומתוסכל מזה שנשדדתי ועשו לי טראומה ואתה עכשיו עושה מבחן, מה שאמרתי זה מה שאמרתי באותו זמן.
ש. אני מבין אותך, אני לא אומר שאתה משקר.
ת. אתה לא מבין אותי, אתה קורא חצי משפט ומנסה להטעות אותי. גם אמרתי שאני לא בטוח. אתה מנסה להכשיל אותי בדברים שהם כל-כך מינוריים ולא נכונים לעשות.
ש. תבין, מה שעברת, אין מחלוקת שעברת. אני רק אומר, אתה צריך להבין, הבן-אדם שיושב פה זה לא אותו בן-אדם, ואני אומר לך שכמו שאתה בטוח לפעמים במשהו ואז אני אומר לך שאתה טועה...
ת. לא במקרה הזה ידידי.
ש. אתה גם היית בטוח אבל שראית חולצה בהירה.
ת. כתוב שם שלא הייתי בטוח.
ש. סליחה אדוני.
ת. עוד הפעם אתה נכנס לקטנות האלה?
ש. זה לא קטנות, זה משפט פלילי, הבן-אדם הזה יכול לשבת שנים ארוכות אם לא תהיה בטוח ב-100 אחוז במה שאתה אומר. אתה מבין את זה?
ת. ודאי שאני מבין.
ש. אז אתה מבין שבשביל שנהיה בטוחים במאה אחוז, מה שאתה מספר פה בבית-המשפט צריך להיות 100 אחוז. למה לפני שנייה היית בטוח במאה אחוז שהייתה לו חולצה בהירה.
ת. רגע, על מי אתה מדבר?
ש. על הבן-אדם השני, זה שהיה מחוץ לחנות. ואתה היית בטוח ומוכן לשים את הידיים שלך על האש שהייתה לו חולצה לבנה.
ת. לא, אתה מטעה, אתה כל פעם עובר בין האחד לשני, אתה מצליח להטעות אותי. אתה מתחיל עם ההוא, אם הוא לבש קפושון, אחרי זה ההוא שרכב, אתה מקריא לי חצאי משפטים, אתה מבלבל אותי לגמרי, אני לא מצליח להבין לאן אתה חותר. אתה מספיק פיקח, מה אתה רוצה להגיד?
ש. אני לא אמור לבלבל אותך, אתה אמור להיות מאוד חד.
ת. כנראה שזה מה שאתה מנסה לעשות.
ש. אתה אמור להיות מאוד חד לגבי מה שקרה. אתה אמרת לא פעם אחת ולא פעמיים, ואני מקריא לך, שהייתה לו חולצה בהירה, טי-שירט, היה בלי קסדה, עם אופניים חשמליות. זה דברים שאתה לפני כמה דקות אמרת שבמיליון אחוז זה מה שהיה.
ת. את יכולה בבקשה לקרוא את זה שוב?

עו"ד שטיבל:
אני אקריא את השורה: "ראיתי בצד שמאל על הכביש ברח' שמשון הגיבור זוג צעיר בסביבות 22 ח-25, לבש חולצה בהירה טי-שירט, היה בלי קסדה, ישב על אופניים חשמליות".

ש. זה דברים שאתה אמרת, ואתה גם היית מוכן להישבע במיליון אחוז שזה מה שראית. נכון?
ת. אם זה מה שאמרתי זה מה שראיתי.
ש. אני בסך-הכל מנסה להבין אם אתה בטוח במיליון אחוז. אנחנו מדברים על החולצה הלבנה של הבחור שהיה מחוץ לחנות. אתה אמרת בודאות. זה מה שראית, נכון?

עו"ד שטיבל:
אנחנו שוב חוזרים, הוא אמר אני לא בטוח.

ש. תסביר לי איך זה שהתבלבלת לגבי החולצה הלבנה, כששישה אנשים אומרים שהייתה לו חולצה שחורה?
ת. אין לי הסבר.
ש. שאלו אותך בחקירה השנייה, גיליון 2 שו' 25, שעה 03:40, האם תהיה מסוגל לזהות את מי מהחשודים, ותשובתך: "נראה לי שכן". אתה זוכר את זה?
ת. כן.
ש. אתה אחרי האירוע, וגם אמרת את זה פה, אתה חזרת על המילים האלה ואני גם רשמתי את זה, אמרת לגבי השודד, ראיתי לו את הפנים בודאות, ולגבי הבחור השני שהיה בחוץ, אתה אמרת: המבטים שלנו הצטלבו, הסתכלתי לו בפנים.
ת. בעיניים.
ש. אז אתה כשהיית בחקירה במשטרה היית בטוח שאתה יכול לזהות אותו, נכון?
ת. את השודד, תבדיל, לא את מי שיושב בחוץ, אמרתי שאני יכול לזהות בודאות את מי שנכנס אלי.

עו"ד אייזנברג:
אדוני, חברתי מפריעה לי כל הזמן.

עו"ד שטיבל:
אני מבקשת שחברי לא יטעה את העד.

ש. אתה לא אמרת בשום שלב בחקירות שאתה לא בטוח לגבי הזיהוי של הבחור שעמד מחוץ לסוכנות. נכון?
ת. שוב פעם?
ש. אתה לא אמרת באף חקירה שלך, שיש לך קושי לזהות את הבחור שהיה מחוץ לסוכנות. נכון?
ת. אמרתי.
ש. אמרת?
ת. בודאי. אמרתי שיש לי קושי, אמרתי שאני לא בטוח שאני יכול לזהות אותו.
ש. אמרת את זה בחקירות?
ת. עד כמה שאני זוכר, כן.
ש. אז אני אבקש להגיש את החקירות שלך, כי אתה אף-פעם לא אמרת את זה.
ת. יש לך את החקירות?
ש. אני אקריא לך מה אמרת, שאלו אותך אם תהיה מסוגל לזהות את החשודים ואמרת " אני מאמין שכן".
ת. את מי מהם? את זה שנכנס. תחזור מה שאלו אותי.
ש. אני אשאל אותך שאלה. למה הלכת למסדר הזיהוי, אתה מספר פה סיפור חדש.
ת. אני לא מספר סיפור חדש, תחזור מה שאלו אותי.
ש. למה הלכת למסדר זיהוי של הבחור שעמד מחוץ לסוכנות אם מראש אתה יודע שאתה לא תזהה אותו.
ת. זה היה באותו רגע, הם רצו שאני אזהה את שניהם, את מי שנכנס זיהיתי בודאות, ואז שלו אותי אם אני אוכל לזהות את זה שחיכה בחוץ, אמרתי אם אני אזהה אז אני אזהה, וגם שהצבעתי על מישהו שהיה נראה לי שהוא דומה לו, אמרתי תשמע יכול להיות שהוא מזכיר אותו בחיצוניות אבל אני לא מזהה אותו בודאות.
ש. זה לא מופיע בשום מקום.
ת. זו לא בעיה שלי.
ש. כי אתה אמרת שהיית בטוח שתזהה את הבחור השני.
ת. לא לא לא, לא אמרתי את זה בשום פעם.

עו"ד שטיבל:
יש פה הטעיה. יש הודעה נוספת, שם המתלונן אומר שהוא לא יכול לזהות בודאות.

המשך חקירה נגדית:
ש. הסיטואציה של השוד הייתה סיטואציה נורא מלחיצה, נכון?
ת. אתה מצפה לתשובה?
ש. כן.
ת. מה לדעתך התשובה?

בית-המשפט:
תענה.

ת. נו באמת, נו, כן.
ש. אתה גם אמרת שבעצם כל הסיטואציה הייתה ממש רגע, נכון? הכל היה ברגע.
ת. מה היה ברגע?
ש. כל הסיטואציה עצמה, כל השוד.
ת. אני לא חושב שאמרתי רגע, מתי אמרתי ברגע?
ש. אמרת שראית אותו רק לרגע.
ת. את מי?
ש. את השודד.
ת. אתה שוב פעם מטעה, את השודד לא אמרתי שראיתי לרגע, מקודם אמרתי שזה לקח זמן, שהוא ניסה לחתוך אותי, ואני מרים את התיק. רגע זה היה כלפי מי שחיכה בחוץ.
ש. למה אמרת בחקירה מיום ה-6 לספטמבר, גיליון 1 שו' 6, "ש. האם אתה מוכן לומר לי לפי מה זיהית את החשוד? ת. זיכרון ברגע שראיתי, לא התבלבלתי, אמרתי שזה הוא".
ת. (העד צוחק) כל הכבוד לך.
ש. אני רוצה להגיד לך עוד דבר, לנאשם 1, השודד, שיושב פה, יש טענה שהוא היה בבית באותו ערב. יש חמישה אנשים שראו אותו. יש אדם שמכיר את שני הנאשמים שיושבים פה מילדות, שהיה בזמן האירוע, והוא אומר שהוא מזהה.

חקירה נגדית לעו"ד איוס:
ש. אני מבין שיש לך זיכרון טוב. אתה מעיד על עצמך כמישהו שיש לו זיכרון טוב.
ת. או.קי.
ש. זה אישור למה שאני אומר?
ת. לא.
ש. הקריא לך חברי מדברים שאמרת במשטרה, שאלו אותך, ואני מפנה להודעה מ-6 לספטמבר, שעה 12:23, אתה נשאל האם אתה מוכן לומר לפי מה שזיהית את החשוד, מדובר על החשוד שנכנס לתוך החנות, והתשובה שלך היא: זיכרון. "ברגע שראיתי לא התבלבלתי, אמרתי שזה הוא". האם אתה מעיד על עצמך שיש לך זיכרון טוב?
ת. בנושא של הפנים שלו שראיתי, את זה זכרתי טוב, כן, אני לא יודע אם זה מעיד, הלוואי שהיה לי זיכרון כל-כך טוב כמו שאתה מנסה להגדיר, אבל בקטע הזה זכרתי מצוין. אולי בקטעים אחרים פחות.
ש. שאל אותך חברי על מצב התאורה, אני שואל אותך מה היה מצב התאורה מחוץ לחנות. הרי יצאת מהחנות, ראית בן-אדם יושב על אופניים/קטנוע, אני שואל אותך מה היה מצב התאורה מחוץ לחנות?
ת. תאורת רחוב.
ש. אז אתה יוצא מהחנות, רואה אדם יושב על אופנוע או אופניים חשמליים, ואת האדם שאתה רואה בחוץ, אתה רואה למספר שניות, כך אמרת פה בחקירה היום בבית-משפט.
ת. נכון.
ש. "ראיתי אותו למספר שניות", והמבטים שלכם גם הצטלבו. אז יש לנו תאורה טובה, יש לך מספר שניות שבו אתה מסתכל על הפנים של האדם שממתין בחוץ, וכשאתה מגיע למשטרה, ושואלים אותך, מבקשים ממך לתת תיאור של אותו אדם שיושב בחוץ, אתה אומר את הדברים הבאים: "בסביבות גיל העשרים, חולצה לבנה, אני לא בטוח, וזיפים". 4.9.15, זו ההודעה הראשונה שנגבית ממך.
ת. תקרא את זה שוב פעם. אני לא בטוח לגבי החולצה, זיפים כנראה שאני כן בטוח, אולי 1.70 מ'.
ש. אז אני אומר לך שהתיאור הראשון שמסרת במשטרה הביא באותו לילה את הבלשים לרדוף אחרי הנאשם שאני מייצג, שהיה לבוש באותו לילה בחולצה לבנה, כפי שמסרת. עכשיו אנחנו גם יודעים שהתיאור הזה שמסרת בחקירה הראשונה שלך במשטרה היה שגוי, מכיוון שהאדם שחיכה בחוץ לא היה עם חולצה לבנה.
ת. בגלל זה הוספתי את ה"אולי".
ש. גם בהודעה אחריה אתה מתאר את הבחור שישב בחוץ ככה: "ראיתי בחור צעיר בגיל 25-29, ספק זיפים או זקן".

עו"ד שטיבל:
זה לא 29 זה 22.

ש. תאמר לי אתה.
ת. בגילאי ה-20.
ש. בסדר, אז 22-25, ספק זיפים או זקן, אז הספק דובר על הזיפים ולא על החולצה הלבנה.
ת. לא, אני אמרתי אולי.
ש. אתה גם בהודעה השנייה שלך אומר " לבש חולצה בהירה, טי-שירט". אז עכשיו אנחנו גם יודעים שנגיד שאתה לא בטוח לגבי הצבע של החולצה, אבל אמרת בודאות, פעם אחת חולצה לבנה ופעם אחת חולצה בהירה".

(לאחר הפסקה)

עו"ד שטיבל:
אבקש צו הבאה לעד שיודע על הדיון ולא התייצב. שוחחתי איתו והוא היה אמור להגיע.


החלטה
הנני מורה על הבאת העד, מר אריאל כהן, ת.ז. XXXXXX914, מרח' לוי יצחק 4, בני-ברק.

העד יוכל להשתחרר לאחר הפקדת סך 7,500 ₪ להבטחת התייצבותו.

העד ייעצר ויובא בפניי בלבד.

צו ההבאה יבוצע באחריות פמת"א.

ניתנה והודעה היום ט"ז טבת תשע"ו, 28/12/2015 במעמד הנוכחים.

דוד רוזן , שופט


החלטה
פוסק הוצאות משפט לעד, מר, ת.ז. , על-סך ₪.

ניתנה והודעה היום ט"ז טבת תשע"ו, 28/12/2015 במעמד הנוכחים.

דוד רוזן , שופט


החלטה
פוסק הוצאות משפט לעד, מר, ת.ז. , על-סך ₪.

ניתנה והודעה היום ט"ז טבת תשע"ו, 28/12/2015 במעמד הנוכחים.

דוד רוזן , שופט


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: אברהם אפשטיין
שופט :
עורכי דין: