ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כרמלי גדי נגד מועצה מקומית אבן :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 040670/05

א 040828/05

בפני:

כבוד השופטת דליה אביֿֿגיא

תאריך:

21/06/2009

בעניין:

40670/05

גדי כרמלי

ע"י ב"כ עו"ד

אלדד ואח'

התובע

נ ג ד

1 . מועצה מקומית אבן – יהודה

ע"י ב"כ עו"ד שמואלביץ ואח'

2 . מדינת ישראל משרד הפנים

ע"י ב"כ עו"ד

גב' דון יחיא יוסט

הנתבעים

בעניין:

40828/05

המועצה המקומית אבן יהודה

ע"י ב"כ עו"ד

שמואלביץ ואח'

התובעת

נ ג ד

גדי כרמלי

ע"י ב"כ עו"ד

אלדד ואח'

הנתבע

פסק דין

בפניי שתי תביעות שהדיון בהן אוחד:

א. 1. בתביעה בת.א. 40670/05 תובע מר גדי כרמלי (להלן: "כרמלי") תשלום כספי חלף 138 ימי חופשה שנצברו לזכותו בתום כהונתו כראש המועצה במועצה המקומית אבן יהודה.

החל מחודש דצמבר 1993 כיהן כרמלי כראש המועצה המקומית. כרמלי שימש כראש המועצה המקומית שתי קדנציות רצופות, מהלך 10 שנים.

ביום 17.11.03 פרש כרמלי מתפקידו כראש המועצה המקומית.

חוזר מנכ"ל משרד הפנים התשס"ב 2001, תנאי שכר ותנאים נלווים לראשי הרשויות המקומיות וסגניהם בשכר (להלן: "חוזר המנכ"ל") הינו חוזר המעגן בחובו זכויות השכר, הרכב, אחזקת הרכב, הוצאות אש"ל, השתתפות בהוצאות טלפון, השתתפות בשכר לימוד, חופשה שנתית, השתתפות במתנות, השתתפות בהוצאות לרכישת ביגוד, השתתפות ברכישת עיתונים, ובתנאים נלווים נוספים, המעודכן לחודש יולי 2001 ואשר הוצא על ידי משרד הפנים והמהווה בסיס וחובה להענקת הזכויות לראשי המועצות המקומיות ולסגניהם בשכר.

עיון בחוזר המנכ"ל, עמ' 23 פרק ט', חופשה שנתית סעיף 1.3, מעלה כלהלן:

"ניתן לצבור עד ל 14 ימי חופשה, לשנה מלאה שלא נוצלו מסיבות שונות, מדי שנה בשנה עד ליום הפרישה. תקרת ימי הצבירה במהלך הקדנציה או הקדנציות הקודמות מוגבלת וחישובה ייעשה לפי 14 יום כפול מספר שנות הכהונה בפועל ובלבד שלא יעלו על 70 ימים. אין זכות גרירה מעבר ל 14 יום משנה לשנה, הן לצורך חופשה שנתית, או לצורך צבירה..."

סעיף 1.10 לחוזר המנכ"ל מוסיף וקובע כלהלן:

"נבחרים שצברו מעל 70 ימי חופשה עבור כהונתם בקדנציות הקודמת יהיו רשאים באופן חד פעמי לפדות ימי חופשה מעל האמור עד תום כהונתם בקדנציה הנוכחית, זאת על מנת לא לגרום לעומס תקציבי בתום הקדנציה...".

מן האמור לעיל עולה, כי ראשי מועצה מקומית זכאים לפדיון מקסימאלי של 140 ימי חופשה, זאת בתנאי שאכן צברו במהלך כהונתם ימי חופשה אלה, בפועל.

עוד טרם סיום כהונתו כראש המועצה המקומית, ועוד הרבה קודם לכן פנה כרמלי אל מר אמונה אברהם, הממונה על הגימלאים, עובדים ונבחרים במשרד הפנים, ביום 31.1.2002 במכתב במסגרתו ביקש לקבל פרטים מסוימים, ובין היתר, ביקש לקבל הבהרה ביחס לפדיון ימי חופשה שנצברו במהלך קדנציה קודמת, כעולה מהוראת סעיף 1.10 לחוזר המנכ"ל.

ביום 17.2.2002 השיב מר אמונה אברהם למכתבו של כרמלי. במסגרת מכתב תשובתו ציין מר אמונה אברהם כלהלן:

"פדיון ימי חופשה יש באפשרותך לבקש פדיון ימי חופשה עבור תקופת כהונתך בקדנציה הקודמת".

ביום 18.11.03 קיבל כרמלי לידיו אישור מאת הגב' לאה עמוסי המשמשת כחשבת השכר במועצה המקומית, בדבר ימי החופשה שנצברו לזכותו והנוקב ב 139 ימי חופשה שנצברו במהלך שנות כהונתו של כרמלי כראש המועצה המקומית הן בקדנציה הנוכחית והן בקדנציה הקודמת.

בסמוך למועד פרישתו ועוד קודם למועד הנ"ל, ביקש כרמלי לפדות ימי החופשה שנצברו לזכותו.

בין כרמלי לבין גזבר המועצה המקומית סוכם, כי כרמלי ימתין עם קבלת פדיון ימי החופשה שנצברו לזכותו, ואלה ישולמו לו ביום 1.1.2004 במקום במשכורת חודש נובמבר 2003.

ביום 21.12.03, עת שוחח כרמלי עם גזבר המועצה המקומית, נדהם הוא לגלות, כי גזבר המועצה המקומית ממתין לקבלת אישור ממשרד הפנים לתשלום פדיון ימי החופשה להם הוא זכאי, וכי עם קבלת אישור זה ישולם לידיו תשלום זה.

דקות ספר לאחר שיחת הטלפון שהתקיימה בינו לבין גזבר המועצה המקומית, כאמור לעיל, פנה עו"ד יעקב נחמיה, חבר המועצה המקומית, במכתב למר ישראל שפיצר ממשרד הפנים במסגרתו דרש ממר שפיצר להימנע מאישור תשלום פדיון ימי החופשה בהם עסקינן.

ביום 25.12.03 פנה כרמלי אל ראש המועצה המקומית הנכנס, במכתב דרישה לקבלת פדיון ימי החופשה במסגרתו פירט מקור החובה לתשלום פדיון ימי החופשה שנצברו לזכותו.

ביום 4.2.04 פנה ב"כ כרמלי אל המועצה המקומית ואל משרד הפנים בדרישה לפדיון ימי החופשה שנצברו לזכות כרמלי, לאלתר.

מענה לפנייה זו לא התקבל מעולם במשרד ב"כ כרמלי.

כרמלי טוען כי בהתאם להוראות חוזר המנכ"ל, חובה על המועצה המקומית לשלם לכרמלי תשלום חלף ימי החופשה שנצברו לזכותו, ממילא, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי כרמלי זכאי לכל הפחות לפדיון ימי החופשה שנצברו לזכותו במהלך הקדנציה הנוכחית (70 ימים), שכן גם תשלום חלף ימי החופשה שנצברו לזכותו במהלך הקדנציה הנוכחית לא שולם לכרמלי כלל וכלל.

זאת ועוד טוען כרמלי, כי תשלום חלף ימי החופשה אמור להתבצע אף ללא כל דרישה מצידו.

כך או כך, גם אישור נוסף מאת משרד הפנים לתשלום פדיון ימי החופשה שנצברו לזכות כרמלי, כעולה מפניית המועצה המקומית למשרד הפנים, אינו נדרש, שכן הוראות חוזר המנכ"ל ברורות ומפורשות הן, ממילא מכתב מר אמונה, מלמד על הנפקת האישור המבוקש.

מכאן שהמועצה המקומית חייבת לשלם לכרמלי פדיון ימי החופשה שנצברו לזכותו במהלך שנות כהונתו וכל טענה ו / או ניסיון להאחז בסיבה כזאת או אחרת בגינה מסרבת המועצה המקומית לשלם לתובע פדיון ימי החופשה, דינה להדחות על הסף מפאת האמור לעיל.

בנוסף, במסגרת הצעת התקציב לשנת הכספים 2004, ובדברי ההסבר להצעת התקציב הנ"ל, צויין מפורשות, כי המועצה המקומית הפרישה סך של 154,000 ₪ בגין פדיון ימי החופשה להם זכאי כרמלי.

בהתאם למשכורתו של כרמלי אשר הסתכמה בסך 28,839 ₪ לחודש, זכאי כרמלי לסך 1,109 ₪ עבור כל יום חופשה (סכום המשכורת בחלוקה ל- 26 ימי עבודה בחודש) ובסה"כ לסך של 153,042 ₪ חלף 138 ימי החופשה שנצברו לזכותו כמפורט לעיל.

הסכום הנ"ל נושא פיצויי הלנה ו / או הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.03 ועד לתשלום בפועל, לפי העניין.

2. נתבעת 1, המועצה המקומית אבן יהודה (להלן: "המועצה המקומית") טוענת בכתב הגנתה כי עיכבה ומעכבת את תשלום פדיונם של ימי החופשה, אשר שיעורם נאמד בסך של כ 153,000 ₪ וזאת מאחר וכרמלי חב למועצה המקומית חוב בסך 329,000 ₪, שקיומו אינו יכול להיות שנוי במחלוקת בין הצדדים. שיעור ימי החופשה מקוזז מסך חובו של כרמלי למועצה המקומית, העולה, כאמור על שווי ימי החופשה.

כפי שעולה מן ההתכתבויות שצירף כרמלי עצמו לכתב התביעה, קיימת מחלוקת בין כרמלי למועצה המקומית באשר למספר ימי החופשה אותם צבר במהלך כהונתו, יחד עם זאת, בהעדר ראיות בשלב זה לטענות המועצה המקומית, תסתפק המועצה המקומית בשלב זה בהעלאת טענת קיזוז העומדת בכל מקרה לזכות המועצה המקומית כדלקמן:

בשנת 1998 הוגשה כנגד ראש המועצה המקומית דאז, כרמלי, בקשה למתן צו מניעה זמני, שמטרתו היתה למנוע חריגות מתקציבה של המועצה המקומית לאירועי יום הזיכרון ולחללי מערכות ישראל וליום העצמאות (תיק ה.פ. 449/98 (נתניה)).

ביום 27.4.01998 הגיעו הצדדים לכדי הסכמה, שנרשמה בפרוטוקול הדיון, כדלקמן:

"יוסר צו המניעה, והיה ויתברר לאחר החגיגות שהוצאו סכומים שלא כחוק, או שלא על פי צו המועצות המקומיות או החלטות המועצה החוקיות שניתנו עד היום, ישלם ראש המועצה מכיסו את ההפרש. ההחלטה אם הוצאו כחוק או לא כחוק, תינתן על ידי בית המשפט...".

הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטת בית משפט (להלן: "החלטת בית המשפט השלום").

ביום 21.12.2000 קבע בית המשפט המחוזי, במסגרת ה"פ 151/98 כי המועצה המקומית חרגה מן התקציב שאושר (על אף ההתחיבות האישית של כרמלי בהליך ה"פ 449/98) וכי גובה החריגה עומד על 329,000 ₪.

בהתאם להחלטת בית משפט השלום ופסק דינו של בית המשפט המחוזי, עולה כי כרמלי חב למועצה המקומית סך של 329,000 ₪. חוב זה, בהתאם להחלטת בית משפט השלום, על כרמלי לשלם מכיסו האישי, כפי שהתחייב בהתחייבות שניתן לה תוקף של החלטת בית משפט.

המועצה המקומית תטען כי בהתאם לסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973, עומדת לה זכותה לקיזוז חובו של כרמלי כנגד חובה שלה (ככל שקיים חוב) לתשלום פדיון ימי החופשה.

ודוק כפי שציינה המועצה המקומית, היא אינה מודה בעצם קיומו של חוב בגין פדיון ימי חופשה, וודאי שאין היא מודה כי כרמלי זכאי לפדיון מלוא המכסה האפשרית על פי דין (140 ימים), שכן קיימות למועצה המקומית טענות כלפי כרמלי לפיהן לא צבר בפועל את ימי החופשה אותם הוא מצהיר כי צבר.

ואולם, מאחר וממילא כרמלי חייב למועצה המקומית סכום העולה בהרבה על הסכום הנתבע על ידו בתביעה זו, מודיעה המועצה המקומית, כי היא מקזזת את סכום התביעה כנגד חובו של כרמלי כלפיה, והיא שומרת לעצמה את הזכות לתבוע בעתיד את השבת סכום פדיון ימי החופשה המשולם בזאת באמצעות הקיזוז.

החיובים ההדדיים, שניהם בסכומים קצובים, המועצה אינה חולקת על כך ש 140 ימי חופשה, שווים כפי שמציין כרמלי בכתב התביעה. את חיובו הנגדי של כרמלי, קצב בית המשפט המחוזי בפסק דין חלוט, שלא הוגש עליו ערעור. לפיכך, לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בחוב קצוב.

כמו כן, פדיון ימי החופשה הנתבעים על ידי כרמלי אינם נושאים פיצויי הלנה, כמפורט להלן:

ראשית, כרמלי אינו "עובד" כי אם נבחר ציבור, ותביעתו אף אינה מושתת על הוראות חוק חופשה שנתית.

שנית, וזה העיקר, אף אם היה כרמלי בבחינת "עובד", גם אז, פדיון ימי חופשה, בהתאם לחוק הגנת השכר ולפסיקת בתי הדין לעבודה, אינו נושא פיצויי הלנה.

3. נתבעת 2 היא מדינת ישראל משרד הפנים (להלן: "משרד הפנים") טוענת כי כרמלי שימש כנבחר ציבור ושכרו, לרבות התנאים הנלווים לו, נקבעים בחוזר מנכ"ל משרד הפנים.

חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו) תשל"ז 1977 קובע בסעיף 2 כי:

"לראש רשות ולשאריו ישולמו, מקופת הרשות המקומית, גמלאות ותשלומים אחרים נוספים כפי שייקבע בהחלטות הכנסת...".

סעיף 35 ב' לפקודת המועצות המקומיות קובע:

"ראש מועצה מקומית... רשאים לקבל שכר ותנאי שירות מקופת המועצה בכפוף לאישור השר ובהתאם לתנאים ולשיעורים שקבע".

כך גם בסעיף 15 (א) לצו המועצות המקומיות התשי"ה 1950.

כרמלי אינו עובד מדינה ואין בינו לבין המדינה יחס שיש בו זיקה כלשהי לתחום יחסי העבודה.

כרמלי אינו בגדר עובד של המועצה המקומית ולא מתקיימים יחסי עובד מעביד ביניהם בהקשר לתפקידו של כרמלי כראש מועצה.

אין כל מערכת חוזית בין המועצה המקומית לכרמלי, המבססת מערכת יחסי עובד מעביד.

משרד הפנים טוען כי תשלום פדיון ימי חופשה נעשה מקופת הרשות המקומית ולא על ידי משרד הפנים.

הרשות המקומית מחוייבת לשלם פדיון ימי חופשה ומחלה, למעט למקרים בהם מוכיחה הרשות המקומית כי הרישומים אינם משקפים את האמת, או כי הרשות המקומית זכאית לקיזוז הסכומים הללו כנגד סכומים אחרים המגיעים לרשות מכרמלי.

ב. 1. בתביעה בת.א. 40828/05 תובעת המועצה המקומית את כרמלי בגין שני חיובים כספיים בשיעור קצוב של 552,297 ₪ (ליום 15.3.05) כדלקמן:

החיוב הראשון מקורו בהתחייבות אישי שנטל על עצמו כרמלי בהסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטת בית משפט ואשר שיעורו של החיוב נקצב בהחלטה שיפוטית חלוטה.

ההתחייבות האמורה מקורה בדיון שהתקיים ביום 27.4.1998 בפי כב' השופט רצ'בסקי בבית המשפט השלום בנתניה (היא החלטת בית משפט השלום), ולפיה התחייב כרמלי לשלם למועצה מכיסו, תשלומים החורגים מהחלטת המועצה למימון אירועי יום הזיכרון לשואה, אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל ואירוע יום העצמאות וכן עבור התחייבויות שנעשו בגין אירועים אלה תוך 60 יום מיום העצמאות של שנת 1998, היה וייקבע על ידי בית המשפט כי התשלומים הנ"ל הוצאו שלא כדין.

ביום 2.2.2000, לאחר מסכת התדיינויות ארוכה, הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב לבית המשפט השלום בנתניה, לבדוק האם היתה חריגה ממסגרת תקציב האירועים ואם היתה חריגה שכזאת, לקבוע את שיעורה.

ביום 21.12.2000 קבע בית המשפט השלום בנתניה, בפסק דין סופי וחלוט, כי אכן היתה חריגה וכי שיעורה עומד על סך 329,000 ₪ נכון למועד האירועים (1998), ובכך הפך סכום ההתחייבות לסכום קצוב, סופי ומוחלט.

על פסק דינו של בית המשפט השלום מיום 21.12.2000 לא הוגש ערעור.

לפיכך, לאחר שבית המשפט מילא את תפקידו בהסדר הדיוני בקובעו כי אכן היתה חריגה ואת גובהה, לא נותר לכרמלי אלא לקיים את התחייבותו ולהתכבד לשלם מכיסו, למועצה המקומית, את שווי החריגה כפי ערכו ביום הגשת התביעה, היינו סך של 517,193 ₪.

החיוב השני הינו חיוב אישי מכח חיקוק, שהוטל על כרמלי על ידי שר הפנים דאז, מר אברהם פורז, בעקבות החלטת הוועדה המייעצת לעניין חיוב אישי של נושא משרה ברשויות מקומיות.

במסגרת החלטתו חייב שר הפנים את כרמלי להחזיר למועצה המקומית סך של 39,050 ₪, נכון ליום הטלת החיוב.

סכום זה עומד נכון ליום הגשת התביעה על סך של 40,104 ₪.

מאחר וחוב זה לא נפרע עד היום, נתבע סכום זה מכח הסמכות שניתנה למועצה המקומית בסעיף 189 (ד) לצו המועצות המקומיות תשי"א 1950.

ב. בכתב הגנתו מכחיש כרמלי מכל וכל כי עליו לשלם למועצה המקומית את סכום החיוב הראשון.

מבלי לגרוע מכלליות ההכחשה האמורה טוען כרמלי, כי בהתנהלות המועצה המקומית כלפיו לאורך השנים, ויתרה היא על הסכום האמור, ומשכך אין היא יכולה לשוב ולדרוש אותו.

עוד טוען כרמלי כי עד להגשת התביעה דנא, המועצה המקומית מעולם לא תבעה ממנו את הסכום האמור.

המועצה המקומית לא נמנתה על המבקשים בת.פ 449/98 לעיל, לא נמנתה על המערערים בע"א 1900/99 לעיל, לא נמנתה על המבקשים בת.פ 151/98 כמו גם לא נמנתה על המבקשים בתיק ההוצאה לפועל ובע"א 3474/01 האמורים לעיל ובכך , הלכה למעשה, ויתרה לכרמלי על סכום התביעה.

באשר לחיוב השני, ביום 4.7.04 החליט שר הפנים להטיל על כרמלי חיוב אישי להחזיר למועצה המקומית סך של 39,050 ₪, בגין העסקת עובד במועצה שלא כדין.

ביום 22.12.04 הגיש כרמלי השגה לשר הפנים על ההחלטה האמורה. השגה זו היתה תלויה ועומדת נכון למועד הגשת כתב ההגנה.

מבלי לפגוע בכלל האמור לעיל ולשם הזהירות בלבד טוען כרמלי, כי עומדת לרשותו זכות קיזוז כנגד המועצה המקומית בגין חובתה לשלם לו דמי פדיון חופשה, אשר נצברו לזכותו בתום כהונתו כראש המועצה המקומית אבן יהודה ואשר עומדים על סך 153,042 ₪.

לפיכך, רשאי כרמלי לקזז את הסכום הנומינלי האמור, על סך 153,042 ₪, אל מול הסכומים הנומינליים הנתבעים על ידי המועצה המקומית בתביעתה והמוכחשים מכל וכל בידי כרמלי.

ג. בסיכום טענות הצדדים כפי שעולה מכתבי טענותיהם, שלושה עניינים עומדים במחלוקת:

1. פדיון ימי החופשה שנצברו לכרמלי האם הוא זכאי לפדיונם במלואם?

2. תביעת המועצה המקומית לתשלום חריגות התקציב בגין "חגיגות יום העצמאות" בשיעור שנקבע על ידי כב' השופט רצ'בסקי בבית משפט השלום בנתניה ביום 21.12.00, האם כרמלי פטור מתשלום סכום זה.

3. החיוב האישי שהוטל על כרמלי על פי החלטה של שר הפנים קיומו והטענה בדבר היות התביעה "מוקדמת".

ד. דיון:

1. באשר לתביעה לפדיון ימי החופשה:

אין מחלוקת כי המקור לזכותו של כרמלי לימי חופשה ולפדיון ימי חופשה מצוי בחוזר המנכ"ל שצורף כנספח א' לתצהיר כרמלי.

סעיף 1.10 לחוזר המנכ"ל הוא הרלוונטי לעניינו וקובע כי פדיון מכסת הימים הצבורה בגין הכהונה הראשונה תותר עד לתום הכהונה הנוכחית.

כרמלי טוען כי פנה בבקשה לפדיון הימים במועד, ומפנה לפניה בעניין מיום 31.1.02, למר אברהם אמונה, הממונה על תנאי שירות וגימלאות, באגף לכח אדם ושכר ברשויות המקומיות, אשר במשרד הפנים; לתשובתו של מר אמונה בעניין מיום 17.2.02 תוך הפניה לצורך לקבל אישור מדור השכר על מאזן ימי החופשה; ולקבלת אישור מדור השכר, ממנהלת החשבונות במועצה המקומית, אשר נשלח ביום 18.11.03 (יום לאחר מועד הפרישה של כרמלי).

מכאן אני מסיקה כי כרמלי פעל לפדות את ימי החופשה עבור כהונתו בקדנציה הראשונה עוד לפני תום הקדנציה השניה והאחרונה, על אף שאישור מדור השכר נשלח יום לאחר מועד הפרישה.

אומנם הייתי מצפה מראש מועצה אחראי, המודע לרציונל העומד מאחורי סעיף 1.10 לחוזר המנכ"ל, לפדות את ימי החופשה שנצברו בקדנציה הקודמת עד תום הקדנציה הנוכחית על מנת לא לגרום לעומס תקציבי בתום הקדנציה, ואולם, אינני מקבלת את עמדת המועצה המקומית לפיה כרמלי פנה בבקשה לפדיון מלוא הימים רק לאחר תום כהונתו השניה.

מצאתי כאמור כי פעולותיו של כרמלי לפדיון ימי החופשה בגין הקדנציה הראשונה, החלו בראשית שנת 2002, נמשכו לאורך שנת 2003 עד סמוך לפרישתו, והאישור (בהתאם לבקשתו המוקדמת יותר) נשלח על ידי מדור השכר במועצה המקומית רק ביום 18.11.03.

גם לא נסתרה טענתו של כרמלי לפיה התבקש לעכב את התשלום של פדיון החופשה על פי האישור מיום 18.11.03 לתחילת שנת הכספים הבאה, בינואר 2004 (לאור גרעונה הכספי של המועצה המקומית).

ויצויין כי טענה זו היתה ידועה למועצה המקומית והיא לא מצאה לנכון להזימה.

משהמועצה המקומית בחרה שלא לחלוק על עצם העובדה כי במועד תום כהונותיו של כרמלי עמדו לזכותו 138 ימי חופשה, ומשקבעתי כ פנייתו של כרמלי לפדות את ימי חופשה (גם בגין הקדנציה הראשונה) נעשתה במועד (לפני תום הקדנציה השניה), הרי שהגעתי למסקנה כי כרמלי זכאי לפדיון 138 ימי חופשה, במלואם.

2. באשר לזכות המועצה המקומית לתשלום חריגות התקציב בגין "חגיגות יום העצמאות" בשיעור שנקבע בפסק דין מיום 21.12.00 בבית משפט השלום בנתניה:

בית משפט מוסמך, בפסק דין חלוט, קבע כי גובה החריגה מן התקציב, שאושר ל"חגיגות יום העצמאות", עולה כדי 329,000 ₪ (קרן).

במסגרת ההליך המשפטי בבית משפט השלום בנתניה (במסגרתו פורש המונח "חגיגות יום העצמאות") ונקבע גובה החריגה מן התקציב שאושר, גם התחייב כרמלי, לשלם מכיסו, את סכום החריגה, לקופת המועצה המקומית.

מעבר לכך, שוכנעתי כי על סמך פסק הדין ההצהרתי לעניין שיעור החריגה מהתקציב לחגיגות יום העצמאות, קמה עילת התביעה לתובעת בענייננו, היא המועצה המקומית, לתבוע את הגורם המעוול, כרמלי, בהשבת סכום החריגה, כפי שנאמר גם בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, מפי כב' השופטת שטופמן:

"הזכות להשבת הכספים נתונה היא בידי הרשות המקומית ולא בידי הנבחרים עצמם...", במיוחד משלא פעל כרמלי על פי התחייבותו במסגרת ההליך בבית המשפט בנתניה ולא שילם למועצה המקומית, מכיסו, את סכום החריגה, עד לרגע זה.

משקבעתי כי למועצה המקומית עילת תביעה עצמאית, מכח פסק הדין ההצהרתי בביהמ"ש השלום בנתניה, שוב לא מצאתי להדרש לשאר הזכויות "שקנתה" המועצה המקומית אם בכלל.

גם אינני מקבלת את טענת כרמלי לפיה ויתרה המועצה המקומית על זכותה להשבת כספי החריגה מן הטעם כי לא נמנתה על המבקשים בה.פ 449/98, על המערערים בע"א 1900/99, על המבקשים בה.פ 151/98, או על המבקשים בתיק הוצל"פ 3474/01.

עובדה היא כי תביעת המועצה המקומית הוגשה במסגרת התקופה על פי חוק וטרם התיישנה, וכי חברי המועצה המקומית פעלו בהליכים לא מעטים על מנת להשיב למועצה המקומית את כספי החריגה מן התקציב, החל משנת 1998 ועד קבלת פסק הדין ההצהרתי בסוף שנת 2000, שהוא פסק הדין שלמעשה הכשיר את הקרקע בפני התביעה הנוכחית, ולאחר פרישתו של כרמלי מתפקידו כראש המועצה, בנובמבר 2003.

לפיכך, בהנתן פסק דין חלוט, של בית משפט השלום בנתניה, אשר קובע מפורשות ובאופן פוזיטיבי כי המונח "חגיגות יום העצמאות" כולל את כל האירועים הסמוכים וכי גובה החריגה מגיע לכדי 329,000 ₪ לאותו מועד, ובהנתן התחייבותו של כרמלי לתשלום סכום החריגה מכיסו (במסגרת הדיון בבית משפט השלום בנתניה, במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי בת"א בפני כב' השופט גורן, בפני ראש ההוצל"פ כתוארו אז, הרשם באומגרט, וגם בפרוטוקול הדיון בפניי, עמוד 14 שורה 15), שוכנעתי כי המועצה המקומית עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את חיובו של כרמלי בתשלום, בגין רכיב זה.

3. חיוב אישי בסך 39,050 ₪ (קרן) שהוטל על כרמלי בתפקידו כראש המועצה המקומית, על פי החלטת של שר הפנים:

סכום זה נתבע על ידי המועצה המקומית מכח הסמכות שניתנה לה בסעיף 189 (ד) לצו המועצות המקומיות תשי"א 1950.

מצאתי כי בניגוד לטענת כרמלי בהגנתו, התביעה של רכיב זה לא היתה מוקדמת, שכן החלטת החיוב הפכה סופית עובר להגשת התביעה (משכרמלי לא פנה בתוך 30 יום מקבלת ההודעה על מנת לבטל או להפחית את החיוב שהוטל עליו).

בכל מקרה, החלטה סופית בהשגה שהוגשה על ידי כרמלי (באיחור) ניתנה ביום 23.1.07, ומחייבת אותו בתשלום מלוא החיוב האישי כמפורט לעיל.

משלא ערער כרמלי על ההחלטה הסופית, הינו מחוייב בתשלום סכום החיוב האישי מיום 4.7.04, בסך 39,050 ₪.

4. כיוון שמדובר בחיובים קצובים ונומינליים ליום הגשת התובענות, של שני הצדדים לתובענות, הרי שיש להוסיף לסכומי הקרן, הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד היום, כן יש לערוך קיזוז בין החיובים ההדדיים, חיובי כרמלי למועצה המקומית (החיוב הראשון והחיוב השני) אל מול חיובי המועצה המקומית לכרמלי (בגין פדיון ימי החופשה).

בנוסף ישא כרמלי בהוצאות המשפט, בקיזוז האגרה ששילם בגין תביעתו, וכן בשכ"ט בא כח המועצה המקומית בסך 45,000 ₪, בתוספת מע"מ.

ב"כ המועצה המקומית יגיש פסיקתא, בצירוף פירוט כיצד הגיע לסכומים, תוך 7 ימים, עם עותק אשר יועבר ישירות לב"כ כרמלי.

ב"כ כרמלי יהיה רשאי להגיב לסכומים המפורטים בפסיקתא, תוך 7 ימים ממועד קבלת עותק הפסיקתא.

ת. פנימית נקבעת בהתאם ליום: 13.7.09.

5. תביעת כרמלי נגד משרד הפנים נדחית, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט סיוון, תשס"ט (21 ביוני 2009), בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין למשרדי ב"כ הצדדים, בדואר רשום.

דליה אבי-גיא, שופטת

קלדנית: ריקי כהן