ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שרה ביסק נגד מדינת ישראל :

6


בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים

בש 005372/09

בתיק עיקרי: פ 002975/07

לפני:

כב' הנשיאה שולמית דותן

תאריך:

21/06/2009

בעניין:

שרה ביסק

המבקשת

נגד

מדינת ישראל

משיבה

החלטה

1. לפני בקשה לגילוי חומר חקירה, לפי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – "החסד"פ"), שהוגשה בקשר לכתב אישום שהוגש נגד המבקשת בת"פ 2975/07 בבית משפט זה (כב' השופט ד' מינץ).

כתב האישום מייחס למבקשת שורה של עבירות, לפי חוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – "חוק העונשין"), וביניהן: גניבה, זיוף, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה.

2. במסגרת הבקשה עותרת המבקשת לקבל לידיה את גיליון הרישום הפלילי של המתלוננת בתיק העיקרי, עדת התביעה רחל וויגובסקי (להלן – "המתלוננת"), וכן גיליון המפרט את רשימת התלונות שהגישה בעבר, וזאת – במטרה לקעקע את אמינותה ובמיוחד – את אמינות דבריה במשטרה ובבית המשפט.

בקשר לכך, בדיון שהתקיים ביום 5.3.09, טענה באת כח המבקשת, כי בידיה אינדיקציות לכך שהמתלוננת הגישה בעבר תלונות סרק נגד נילונים. לפיכך, ובהיות המתלוננת עדת התביעה העיקרית, אם לא היחידה, בתיק, גוברת הנחיצות של ההגנה לעיין במסמכים שיש בהם כדי לשפוך אור על עברה הפלילי של המתלוננת, על אורחותיה ועל נטייתה לדפוס פעולה קבוע, לכאורה, הכולל הגשת תלונות סרק בלתי מבוססות.

3. מנגד, טוענת המשיבה, כי במקרה זה אין ברישום הפלילי של המתלוננת או בגיליון הגשת התלונות על ידה כדי להשליך על שאלת מהימנות עדותה. במסגרת זו הגישה לעיון בית המשפט פלט של גיליון המרשם הפלילי של המתלוננת המכיל גם את רשימת התלונות שהגישה עד למועד הדיון (להלן – "הפלט"). על פי טענתה, מעיון בפלט ניתן להיווכח כי למתלוננת אין הרשעות קודמות רלוונטיות לעניינו, וכן כי לא ניתן להפיק מהפלט כל מידע אחר שיש לו השלכה על אמינות עדותה.

4. הדיון בשאלת מסירת גיליונות הרישום הפלילי של עדים לנאשם מעלה, מעצם טיבו, את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין זכותו של הנאשם לנהל את הגנתו כשכל חומר החקירה נמצא לפניו, לבין יכולת השיקום של עד, אם יש לו עבר פלילי, ומתן הזדמנות להשתחרר מעברו; בראייה רחבה יותר, הוא מפגיש את זכותו של נאשם למשפט הוגן עם זכותו של עד להגנה על צנעת חייו ומפני חדירה לפרטיותו.

5. כאמור, הסעיף שבגדרו באה בקשה זו הוא סעיף 74 לחסד"פ, הקובע בזו הלשון:

(א) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסנגורו, וכן אדם שהסנגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו.

(ב) נאשם רשאי לבקש מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו.

הוראת סעיף 74(א) קובעת אם כן את זכותו של נאשם לעיין בחומר המצוי בידי גורמי החקירה והתביעה בנוגע לאישום. זכות העיון נגזרת מזכות היסוד של הנאשם למשפט הוגן וזכותו לנהל את הגנתו באופן ראוי ואפקטיבי, כשמלוא התמונה הראייתית ברשותו, וזאת באופן שתינתן לו הזדמנות מלאה להכין את הגנתו. לפיכך, התביעה מצווה להעביר לידי הנאשם כל מסמך שהוא בגדר "חומר חקירה" שנאסף על ידי המשטרה במהלך החקירה.

6. כידוע, החוק אינו מגדיר מפורשות מהו "חומר חקירה", אולם במהלך השנים הפסיקה עיצבה והתוותה עקרונות מנחים לקביעת גדריו. עמדת מפתח לכל דיון בשאלת פירושו של המונח "חומר חקירה" נקבעה בבג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל [פ"ד לט(4), 124, בעמ' 129], שם הנחה בית המשפט (כב' השופט ג' בך), כי –

"אין לפרש את המונח 'חומר החקירה' שבסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי פירוש דווקני ומצמצם, המגביל את תחולת הסעיף לחומר הראיות המתייחס אך ורק במישרין למעשה העבירה המיוחס לנאשם. 'חומר חקירה' במובן ההוראה האמורה, גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע.

מטבע הדברים אין לקבוע בנושא זה כללים גורפים וממצים. בכל משפט חייבים נציגי התביעה, ובמקרה של חילוקי דעות – בתי המשפט, להיות מודרכים על ידי כללי השכל הישר ועל ידי המגמה לאפשר לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה (...).

אולם במסגרת השימוש בשיקול הדעת כאמור אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר החקירה' ראיות שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית...".

לאורה של הנחיה זו, קבע בית המשפט מבחן להגדרת המונח "חומר חקירה", שיש בו להגשים את התכלית העומדת ביסוד חקיקתו של סעיף 74(א) לחסד"פ, היינו – שמירה על זכותו של הנאשם למשפט הוגן. על פי המבחן שנהגה בפסיקת בית המשפט, כל חומר הנוגע לאישום הוא חומר חקירה שהנאשם רשאי לעיין בו, ולעניין זה די בנגיעה עקיפה ואף מסופקת כדי להפוך את החומר ל"חומר חקירה", ובלבד שקיים יסוד של ממש להשערה או לתקוה של הנאשם כי החומר אכן ישפיע על בירור האישום נגדו [בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מ"י, פ"ד נד(3) 625, עמ' 632, פסק דינו של כב' השופט י' זמיר; וראה גם בש"פ 9322/99 מסראווה נ' מ"י, פ"ד נד(1) 376, בעמ' 381-382, פסק דינה של כב' השופטת ד' בייניש (כתוארה אז)].

כן נקבע לאחרונה, כי – "הגדרת 'חומר חקירה' משתרעת על כל חומר הקשור, בין במישרין ובין בעקיפין, לאישום וליריעה הנפרשת בפני בית המשפט" (בש"פ 3152/05 בן יעיש נ' מ"י, פורסם במאגר משפטי נבו). יחד עם זאת, יש לזכור, כאמור, "שאין להפליג למרחקים ולכלול במונח של "חומר החקירה" ראיות, שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." (בג"צ 233/85, פסק הדין בעניין אל-הוזייל הנ"ל). התשובה לשאלה אם חומר חקירה הוא רלוונטי להליכים המתנהלים נגד הנאשם תלויה, איפוא, "במהות החומר, בהקשרו, ביחס שבינו לבין הארוע הנדון ובנתוניו המיוחדים של כל מקרה" (בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל, לא פורסם).

7. באופן פרטני יותר, עניין מתן זכות עיון בגיליונות הרישום הפלילי של עדים נדון בפסיקה לא אחת, ונראה כי קיימת תמימות דעים, כי גיליונות המרשם הפלילי של עדים הם בבחינת "חומר חקירה". זה לא מכבר, הגדיר בית המשפט העליון [בש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר משפטי נבו], כי גיליונות הרישום הפלילי של עד הינם בבחינת "חומר חקירה בעל מאפיינים מיוחדים", שחלות עליו שתי מערכות חוקים – חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א – 1981 (להלן – "חוק המרשם") וסעיף 74 לחסד"פ (פיסקה 11 לפסק הדין).

8. ההסדרים הספציפיים של חוק המרשם, הרלוונטיים לענייננו, נקבעו בסעיף 5(א), שמפנה לתוספת הראשונה לחוק, שבין הגופים המנויים בה נכלל גם בית המשפט, וכן בסעיף 5(ה), שאינו מפנה לתוספת הראשונה, והדרישה היחידה בו היא, כי "מסירת המידע תהיה לפי דרישת הגופים הזכאים לקבלו ולצורת מילוי תפקידיהם, ולפי כללים שיקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם השר הממונה על הגוף הנדון ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת". על פי הוראת סעיף 5(א), בצירוף האמור בסעיף י' לתוספת הראשונה, בית המשפט רשאי לקבל מהמשטרה מידע מן המרשם בהתקיים אחת משתי חלופות – " (1) הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון. (2) הגילוי נדרש לבירור מהימנותו של עד ובעל דין ביקש את הגילוי" (ההדגשה אינה במקור – ש.ד.).

על פניו, ניתן לסבור, כי הוראת ס"ק י' (2) אינה מגדירה מבחן של רלוונטיות כלשהו לקבלת חומר החקירה, ולכאורה, די בפעולה הטכנית של הגשת הבקשה לגילוי גיליונות המרשם על מנת שבית המשפט יצווה על העברתם לידי בעל הדין המבקש. נראה,כי,אכן,זו היתה עמדת בית המשפט העליון בבש"פ 4481/00 יחזקאלי ואח' נ' מדינת ישראל,פ"ד נד(5) , 245. ברם, הלכה שנקבעה זה לא מכבר, בבש"פ 5881/06, בעניין בניזרי הנ"ל, סייגה את קביעת בית המשפט העליון בעניין יחזקאלי הנ"ל וקבעה (כב' השופטת ברלינר), כי המבחן על פי כל אחת משתי החלופות הוא מבחן הרלוונטיות: על פי החלופה הראשונה, נדרש כי גילוי החומר יהיה מהותי לנושא הדיון, היינו רלוונטי לסוגיות שעל הפרק, ואילו על פי החלופה השניה, נדרש כי הגילוי יהיה רלוונטי לבירור מהימנותו של עד.

על כל פנים, על פי הגישה הנוהגת היום להלכה בפסיקה בית המשפט העליון, לבית המשפט תפקיד חשוב של גורם מפקח ומבקר על העברת המידע לבעל דין, לפי חוק המרשם, והוא "אינו יכול להתפרק מחובתו וסמכותו לפקח על מסירת המידע ולהעבירה ישירות לידיו של בעל דין". בצד המקום שנתנה ההלכה החדשה להפעלת שיקול דעת שיפוטי בהעברת המרשם הפלילי, היא אימצה את הרציונל שעמד בבסיס ההלכה הקודמת, וברוח זו קבעה, כי, אכן, ככלל, נטיית בית המשפט תהיה לעבר הרחבת זכות העיון, תוך שימת דגש על זכויותיו של נאשם במשפט פלילי, ברם – "עדיין, אין להתעלם כליל מקיומו של העד כאדם שאף לו מרקם חיים המבקש לשמור על עצמו".

9. המפתח להכרעה בין הערכים והאינטרסים השונים טמון, איפוא, בשאלת הרלוונטיות של חומר החקירה המבוקש לשאלות העומדות להכרעה במשפט. באשר לשיקולים שינחו את בית המשפט בבואו להכריע בשאלה זו – אלה מתמצים בנוסחת האיזון שנקבעה בבג"צ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625, ושעליה חזר בית המשפט זה לא מכבר, בבג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360, בעמ' 380:

" ... בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או שהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקורבנות העבירה ולאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת עבירות.

" אכן, הפגיעה בפרטיותם של העדים היא לעתים בלתי נמנעת במהלך המשפט, אך היא צריכה להיות מידתית, ויש להקפיד על כך שלא תעלה על הנדרש לשם מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן. מעבר לכך, יש להגן על העדים ועל המתלוננים כדי שלא ייפגעו זכויות היסוד שלהם לפרטיות ולכבוד.

...

" ... השיקול המרכזי ביישומה של נוסחת האיזון בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים לכבוד ולפרטיות הוא חשיבות החומר להגנת הנאשם. דהיינו, בכל מקרה תיבחן זיקתו של החומר לאישום ולנאשם, ותיבחן האפשרות הסבירה כי תהיה בו תועלת להגנת הנאשם. בהתנגשות חזיתית בין זכות הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים – דהיינו, כאשר מדובר ב"חומר חקירה" מובהק או כאשר ברי כי קיימת אפשרות סבירה שתהא בחומר תועלת להגנת הנאשם – יורה בית המשפט על גילויו של החומר לנאשם אף אם יהיה בכך משום פגיעה בזכויותיו של עד או מתלונן. אולם ככל שהרלוונטיות בין החומר הנדון לבין השאלות העשויות להיות במחלוקת במשפט רחוקה יותר, וככל שהזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם נחלשת, כך יש ליתן משקל רב יותר לזכויותיהם של העדים ושל המתלוננים ".

10. בענייננו, עותרת המבקשת להעביר לידיה את גיליון הרישום הפלילי של המתלוננת וכן את רשימת התלונות שהגישה במשטרה. על פי הצהרתה, המטרה שחפצה היא לעשות בחומר המבוקש היא לערער את אמינותה של המתלוננת בתיק, בעיקר על דרך הצגתה כ"מתלוננת סדרתית". כפי שצוין, שאלת אמינותו של עד, ובפרט – של מתלונן, היא שאלה רלוונטית כשלעצמה, וחומר הנוגע לתקיפת מהימנותו של עד מרכזי עשוי בהחלט להוות חלק מחומר החקירה, אך לא תמיד כך. כאמור, ככל שבית המשפט יסיק כי החומר המבוקש רחוק מליבת העניין המתברר לפניו, כך קטנה הרלוונטיות שלו, ולעתים עד כדי הוצאתו ממסגרת המושג "חומר חקירה" (ר' בש"פ 3099/08 אברהמי נ' מדינת ישראל, ושם פיסקה 9; לא פורסם; ר' גם בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376, בעמ' 383). בעניין הדומה לענייננו, בבש"פ 3099/08 בעניין אברהמי הנ"ל, נקבע זה לא מכבר (החלטה מיום 23.2.09), על ידי כב' השופט מלצר:

"כשעסקינן בחומר שנראה לכאורה מרוחק מן האישום, עדיין עשוי להינתן משקל לחשיבות חומר זה להגנת הנאשם. בבחינה זו, אין להסתפק באפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין, ואין ליתן יד ל"מסע דיג", שאין רואים את תכליתו המעשית. יש צורך ביסוד של ממש להשערה של הנאשם כי החומר ישפיע על בירור האישום נגדו. יתרה מכך, ככל שהזיקה בין החומר הנדון לבין השאלות שבמחלוקת במשפט רחוקה יותר, והזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם קטנה יותר, כך גובר המשקל הניתן לשיקולים אחרים, כגון הפגיעה שעלולה להיגרם לעדים, בהם לקורבנות ולצדדים שלישיים...".

11. לאחר שעיינתי בפלט שהגישה המשיבה ובחנתי את מידת קרבתו של החומר המבוקש לשאלות הצריכות הכרעה במשפט, ומשאני מאזנת בין זכותה של המבקשת למשפט הוגן לבין זכותה של עדת התביעה לפרטיות והנזק שעלול להיגרם לה במסירת החומר המבוקש למבקשת, על פי הקריטריונים שצוינו בפסיקה, אני באה לדעה, כי לא מתקיימת זיקה ממשית בין חומר החקירה המבוקש לאישום או לפוטנציאל ההגנה של המבקשת.

יתרה מכך, איני רואה איזו תועלת תצמח למבקשת בהגנתה מעיון ברשימת התלונות שהגישה המתלוננת, ולפי התרשמותי מעיון בפלט – אין מדובר באפשרות סבירה שאכן תצמח תועלת כזו; שהרי, בהסתמך על הפלט לא ניתן יהיה להוכיח בלאו הכי כי מדובר בתלונות בדויות. בקשר לכך, אין צורך לציין, כי הכרעת דין נשענת בכל מקרה אך ורק על עובדות שנמצאו רלוונטיות ונוגעות לאישום הספציפי, ומשכך, מה לי אם המתלוננת הגישה מספר כזה או אחר של תלונות במשטרה, בקשר לעובדות שאין מחלוקת כי הן אינן נוגעות במישרין לדברי המתלוננת שאותם מבקשת המבקשת להזים.

12. כמו כן ראוי לציין בעניין זה, כי ענייננו, הנוגע ביחס לקבלת חומר שנועדה לערעור אמינותו של עד, בא בגדרי הכלל הראייתי בדבר סופיות תשובות העד בעניינים צדדיים. כלל זה מתפרס על שאלות שאינן רלוונטיות לעניין הנדון, ואשר הצגתן לעד מותרת אך בשל כוחן לפגום במהימנותו, ובין היתר, על הטענה שלפיה "התרחש אירוע כלשהו שיש למעורבות העד בו השלכה על מהימנות עדותו במקרה הנדון" (ר' י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1719, מהדורת תשס"ד-2003). הכלל סובר, כי התשובה על שאלות ב"עניינים צדדיים" היא סופית, היינו – שאין מתירים הבאת ראיות, לרבות הצגת שאלות לעדים, במטרה לסתור את תשובת העד ולהפריכה.

נקבע כבר בפסיקה, כי הצידוק לכלל בדבר סופיות תשובת העד ב"עניינים צדדיים" או ב"נושא נלווה" הוא בעיקרו צידוק של יעילות. לפיכך, כאשר מדובר בעניינים שאינם בעלי נגיעה ישירה לאישום נשוא ההליך והם מצטמצמים למהימנותו של עד בנושאים צדדיים, אין מקום להיעתר לבקשה.

כלל סופיות התשובות איננו שיקול בלעדי, אלא רק אחד מן השיקולים שצריכים לבוא לפני בית המשפט בבואו להכריע בבקשה לגילוי חומר חקירה מן הסוג האמור. ברם, כאמור, משבאתי לדעה, כי אין במידע הגלום בפלט כל עובדה שיש לה השלכה מיידית וישירה על מהימנות המתלוננת במשפט דנן, וכי לא ניתן יהיה להפיק ממנה ראיה ברורה שיש בה כדי לסייע למבקשת בהגנתה, וכן כי בהסתמך על הפלט, לא ניתן יהיה בלאו הכי להזים את דבריה בדרך פשוטה, ברורה וחד-משמעית שאינה כרוכה בהארכה בלתי סבירה של הדיון – אני סבורה כי האפשרות לפגיעה בזכותה של המבקשת היא מועטה ורחוקה, ולפיכך – שיש ליתן משקל רב יותר לאינטרס ההגנה על פרטיותה של המתלוננת ולאפשרות הפגיעה שעלולה להיגרם לה עם מסירת החומר המבוקש למבקשת.

13. על יסוד כל האמור, החלטתי לדחות את הבקשה.

המזכירות תשלח לצדדים העתק מהחלטה זו.

ניתנה היום כ"ט בסיון, תשס"ט (21 ביוני 2009) בהיעדר הצדדים.

שולמית דותן,שופטת

נשיאת בית משפט השלום

ירושלים

נאוה