ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חזיזה נגד וילדר :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

בשא203630/09

בתיק עיקרי: א 054189/06

בפני:

כב' הרשם שליו אבי

תאריך:

21/06/2009

בעניין:

עבד אלחי אגבאריה

ע"י ב"כ

עו"ד סעיד עאליה

המבקש

נ ג ד

בנק הפועלים בע"מ

ע"י ב"כ

עו"ד רן גולן

המשיב

החלטה

ההליכים :

1. בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה ביום 14/11/06 וזאת לאחר שהוצג אישור מסירה לידי אביו של המבקש בכפר מועאוויה וכתבי בי-דין הומצאו אף במשרד עוה"ד של המבקש בירושלים.

2. המבקש טען בבקשה כי לא קיבל את כתב התביעה ואת פסק הדין ונודע לו לראשונה על קיומו של החוב בהוצל"פ מאחיו במהלך חודש ינואר 2009. המבקש טען כי כתב התביעה הומצא למשפחתו בכפר מועאוויה ואינו מתגורר עם משפחתו משנת 2000 מפאת סכסוך.

בנוגע להגנה בפני התובענה, טען המבקש כי מסגרת האשראי שלו אצל המשיב עמדה על 5,000 ₪ בלבד כך שלא ברור כיצד אפשר המשיב לחשבון העו"ש להגיע ליתרת חובה של 57,000 ₪. המבקש הסתייג מחיובו בגין הלוואה שנטל שכן גרס כי ההלוואה נפרעה מחשבון העו"ש שיתרת החוב בו נתבעה ובנוסף נתבעה גם יתרת ההלוואה. על כן לשיטתו חויב באופן כפול. המבקש התכחש לריבית שעל פיה חושב סכום התביעה וטען כי הערבים לאחת ההלוואות פרעו בהסכם את יתרת ההלוואה והוא הופטר ממנה.

3. המשיב הגיש תגובה ובה טען כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר. המבקש השיב לתגובה ותמך תשובתו בתצהיר נוסף ומשהתקיים בפני דיון ניתנת החלטתי זו.

דיון :

4. ראשית בנוגע לטענת ב"כ המשיב כי הבקשה הוגשה באיחור. על פי תקנות 201 ו-214 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן : "התקנות") בקשה לביטול פסק דין יש להגיש בתוך 30 יום מיום שהומצא פסק הדין.

אכן, הכלל הוא שמניין הימים נמנה ממועד המצאת ההחלטה, אך הפסיקה הרחיבה את כלל ההמצאה בכלל הידיעה וקבעה כי במצבים מסוימים יהיה בעל דין מושתק לטעון כנגד המצאה אף אם לא הייתה כדין ונוצרת מניעות. במקרים אלה, יש למנות את מניין המועדים ממועד הידיעה (ראה לדוגמא: ע"א 3135/03 אובייקטיבי מחקרים עולמיים נ' קליניקה אריאל בע"מ, תק-על 2003(3) 581, 582 ו-רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פ"ד נט(2) 440).

5. המבקש טען בתצהירו כי נודע לו על ההליכים מאחיו רק במהלך חודש ינואר 2009 אז השתפרו יחסיו עם משפחתו והוא איתר את כתב התביעה בבית הוריו. לעומת זאת, בחקירתו (בעמ' 7, ש: 15) ומשאומת המבקש עם מכתב שנשלח ביום 26/8/08 ע"י בא-כחו (כמצורף כנספח י"ב לתגובת המשיב), במסגרתו ביקש לקבל את העתק כתב התביעה ואישור המסירה ובכותרתו מצוין מספר תיק ההוצל"פ, נאלץ המבקש להודות כי נודע לו על ההליכים מעורך דינו בחודש אוגוסט 2008.

6. בבקשה עתר המבקש להארכת מועד וטען כי הוא עושה זאת מטעמי זהירות, אולם לא הציג כל טעם ממשי המוכר כטעם מיוחד הנדרש בתקנה 528 לתקנות. במסגרת הדיון ניסה לטעון כי המתין לקבלת המסמכים מב"כ המשיב.

הוצגו בפני תשובות ב"כ המשיב למכתב הנ"ל כמצורף כנספח י"ג, י"ד לתגובה ומהם עולה כי ב"כ המבקש נדרש להציג ייפוי כוח על מנת לקבל המסמכים. משלא עשה כן לא נשלחו אליו המסמכים. טענת ב"כ המבקש כי המתין לקבלת המסמכים מב"כ המשיב אינה מקובלת עליי מאחר וגם אם לא היה מודע לדרישה להציג ייפוי כוח הרי משלא קיבל המסמכים היה עליו לפנות לתיק ביהמ"ש ולצלמם.

7. פרט למקור ידיעה זה אודות ההליכים, הפנה ב"כ המשיב לשיחות טלפוניות שניהל עם המבקש ביום 15/7/07 וביום 23/1/08 בניסיון לגבש הסדר והמבקש השיבו כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול פסק דין. שיחות אלו תועדו בזמן אמת בתרשומת שצורפה כנספח י' לתגובת המשיב. המבקש טען בחקירתו כי אינו זוכר שיחות אלו (ראה עמ' 4, ש: 21; עמ' 5, ש: 15; עמ' 6, ש: 17). ב"כ המשיב שתמך התגובה בתצהירו נדרש ע"י ב"כ המבקש להיחקר על תצהירו ולא מצאתי שנסתר דבר מהתצהיר.

התרשמתי ממהימנות גרסתו של ב"כ המשיב וזאת להבדיל מהתרשמותי השלילית מגרסת המבקש כפי שהוצגה בפני. המבקש הרבה לא לזכור פרטים בחקירתו שהייתה מבולבלת וסתר את עצמו לא אחת (ראה לדוג' : עמ' 4, ש: 21; עמ' 5, ש: 15; עמ' 6: ש: 13-15, 24; עמ' 8, ש: 11, 16, 18, 23). המבקש אישר את מספר הטלפון אליו התקשר ב"כ המשיב כמצוין בתרשומת (ראה עמ' 6, ש: 24) ועל כן שוכנעתי כי ב"כ המשיב שוחח עם המבקש עוד ביום 15/7/07 אודות פסק הדין כפי שתועד בתרשומת שהוגשה ושלא מצאתי כל טעם לפקפק בתכנה.

8. בנוסף, לא שוכנעתי מגרסת המבקש כי לא ידע על ההליכים גם מאחיו שנדרשו לפרוע את ערבותם לאחת ההלוואות. בתגובה שהגישו אחיו במסגרת הבקשה למיצוי הליכים בהוצל"פ (נספח יב' לתגובת המשיב) הם העלו טענות מפי המבקש כגון שהוא טוען שלא קיבל את כתב התביעה ונסיונותיו להסדיר החוב נדחו ע"י המשיב. אמירות אלו, שהמבקש לא התכחש להן בחקירתו מלמדות כי המבקש ידע על ההליכים לכל הפחות בחודש פברואר 2008 עת הוגשה התגובה או בחודש מרץ 2008 עת התקיים דיון עם אחיו של המבקש (בהתאם לפרוטוקול שצרף המבקש כנספח ב' לבקשה) ובמסגרתו גובשה עימם פשרה.

9. ודוק' המבקש הוא עורך דין ומחקירתו עולה כי הוא מודע לאופן התנהלות ההליכים בבית המשפט ומשהיה מודע לפסק הדין עוד משיחתו עם ב"כ המשיב ביום 15/7/07 ואף להליכים שננקטו כנגד אחיו למימוש הערבויות, הרי שהיה עליו להקדים ולהגיש בקשה לביטול פסק דין. מחקירת המבקש עולה כי הוא נקלע למצב כלכלי קשה (ראה עמ' 5 לפרוטוקול, ש: 2-3) ונראה כי פעל להתחמק מנושיו (ראה סעיף 7 לתצהיר שתמך בתשובת המבקש). משבחר בדרך זו, אין לו להלין אלא על עצמו.

בנסיבות אלו יש מקום לעשות שימוש ב"כלל הידיעה" הנ"ל ואני קובע כי המבקש אחר את המועד בהגשת הבקשה (שהוגשה רק ביום 1/2/09). מדובר באיחור בן למעלה משנה וחצי ועל כן דין בקשתו להידחות בהיעדר כל טעם ממשי המצדיק הארכת מועד.

10. גם אם הייתי מגיע למסקנה אחרת בנוגע להארכת המועד, ספק רב בעיני אם היה מקום לקבל את בקשתו לגופא. אבהיר. ניתן לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד בשתי עילות: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. מקום בו נתן בית המשפט פסק דין בהיעדר הגנה כשהתובענה לא הומצאה כדין לידי המבקש, קמה לו עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה ובית המשפט אינו שוקל אם ההחלטה שניתנה הינה נכונה, לגופו של עניין. לעומת זאת, מקום שבית המשפט מתבקש לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד, כשהמבקש זומן לדין ולא נפל פגם בהמצאה, דבר הביטול נתון לשיקול דעת בית המשפט. בבואו להפעיל את שיקול-דעתו, יבדוק בית המשפט האם יש בפי המבקש טעם להצדקת אי הגשת כתב ההגנה, והאם הביטול עשוי להצמיח לו תועלת, היינו האם יש בפי המבקש עילה הגנה בפני התובענה (ראה ע"א 5000/92 בן-ציון נ' גורני, פ"ד מח(1) 830, 835-836).

11. במקרה הנדון, קיבל ב"כ המשיב את גרסת המבקש כי לא התגורר במועד ההמצאה עם הוריו בכפר מועאוויה (עמ' 14, ש: 14). ב"כ המשיב הפנה להמצאה נוספת של כתב התביעה שבוצעה במשרד עוה"ד של המבקש בירושלים. המבקש לא התכחש לכך שמדובר במשרדו ואף לא לחותמתו המוטבעת על אישור המסירה. המבקש גרס בתצהיר שתמך בתשובתו כי החותמת הוטבעה ע"י פקידה ממשרדו של עו"ד זחאלקה הסמוך למשרדו (נטען שמדובר בשני חדרים סמוכים) שלא היתה מורשית לעשות זאת. המבקש טען שנעדר מעבודתו בתקופה ממושכת מאחר ונרדף ע"י נושיו וקיבל טיפול נפשי. לא שוכנעתי בטענה זו שלא נתמכה בכל אסמכתא אובייקטיבית (כגון אישור רפואי על הטיפול הנפשי), שנית, משהיתה לפקידה גישה לחותמת האישית של המבקש, חזקה עליו שהתיר לה לקבל מסמכים עבורו.

אף אם הייתי מגיע למסקנה אחרת בנוגע להרשאה, ניתן להכשיר מסירה זו אף כמסירה בהתאם לתקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, שהרי גם אם המבקש לא נכח באותה עת במשרד (שהינו מקום עסקו), הרי שהמסמכים הושארו במקום (לאחר שהתקבלו ע"י הפקידה שהטביעה החותמת). אין לי כל יסוד להניח שהמסמכים לא הגיעו לידי המבקש, שהרי זה משרד עוה"ד בו הוא מקבל את כל כתבי בי-דין הקשורים בעבודתו וכאמור, המבקש לא הציג כל אסמכתא ממשית לטענה כי נעדר מהמשרד לתקופה ממושכת ולא מצאתי להסתפק בעדותו בע"פ שלא היתה מהימנה עלי.

על כן, אני קובע כי בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה ואין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק.

12. משנדחתה הטענה לביטול בחובת הצדק מצאתי שאין מקום אף לביטול בשיקול דעת בית המשפט מאחר ולא שוכנעתי בנימוקי ההגנה של המבקש. טענות ההגנה של המבקש נסתרו אחת לאחת במהלך חקירתו. באשר להתכחשות לחוב עצמו הוצגו בפני שתי הלוואות שנטל המבקש, אחת הלוואה בסך של 40,000 ₪ עליה חתם בנספח ג' לכתב התביעה והשנייה הלוואה טלפונית בסך של 10,000 ₪ שבוצעה על פי הרשאה שעליה חתם כמצורף בנספח ד' לכתב התביעה. טענות המבקש כי הוא חויב באופן כפול גם בגין החוב בחשבון העו"ש וגם בגין ההלוואה נסתרו מבדיקת המסמכים שצורפו לכתב התביעה. מהמסמכים עולה כי משחשבונו חרג מהמסגרת, הועברו תשלומי ההלוואה הראשונה לפיגור ונתבע רק יתרת ההלוואה והפיגור. באשר להלוואה הטלפונית, התשלומים חויבו מהחשבון ועל כן נתבעה יתרת הלוואה והיתרה בחשבון העו"ש.

13. טענת המבקש כי הוא מתכחש לחוב בחשבון העו"ש נטענה בעלמא והמבקש לא ידע להתייחס לחיובים כתוצאה משימוש בכרטיסי אשראי וטען לפתע בדיון כי לא החזיק שני כרטיסי אשראי. המבקש לא ידע להבהיר איזה מבין שני הכרטיסים שחויבו החזיק בפועל ולא ידע להסביר מדוע לא נזכר עניין זה בבקשתו אלא רק במסגרת הדיון .

בנוסף המבקש לא ידע להשיב על השאלה כיצד לא הבחין בחיובים חודשיים המנוכים מחשבונו בגין כרטיסי אשראי שהוא טוען עתה שאינם ברשותו. מופרכות גרסת המבקש בעניין זה ניכרת על פניה ולא ניתן לקבוע כי מדובר בטענת הגנה אפשרית.

גם הסתייגותו של המבקש אודות חיובי הריבית בחשבון נטענה בעלמא והמשיב הגיש כרשומה מוסדית אסמכתא על חיוב הריבית המקובל אצל המשיב. המבקש לא הגיש כל תחשיב אודות חיוב הריבית שאמור לשיטתו היה להיות וגם טענות העלה ללא כל ביסוס.

למותר לציין כי המבקש חתום על מסמכי פתיחת החשבון כמצורף בנספח א' לכתב התביעה (ובהם נכללה ההוראה בסעיף 11.2 בדבר נכונות רישומי המשיב).

ולבסוף, המבקש טען כי ביקש מסמכים מהמשיב ולא נענה. לא הוצגה בפני כל אסמכתא לדרישה כאמור בכתב וחזקה על המבקש שהוא עורך דין (שאף יוצג במהלך ההליכים) שמשלא נענתה בקשה בעל פה היה עליו להעלותה על הכתב. למותר לציין כי ב"כ המשיב התכחש לכל בקשה כזו ולא מצאתי שהייתה כל מניעה מצד המבקש לקבל תדפיסים מחשבונו או מסמכים אחרים (שטיבם אף לא פורט) בכפוף לתשלום העמלה המקובלת.

14. בניגוד לשאר הטענות, טענת המבקש בנוגע לפרעון אחת ההלוואות באמצעות הערבים שגיבשו הסדר עם המשיב, אכן ראויה להתברר, אולם מאחר וממילא מדובר בפרעון ע"י הערבים במועד שלאחר מתן פסק הדין, עליה להתברר במסגרת טענת "פרעתי" המוגשת בתיק ההוצל"פ לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (ואין הכרח שקיימת מחלוקת בנושא בין הצדדים מאחר וב"כ המשיב הבהיר כי דיווח על הקטנת קרן בתיק).

בנסיבות האמורות לעיל, לא מצאתי שטענות המבקש מגלות הגנה אפשרית ונראה כי גם אם היה מבוטל פסק הדין, המבקש לא היה מקבל רשות להתגונן כנגד התובענה.

15. ולבסוף, ב"כ המבקש הפנה אותי בסיכומיו לזכות החוקתית בדבר פניה לערכאות. אכן זכות זו נלקחת בחשבון עת נבחנת בקשה לביטול פסק דין (ראה: רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, תק - על 2001(1) 1121 ורע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה, תק-על 2001(2) 217, 218), אולם במקביל לה נדרש בעל דין לנהוג בהליכים משפטיים בתום לב (ראה: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 463 ובש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון, תק-על 2005(2) 4580, 4583).

לא ניתן להתעלם מהרושם שנוצר כי המבקש לא בחל בשום טענה אפשרית אף שלא הייתה רלוונטית לעניינו. כך לדוגמא טען המבקש כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות מקומית ומשהופנה לתניית השיפוט המופיעה בהסכם ההלוואה עליו חתם, חזר בו מטענה זו (עמ' 2, ש': 10). המבקש העלה טענות מטענות שונות שקצרה היריעה מלהתייחס אליהן, לרבות היעדר דרישת החוב מטעם המשיב (על אף שצורף לכתב התביעה מכתב דרישה) ובמהלך חקירתו נאלץ להודות כי נעשו אליו מס' דרישות (עמ' 4, ש: 23). התנהגות זו, שנעשתה ככל הנראה, על רקע הליכי פשיטת רגל שנקט המשיב כלפי המבקש, יחד עם ההתנהלות שתוארה בהחלטתי, לא מותירה מקום אלא למסקנה כי המבקש פעל ללא ליאות ע"מ "לדחות את הקץ".

16. אשר על כן, דין הבקשה להידחות וכך אני מורה.

סיכום :

17. הבקשה נדחית. פסק הדין יוותר על כנו.

18. המבקש ישא בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים

ניתנה היום כ"ט בסיון, תשס"ט (21 ביוני 2009) בהעדר הצדדים

___________________

שליו אבי, רשם

בית משפט השלום ת"א – יפו