ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גני באר שבע בע"מ נגד עו"ד ארז חבר :

פסק-דין בתיק בש"א 6808/15

לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן

המערערת:
גני באר שבע בע"מ

נ ג ד

המשיבים:
1. עו"ד ארז חבר, מנהל מיוחד

2. כונס הנכסים הרשמי

3. עו"ד מיכה צמיר, הנאמן

ערעור על החלטתה של כבוד רשמת בית המשפט העליון ל' בנמלך מיום 10.9.2015 בע"א 1632/15

בשם המערערת:
עו"ד דודי לוי

בשם המשיב 1:
בעצמו

בשם המשיב 2:
עו"ד אסף קוינט

בשם המשיב 3:
בעצמו

בבית המשפט העליון

פסק-דין

1. לפניי ערעור על החלטת הרשמת ל' בנמלך בע"א 1632/15 (להלן: ההליך העיקרי) מיום 10.9.2015, במסגרתה נקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 3.2.2015 – בה בוטלה ההכרה בתביעת החוב אותה הגישה המערערת – היא "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה הוא ברשות, כפי שיפורט להלן.

רקע והליכים
2. המערערת הגישה תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת רגל המתנהלים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניינו של מאיר בר (פש"ר 6/09) (להלן: תביעת החוב). לאחר שבמשך תקופה לא ניתנה הכרעה בתביעת החוב, המערערת הגישה בקשה לקציבת מועד להכרעה. ביום 3.11.2014 הגיש המשיב 1, שהוא המנהל המיוחד שמונה לצורך הכרעה בתביעות החוב, תגובה, בה ביקש מבית המשפט המחוזי לקצוב לו 21 ימים נוספים להכרעה בתביעת החוב, עד ליום 24.11.2014. משלא ניתנה ההכרעה עד למועד האמור, הגישה המערערת בקשה לאישור תביעת החוב וביום 9.12.2014 בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה (להלן: ההחלטה הראשונה). ביום 1.1.2015 הגיש המשיב 1 בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה, מהנימוק כי השלים את הכרעתו בתביעת החוב. על כן, המשיב 1 ביקש כי בית המשפט המחוזי יבטל את ההכרה בתביעת החוב ויקבע כי יחולו ההוראות הרגילות על פי דין בעניין תביעת החוב. ביום 3.2.2015, בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, תוך שהדגיש כי בנסיבות המקרה קיימים טעמים מיוחדים לביטול ההחלטה הראשונה. בפרט, בית המשפט המחוזי ציין כי יש להעדיף את בירור תביעת החוב לגופה, אשר תביא להכרעה מושכלת בתביעה, חלף אימוץ תביעת החוב ללא בחינה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי תביעות החוב אשר הוגשו בתיק הן מורכבות וסבוכות, ולפיכך נדרשה עבודה ממושכת מצד המשיב 1 כדי לבחון אותן. בנוסף, בית המשפט המחוזי עמד על כך שאיחורו של המשיב 1 בהכרעה בתביעות החוב, ביחס למועד שנקצב, אינו ממושך ואין בביטולו כדי לפגוע פגיעה כלשהי במערערת ובשאר הנושים. לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת כי ההחלטה הראשונה היוותה "פסק דין", אשר לא ניתן לבקש לעיין בו מחדש. נוכח כל האמור, בית המשפט המחוזי הורה על ביטול ההחלטה הראשונה וקבע כי הכרעת המשיב 1 בתביעות החוב היא הכרעה שניתנה כדין, ואשר למערערת זכות לערער עליה בהתאם להוראות הדין (להלן: ההחלטה השנייה).

1. המערערת ערערה על ההחלטה השנייה לבית משפט זה במסגרת ההליך העיקרי. בנוסף, היא הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד לערעור על הכרעת המשיב 1 בתביעות החוב עד להחלטה בערעור בהליך העיקרי. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ולפיכך המערערת הגישה גם ערעור על הכרעת החוב לגופה, התלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי.

במסגרת ההליך העיקרי, מצאה רשמת בית משפט זה כי נדרשת עמדת המשיבים בדבר הסיווג הנכון של ההליך – האם ערעור בזכות או ברשות. לאחר קבלת תגובות הצדדים, ניתנה ביום 10.9.2015 החלטת הרשמת, בה נקבע כי סיווגו הנכון של ההליך הוא בקשת רשות ערעור. הרשמת מצאה כי ההחלטה הראשונה היוותה "פסק דין", שכן ההחלטה להכיר בתביעת החוב סגרה יחידה דיונית הנוגעת לתביעתה של המערערת. באשר להחלטה השנייה, הרשמת קבעה כי ניתן להשוות אותה להחלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, אשר על פי הפסיקה מהווה "החלטה אחרת". הרשמת מצאה כי מתקיים בהחלטה השנייה הרציונל החל בהחלטה לביטול פסק דין כאמור, דהיינו כי קבלת הבקשה לעיון חוזר אינה מהווה את סיום ההליך, אלא משיבה אותו למסלולו הרגיל, בדומה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. לעומת זאת, הרשמת דחתה את הטענה כי ניתן להשוות את ההחלטה השנייה להחלטה המתקנת פסק דין. בנוסף, הרשמת קבעה כי ההחלטה השנייה אינה מהווה צו בפשיטת רגל, שכן נמצא כי לא מדובר בהחלטה אשר הכריעה בזכויות הצדדים לגופן. מכאן הערעור שלפניי.

נימוקי הערעור

2. בערעור על החלטת הרשמת, המערערת טוענת כי הרשמת שגתה בקביעתה כי סיווגה הנכון של ההחלטה השנייה הוא כהחלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. המערערת סבורה כי מדובר בטענה אשר כלל לא נטענה על ידי המשיבים בתגובותיהם לשאלת הסיווג בבית משפט זה, ועל כן לא ניתנה לה הזדמנות ראויה להגיב עליה. המערערת מוסיפה כי בית המשפט המחוזי עצמו, בהחלטה השנייה, קבע כי ההחלטה הראשונה מהווה "החלטה אחרת" ולא "פסק דין", ומכאן, לשיטתה, כלל לא ייתכן כי מדובר בהליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. עוד גורסת המערערת כי ההליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי לא התנהל כבקשה כאמור, שכן הבקשה מטעם המשיב 1 הוגשה כבקשה לעיון חוזר וכלל לא הוגש תצהיר לאימות הטענות העובדתיות, כנדרש בבקשה לביטול פסק דין.

3. טענה אחרת בפי המערערת היא כי הרשמת שגתה במסקנתה כי לאחר ביטול ההחלטה הראשונה, הדיון בתביעת החוב ממשיך בפסים הרגילים. לעמדת המערערת, בניגוד למקרה של ביטול פסק דין, בו המשך ההליך משמעו דיון בכתב התביעה מלכתחילה, במקרה הנדון מסגרת הדיון לאחר ביטול ההחלטה הראשונה היא שניתנה החלטה כדין על ידי המשיב 1. המערערת סבורה כי לא ניתן לראות באפשרות שלה לערער על הכרעתו של המשיב 1 בתביעת החוב כהמשך ההליך, ואף גורסת כי משמעות קביעה כאמור הינה "כאוס במערכת המשפט" – שכן בית משפט יהיה רשאי לבטל פסק דין בכל עת רק מהטעם שיש לצדדים זכות ערעור לערכאה גבוהה יותר. המערערת חוזרת על טענתה כי יש להשוות את ההחלטה השנייה דווקא להחלטה בבקשה לתיקון פסק דין, אשר אם היא מתקבלת, נוצר שינוי נורמטיבי בזכויות הצדדים ולמעשה ישנו פסק דין חדש. בעניין הנדון, לטעמה של המערערת, ההחלטה השנייה שללה ממנה את הסעד הסופי אותו קיבלה בהחלטה הראשונה ולפיכך יש לסווג אותה כ"פסק דין".

4. לחלופין, המערערת טוענת כי אפילו אם בצדק סווגה ההחלטה השנייה כהחלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, הרי שלא היה מקום לקבל אותה – וזאת, משום שהמשיב 1 לא סיפק בבקשה לעיון חוזר כל הצדקה לאיחור מצדו; לא הגיש בקשה נוספת להארכת מועד; ולא פירט את סיכויי הגנתו.

5. כמו כן, המערערת גורסת כי הרשמת שגתה בכך שקבעה כי ההחלטה השנייה אינה מהווה צו לפשיטת רגל. לעמדת המערערת, ההחלטה השנייה היא החלטה מהותית בתיק, משום שתביעת החוב שלה נוגעת לחלק הארי של סכום הנשייה. המערערת סבורה כי כאשר מדובר בהחלטה מהותית בתיק פשיטת רגל, על פי הפסיקה יש לראות בה צו לפשיטת רגל, ללא קשר לנימוקיה. היות שעל צו פשיטת רגל ניתן לערער בזכות, אף בשל כך סבורה המערערת כי יש לקבל את ערעורה ולסווג את ההליך העיקרי כערעור ברשות.

6. ביום 15.11.2015 הוריתי למשיבים להגיש תגובות, בהן יפרטו את עמדתם בנוגע לסיווג הנכון של ההחלטה הראשונה ושל ההחלטה השנייה. בתגובותיהם, המשיבים סומכים את ידם על החלטת הרשמת וטוענים כי יש לראות בהחלטה השנייה "החלטה אחרת", אשר ההשגה עליה נעשית ברשות ולא בזכות. בנוסף, המשיבים סבורים כי ההחלטה השנייה אינה צו בפשיטת רגל, וזאת, לשיטתם, משום שבית המשפט המחוזי לא הפעיל את סמכויותיו המיוחדות כבית משפט לפשיטת רגל בעת מתן ההחלטה. יצוין, כי המשיבים בתגובותיהם לא הביעו כל עמדה ביחס לסיווג ההחלטה הראשונה.

דיון והכרעה

7. בערעור שלפניי עולות למעשה שתי שאלות מרכזיות: הראשונה, האם יש לראות בהחלטה השנייה צו לפשיטת רגל, שאז חל עליה הסדר הערעור המיוחד של דיני פשיטת הרגל; והשנייה, ככל שתינתן תשובה שלילית לשאלה הראשונה, האם אכן היה מקום להשוות בין ההחלטה השנייה לבין החלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. כדי להשיב לשאלה השנייה, יהיה צורך להשיב באופן מקדמי לשאלה האם ההחלטה הראשונה מהווה החלטה אחרת או פסק דין. אדון בשאלות אלה כסדרן, כאשר נקודת המוצא לדיון היא ששיקול דעתה של הרשמת בסוגיית סיווג ההחלטות הוא רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בש"א 6052/15 לודמיר נ' עו"ד פיני יניב, כונס נכסים, פסקה 6 (25.11.2015); בש"א 2601/13 פרמה גורי בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות 26-25 (4.6.2013)).

8. אפתח בשאלה האם ההחלטה השנייה מהווה צו לפשיטת רגל. סעיף 182(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל) קובע כי הנפגע מצו לפשיטת רגל שניתן בבית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה רשאי לערער עליו בזכות לפני בית המשפט העליון. זאת, בין אם הצו ניתן במסגרת פסק דין ובין אם ניתן במסגרת החלטה אחרת. מנגד, אם החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה מסווגת כצו בפשיטת רגל, יחולו עליה כללי הערעור הרגילים (ראו: רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 7 (26.10.2011); ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק), פסקה 9 (13.7.2008)). פקודת פשיטת הרגל אינה מגדירה מהו "צו בפשיטת רגל", ומקובל לומר כי החלטה תהווה צו כאמור אם היא ניתנת על ידי בית משפט של פשיטת רגל "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית-משפט לענייני פשיטת רגל" (ראו: רע"א 2281/97 כיאל נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נא(3) 559 (1997); ע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מו(3) 811, פסקה 4 (1992)). לעומת זאת, נקבע כי החלטות בעלות אופי דיוני והחלטות הנשענות על עקרונות משפט כלליים אינן מהוות צווים בפשיטת רגל (רע"א 9629/03 מטר נ' עו"ד חסן עבאדי (הנאמן), פסקה 2 (30.8.2004); בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק), פ"ד מו(2) 749, פסקה 10 (14.4.1992)).

במקרה שלפניי, איני מוצא מקום להתערבות בהחלטת הרשמת לפיה ההחלטה השנייה מהווה החלטה הנשענת על עקרונות משפט כלליים, שכן אין בה הכרעה בזכויות הצדדים לגופן. דומה כי ההחלטה השנייה אכן אינה החלטה אשר ניתנה במסגרת סמכויותיו של בית המשפט כבית משפט לפשיטת רגל, אלא החלטה אשר ניתנה במסגרת סמכותו הכללית לבטל את החלטתו משום שניתנה בהעדר תגובה, כדי שתינתן הכרעה לגופו של עניין, כפי שאפרט בהמשך. משכך, יש לבחון את סיווגה של ההחלטה השנייה בהתאם לדיני הערעור הכלליים.

9. כידוע, האבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" לצורך קביעת מסלול הערעור הנכון נעשית על פי מבחן דיוני-פורמלי – האם לאחר ההחלטה נסגרה יחידה דיונית או שנותר לשופט עניין נוסף לדון בו בגדרה. כאשר התשובה היא שהדיון הסתיים, הרי שמדובר בפסק דין, ואם לא – מדובר בהחלטה אחרת (ראו למשל: רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795, פסקה 4 (2006); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1085 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן: גורן). עם זאת, נוכח הקושי אשר עשוי לעלות ביישום מבחן הסופיות האמור, נזקק בית המשפט לא אחת לכלי עזר, בדמותו של מבחן הסעד. מבחן זה בוחן האם בהחלטה נתקבל או נדחה אחד או יותר מהסעדים המבוקשים בהליך, במובן זה שהסתיימה ההתדיינות לעניין אותו סעד (ראו: רע"א 411/13 מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ, פסקה 15 (20.5.2013); בש"ם 860/13 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית מודיעין מכבים-רעות (4.4.2013)). במקרה שלפניי, סבורני כי בצדק קבעה הרשמת כי ההחלטה הראשונה מהווה פסק דין. החלטה זו למעשה סגרה את היחידה הדיונית והעניקה למערערת את מלוא הסעד אשר התבקש על ידה בתביעת החוב, כך שלאחריה לא נותר עניין נוסף בו היה על בית המשפט המחוזי לדון.

10. על יסוד המסקנה כי ההחלטה הראשונה היא פסק דין, אפנה עתה לבחינת מהותה של ההחלטה השנייה. כזכור, הרשמת קבעה כי נכון יהיה להשוות את ההחלטה השנייה להחלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. בעניין זה, אבהיר תחילה כי איני מוצא ממש בטענת המערערת – לפיה אין לראות בהחלטה השנייה כהחלטה בבקשה לביטול פסק דין, מהטעם שבית המשפט המחוזי סבר שההחלטה הראשונה הינה "החלטה אחרת", ועל כן לא ניהל את ההליך בצורה בה מתנהל הליך בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. הלכה היא כי לעניין סיווגה הנכון של החלטה לצורך הגשת ערעור, נבחנת מהותה של ההחלטה ולא כותרתה (ראו: רע"א 2959/12 נציגות ועד הבית צומת האלופים נ' עו"ד אהוד שטמר, פסקה 3 (21.6.2012); ע"א 7346/01 שטנדל נ' בזק בינלאומי בע"מ, פ"ד נו(3) 61, פסקה 10 (7.1.2002)). לפיכך, יש לבחון את ההחלטה השנייה בחינה מהותית, בשים לב לכך שההחלטה הראשונה מהווה פסק דין, ולא על פי אופן ניהול ההליך בפני בית המשפט המחוזי. מלשון ההחלטה השנייה עולה כי בית המשפט המחוזי אכן ראה בבקשה לעיון חוזר כבקשה לביטול החלטתו הראשונה, כאשר הנימוק לבקשה זו היה כי ההחלטה הראשונה ניתנה בהעדר תגובה של המשיב 1 ומבלי שנבחנה תביעת החוב לגופה. מאפיינים אלו מזכירים את מאפייניה של בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. משכך, אני מוצא כי מבחינה מהותית, אכן דומה ההחלטה השנייה להחלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, ואין מקום להתערבות בהשוואה אותה ערכה הרשמת בהחלטתה.

11. בהקשר של סיווגן החלטות הניתנות לאחר מתן פסק דין, יושם בפסיקה מבחן שונה ממבחן הסופיות, והוא מבחן טפלות ההחלטה ביחס להליך המקורי. על פי מבחן זה, החלטה הניתנת בבקשה לביטול פסק דין במעמד צד אחד היא "החלטה אחרת", בין אם התקבלה הבקשה ובין אם נדחתה (ראו: גורן, עמ' 1087). זאת, משום שההחלטה אינה ניתנת לגוף המחלוקת בתיק אלא עניינה בשאלת תוקפו של פסק הדין שניתן – אף אם נושאה חשוב ונכבד כשלעצמו (ראו: רע"א 4036/14 מסעודין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 14 (29.12.2014); בש"א 9397/11 מועב שירותי מזון בע"מ נ' נוב, פסקה 6 (19.6.2012); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקה 46 (3.2.2011)). במקרה שלפניי, ההחלטה השנייה אכן היוותה החלטה טפלה להליך המקורי, שכן כל עניינה הוא בבחינת תוקף ההחלטה הראשונה ולא ניתנה בה כל הכרעה לגוף תביעות החוב.

איני סבור כי יש יסוד להבחנה המוצעת על ידי המערערת, לפיה יש להבחין בין מקרה של ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד – בו ההליך מוחזר לדיון בכתב התביעה מלכתחילה – לבין המקרה שלפניי, בו נקודת המוצא תהיה הכרעתו של המשיב 1 בתביעת החוב. בשני המקרים, משמעות הביטול של פסק הדין שניתן במעמד צד אחד הוא שהתביעה תתברר לגופה, במסלול הקבוע בדין להכרעה בזכויות הצדדים. במקרה של המערערת, המסלול הוא הכרעה בתביעת החוב על ידי המשיב 1, שמהווה את פסק הדין לגופה של המחלוקת ועליו עומדת לה זכות ערעור. ביטול ההחלטה הראשונה לא יצר למערערת נטל עודף ביחס לאחר המגיש תביעת חוב או פגיעה בזכויות דיוניות. על יסוד כל האמור, נחה דעתי כי בצדק קבעה הרשמת כי ההחלטה השנייה הינה החלטה אחרת, אשר הערעור עליה טעון קבלת רשות מבית משפט זה.

12. לבסוף, אציין כי ההליך הנוכחי אינו המקום המתאים לטענתה החלופית של המערערת, לפיה אף אם יקבע כי ההחלטה השנייה מהווה החלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, לא היה מקום לקבל את הבקשה בשל התנהלותו הדיונית של המשיב 1. יודגש, כי ההליך הנוכחי הוא הליך ערעור על החלטת רשמת בית משפט זה, שעניינה אך בסיווגה הנכון של ההחלטה השנייה ולא בבחינת נכונות תוכנה. טענות בדבר נכונות ההחלטה, מקומן במסגרת ההליך העיקרי, בו מותקפת ההחלטה השנייה לגופה. נוכח כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

13. סיכומם של דברים, הערעור נדחה.

ניתן היום, ‏י"ח בטבת התשע"ו (‏30.12.2015).


מעורבים
תובע: גני באר שבע בע"מ
נתבע: עו"ד ארז חבר
שופט :
עורכי דין: