ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אסף נמרוד נגד עדה חריטן :

החלטה בתיק רע"א 8014/15

לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין

המבקש:
אסף נמרוד

נ ג ד

המשיבים:
1. עדה חריטן

2. נינה חריטן

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שינמן) בע"א 29327-01-15 מיום 29.10.15

בשם המבקש: בעצמו

בבית המשפט העליון

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שינמן) בע"א 29327-01-15 מיום 29.10.15, במסגרתו נדחה ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה (השופטת ח' קיציס) בת"א 27083-10-13 מיום 11.12.14. במוקד הבקשה, תביעה כספית אשר נדחתה על הסף, המשך לשרשרת ארוכה של התדיינויות מטעם המבקש, בכל דרגות השיפוט, מזה עשורים ארוכים.

רקע והליכים קודמים

ב. תחילת הפרשה בשנות ה-80' בחוב של יעקב חריטן ע"ה (להלן המנוח) – שבנותיו הן המשיבות דכאן – לאגודת מושב חניאל (להלן האגודה), אשר יוצגה באותה עת על-ידי המבקש, אז עורך דין. במסגרת ת"א 1459/81, ניתן ביום 10.7.81 פסק-דין בהיעדר הגנה המקבל את תביעת האגודה נגד המנוח בסכום של 296,543 ש"ח. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, נחתם הסכם בין האגודה למנוח, לפיו יימכרו ביתו ומשקו של המנוח, והאגודה תספק לו דיור חלופי. המבקש מונה ככונס נכסים, מכר את המשק והפקיד בתיק ההוצאה לפועל 32,000$ המהוים כ-38.5% מסכום המכירה. הדיור החלופי שהועמד לרשות המנוח ומשפחתו לא עמד בתנאים המתאימים למגורים, והוסכם על-ידי הצדדים כי 26,000$ מהסכום שהופקד בתיק ההוצאה לפועל ישמש לשיפוץ הבית, וכך אכן אירע. לאחר פטירת המנוח, בשנת 1994, תבעו המשיבות, יחד עם שאר יורשיו, לקבל מן המבקש את יתרת התמורה ממכירת המשק. במסגרת התביעה הסכימו הצדדים לפנות לבוררות. ביום 13.1.05 ניתן פסק-דינו של הבורר (השופט (בדימוס) י' שמעוני),לפיו המבקש ישלם למשיבות 63,088 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית; זאת תוך שנקבע כי עלות הדיור החלופי צריכה לצאת מכיסה של האגודה, וכי המבקש נהג שלא כדין בכספי מכירת הנכס. ביום 15.5.05 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ר' שטרנברג אליעז) בה"פ 323/05 בקשה לביטול פסק הבורר שהוגשה על-ידי המבקש. בקשת רשות ערעור מטעמו נדחתה בבית משפט זה (המשנה לנשיאה א' ריבלין, השופטת – כתארה אז – מ' נאור והשופטת ע' ארבל) ברע"א 5780/05 ביום 7.11.06. המבקש הגיש בבית משפט השלום בראשון לציון תביעה נוספת כנגד המשיבות (ת"א 1249/06), בה ביקש שיוצהר כי (1) הוא זכאי לקזז את ערך הבית החלופי כנגד הסכום שקבע הבורר שעליו לשלם; (2) יורשי המנוח חייבים להשיב לו את הסכום שהושקע בשיפוץ הבית החלופי. התביעה נדחתה על הסף ביום 27.8.07, תוך שנקבע כי הבורר הכריע במפורש בשאלות אלה. תביעה נוספת הוגשה מטעם המבקש בבית משפט השלום בפתח תקוה (ת"א 8829/07). תביעה זו הוגשה נגד המשיבות והאגודה כאחד, בעילת עשיית עושר שלא במשפט בטענה כי המשיבות קיבלו דיור חלופי משופץ שלא הופחת מחובן למושב. ביום 13.11.08 החליט בית המשפט למחוק על הסף את התביעה נגד המשיבות, שכן נקבע כי פסק הבורר מקים השתק פלוגתא. התביעה נגד האגודה הסתיימה בפשרה בין הצדדים מיום 22.12.08, לפיה יינתן פסק-דין נגד האגודה בסכום התביעה, אך המבקש יוכל לפרוע סכום זה רק מן הכספים שחייבות לה המשיבות "מכל חוב אחר שחבים הנתבעים 4-1 כדין לאגודה בגין בניית בית המגורים במגרש 467 וזאת בלבד".

ג. נשוב מעט אחורה בזמן. ביום 18.1.95 ניתן פסק-דין חלקי של משקם, בהיעדר המשיבות, הקובע כי הן חייבות למושב כ-800,000 ש"ח. ביום 29.3.06 הגישו המשיבות בקשה לביטול פסק-הדין החלקי, בטענה כי רק עתה נודע להן על קיומו, מאחר ולא נמסר להן כדין; כן הועלו טענות בדבר היעדר חוב נוכח הפסק החלוט של הבורר. ביום 14.12.11 ניתנה החלטתו של המשקם (עו"ד א' הרמלין) המבטלת את פסק המשקם החלקי וקובעת כי המבקשות (המשיבות – א"ר) או מי מבני משפחת חריטן "אינם חייבים כלשהו לאגודה". בקשת המבקש לביטול החלטת המשקם נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת י' שבח) בה"פ 50277-01-12 ביום 2.5.12. בקשת רשות ערעור מטעם המבקש נדחתה אף היא בבית משפט זה (השופט י' דנציגר) ברע"א 4252/12 ביום 11.7.12.

ד. המבקש הגיש תביעה נוספת נגד המשיבות בבית משפט השלום בנתניה השופטת ח' קיציס) בת"א 27083-10-13, בה נטען כי "להבדיל מההליכים הקודמים, התביעה הנוכחית אינה תביעה של הנתבע מכוח היריבות האישית בלבד, אלא כאן מצטברת תביעת האגודה (שהתובע נכנס בנעליה מכוח המחאת הזכות הנ"ל), לתשלום עלות בניית בית המגורים שהנתבעת 2 רכשה מהאגודה". התביעה נדחתה על הסף מחמת השתק פלוגתא ומעשה בית דין ביום 11.12.14. ערעור המבקש בבית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שינמן) בע"א 29327-01-15 נדחה אף הוא, ביום 29.10.15; מכאן בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות הערעור

ה. בפי המבקש שתי טענות עיקריות. ראשית נטען, כי שגה בית משפט השלום כשדחה את התביעה על הסף לפני שמינה אפוטרופוס למשיבה 2, אשר מצבה הנפשי אינו מאפשר לה ליטול חלק בהליך המשפטי. יצוין, כי למשיבה 2 מונה אפוטרופוס במסגרת הליך הערעור בבית המשפט המחוזי. לשיטת המבקש, מדובר בשגיאה משמעותית, שכן קיים ניגוד אינטרסים בין המשיבה 1 למשיבה 2, הנובע מכך שהמשיבה 2 רכשה את בית המשפחה – בו התגוררה עד אז כבת רשות בלבד – תוך קיזוז חוב האגודה. לפיכך, כך נטען, קיים ניגוד אינטרסים בין המשיבה 1, הטוענת שהמבקש חייב לה כספים, לבין המשיבה 2 שלכאורה קיזזה את החוב במסגרת קניית הבית. טענתו העיקרית השניה של המבקש היא, כי שגו בתי המשפט הקודמים כשקבעו כי חלה התישנות על חובה של המשיבה 2 לאגודה, ככל שחוב זה אכן קיים. לשיטתו, תקופת ההתיישנות מתחילה מן היום בו האגודה המחתה לו את הזכות לגבות את הכספים שחייבת, לכאורה, המשיבה 2; לפיכך החוב לא התיישן, וממילא אין מניעה לקזזו עם חובותיו כלפי המשיבה 1.

הכרעה

ו. עסקינן בפרשה בת כ-35 שנים המתגלגלת דרך קבע בבתי משפט ברחבי הארץ, וזאת הפעם השלישית בה דנים בה בבית משפט זה. הדבר מעורר תמיהה שאינה חסרת משמעות בבואנו לדון בבקשת רשות ערעור על החלטה לדחיית עילה על הסף בגין השתק פלוגתא ומעשה בית דין. אין למערכת המשפט משאבים כדי לספק התדיינויות שרובן סרק עד אין קץ. כאן לא למותר לציין, כי תביעותיו של המבקש נגד המשיבות לאורך השנים – נדחו רובן ככולן זו אחר זו. אומר כבר עתה, כי לאחר עיון בבקשה על נספחיה, לא ראיתי להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. בנידון דידן, המבקש מנסה להעטות על טענותיו כסות משפטית כללית, אך ברי כי עסקינן בשאלות נקודתיות, ועובדתיות בחלקן.

ז. ראשית, באשר לטענה בדבר מעמדה המשפטי של המשיבה 2 בבית משפט השלום; אין להלום טענה זו. ככל שנפל פגם בהתנהלות הדיונית בעניין זה – ואיני קובע כי כך היה – אין מדובר בפגם מהותי המצריך את ביטול החלטתו של בית משפט השלום. טענת המבקש באשר לניגוד אינטרסים הקיים לכאורה בין המשיבות, אינה רלבנטית כשעסקינן בשלב המקדמי של הגשת בקשה לדחיית התביעה על הסף, בו ברי כי לא התקיים ניגוד אינטרסים מסוג זה; זאת הסיבה שבגינה האפוטרופוס של המשיבה 2 – אשר מונה בבית המשפט המחוזי – סמך ידיו על ההחלטה לדחיית התביעה על הסף. נוכח זאת, לא ברורה טענתו של המבקש ה"מתעבר על ריב לא לו" (משלי, כ"ו י"ז) ונדרש לזכויותיה הדיוניות של המשיבה 2.

ח. עתה לשאלת ההתיישנות. סעיף 18 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע כי:

"לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות".

בהקשר זה כתב המלומד חבקין, כי "טענת התיישנות איננה טענה אישית, ועל כן חלה חליפות הן בין תובעים הן בין נתבעים. משמעות הדבר היא שככלל, תקופות התיישנות של תובע מקורי ושל תובע נעבר יצטברו זו לזו [...]" (טל חבקין התיישנות 245(תשע"ד-2014)). אמנם יש דיון מעניין בפסיקה על הגדרת המושג "חליף" לעניין התיישנות, אך בנידון דידן אין חולק כי המבקש הוא חליף האגודה. המבקש אף הצהיר בבקשתו כי הוא "נכנס לנעלי האגודה". לפיכך, אין לקבל את טענת המבקש, לפיה מירוץ ההתיישנות החל רק מרגע שהוקנתה לו זכות תביעה כלפי חובות האגודה. לשון אחר, המבקש קיבל את זכויות האגודה כשעליהן מוטבע מועד פקיעת תוקפן. מועד זה הגיע בשנת 2012, ואילו תביעת המבקש הוגשה בשנת 2013, היינו לאחר שתקופת ההתישנות הגיעה אל סופה.

ט. איני נעתר איפוא לבקשה. רק לפנים משורת הדין איני משית על המבקש הוצאות לטובת אוצר המדינה. בית המשפט המחוזי הביע תקוות סיום לפרשת התביעות. אצטרף אליו. המותב הבא, אם יידרש לאותה פרשה חלילה, ישקול בכובד ראש את שאלת ההוצאות כאמור.

ניתנה היום, ‏י"ט בטבת התשע"ו (‏31.12.2015).

המשנה לנשיאה


מעורבים
תובע: אסף נמרוד
נתבע: עדה חריטן
שופט :
עורכי דין: