ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמיחי מלונות בע"מ נגד עיריית נצרת עילית :

בפני ד"ר אברהם אברהם, נשיא (בפועל)

עותרים

עמיחי מלונות בע"מ

נגד

משיבים

עיריית נצרת עילית

פסק דין

המחלוקת בקליפת אגוז

  1. העותרת מחזיקה בבית מלון בנצרת עילית. היא מבקשת להורות, כי אין היא חייבת למשיבה ארנונה לשנים 2000-2015 בסך כשני מיליוני ₪ שטוענת לו המשיבה. פועל יוצא מכך היא מבקשת לצוות על המשיבה להימנע מלנקוט נגדה בהליכים לגביית החוב הנטען, וכאמור מוכחש.
  2. בבסיס העתירה עומדת טענת העותרת להסכם משנת 2012 אליו הגיעה עם נציגי המשיבה, לפיו יעמוד חובה על סך 250,000 ₪. מתוך סכום זה היא טוענת כי שילמה 145,000 ₪, ואת היתרה נתנה בשיקים מעותדים, אותם מסרה לידי המשיבה.
  3. המשיבה עומדת על קיומו של חוב במלוא שיעורו. ככל הנוגע להסכם הנ"ל היא טוענת, כי הוא הותנה במפורש בקבלת אישורו של שר הפנים, אישור שלא ניתן, ומכל מקום היא מוסיפה, כי הנציגים מטעמה שעמם כרתה העותרת את ההסכם, לא מוסמכים היו לוותר על חוב הארנונה. הואיל וכך, אין להסכם כל תוקף, ולכן עומד מלוא החוב על מכונו.
  4. אלו הן טענות הצדדים בתמצית רבה, ומכאן אפנה להרחיב בהן קמעא, ככל שהדבר צריך לבירור המחלוקת.

טענות העותרת
5. בעתירתה מתארת העותרת, כי בשל משבר התיירות אליו נקלע הענף בעקבות האינתיפאדה משנת 2000 היא התקשתה לעמוד בתשלומי הארנונה, ולכן ניתנה לה הנחה, שבשנת 2003 בוטלה. בשל קשיה היא פנתה לראש העיר דאז, והגיעה איתו לכדי הסכם בדבר פריסת תשלומי הארנונה, בלא שתחויב בריבית על התשלומים שנפרסו.
6. מוסיפה העותרת וטוענת בעתירתה , כי בשנת 2009 חזרה בה המשיבה מהסיכום עמה, והחלה מחייבת אותה בריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות"). ביום 13.5.2009 התקבל אצל העותרת מכתבה של הגב' רופל, מנהלת אגף הכנסות וגבייה אצל המשיבה, בו נטען כי חוב הארנונה של העותרת עומד על סך של כ-1,071,898 ₪ (לא כולל חובות שוטפים לשנת 2009). המכתב מפרט, כי החוב הנ"ל הינו עבור ארנונה משנת 2003 שלא שולמה במלואה, ויתרת חוב לשנים 2004-2008, תקופה בה שילמה העותרת תשלומים לפי הסדר בצ'קים דחויים, מבלי לשלם את הפרשי הריבי ת וההצמדה הכרוכים בתשלומים אלה.
7. על רקע זה, כך העותרת בעתירתה, החל ו הצדדים נושאים ונותנים בניסיון להסדיר את תשלום החוב, ובתוך כך נתקיימו, לאורך שנים, פגישות ושיחות טלפון רבות. במסגרת חילופי הדברים הללו הוחלפו בין הצדדים תחשיבים אודות חוב הארנונה, והעותרת איתרה בספרי המשיבה תשלומים רבים ששולמו על ידה, אך נשמטו מתחשיבי המשיבה. לאחר דין ודברים נמצא, כך העותרת, כי יתרת החובה שלה עומדת על כ-220,000 ₪, סכום שכל כולו מורכב מהפרשי הצמדה וריבית , שכן קרן החוב לשנים ההן שולמה במלואה. לשיטת העותרת הסכימה המשיבה, לצרכי פשרה, כי יתרת החוב לא תישא כי אם ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן ריבית כחוק, או ריבית משפטית כפי שכונתה בידי הצדדים).
8. ועוד טוענת העותרת בעתירתה , כי בהמשך הודיעה לה היועצת המשפטית של המשיבה על חזרתה של המשיבה מן ההסכם. על כן פנתה העותרת לראש העיר דאז, מר שמעון גפסו, על מנת שהמשיבה תממש את שהוסכם עמה. ואכן, ביום 17.12.12 נערך הסכם בכתב, עליו חתם מר גפסו, ובו נקבע כי גובה החוב של העותרת יעמוד על סך של כ-220,000 ₪ נכון ליום 30.5.12 (הסכם זה יכונה ההסכם משנת 2012 או בקיצור ההסכם). במסמך, שכותרתו "סיכום דברים הנוגע למלון פלאז'ה נצרת עילית – עמיחי מלונות בע"מ" נכתב:
"בהתאם למסמכים שניתנו לחברה בתקופת האינתיפאדה לחישובי הריבית ובהתאם לחישובים שנעשו בין עו"ד אנגלסמן לבין מרים רופל המסתמכים על הסכמה של חישובי הריבית שניתנה ע"י עו"ד אולגה גורדון, יועמ"ש של עיריית נצרת עילית, מסתכם סכום החוב של החברה על 219,619 ₪ נכון ליום 30.05.2012.
סכום זה יחושב בתוספת הצמדה וריבית משפטית עד למועד פירעון כל תשלום ותשלום.
עמיחי מלונות בע"מ מתחייבת להפקיד בידי העירייה המחאות לפירעון חוב זה עוד היום.
בנוסף לסכום הנ"ל, ייסגרו חובות נוספים:
חוב בגין מים משנים קודמות (לפני 2005 – מועד הקמת התאגיד) על סך 10,092.40 ₪.
הפרשים בגין היטל השבחה – 7050 ₪.
לאחר פירעון הסכומים הנ"ל יעמוד חוב החברה על אפס ₪ נכון ליום 31.12.2012.
הסיכום יעבור לאישור משרד הפנים באחריות ראש העיר."
על פי סיכום זה הפקידה העותרת אצל המשיבה 12 שיקים מעותדים ל שנת 2013 בסך כולל של 250,000 ₪, כך העותרת בעתירתה.
9. חרף הדברים הללו קיבלה העותרת, ביום 14.9.14, מכתב מאת היועצת המשפטית של ה משיבה, בו נמסר כי על פי ספרי העירייה עומד גובה החוב של העותרת, נכון ליום 4.9.14, על סך של כ-2 מיליון ₪. בעקבות המכתב נתקיימה חליפת מכתבים בין בעלי הדין בניסיון להגיע להסכמה, ניסיון שלא צלח. ביום 22.12.2014 הוציאה המשיבה לעותרת דרישת תשלום על-סך 1,990,397.50 ₪.
10. נוכח כל הדברים הללו טוענת העותרת, כי על המשיבה לנהוג על פי ההסכם שהושג בחודש 12/12, הואיל והוא נעשה עם נציגים בכירים ומוסמכים מטעמה, קרי ראש העיר דאז (מר גפסו) , מנהלת אגף ההכנסות והגבייה (גב' רופל), ולכך נוספה אף מעורבותה של היועצת המשפטית של המשיבה ( עו"ד אולגה גורדון). לכך מוסיפה העותרת, כי משך תקופה ארוכה לאחר שהושג ההסכם לא חלקה המשיבה עליו ועל גובה החוב שנקבע בו, ואף פרעה שבעה מתוך 12 השיקים שהפקידה העותרת לפי ההסכם, כמי שמאשרת, בהתנהגותה, את תקפותו.
11. לדברים הללו מוסיפה העותרת, כי חלקו הארי של החוב עליו הוסכם כבר שולם על ידה, ורק את יתרתו עליה לשלם.
12. נוסף על כל הדברים הללו טוענת העותרת להתיישנות החוב, שכן הוא נוצר מתחילת ימי האינתיפאדה משנת 2000, ולכל המאוחר משנת 2005. סך כל החוב שהתיישן עומד על סך 1,873,575 ₪, המהווה 95% מהחוב הנ דרש על ידי המשיבה.
13. טענה נוספת בפי העותרת, והיא מכוונת לכך שהרשות המנהלית אינה רשאית להשתהות יתר על המידה בגביית חוב שחבים לה, והיא מנועה מלנקוט הליכים מינהליים לפי פקודת המיסים (גבייה) על מנת לגבותו. אגב כך מפנה העותרת להנחיית היועץ המשפטי לממשלה (מספרה 7.1002 מחודש 02/2012) ואשר כותרתה: "הפעלת הליכי גביה מנהליים לפי פקודת המסים (גבייה)". מהנחיה זו עולה, כך העותרת, כי על הרשות לפתוח בהליכי גביה מנהליים תוך זמן סביר, ומן הראוי כי פרק זמן זה לא יהיה ארוך משלוש שנים. לשיטת העותרת, לא התקיימו בעניינה נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהנחיה זו, ו כיוון שחלף למעלה מעשור שנים ממועד יצירת החוב המוכחש, הרי שהרשות אינה רשאית לנקוט פעולות מנהליות על מנת לגבותו.
14. לחלופי חלופין טוענת העותרת, כי בנסיבות המיוחדות שתוארו מעלה יש לפטור אותה מריבית על פי חוק הרשויות המקומיות, שהיא הגורמת המרכזית לתפיחתו של החוב כדי שני מיליוני ₪. כיוון שהיא נהגה בתום לב על יסוד ההסכם עם נציגי המשיבה, אין להענישה בריבית העונשית שבחוק הרשויות המקומיות, כך העותרת.
טענות המשיבה
15. בפתחו של כתב תשובתה טוענת המשיבה לפגמים שנפלו בעתירה, המצדיקים, לשיטתה, את סילוקה על הסף.
טענתה האחת מכוונת לשיהוי בהגשת העתירה, שכן הליכים לגביית החוב החלו ננקטים עוד משנת 2005, ולאחר תקופת הקפאה שָבָה המשיבה ונקטה בהם ביום 25.6.14, ומאז ממשיכים הליכי הגבייה וננקטים ברציפות עד היום. היא מוסיפה וטוענת, כי דבר קיומם של הליכי גבייה ידוע היה למשיבה זה מכבר. לשם ביסוס טענתה היא מפנה לחליפת מכתבים שהתנהלה בין הצדדים, ולתשלומים חלקיים שהועברו אליה מעת לעת בתמורה לעיכוב הליכי הגבייה. בתוך כך היא מפנה לעיקול שבוצע בבית המלון של העותרת ברישום, ביום 24.7.14.
לכך מוסיפה המשיבה, כי חלפו כשלוש שנים מאז שלחה לעותרת הודעה, לפיה היא דוחה את הצעת הפשרה שלה, ועד שהוגשה העתירה. נוסף על כך חלפו לכל הפחות כששה חדשים מאז הצהירה העותרת, כי בכוונתה לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים כנגד הליכי הגבייה, ועד שהגישה את עתירתה.
משום שיהוי ניכר זה – דין העתירה להסתלק על הסף, כך המשיבה.
16. טענה מקדמית נוספת שטוענת לה המשיבה מכוונת להעדר ניקיון כפיים וחוסר תום לב אצל העותרת בהגשת עתירתה. לביסוס טענתה היא מפנה לכך, שעד היום לא שילמה העותרת את מלוא החוב שאינו שנוי במחלוקת. חוסר תום לבה של העותרת נלמד גם מתיאור חלקי וחסר של העובדות בעתירתה, כך המשיבה.
17. טענת סף נוספת בפי המשיבה, והיא מכוונת לכך שמשרד הפנים לא צורף כמשיב בעתירתה, אף שלטעמה הוא בעל דין דרוש, כיוון שהוא הרשות המוסמכת לאשר מחיקת חוב והפחתת ריבית, לפי חוזר מנכ"ל 5/2002. לכך מוסיפה המשיבה, כי טענותיה של העותרת הינן בעלות השלכת רוחב, ומכאן עניינו של משרד הפנים בעתירה.
18. לגופה של עתירה מאשרת המשיבה, כי עיקרו של החוב מקורו בהפרשי הצמדה וריבית שנצברו לח וב הארנונה לשנים 2000-2015. חלקו האחר של החוב מקורו בתשלומים שוטפים שבחרה העותרת שלא לשל מם במלואם עבור השנים 2012-2015, והפרשי הצמדה וריבית שנוספו לחוב זה.
19. נוסף על אלה מאשרת המשיבה, כי תחילת תפיחתו של החוב מקורה בקושי בפניו עמדה העותרת בעקבות האינתיפאדה משנת 2000. היא באה לקראת העותרת בשעת משבר, אלא שגם לאחר מכן, ומשך השנים שחלפו מאז, עשתה לה העותרת מנהג שלא לשלם את חוב הארנונה כסדרו.
20. המשיבה מאשרת בכתב תשובתה, כי במהלך שנת 2010 התקיימו בינה לבין העותרת פגישות, בניסיון להגיע להסדר לפרישת החוב. לטענתה, הצעת הפשרה שהועלתה בשנת 2010, לפיה יחושב החוב לפי ריבית משפטית ולא לפי הריבית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות, לא התגבשה לכלל הסכמה. ה יא טוענת, כי הצעת הפשרה נדחתה הן על־ידי גזבר המשיבה והן על־ידי היועצת המשפטית שלה. לביסוס טענתה צירפה המשיבה מכתבים שנשלחו לעותרת בחודשים מרץ וספטמבר 2012, בהם מודיעה המשיבה את עמדתה בדבר דחיית הסדר הפשרה המוצע. בדיעבד הסתבר לב"כ המשיבה, כי העותרת עקפה את הגזבר ואת היועצת המשפטית שלה, והמשיכה להתדיין עם ראש העיר דאז (מר גפסו) , ועם מנהלת אגף ההכנסות והגבייה דאז (גב' רופל). לאחר שעזבו השניים את תפקידיהם בעירייה בחודש 05/2014 גילתה היועצת המשפטית, כי ביום 17.12.12 הגיעו ה"ה גפסו ורופל, בלא כל סמכות, להסכם עם העותרת. נוסף על כך היא מצאה בכספת שבעירייה 12 שיקים אותם מסרה בשעתה העותרת. שיקים אלה, שמועדי פרעונם במהלך שנת 2013, לא הופקדו לפרעון בשעתם. משנמצאו השיקים, הם הופקדו על חשבון חובה של העותרת למשיבה, ואין לראות בהפקדתם משום אישורה של המשיבה אודות כשרותו ותקפותו של ההסכם עם ה"ה גפסו ורופל.
21. על רקע הדברים הללו כופרת המשיבה בתקפותו של ההסכם עם ה"ה גפסו ורופל, שכן אין הם מוסמכים לוותר על חוב של העותרת כלפיה.
22. בכל הנוגע לריבית טוענת המשיבה, כי אין כל הצדקה לפטור את העותרת מתשלום ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות.
23. על כל אלה מוסיפה המשיבה, כי העותרת אינה משלמת את חוב הארנונה באופן שוטף מאז 2013, חוב שאין כל חולק על קיומו.
התיישנות
24. ראינו את טענת העותרת, לפיה חוב הארנונה התיישן ברובו. בטענה זו לא מצאתי כל ממש. אין חולק, והדברים מוכחים מכל מקום בדו"ח אירועים שהגישה המשיבה (נספח א' לתשובת המשיבה), כי משך כל השנים נקטה המשיבה פעולות לגביית החוב במישור המנהלי, ובתוך כך הטילה עיקולים על נכסי המשיבה, והמשיבה שילמה, מדי פעם בפעם, תשלומים שונים, על מנת לעצור את הליכי הגבייה. הואיל וכך, לטענת ההתיישנות אין כל יסוד, ודינה להידחות.
תוקפו של ההסכם משנת 2012
25. במרכזה של מחלוקת עומד ההסכם משנת 2012 בין נציגי העותרת לבין ראש העיר דאז, מר גפסו. ראינו את טענותיהם של בעלי הדין בסוגיה זו. מסקנתי שלי הינה כמסקנה אליה מכוונת המשיבה, משמע להסכם אין כל תוקף חוקי, ולכן אין בידי העותרת להיבנות ממנו. בשורות הבאות אטעים את טעמיי.
26. ראשית אומר, כי לפי לשונו של ההסכם, הוא מותנה באישורו של שר הפנים. אין חולק, כי אישור זה לא ניתן, ואין זה מעלה או מוריד מדוע לא ניתן, אם משום שלא נעשתה פניה אל שר הפנים, או מכל טעם אחר. משלא נתקיים התנאי המתלה שבהסכם, אין לו כל תוקף.
27. שנית, הדין נותן בידי הרשות למחוק חוב של נישום שלה. ודוק, עניין לנו במחיקת חוב, בין קרן ובין הפרשי הצמדה וריבית שהחוק מורה להוסיף על חוב שלא שולם. ומחיקת החוב – זו נתונה לסמכותם של גורמי שלטון אותם קובע הדין, סמכות שניתן לעשות בה שימוש בהתקיים תנאים אותם קובע הדין. הדברים מכוונים להוראות סעיפים 338 ו-339 לפקודת העיריות (נוסח חדש) הקובעים לאמור:
מחיקת סכומים באישור הממונה
338. כל סכום המגיע לעיריה בשל ארנונות או מסיבה אחרת, והוא בפיגור לא פחות משלוש שנים, ונראה שאינו ניתן לגביה, מותר, באישורו של הממונה, ובעירייה איתנה – באישור המועצה, למחוק אותו מפנקסי העיריה.
מחיקת סכומים באישור השר
339. כל סכום המגיע לעיריה בשל ארנונות או מסיבה אחרת, מותר למחוק אותו מפנקסי העיריה באישורו של השר, ובעירייה איתנה – באישור המועצה, אם ראו לעשות כן לטובת הציבור; בסכום המגיע לעיריה שאינו ארנונה, יחליט השר, ובעירייה איתנה – תחליט המועצה, לאחר שעיינו בהמלצות ועדת ההנחות, לפי סעיף 149ד(א)(2).
מכוחם של סעיפי החוק הנ"ל יצא חוזר מנהל משרד הפנים מס' 5/2012, הקובע נוהל מחיקת חוב לרשות מקומית. סעיף 3.3.1.3 לנוהל נותן בידי הרשות סמכות מצומצמת למחיקת חוב אבוד.
28. עינינו הרואות, הסכמות למחוק חוב כפופה לאישורם של הממונה, המועצה או שר הפנים, לפי העניין, והיא כפופה לתנאים מתנאים שונים שנקבעו בסעיפי החוק הנ"ל ובחוזר המנכ"ל, כגון היותו של החוב בבחינת "אבוד" ("ונראה שאינו ניתן לגביה"), ועוד כיו"ב. אישוריהם של הגופים המוסמכים הקבועים בחוק לא ניתנו מעולם, על כך אין חולק, ומכאן שהוויתור שהתיימר ראש העיר לוותר על חוב הארנונה אין לו כל תוקף.
29. סעיפי החוק הנ"ל אותם הזכרנו הינם בבחינת דין מיוחד, ולכן הן גוברות על הוראות חוק כלליות אחרות, כגון סעיף 203(א) לפקודת העיריות (נוסח חדש), הקובע לאמור:
תיקון מס' 88"חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; [...]".
מכל מקום, אפילו נבחן את ההסכם משנת 2012 במשקפיו של סעיף 203 הנ"ל לפקודה, משמע כהתחייבות כספית מטעם העירייה (ויתור על חוב), אין לראותו כבר־תוקף, כיוון שלא נתקבל עליו אישורו של גזבר העירייה. אגב כך אומר, כי לא יכולתי לקבל את טענת העותרת, לפיה ראש העיר, מר גפסו, פעל כמעין "גזבר על". לטענה זו לא נמצא כל בסיס עובדתי. לעיריה־המשיבה היה גזבר (מר עופר לוי), וזה לא נתן את הסכמתו להסכם. אדרבא, מחליפת מכתבים והודעות מייל מן העת שקדמה להסכם בחודש דצמבר 2012 ניתן ללמוד, כי העותרת ידעה כי הסמכות לויתור על החוב אינה בידי ה"ה גפסו ורופל, וכי היועצת המשפטית של המשיבה מתנגדת לויתור על החוב. לשם ההמחשה אפנה למייל ששלחה המשיבה לעותרת ביום 26.3.2012, בה היא עומדת על מלוא החוב; מכתב מיום 3.9.2012 של ב"כ המשיבה לב"כ העותרת, בו דוחה ב"כ המשיבה את הטענה כאילו הושגה הסכמה בין הצדדים; מכתב של גב' רופל לב"כ העותרת מיום 5.11.2012, בו נאמר מפורשות, כי הסדרת החוב אינה בסמכותה של גב' רופל. כל אלה מעידים על כך, שהעותרת ידעה כי הסכמה אליה תגיע עם ה"ה גפסו ורופל אינה על דעתם של הגזבר והיועצת המשפטית של המשיבה, שאינם מסכימים לויתור על החוב.
30. לכל אלה אוסיף, כי העותרת מבקשת לצייר את ההסכם משנת 2012 כהבטחה שלטונית שניתנה לה. גם טענה זו שלה לא יכולתי לקבל. אגב כך אזכיר, כי על מנת לאכוף הבטחה שלטונית צריך שיוכחו תנאים מצטברים אחדים (ע"א 4228/11 חמאד אבו עג'אג' מנצור נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(3) (05/08/2015): מתן ההבטחה ותוכנה; קיומה של הבטחה מפורשת, ברורה, חד-משמעית ולא מוטלת בספק; המבטיח התכוון ליתן להתחייבותו תוקף משפטי מחייב, והטוען לקיומה קיבל את ההבטחה ככזו; נותן ההתחייבות היה בעל סמכות לתתה; המבטיח הוא בעל יכולת לקיים את ההבטחה. הבטחה שלטונית שקיימה אחר כל אלה עשויה להיות מקור עצמאי לחיוב הרשות, אף אם מקבל ההבטחה לא שינה את מצבו לרעה בעקבותיה, ובלבד שלא הוכח בדיעבד קיומה של הצדקה חוקית לחזרתה של הרשות השלטונית מהבטחתה.
במקרה שלפנינו לא נתקיימו תנאים אחדים מבין החמישה שקבע בית המשפט העליון.
ראשית, נותן ההבטחה לא היה מוסמך לתיתה, ובכך עסקתי לעיל. ושנית, ראינו את התנאי שבסיפא להסכם, לפיו ההסכם צריך את אישורו של שר הפנים ("הסיכום יעבור לאישור משרד הפנים באחריות ראש העיר"). לבד מכך שעניין לנו בתנאי מתלה, שאם לא התקיים כי אז להסכם אין – בגדרם של דיני החוזים – כל תוקף, הרי שקיומה של תניה זו מעיד על כך, שמר גפסו התכוון, לכל היותר, ליתן הבטחה הכפופה להתקיימותו של תנאי. כך ראתה את הדבר גם מקבלת ההבטחה, משמע העותרת, שהרי הדברים עלו על הכתוב ברחל בתך הקטנה.
31. סיכומה של סוגיה, לא עלה בידי העותרת לשכנע, כי המשיבה ויתרה על חוב הארנונה שחבה לה העותרת, בין בהסכם שהושג עם ראש העיר דאז, הסכם שאין לו כל תוקף המחייב את המשיבה, ובין בכל דרך אחרת.
הריבית
32. בחינת טענה חלופית מבקשת העותרת לשכנע, כי על חוב הארנונה אותו היא חבה למשיבה אין להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות, כי אם "ריבית משפטית" (כאמור, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה). לטענה זו לא יכולתי לשעות. חוק הרשויות המקומיות אינו נותן שיקול דעת לרשות אם לא להוסיף ריבית פיגורים הקבועה בו אם לאו, כי אם מחייב את הרשות להוסיף ריבית פיגורים על חוב ארנונה שלא שולם. מלים אחרות, אין בידי המשיבה סמכות שלא להוסיף לחובה של העותרת ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות, כפי שאין בסמכותה להחליפה בריבית אחרת, כגון "הריבית המשפטית", כי אם לפי דיני מחיקת החובות בהם עסקנו לעיל. ואם אין בידי המשיבה לעשות כן, גם לבית משפט זה אין סמכות לוותר בשם המשיבה על החוב. לא תסייע לעותרת גם טענתה, לפיה נהגה בתום לב, כשהיא נסמכת על ההסכם משנת 2012, בו ויתר לה ראש העיר על חובה, וקבע כי החוב ישא ריבית משפטית בלבד, שכן סמכות לויתור שכזה לא ניתנה לראש העיר, והדברים הוסברו מעלה בהרחבה.
סוף דבר
33. סיכומם של דברים, מן הטעמים שמניתי מעלה, דין העתירה להידחות. משלכך הגעתי, ומשבררתי את טענות העותרת לגופן, בחרתי שלא ליתן דעתי לטענות הסף שהעלתה המשיבה.
כפי שתואר מעלה, העותרת והמשיבה מתכתשים מזה שנים גם אודות החוב גופו, כאשר העותרת טוענת כי תשלומים ששילמה לא באו לידי ביטוי בספריה של העותרת, ועוד כיו"ב טענות לגופו של חשבון. טענות אלה של העותרת לא זכו לכל גיבוי בראיות שהונחו לפניי, ולכן אין בידי לקבלן.
34. העתירה נדחית, אפוא.
העותרת תשלם למשיבה שכר טרחת עורכי דין בסך של 15,000 ₪.

ניתן היום, א' טבת תשע"ו, 13 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עמיחי מלונות בע"מ
נתבע: עיריית נצרת עילית
שופט :
עורכי דין: