ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גולדשמידט נגד פרוהמן :

9


בבית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 2606/08

לפני:

כב' השופט צבי זילברטל

כב' השופטת גילה כנפי-שטייניץ

כב' השופט רפאל יעקובי

21/06/2009

בעניין:

שמואל חיים גולדשמידט

ע"י עו"ד רפאל שטוב

המערער

נ ג ד

עיזבון המנוח משה פרוהמן ז"ל, באמצעות יורשיו

ע"י עו"ד אלון ריחני

המשיבים

ערעור על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בירושלים בת"א 12390/06, שניתן ביום 25.9.08, על ידי כב' השופט ר' שמיע, סגן נשיא.

פסק דין

1. נגד המערער הוגשה לבית משפט השלום בירושלים תובענה בה התבקש סילוק ידו מדירה המצויה ברח' ארזי הבירה 48/35 ירושלים (להלן – "הדירה"), כמו גם סעדים נוספים ובהם תביעה לדמי השכירות שהמערער גבה עבור השכרת הדירה. התביעה הוגשה על ידי מר משה פרוהמן, מי שרשום כבעל הזכויות בדירה, שבינתיים הלך לעולמו (להלן – "המנוח"), באמצעות אפוטרופסו מר אהרון ריימאן (להלן – "ריימאן"), אשר מונה על ידי בית משפט במדינת ניו-ג'רזי בארצות הברית.

לאחר שניתן בתובענה פסק דין חלקי (שעליו הוגש הערעור דנן) נפטר המנוח. המשיבים בערעור המקורי היו המנוח וריימאן, ולאחר פטירת המנוח נמחק בהסכמה הערעור נגד ריימאן ובמקום המנוח בא עיזבונו, באמצעות יורשיו המיוצגים על ידי משרדו של עו"ד רונן קצף (המנוח יוצג בבית משפט השלום על ידי עו"ד אליהו גבאי).

2. בעל הזכויות בדירה (זכויות הרשומות בספרי החברה המשכנת ובמינהל מקרקעי ישראל) הוא המנוח. טענתו המרכזית של המערער היא, שהמנוח העביר את הזכויות בדירה לידיו, ללא תמורה, כמתנה. יצוין, כי המערער מתגורר בדירה אחרת בבניין שבו מצויה הדירה. המערער נהג בדירה מנהג בעלים, השכירה וגבה את דמי השכירות. בשלב מסוים הוגשה לבית משפט השלום התובענה האמורה, בטענה, כי למערער לא נמסרו מעולם זכויות הבעלות בדירה. יצוין, כי בשנת 1990 מסר המנוח את מפתחות הדירה לרב ישראל קופולוביץ, המתגורר בסמוך, וזה האחרון עשה בדירה שימוש לצרכיו. בשלב מסוים, על פי עדותו של קופולוביץ, ביקש המנוח כי מפתחות הדירה יימסרו למערער, וכך היה.

על פי האמור בכתב התביעה, המנוח היה כבן 91 שנה במועד הגשת התביעה, ובשנת 2006 מונה לו אפוטרופוס, כאמור לעיל. משהוברר לאפוטרופוס כי המנוח הוא בעל זכויות בדירה, הוגשה התובענה לבית משפט השלום.

המערער הגיש תביעה שכנגד ועתר לכך שיוצהר שהוא הבעלים ובעל הזכויות הבלעדי בדירה, וכי יש לרשום את הזכויות בדירה על שמו. כאמור, טענת המערער היא שהדירה ניתנה לו במתנה על ידי המנוח, בין היתר כאות תודה על הסיוע שקיבל המנוח מסבו של המערער בתקופת מלחמת העולם השנייה או סמוך לאחריה.

3. לאחר הגשת התובענות האמורות הוסכם כי הדירה תימכר, ובהתאם להכרעת בית המשפט במחלוקות שבין הצדדים, יוחלט מי מהם יזכה בכספי המכירה. בסופו של דבר נמכרה הדירה תמורת סך של 261,000 דולר, וכספי התמורה הופקדו בחשבון נאמנות שנפתח בהוראת בית משפט השלום על ידי באי כוח שני הצדדים.

לצורך הכרעה בשאלה מי זכאי לקבל את כספי התמורה, נדרש בית המשפט להכריע בשאלה האם הדירה אכן ניתנה במתנה למערער, כטענתו. בפסק הדין החלקי נשוא הערעור דנן הוכרעה שאלה זו ונפסק, שלא הוכח שהדירה ניתנה למערער במתנה, כך שדין התביעה שכנגד להידחות. לנוכח תוצאה זו נקבע, כי המנוח זכאי לקבל את כספי התמורה המצויים בחשבון הנאמנות, וזאת כנגד הצגת מסמכים מסוימים להוכחת מינויו של ריימאן כאפוטרופוס. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המשך הדיון בתביעה העיקרית יתקיים לאחר המצאת אותם מסמכים. כמו כן חויב המערער לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 35,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

4. בערעור מעלה המערער מספר טענות, שעיקרן העדר סמכות עניינית לדון בשאלת הבעלות בדירה, כשרותו המשפטית של המנוח ויכולתו למסור עדות, הליך מינויו של ריימאן כאפוטרופוס וטענות בסוגית מתן המתנה.

5. לעניין הסמכות העניינית טוען המערער, כי מאחר שפסק הדין החלקי עוסק בשאלה אחת בלבד, היא שאלת הבעלות בדירה, לא הייתה לבית משפט השלום סמכות עניינית לדון בשאלה זו.

דין טענה זו להידחות. ראשית, מדובר בתביעה שכנגד (אותה הגיש המערער עצמו) וכיוון שנושאה של תובענה זו ונושאה של התובענה העיקרית הוא אחד, והן נובעות מאותן נסיבות, הרי שקמה לבית משפט השלום הסמכות העניינית לדון בתביעה שכנגד גם אם עניינה הוא אך ורק בהצהרה על זכויות בעלות במקרקעין (סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984). סמכותו העניינית של בית משפט קמא לדון בתובענה העיקרית אינה נתונה כלל במחלוקת, בהתחשב בסעדים שנכללו בה. שנית, אין מדובר בזכויות במקרקעין, שכן הזכויות אינן רשומות בספרי המקרקעין, כך שהסמכות להצהיר על הבעלות בהן נקבעת על פי שווי הנושא, באופן שגם אם היה מדובר בתובענה עצמאית (במובחן מתביעה שכנגד) הסמכות לדון בה היתה מסורה לבית משפט השלום. שלישית, בפועל המחלוקת הפכה להיות למחלוקת כספית, לאחר שהצדדים הסכימו על מכירת הדירה, והסעד, הלכה למעשה, הפך להיות סעד כספי המצוי בסמכות בית משפט השלום.

6. טענה נוספת שטען המערער, אף היא בעלת אופי "דיוני", נוגעת לכך שבית משפט השלום בחר שלא להכריע בכל המחלוקות, וראה לנכון לפסוק אך בתובענה שכנגד בגדר פסק דין חלקי, על אף שהדיון לא פוצל והצדדים הביאו ראיות וטענו בהתייחס לכל המחלוקות. על פי טענה זו, ההליך בבית משפט השלום הסתיים ואין מקום להשלמתו.

גם דין טענה זו להידחות. נראה, כי בית משפט השלום סבר כי יהיה נכון להחליט תחילה בשאלה העיקרית שהייתה נתונה במחלוקת, ולו לשם שחרור כספי תמורת מכירת הדירה ומסירתם לזכאי לקבלם (בהתחשב גם בגילו המופלג של המנוח), ורק לאחר הכרעה זו, ובכפוף לקיום מספר תנאים (שעיקרם הוכחת סמכויות ריימאן כאפוטרופוס), לפנות להכריע ביתר הסוגיות הכספיות.

יהא הדבר אשר יהא, המחלוקות האחרות, ובראשן התביעה לדמי שכירות, כלל לא הוכרעו על ידי בית משפט קמא. בין אם היה מקום להכריע בהן במסגרת פסק הדין ובין אם ניתן היה לדחות את ההכרעה לשלב אחר, אין לומר שההליך בבית משפט השלום הסתיים ואין מקום להכריז על כך במסגרת ערעור זה.

7. חלק ניכר מטענותיו של המערער התייחסו לזכותו וסמכותו של ריימאן כאפוטרופוס לנהל את ההליך, ובגדר כך המערער אף תקף את הליך מינויו כאפוטרופוס ואת הוכחת המינוי. אלא שטענות אלה אינן אקטואליות עוד לנוכח פטירתו המצערת של המנוח. עתה ניצבים אל מול המערער יורשי המנוח, במובחן מאפוטרופסו, והם חוזרים על הטענות שנטענו בבית משפט קמא. בפי המערער אין טענה לעניין זכותם של המשיבים הנוכחיים לטעון טענות אלה, כך שסוגית מעמדו של ריימאן וסמכויותיו אינה דרושה עוד.

8. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי אין לקבל את טענת המערער בדבר מתן הדירה במתנה, ועשה כן על יסוד מספר נימוקים. בית המשפט קבע לעניין זה, כי בהעדר מסמך בכתב לא ניתן להוכיח את דבר המתנה. עוד נפסק, כי לא הוכח גילוי דעת של המנוח בדבר כוונתו להעניק מתנה למערער. המערער היפנה, בין היתר, למכתב עליו חתם קופולוביץ ביום 10.7.03 (שנוסח על ידי המערער), אך בית המשפט קבע כי המכתב האמור מלמד על מסירת הדירה למערער לשם ניהולה בלבד ולא על מתן הזכויות בה במתנה למערער (בין היתר נאמר במכתב כי המנוח "ביקש ממר גולדשמיט [המערער] לקחת עליו מינהל דירה זו ולסדר ולדאוג לכל הדרוש", זאת לאחר שמפתחות הדירה נמסרו למערער). בית המשפט ציין, כי מעדותו של קופולוביץ עולה שהמנוח נהג לנהל רישום של הנהנים מנכסיו, ובית המשפט ראה בכך חיזוק לטענות המשיבים, מאחר שלא הוצג רישום כאמור לגבי המערער. בית המשפט התייחס גם לעדותו של העד מאיר לוסטיג, שהעיד מטעם המערער. מר לוסטיג הצהיר, כי פגש במנוח בארצות הברית וניהל עמו שיחה, בה התגלה המנוח כאדם שאין קושי לתקשר איתו. לדברי העד, לא נאמר לו דבר על מינוי אפוטרופוס, על אף שריימאן עצמו נכח בשיחה, וכי המנוח דיבר בשבחו של המערער וסיפר על כך כי סבו סייע לו רבות לאחר מלחמת העולם השנייה, וכי הוא נתן את הדירה במתנה למערער. אלא שבית משפט קמא לא ראה לייחס משקל לעדותו של לוסטיג, ולא נתן בה אמון, משקבע כי העדות הייתה מגמתית, כללית ולא ממוקדת.

בית המשפט הסתמך גם על כך כי המנוח נותר רשום כבעל הזכויות בדירה, הן אצל החברה המשכנת והן במינהל מקרקעי ישראל, ואף בחוזי השכירות שחתם המערער עם שוכרי הדירה הוא לא ציין את שמו-שלו כבעל הדירה אלא רק כ"משכיר". המנוח אף המשיך לקבל דברי דואר לדירה ושילם את החשבונות. עסקת המתנה הנטענת אף לא דווחה ע"י המערער לרשויות המס. בית המשפט ציין, כי לא הוכחה קרבה מספקת בין המערער לבין המנוח, שיש בה כדי להסביר את מתן המתנה, ועמד על קיום סתירה לגבי מועד מתן המתנה (המערער העיד שהדירה ניתנה לו במתנה בשנת 1999 בעת ביקורו האחרון של המנוח בארץ, אלא שהוכח שהמנוח עזב את הארץ כבר בשנת 1997, כמפורט בתעודת עובד ציבור ובעדות הגברת קדוש שחתמה על תעודה זו).

9. טענתו המרכזית של המערער היא, ששגה בית המשפט בהגיעו למסקנה האמורה, בראש ובראשונה מאחר שמטעם המשיבים (או, ליתר דיוק, מטעם המנוח) כלל לא הובאו ראיות, בעוד שלעדויות מטעם המערער יש ליתן משקל. המערער טוען, כי לא הייתה כל מניעה להעיד את המנוח וכי מסקנת בית המשפט לפיה הוא סובל מדמנציה, לא הייתה מבוססת על ראיות קבילות או בעלות משקל. נהפוך הוא, כך נטען, על פי עדותו של לוסטיג מדובר היה באדם שהיה ניתן לשוחח עמו. המערער מדגיש, כי אף אם המנוח סבל מדמנציה בדרגה כלשהי (כפי שלכאורה עולה מהתעודות הרפואיות שניתנו בארה"ב, שהמערער טוען כי הן חסרות משקל), כלל לא ברור מהי דרגת הדמנציה בה היה מדובר, והאם אכן היא הגיעה לכדי כך שהמנוח לא היה מסוגל למסור את גרסתו בשאלת המתנה. המערער אף מלין על כך שבית משפט קמא לא ראה ליתן משקל לעדויותיהם של העדים מטעמו, מבלי שנימק מדוע עשה כן.

10. לאחר ששקלנו טענות אלה של המערער, לרקע מכלול הראיות והמסקנות שבית משפט קמא הסיק מהן, באנו לכלל מסקנה כי אין בהן כדי להביא לשינוי בתוצאה אליה הגיע בית משפט השלום. גם אם נניח, לצורך הדיון, כי יש לזקוף לחובת המשיבים את העובדה שנמנעו מהעדת המערער או מהבאת ראיות אחרות שהיו יכולים להביא, לא יהיה בכך כדי לשנות מתוצאת הפסק. אין מקום להתערב בהערכת הראיות שנעשתה על ידי בית משפט קמא. בית המשפט הבהיר מדוע אין הוא מוכן ליתן אמון בעדותו של לוסטיג (עמ' 23-24 לפסק הדין), כמו גם בעדותו של המערער, ואין מקום לשלול את מסקנותיו אלה. אין גם מקום להתערב ביתר הנימוקים שעל יסודם נדחתה התביעה שכנגד. אכן, אותו מכתב בחתימת קופולוביץ לא רק שאינו יכול לסייע למערער אלא שהוא אף מוליך למסקנה לפיה אין מדובר במתנה. כפי שצויין בפסק הדין, בהסתמך על ההלכה הפסוקה, נוכח טיבה החד צדדי של המתנה, יש להצביע על ביטויים חיצוניים ברורים וחד משמעיים שיתמכו בטענת מתן המתנה ויוכיחו את כוונתו של מעניק המתנה. במקרה דנן לא עלה בידי המערער להציג ראיות שבכוחן להצביע על קיומם של ביטויים חיצוניים כאמור. נהפוך הוא – כאשר המערער עצמו מנסח מכתב, עליו הוא מחתים את קופולוביץ, לא נאמר בו במפורש כי הדירה ניתנה לו במתנה. המערער לא עושה דבר לרשום את זכויותיו בדירה ולא מדווח לגופים רשמיים על מתן המתנה.

גם אם נביא בחשבון כי המנוח לא היה אדם "רגיל", כפי שטען בא כוח המערער, והיה מוכן, למשל, שאחרים יעשו שימוש ברכושו אף ללא תמורה, אין הדבר מספיק על מנת שייקבע שהדירה ניתנה במתנה למערער.

המסקנה האמורה נותרת בעינה גם אם מדובר בעסקת מתנה שאינה צריכה מסמך בכתב. למעשה מסכת הראיות מטעם המערער, לעניין עצם מתן המתנה, אינה בעלת משקל מספיק כדי להגיע למסקנה המבוקשת על ידו, עד שאין באי העדת המערער, כשלעצמה, כדי להטות את הכף. אין די בקטעי דברים שלכאורה שמע עד זה או אחר מפי המנוח, כאשר למולם עומדים נתונים סותרים (כגון המכתב עליו חתם קופולוביץ), וכאשר ביסוד הדברים עומד הצורך להוכיח הקנייתו של נכס יקר ערך במתנה לאדם שבינו לבין המנוח לא היו יחסים הדוקים או קרבת משפחה שיש בהם כדי לחזק את האפשרות הנטענת.

מעבר לכך, אם נלך לשיטת המערער, לפיה ריימאן ובא-כוחו הם אלו שמנעו את העדת המנוח, כשיש אפשרות שהמנוח עצמו כלל לא היה מודע להליך, כי אז לא ניתן לזקוף את אי שמיעת עדותו של המנוח לחובתו-שלו, כפי שמבקש המערער שייעשה.

11. העיקר הוא, שלא ראינו לשנות ממסקנת בית משפט השלום, שעל-פיה אין בראיות שהוגשו כדי לבסס טענה של מתן מתנה. מסקנה זו עומדת בתקפה גם אם היינו מקבלים את הטענה שלא ניתן הסבר בעל משקל לאי העדתו של המנוח.

קל וחומר שכך הוא, אם יינתן משקל להסבר שניתן לאי העדת המנוח, בהתחשב בכך שבית משפט אמריקני מוסמך ראה לנכון למנות לו אפוטרופוס בהסתמך על תעודות רפואיות שנערכו לשם הצגתן בבית משפט, ובהתחשב בגילו המופלג (הסבר שגם התקבל על דעתו של בית משפט זה, מפי כב' הנשיאה מ' ארד, בהחלטתה מיום 14.6.07 בבר"ע 3166/07).

בית המשפט היה רשאי להכיר בצו האפוטרופסות שהוצא בארה"ב הכרה אינצידנטאלית לפי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958. לעניין זה ראו האמור בסעיף 6 לפסק הדין בע"א 1227/97 סלעית האדומים מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ נ' אברהים פ"ד נג(3) 247, 251 (1999), שם התייחסו הדברים להכרה בצו ירושה שניתן בבית משפט של ישות משפטית אחרת (בעקבות פסק הדין בע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם פ"ד מט(1) 561). הדרך של הכרה אינצידנטאלית בצו האפוטרופסות אומצה גם בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה, שדן בעניינו של המנוח דנן, בתמ"ש (י-ם) 21140/06 ר' א' נ' האפוטרופוס הכללי, פסק דין מיום 8.2.08. אין בפי המערער טענות של ממש כנגד ההכרה בצו זה, שעל פי חוק אכיפת פסקי חוץ, התנאי להכרה "אגבית" בו הוא "שמן הדין והצדק לעשות כן" (סעיף 11(ב)).

נמצא, שניתן הסבר ראוי ומשכנע לאי העדת המנוח, בהתחשב בכך שמונה לו אפוטרופוס ובהתחשב בגילו המופלג, כך שלא ניתן לזקוף עניין זה לחובת המשיבים.

12. על יסוד כל האמור לעיל מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות.

13. בשולי הדיון בערעור עלתה מחלוקת בשאלה האם ראוי להורות על שינוי בעלי זכויות החתימה בחשבון הנאמנות שעל פתיחתו הורה בית משפט השלום ושהופקדו בו הכספים שהתקבלו תמורת מכירת הדירה, לנוכח שינוי הייצוג של המשיבים. המחלוקת נובעת מעמדתו של עו"ד גבאי, אשר ייצג את ריימאן. הואיל וממילא הדיון בבית משפט קמא טרם הסתיים, אין זה ראוי שהעניין יתברר בגדר הערעור, מה גם שאינו דרוש לצורך הכרעה בו, וסוגיה זו תוכרע על ידי בית משפט קמא.

14. הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 20,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. העירבון שהפקיד המערער יועבר למשיבים, באמצעות בא-כוחם, על חשבון תשלום ההוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט בסיון תשס"ט (21 ביוני 2009), בהעדר הצדדים.

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט