ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צבי ננס נגד ולדמן ביח"ר לנקניק :

1


בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב – יפו

עב 010967/05

בפני:

כב' השופט שמואל טננבוים

21/06/2009

בעניין:

צבי ננס

התובע

נ ג ד

ולדמן ביח"ר לנקניק ומוצרי בשר בע"מ

הנתבעת

פסק דין

זוהי תביעה לתגמול בגין עבודה בשעות נוספות , לפיצויי פיטורים ולפיצוי בגין עוגמת נפש.

רקע עובדתי

1. הנתבעת הינה חברה העוסקת בייצור ושיווק של נקניקים ומוצרי בשר שונים.

2. התובע עבד בנתבעת מיום 19.10.00 ועד ליום 12.1.05, כאשר נסיבות סיום העסקתו שנויות במחלוקת.

3. בחודשים מרץ –אפריל 2004 נדרש התובע לבצע ניתוח בקע. רופא תעסוקתי ד"ר האגר אליו פנה התובע המליץ כי עד למועד ביצוע הניתוח ימנע התובע מעבודה הדורשת הרמת משא מעל 10 ק"ג. (נספח ה' לתצהיר התובע).

4. בתחילת חודש אפריל 2004 עבר התובע ניתוח לתיקון הבקע, כאשר בעקבותיו שהה בחופשת מחלה עד ליום 7.5.04 (סיכום מחלה ואישורי מחלה צורפו כנספחים ו' ו- ז' לתצהיר התובע).

5. ביום 5.5.04 ולאחר ביקור במפעל הנתבעת, המליץ הרופא התעסוקתי :

" חזרה לעבודתו החל מהיום (כפי שתואם) לעבודה בהיקף משרה מלא (8-9 שעות ביום) להימנע מעבודה פיזית ". (נספח ח' לתצהיר התובע).

6. באישור רפואי נוסף מיום 11.1.05 ממליץ ד"ר האגר :

" המשך עבודתו בהיקף משרה מלא (8-9 שעות עבודה ביום) להימנע מעבודה פיזית. יכול להמשיך בעבודתו ע"פ הסיכום שלנו מתאריך 5.5.04 (ביקורי במפעל)" . (נספח ט' לתצהיר התובע).

7. ביום 12.1.04 הוציאה הנתבעת מכתב לתובע (נספח יא' לתצהיר התובע), כדלקמן:

"הנדון : אי הופעתך לעבודה

לאחר שנעלמת מהעבודה למספר ימים מבלי להודיע על כך לאיש ורק בדיעבד מסרת אישור מחלה רטרואקטיבי, נתבקשת ע"י מנהל העבודה מר מאיר אוחיון להתייצב לעבודתך. למרות כל זאת, התייצבת במשרדה של הגב' איריס זילברמן מזכירת האיגוד המקצועי ולא בעבודתך. מתוך הערכה לגב' איריס זילברמן ולמאמציה, הסכימה חברתנו ליתן לך הזדמנות נוספת ונתבקשת להתייצב היום בעבודתך.

למרות הכל, ולמרות התחשבותנו הרבה (בייחוד עקב התערבותה של הגב' זילברמן), לא התייצבת היום לעבודתך, ושוב ללא כל הודעה מוקדמת.

חברתנו רואה בך כמי שזנח את מקום עבודתו, וכמי שהתפטר מעבודתו בחברתנו.במשכורת חודש 01/2005 ייעשה חישוב ליתרת הבראה וימי חופשה באם יש כאלה".

טענות הצדדים

8. לטענת התובע חרף העובדה כי הנתבעת דרשה ממנו כי יבצע שעות נוספות רבות מדי יום, הוא לא זכה לכל תגמול בעד העבודה בשעות אלו ואף אויים כי אם ידרוש את המגיע לו, יסולק ממקום עבודתו.

כמו כן טוען התובע כי הנתבעת העסיקה אותו באופן שפגע קשות בבריאותו ובניגוד להמלצת רופא תעסוקתי, בתוך כך זכה ליחס משפיל ומזלזל . התובע מוסיף כי כאשר ביקש לעמוד על זכויותיו ולעבוד בהתאם להמלצת הרופא התעסוקתי הושעה ממקום העבודה . בתום תקופת ההשעיה שוב נדרש לעבוד בניגוד להמלצות הרופא, ועל כן הודיע כי הוא מסרב לשוב לעבודה, בתגובה קיבל את מכתב הנתבעת- נספח יא'.

התובע טוען כי יש לראות בהתפטרותו כהתפטרות שדינה כדין פיטורים, שכן בנסיבות שנוצרו לא יכול היה להמשיך בעבודתו, ולפיכך הינו זכאי לפיצויי פיטורים.

בנוסף טוען התובע כי נוכח מכלול הנסיבות ונוכח העובדה כי הנתבעת סירבה ליתן בידיו מכתב פיטורים הוא זכאי לפיצויים בגין עוגמת נפש.

9. הנתבעת מכחישה את כל טענות התובע. הנתבעת טוענת כי התובע עבד על בסיס חודשי כאשר כל יום עבודה הוא של 8.5 שעות מהן 45 דקות מנוחה. כאשר התבקש להישאר שעות מעבר תוגמל בעדן בשעות או בימי חופש.

הנתבעת מוסיפה כי שיתפה פעולה ככל הנדרש עם הרופא התעסוקתי ופעלה בהתאם להמלצותיו. אלא שבשלהי שנת 2004, לאחר "שהוסט" על ידי אחיו, החל התובע להתחצף ולאיים בתביעות שונות, הסתובב בחצר המפעל וניסה לעורר פרובוקציות. מנהל המפעל אכן הוציא את התובע לחופשה בת 4 ימים, אולם התובע לא חזר בתום החופשה. הפעם הבאה ששמעה הנתבעת מהתובע הייתה כאשר ב- 12.1.05 התקבל טלפון ממזכירת האיגוד המקצועי, בתיווכה ולפנים משורת הדין הסכימה הנתבעת לקבל את התובע חזרה לעבודה, אולם לאחר שהתובע בחר שלא להגיע לעבודתו הוצא לו מכתב סיום העסקה.

10. מטעם התובע הוגש בנוסף לתצהירו שלו אף תצהירו של אחיו מר אברהם ננס. מטעם הנתבעת העידו מר יוסי ולדמן- מנכ"ל הנתבעת, רו"ח יעקב קליין- חשב הנתבעת ומר מאיר אוחיון – מנהל הנתבעת והאחראי הישיר של התובע.

דיון והכרעה

התביעה לשעות נוספות

11. התובע טוען כי למן תחילת עבודתו בנתבעת נדרש לעבוד בהיקף של 11.5 שעות בימי חול (בין השעות 6:00/6:30 בבוקר ועד 17:30 לפנות ערב) ובימי שישי וערבי חג בהיקף של 9.5 שעות (בין השעות 6:30 ועד 16:00 אחה"צ).

התובע מוסיף כי לאחר שגילה כי אינו מקבל תגמול בעד העבודה בשעות הנוספות , פנה למנהל העבודה אך נענה כי אלו שעות העבודה הנהוגות בנתבעת, ללא שעות נוספות ומי שלא רוצה יכול ללכת (סע' 9 לתצהיר התובע).

12. לטענת הנתבעת, מדובר בחברה המעסיקה עשרות עובדים כאשר העיקרון הנוהג בה הוא כי עובד כללי (כפי שהיה התובע) אינו זכאי לעבוד בשעות נוספות ללא אישור בכתב וזאת מאחר והנהלת החברה יוצאת מתוך הנחה שאין כל צורך בעבודה של עובדים כללים בשעות נוספות והמסגרת הקבועה בחוק מספקת.

לראיה הציגה הנתבעת הודעה על תחילת העסקה של התובע – (נספח ג' לתצהיר הנתבעת), עליו חתום רו"ח קליין, ובו נכתב, בין היתר:

"אין לבצע שעות נוספות ולא ישולם תשלום נוסף ללא אישור מפורש ובכתב מאת הממונה עליך".

13. באשר לנטל להוכחת עבודה בשעות נוספות והיקפה המדויק כבר נפסק:

"התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב". (דב"ע לב/ 32-3 מרלן פורימוביץ נ' ישראל בר-אדון, פד"ע ד' 39; דב"ע נז/ 7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584).

כן נפסק:

"על התובע גמול שעות נוספות להביא בפני בית הדין את כל הנתונים העובדתיים הצריכים לקביעת הסכום המגיע, ולהוכיחם" (דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד נ' דקל מרקט פד"ע, ח 343).

עם זאת מגמת הפסיקה בשנים האחרונות היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראייה החלים על התובע גמול שעות נוספות. (ראה סקירת ההלכה הפסוקה בעע 212/06 ימית א. ביטחון בע"מ נ' אלי אפרים ואח', ניתן ביום 12..11.08)

14. התובע צירף לכתב התביעה תחשיב של שעות עבודתו בפועל, בהתאם לגרסתו (נספח ג' לתצהיר התובע). הנתבעת הכחישה את תחשיב שעות העבודה כפי שהוצג על ידי התובע. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי ריכוז שעות העבודה שהגיש נערך על ידו בדיעבד, לצורך הגשת התביעה:

" ברישומים שלי יכול להיות שהיו טעויות אז אני לקחתי נייר חדש ורשמתי. לא הייתי מודע שצריך להראות את המקור כי זה נרשם על לא נקי ואז השופט יגיד שהנייר לא נקי ולא יפה ולא הייתי מודע לזה. האמת שעשינו את התיקונים בסוף, היינו לפני שגמרתי לעבוד. זה לא היה לאחר שהלכתי לעורכי דין ואמרו לי לכתוב על נייר נקי" .(עמ' 10 לפרוט' ש' 4-7).

ובהמשך –

" אם אתה אומר שאת כל הניירת כתבתי אחרי שהפסקתי לעבוד ולא הראתי את הניירות האלה לאף אחד לא בעבודה ולא בהסתדרות, אני משיב שההסתדרות לא ביקשה ממני מסמכים כאלה. אני לא אמרתי להם שאני רושם בבית וחשבתי שאם הם ידעו שאני רושם הם יפטרו אותי ולא הראתי את זה לאף אחד " . (עמ' 10 ש' 10-13).

כאשר נשאל התובע האם יכול להציג את רישומי השעות המקוריים, כפי שנרשמו על ידו בזמן אמת השיב:

"את הניירות המקוריים לאחר התיקון באותם ניירות שהיה תיקון, זרקתי" (שם בש' 8).

15. בנסיבות המתוארות כאשר מדובר בצילום של תיקון של רישומים שנעשו לכאורה בזמן אמת, אולם הושמדו ואשר איש לא ראה אותם בתקופת עבודתו של התובע, הרי אין ביכולתם של רישומים אלה לשמש כראיה להוכחת השעות הנוספות הנטענות.

16. מעבר לכך, התובע נחקר לגבי מספר דוגמאות בהן הוכח כי ישנו חוסר התאמה בין רישומיו, לבין המציאות בשטח. כך נחקר לגבי מועדים בהם היה בחופשת מחלה או חופשה, ואשר לפי רישומיו עבד בהם (ראה עמ' 10 – 11 לפרוט').

17. ייאמר עוד, כי גרסתו של התובע בדבר אי ידיעתו כי עליו לשמור את הרישומים המקוריים, וכי לא ידע כי עליו להציגם בפני ההסתדרות – אינה מתקבלת על ידינו. גרסה זו אינה מתיישבת עם העובדה כי התובע משך שנים – כך על פי טענתו – לא הסתפק בדוחות הנוכחות של המעביד ובחר לרשום יום יום את השעות בהן עבד. מכל מקום גם אם היינו מקבלים את טענתו בדבר היותו "אדם פשוט", הרי שאחיו שהינו יועץ מס במקצועו , ואשר יעץ לתובע לרשום את השעות בהן עבד ואף ליווה אותו למפגשים בהסתדרות (עמ' 17 לפרוט' ש' 1-3 ועמ' 18 ש' 1), וודאי ידע כי עליו לשמור את המסמכים המקוריים.

18. אל מול רישומי התובע, הוצגו דוחות נוכחות ממוחשבים מטעם הנתבעת (נספח א' לתצהיר הנתבעת). התובע אמנם טען כי תדפיסים אלו סובלים מ"פיברוק מסיבי", אולם טענה זו לא הוכחה. להיפך, הנתבעת צירפה לסיכומיה חלק מתדריך התפעול של התוכנה , ממנה עולה כי כל שינוי בדו"ח הנוכחות, יגרור הופעת הסימן כוכבית (*) ליד המספר המעודכן. כלומר אין דרך לבצע שינויים בשעות קיימות בלי להשאיר סימן (נספח א' לסיכומי הנתבעת).

19. באשר לדוחות הנוכחות יש לפצל את הדיון בהם לשנים: תחולה נתייחס לדוחות הנוכחות לשנים 2002 –2003 ולאחר מכן נתייחס לדוחות הנוכחות לשנת 2004 .

דוחות הנוכחות 2002-2003:

התובע מעלה מספר טענות באשר לדוחות השנים הללו. לטענתו עיון בדוחות מלמד על כך שהשעות בפועל, ובכללן השעות הנוספות כלל אינן נספרות, ותמיד מופיע רישום זמן תקן " 8:00 " ביום חול ו- "5:30" שעות ביום שישי, תהיינה השעות בפועל אשר תהיינה. בנוסף ע"פ טענתו מהדוחות עולה כי התובע היה מגיע לעבודה "מתי שבא לו" משל המדובר ב"סטודנט חופשי" ולא בפועל במפעל בשר, דבר שאינו הגיוני ומעיד על "פיברוקם".

20. מעיון בדוחות הנוכחות עולה כי אכן "זמן התקן" הינו קבוע, וכך אכן ראוי שיהיה. המונח "זמן תקן" מתייחס למספר השעות אותן נדרש העובד לבצע בכדי לעמוד בתקן שנקבע ולא לשעות העבודה בפועל. צודק היה ב"כ התובע אילו היה טוען שראוי היה להוסיף לדו"ח הנוכחות גם טור המסכם שעות עבודה בפועל- אך גם אז התוצאה לא הייתה משתנה.

הרישום בדוחות מלמד על כך שהתובע החל עבודתו במפעל בשעה 7:00 או 10:00 ובהתאמה סיים. בחודשים הראשונים התחיל התובע לעבוד בדרך כלל בשעה 7:00 בבוקר למעט מקרה או שניים בחודש. בהמשך החל מחודש דצמבר לערך, על פי עדותם של ולדמן ואוחיון , ביקש התובע לשנות את שעות עבודתו כך שיתחיל לעבוד בשעה 10:00 ויסיים בשעה 19:00 במקום בשעה 16:00. (עדות זו אף נתמכה במכתב מיום 17.12.02 וכותרתו- שינוי בשעות עבודתך, הממוען לתובע והמודיע לו כדלקמן:

" לאחר שיחתך עם מנהל העבודה, מאיר אוחיון, הוסכם ונקבע כי שעת התחלת עבודתך במפעל תהא ב 10:00 בבוקר וזאת החל מתאריך 22/12/02" . (נספח ד' לתצהיר הנתבעת).

21. בדיקת שעות העבודה בפועל על פי דוחות הנוכחות, מראה כי ככלל עבד התובע בהתאם לתקן כ- 9 שעות ביום, הכוללות 45 דק' הפסקה. אמנם ניתן להיווכח במקרים בהם עבד התובע מעבר ל –9 שעות ביום אך באותה המידה אף החסיר שעות.

דוחות הנוכחות לשנת 2004:

22. באשר לשנת 2004 הכניס התובע את נתוני שעון הנוכחות בנתבעת לטבלאות – נספח ד' לסיכומי התובע. בטבלאות אלו חושבו הנתונים הבאים:

א. שעות העבודה נטו בכל יום (בניכוי הפסקה בת 45 דק' ביום חול ו-30 דק' ביום שישי), ובסה"כ שעות העבודה נטו בכל חודש.

ב. סך הימים בהם דווח על מחלה ו/או היעדרות ו/או חוסר דיווח. (יש לציין כי גם ימים בהם הועבר כרטיס הנוכחות פעמיים – בכניסה או ביציאה – נרשם כ"חוסר דיווח" , ראה לדוגמה דוח נוכחות לחודש מאי 2004 הרישום לגבי יום ה- 9/5 )

ג. סך השעות הנוספות (לא כולל הימים בהם דווח על "חוסר דיווח").

23. טבלאות אלו משקפות עבודה של התובע בשעות נוספות, כך לדוגמא בחודש ינואר עבד התובע 17:51 שעות נוספות ובחודש מאי עבד 13:05 שעות נוספות.

נמצא איפוא כי בשנת 2004 עבד התובע 206:12 שעות נוספות וכן 53 ימי "חוסר דיווח".

באשר ל"חוסר הדיווח" כפי שעולה מן הדוחות, הרי שמקום בו לא נקלטה במערכת שעת כניסה או שעת יציאה (או אם בטעות נקלטה פעמיים), המערכת מעדכנת יום זה כ"חוסר דיווח" , משמע לא נלקחים כלל בחשבון שעות העבודה באותו יום .

בחקירתו הנגדית הופנה המנכ"ל מר ולדמן, לעובדה כי נתוני שעון הנוכחות שלו עצמו, מוכיחים כי התובע עבד שעות נוספות רבות בשנת 2004. תחילה הצהיר המנכ"ל כי:

" למיטב ידיעתי עובדים כלליים לא עובדים שעות נוספות ללא אישור מפורש ובכתב. למיטב ידיעתי הוא לא עבד שעות נוספות " (עמ' 20 לפרוט' ש' 17-18).

משהופנה הנ"ל למספר דוגמאות ספציפיות בנוגע לקיומן ואי תשלומן של שעות נוספות ובאשר לרישום "חוסר דיווח", פטר עצמו בטענה "אני לא עושה משכורות ולא בודק את השעות של העובדים..." (עמ' 20 ש' 24) ובהמשך – "אני לא מנהל חשבון ולא רואה חשבון ואינני מבין בדוחות שכר" (עמ' 21 ש' 5-6). וכן – "אני לא יודע מה המשמעות של המילים "חוסר דיווח" בכרטיס העבודה, החשב יודע" (עמ' 22 ש' 10).

אמנם כפי שטוענת הנתבעת, בחר ב"כ התובע שלא לחקור את רו"ח קליין מי שהיה אחראי על דוחות הנוכחות בנתבעת ועובדה זו עומדת לתובע לרועץ, אך בכך אין לפטור את מנכ"ל הנתבעת אשר מתוקף תפקידו הבכיר עליו להבין ולהכיר את מדיניות הנתבעת בדבר חישוב השעות והתגמול בעדן.

24. על פי ניתוח דוחות הנוכחות לשנת 2004 (נספח ד'), אשר ביצע התובע עולה כי התובע עבד שעות נוספות (וזאת מבלי להתחשב בימים שנרשמו כ" חוסר דיווח") כדלקמן:

בחודש ינואר 17:51 שעות. בחודש מאי 13:05 שעות.

בחודש פברואר 23:14 שעות. בחודש יוני: 17:36 שעות.

בחודש מרץ 29:27 שעות . בחודש יולי: 16:27 שעות.

בחודש אפריל 4:32 שעות. בחודש אוגוסט :17:14 שעות.

בחודש ספטמבר: 19:42 שעות. בחודש נובמבר: 15:18 שעות.

בחודש אוקטובר: 15:21 שעות. בחודש דצמבר: 15:55 שעות.

מעיון בנספח ד' עולה, כי תחשיב השעות הנוספות שערך התובע הינו מוגזם שכן לא קיזז שעות נוספות אל מול שעות חוסר (ימים בהם עבד התובע פחות מ"זמן התקן") וכן בימי שישי חישב את השעות לפי "זמן תקן" של 5 שעות בעוד ש"זמן התקן" הנכון הוא 5.5 שעות.

בנוסף, טענה הנתבעת כי בתקופה מסוימת נהג התובע להישאר במפעל לאחר שעות העבודה, להתקלח, לאכול ולכבס את בגדיו ורק לאחר שסיים פעולות אלה החתים את כרטיס הנוכחות.

לא ברור עד כמה נוהג זה של התובע היה רווח, שכן התובע מתגורר בסמיכות למקום העבודה ועל פי טענתו נהג להתקלח, לאכול ולכבס את בגדיו בביתו.

אולם הנתבעת הציגה מכתב מיום 27.5.04 שקיבלה מאת הווטרינר העירוני ובו הוא דורש להפסיק את הנוהג של תליית בגדים על עדן החלון ועל גבי הארוניות (נספח ה' לתצהיר הנתבעת) וכן מכתב שהוציאה לתובע ביום 30.5.04 בעקבות מכתבו של הווטרינר , המורה לתובע להפסיק לכבס במפעל וכל שכן מתריע בעדו שיחתים את כרטיס הנוכחות מייד עם סיום העבודה ולא בתום פעילותו הפרטית (נספח ו' לתצהיר הנתבעת). התרשמנו איפוא שהתובע אכן לא החתים את כרטיס הנוכחות כפי שנדרש.

למרות האמור לעיל בדבר החישוב "המוגזם" , מצאנו כי יש לקבל את תחשיב התובע בדבר כמות השעות הנוספות שביצע בשנת 2004 על פי דוחות הנוכחות (נספח ד') וזאת מכיוון שאל מול "ההגזמה" מצד התובע עומדת העובדה כי גם הנתבעת לא פעלה כשורה כאשר ימים שלמים נרשמו כ"חוסר דיווח" ולא הובאו במניין השעות , כאשר לא הייתה לכך כל הצדקה.

מעבר לכך, הנתבעת, למרות שידעה כי התובע עבד שעות נוספות בחרה שלא להגיש כל תחשיב נגדי לתחשיב התובע.

אף טענת הנתבעת בדבר האיסור הגורף לעבודה בשעות נוספות (נספח ג'), אין בה לסייע בידי הנתבעת שכן ראשית לא הוכח כי התובע אכן קיבל הודעה זו (והתובע אכן הכחיש קבלת מסמך זה- עמ' 9 ש' 23) ושנית איסור זה יכול שיעמוד לתקופה קצרה, אך לא למשך שנה שלמה בה עבד התובע שעות נוספות רבות מבלי שהדבר נמנע ממנו באופן מפורש וספציפי.

25. לאור האמור, אנו קובעים כי התובע עבד בשנת 2004 - 206.12 שעות נוספות בעדן לא קיבל כל תגמול. התובע עבד כ- 150 שעות בממוצע בחודש, משכורתו הממוצעת של התובע בשנת 2004 עמדה ע"ס 4,011 ₪. ממשכורת זו נגזר כי ערך שעת עבודה הינו 26.74 ₪ לשעה. לפיכך ערך שעה נוספת לפי תעריף 125% הינו 33.42.

על כן זכאי התובע לסך 6,888 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות.

זכאות התובע לפיצויי פיטורים

26. אין חולק כי היה זה התובע שהביא לסיום יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת. אלא שלטענתו נסיבות סיום עבודתו, מזכות אותו בפיצויי פיטורים וזאת בהסתמך על סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצוי פיטורים") שלשונו:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

סעיף 11(א) לחוק פיצוי פיטורים מציין שתי חלופות. כל אחת מהן כשלעצמה דינה לעניין החוק כפיטורים. האחת - התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה והשנייה - התפטרות מחמת נסיבות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו ( דב"ע מח/155-3 אברהם פנחסי נ' מכלוף שיטרית, עבודה ארצי, כרך כא(3), 356).

27. על פי הפסיקה הנטל להוכחת טענת התפטרות בגין הרעה מוחשית בתנאי העבודה או בשל נסיבות אחרות שביחסי עבודה, מוטל על הטוען, קרי, העובד (דב"ע לג/58-3 האוניברסיטה העברית ירושלים נ' בתיה מינטל, פד"ע ח 65).

על מנת שיחשב דינו של התובע כדין מפוטר עליו לעמוד בשלושה נטלים שונים ומצטברים, כפי שיפורט להלן:

ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו או כי היו נסיבות אחרות שביחסי עבודה, בגללן לא היה ניתן היה לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. ביחס לטיב ההרעה בתנאי העבודה נקבע, שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד (ע"א 496/67, שוקורי נ' מדינת ישראל, פ"ד כב (1), 395). על פי הפסיקה המבחן לבחינת התקיימות תנאי זה הוא מבחן אובייקטיבי.

שנית, עליו להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתפטרות להרעה או לנסיבות הנ"ל, קרי, עליו להוכיח כי החלטתו להתפטר נבעה בשל הטעמים לעיל ולא בשל טעם אחר ( דב"ע מח/159-3 חיים שלום נ' מירון סובל שור ושות', פד"ע כ 290).

שלישית, עליו להוכיח כי נתן התרעה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר מהטעמים לעיל, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב. נקבע כי כאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה – יתקיים האמור בסעיף 11(א) לחוק (דב"ע לה/ 15-3 בן צור דרויאנוב בע"מ נ' זיגמונד רוסקיס, עבודה ארצי, כרך ח (2), 60 ; דב"ע שן/ 10-3 חיים כהן נ' הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא, 238; דב"ע מח/ 174-3 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל, פד"ע כ, 421).

28. במקרה דנן טוען התובע כי אמנם התפטר מהנתבעת, אך בשל כל אחד מהגורמים שהביאו להתפטרותו יש לראות בהתפטרותו זו כפיטורים המזכים אותו בפיצויי פיטורים. התובע מייחס את התפטרותו לשלושה גורמים : האחד – היחס המבזה והמשפיל לו זכה בנתבעת וכפי שהעיד בתצהירו: " יחס משפיל, שכלל צעקות וקללות כחלק משגרת ההתנהלות השוטפת של מנהל העבודה ואחראים אחרים " (סע' 34 לתצהיר התובע) . השני – העובדה כי במפעל הנתבעת נהגה שיטה של מתן קנסות והשלישי – סירוב הנתבעת להישמע להוראות הרופא התעסוקתי.

29. באשר לטענה בדבר יחס מבזה ומשפיל, טענה זו לא הוכחה בכל דרך שהיא . התובע לא הביא כל עדות לתמיכה בטענה זו, ועל כן אין לה על מה שתסמוך. כך גם בכל הנוגע לטענת התובע בדבר ה"שיטה" של מתן קנסות בנתבעת, מעבר למקרה מסוים אחד בו נקנס התובע בסך 100 ₪ לא הצביע התובע על מקרים נוספים המעידים על "שיטה" כטענתו. בהמשך נתייחס למקרה פרטני זה ולגורמים בעטיים נקנס התובע, לגביהם חלוקות הדעות.

30. נפנה עתה לטענה המרכזית של התובע בדבר סירוב הנתבעת להישמע להוראות הרופא התעסוקתי. התובע בתצהירו טוען כי הועסק בנתבעת בעבודות סבלות וסחיבת משאות כבדים ובתוך כך היה שוטף אריזות, דוחף ומפרק ארגזים, מוציא בשר מהקרטונים ושם בארגזים, וכלשונו : " כל ארגז אותו הייתי סוחב היה במשקל של 20 ק"ג והמשקל המצטבר של כל הארגזים אותם הייתי סוחב ומעמיס ביום עבודה (11 וחצי שעות) הסתכם לכדי 1,000 ק"ג". (סעיפים 36-37 לתצהיר התובע).

לגרסת התובע, בעקבות הצורך בניתוח לתיקון בקע שנגרם לו עקב העבודה, פנה לרופא תעסוקתי, אשר ביום 24.3.04 המליץ כי עד למועד הניתוח ימנע מהרמת משאות מעל ל- 10 ק"ג (נספח ה'). הניתוח בוצע בתחילת חודש אפריל 2004 ולאחריו שהה בחופשת מחלה עד ליום 7.5.04. התובע מוסיף כי בתקופת המחלה פנה בשנית לרופא התעסוקתי על מנת לבחון המשך עבודתו ואופייה, וזה המליץ על חזרה לעבודה במשרה מלאה תוך שהדגיש כי הכוונה ל- 8-9 שעות ביום בלבד וכן המליץ שימנע מעבודה פיזית (נספח ח'). לטענת התובע ביקר הרופא במפעל הנתבעת אולם, מנהל הנתבעת והאחראי עליו מנעו ממנו להיות נוכח באותה פגישה, כך שאינו יודע אם המידע שנמסר לרופא תואם את המציאות בה הועסק.

31. התובע מציין, כי לאחר אותן המלצות, אכן הפחיתה הנתבעת את שעות עבודתו ל-9 שעות ביום מהשעה 10:00 ועד ל- 19:00, ובמקום לסחוב ארגזים במשקל 20 ק"ג נדרש לסחוב ארגזים של 10 ק"ג. אולם הקלה זו באה לסיומה במחצית שנת 2004 כאשר באותה עת הורו לו האחראים עליו שמעתה ואילך עליו לסחוב ולפרוק ארגזי סחורה של 20 ק"ג , אם ברצונו להמשיך ולעבוד בנתבעת.

בהמשך ובסמוך לחודש 11/2004 הוסיפו הממונים מטעם הנתבעת ודרשו כי ישוב לעבודה במתכונת הרגילה של 11.5 שעות ביום חול ו- 9.5 שעות בימי שישי.

32. התובע טוען כי מתוך חשש כי יפוטר קיבל עליו את הדין, אלא שלאחר שהחל לחוש כאבים באזורים בהם נותח ומתוך חשש לבריאותו , פנה לאחראי עליו, מר אוחיון, ביום 26.12.04 וציין בפניו כי אינו יכול פיזית לעבוד 11 שעות ביום, אלא רק 9 שעות, בהתאם להוראות הרופא התעסוקתי. בתגובה התפרץ מר אוחיון בצעקות ובקללות וגירש אותו מהעבודה למשך 4 ימים והורה לו לחזור ביום 2.1.04.

לגרסת התובע, לאחר שחלפו "ימי העונש" התקשר לנתבעת ושוחח עם האחראי עליו, אשר הודיע לו כי במידה וישוב לעבודה, עליו לעבוד בהתאם לשעות העבודה של שאר העובדים במפעל, קרי 11 שעות. ביום ראשון (שלאחר אותו שבוע) חזר התובע, לטענתו, למפעל אולם גורש בשנית לאחר שנדרש לעבוד "כמו כולם" וסירב.

התובע מציין כי בסמוך לאחר מכן, נבדק על ידי כירורג אשר הודיע לו כי הבקע חזר והמליץ על הימנעות מעבודה קשה ומהרמת דברים כבדים. המלצות אלו הוצגו בפני מר אוחיון, אך זה סירב להתייחס אליהם בטענה כי לא מדובר ברופא תעסוקתי. כך במשך מספר ימים היה התובע מגיע לעבודה ומגורש לביתו, לאחר שמעסיקיו דרשו ממנו לעבוד 11 שעות לפחות והוא מסרב בטענה שאינו יכול לעבוד יותר מ- 9 שעות.

33. התובע ממשיך ומספר כי בלית ברירה, פנה פעם נוספת לרופא התעסוקתי ביום 11.1.05, וזה חזר וקבע והפעם "לצמיתות" כי אין שינוי לטובה במצבו הבריאותי של התובע, להפך ישנה החמרה וכי על התובע להמשיך בעבודתו בהיקף של 8-9 שעות ע"פ הסיכום עם הנתבעת, לאחר ביקורו במפעל ולהימנע מעבודה פיזית . (נספח ט').

כשהגיע למפעל עם מכתבו האחרון של הרופא התעסוקתי, מר אוחיון רשם בכתב ידו על המכתב כי " צבי ננס הוזמן לעבודה ב- 12.1.05 בשעה 10:00 לעבוד לפי תנאיו של רופא תעסוקה, תודה מאיר ". אולם בפועל דרש מהתובע, בניגוד לאמור, כי יעבוד במתכונת הרגילה וירים משקלים כבדים, כמו כל העובדים.

לאור ההחמרה במצבו הבריאותי, לא הסכים התובע לתנאי העבודה שהוכתבו לו, בניגוד להמלצות הרופא התעסוקתי ועמד על דעתו כי ברצונו לעבוד 9 שעות ביום. בתגובה לכך ביום 12.1.05 הוציאה הנתבעת את המכתב שבנספח יא'.

34. לאחר שבחנו את מכלול העדויות והראיות שהוצגו בפנינו, הגענו למסקנה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי התפטרותו עולה בגדרי סעיף 11 (א) לחוק, ונבאר:

התובע מתאר מסכת ארוכה של סבל ועבודה קשה אשר הביאה אותו לעזוב כאשר חש "סכנה לחייו". בניגוד לטענת התובע כי עבד בעבודת סבלות וכי נדרש להרים משאות במשקל של 20 ק"ג, הוכח כי התובע עבד בעבודה פיזית קלה למדי וכי במרבית הזמן עבד במתקן שטיפה מבודד בקצה המפעל שבו העביר ארגזי פלסטיק ומוטות אלומיניום ששוקלים 200 גרם.

התובע בחקירתו הנגדית אישר את הדברים :

" אם אתה אומר שעבדתי באותו חדר אני משיב שכן. החדר הזה נמצא בקצה של המפעל. חלק גדול מהעבודה שלי היה לשטוף כל הברזלים במכונה ופלסטיקים וחלקי מכונות". (עמ' 12 ש' 8-10).

אף העבודה במחלקת הואקום לא דרשה מאמץ פיזי ניכר. שכן במחלקה זו נעשית אריזה של מוצרי בשר ונקניק במשקל שלא עולה על 1 ק"ג. מדובר במחלקה שהעבודה בה אינה כרוכה במאמץ של סחיבה.

ולדברי התובע:

" מדי פעם אמרו לי לעזור בוקום והיה די הרבה פעמים. בוקום ארזו חתיכות בשר ודוחפים לפריג'ידר עגלות של 150 ק"ג. מדובר בעשר פיילות וכל פיילה בין 10-15 קילו... הייתי במשטח והיינו דוחפים 150 ק"ג. אולי הייתה אי הבנה בסעיף הזה והייתי שם בארגזים והייתי דוחף את זה 30 מטר במעלית ושם היו מפרקים את זה. כשדחפתי זה היה על עגלה עם גלגלים... במחלקת וקום עובדות נשים וגם גברים אבל העיקר נשים. יש שם עבודות קלות ויותר קשות". (עמ' 12 ש' 12-21).

35. אף הטענה כי הבקע שנגרם לו נגרם עקב העבודה וכי הגיש עקב כך תביעה למוסד לביטוח לאומי (עמ' 7 לפרוט'), לא הוכחה. התובע מעולם לא ביקש ממעבידו טופס הודעה על פגיעה בעבודה (טופס 250). הנתבעת ביקשה לצרף כראיה פסק דינה של כב' השופטת יהלום מיום 22.11.07 אשר דן בתביעה שהגיש התובע לביטוח הלאומי להכיר בפגיעה בגבו, כפגיעה בעבודה. יש לציין כי תביעה זו נדחתה כאשר נקבע בעובדות פסק הדין כי התובע הועסק כעובד כללי כאשר בין היתר, עבד בניקיון, סידור מחסן והעברת קרטונים לתוך עגלה שאותה דחף למעלית. בפסק הדין אין כל זכר לטענה כי התובע עבד בעבודות סבלות.

36. יש לציין כי אף הרופא התעסוקתי לאחר ביקורו במפעל הנתבעת התרשם כי התובע מסוגל להמשיך בעבודתו שאינה כרוכה במאמץ רב. כך כתב בנספח ח' לתצהיר התובע, תחת הערות : " אחרי ביקור במפעל והתרשמותי מאופי עבודתו: מסוגל להרים ולדחוף ארגזים למכונת השטיפה וכ"כ את המוטות אחד אחד... ".

37. אף הטענה כי שיאה של ההתעמרות בו הייתה בחודשים מרץ – אפריל 2004 כאשר התעורר הצורך בניתוח, הוכחה כלא אמינה. אין חולק כי התובע סבל מכאבים שאז לדבריו, האחראי עליו מר אוחיון המליץ לו לפנות לרופא תעסוקתי (עמ' 11 לפרוט' ש' 25). התובע כאמור, פנה המלצת מר אוחיון לרופא התעסוקתי אשר במכתב מיום 24.3.04 (נספח ה') מציין:

" להימנע מעבודה הדורשת הרמת משא מעל 10 ק"ג עד הניתוח. ההגבלות בתאום טלפוני עם מר מאיר ".

מנהל שרוצה את רעת העובד ומתעמר בו לא ימליץ לעובד לפנות לרופא תעסוקתי ואף יתאם עם אותו רופא את ההגבלות שיחולו על העובד.

38. לאחר חופשת המחלה עמד התובע לחזור לעבודה בתחילת מאי 2004 ולפיכך הגיע הרופא התעסוקתי ביום 5.5.04 לביקור במפעל. כאמור לעיל, המליץ הרופא לאחר הביקור כי התובע יחזור לעבודתו הרגילה במשרה מלאה :

" חזרה לעבודתו החל מהיום (כפי שתואם) לעבודה בהיקף משרה מלא (8-9 שעות ביום) להימנע מעבודה פיזית. הערות : "אחרי ביקור במפעל והתרשמותי מאופי עבודתו: מסוגל להרים ולדחוף ארגזים למכונת השטיפה וכ"כ את המוטות אחד אחד... ". (נספח ח')

התובע טוען כי ההמלצות נעשו בלי ידיעתו ובלי שהיה נוכח אולם בשולי המסמך כותב ד"ר האגר כי הוא שולח באמצעות העובד מכתב לרופא המשפחה להמשיך חופשת המחלה עד תאריך חזרתו לעבודה (היום), ללמדנו שהתובע היה נוכח במקום. אף אחיו של התובע מר אברהם ננס הודה בחקירתו : "היה רופא תעסוקתי במפעל יחד עם אח שלי. אני דברתי עם הרופא התעסוקתי... ". (עמ' 17 ש' 18).

39. לטענת הנתבעת, ככל הנראה ה"כוח המניע" מאחורי התביעה הינו אחיו של התובע . אותו אח הגיע בשלהי שנת 2004 לחצריה של הנתבעת והחל לעורר פרובוקציות תוך שהוא מאיים איומים שונים. רק כשהודיעו לו כי מזמינים משטרה הוא עזב, והחל מאותו רגע התובע אשר היה עד אותה עת עובד ממושמע, הפך את עורו החל להתחצף, להסתובב בשטח המפעל ולעורר פרובוקציות.

על כך העידו מר יוסי ולדמן מנכ"ל הנתבעת (סע' 10 לתצהירו) ומר מאיר אוחיון (סע' 8 לתצהירו) ואף אחיו של התובע אישר כי ביקר מספר פעמים במפעל (עמ' 17 לפרוט' ש' 14). כמו כן העיד מר אוחיון בחקירתו הנגדית, עמ' 26 לפרוט' ש' 13-21 :

"קנסתי את התובע ב- 100 ₪. זה כבר שהגיעו מים עד נפש. זה ממש לקראת סיום עבודתו אחרי שאח שלו תדרך אותו והוא התחיל כל דבר לסרב ולאיים ובקשה פשוטה לבצע את המשימות שהוא מבצע כל יום הוא סירב ומאיים ולא רוצה לעשות ומהווה דוגמא רעה לעובדים וכל מיני דברים כאלה. קנסתי אותו בשל ההתחצפות והאיומים והשענו אותו מהעבודה.. אני דאגתי לו. זה לא נוהל מקובל לקנוס עובד. שיש מקרה חריג כזה ואני 20 שנה מנהל את המפעל. .. אני חשבתי שאני אגרום לו בכך שאני אעניש אותו כספית אני אשפר את ההתנהגות שלו וזה לא בשביל ה- 100 ₪ ".

עדותו של מר אוחיון הייתה מהימנה עלינו וכן גובתה במזכר שערך מר אוחיון באותו יום ובו כתב :

"קנס 100 ₪. 27/12 בשל התחצפות והפרעות בשיווק צעקות ואיומים שיתבע את החברה ושילך למשטרה. מושהה מהעבודה עד להערכת מצב מחודשת של רופא תעסוקתי".

40. הוכח, בניגוד לטענתו של התובע, כי מר אוחיון אכן פנה לרופא התעסוקתי על מנת לוודא כי התובע יכול לחזור לעבודה מבחינה רפואית. ד"ר האגר (נספח ט' לתצהיר התובע מיום 11.1.05) כותב: " יכול להמשיך בעבודתו ע"פ הסיכום שלנו מתאריך 5.5.04 (ביקורי במפעל. הערות : אישור זה בתשובה לפנייתכם אלינו ".

41. העובדה כי ד"ר האגר מציין כי מכתבו מיום 11.1.05 הינה במענה לפניית הנתבעת אליו, אף סותרת את גרסת התובע כי לאחר שחלפו "ימי העונש" שב למפעל אך גורש לאחר שסרב לעבוד 11 שעות ביום עד שפנה בלית ברירה פעם נוספת לרופא התעסוקתי (סע' 61 לתצהיר התובע וסע' 40 לסיכומים) ומתיישבת יותר עם גרסת הנתבעת כי התובע לא שב לעבודה לאחר תקופת ההשעיה .

42. הנתבעת טוענת כי לאחר שהתובע לא שב לעבודה נעשה ניסיון לאתרו אולם ללא הצלחה. רק ביום 12.1.05 התקבל טלפון ממזכירת האיגוד המקצועי הגב' איריס אשר בתיווכה ולפנים משורת הדין, הסכימה הנתבעת לקבל את התובע חזרה לעבודה ללא תנאים אולם, לאחר שהתובע בחר שלא להגיע לעבודה הוצא לו מכתב סיום ההעסקה – נספח יא'. יש לציין כי בכל כתבי טענותיו בחר התובע שלא להזכיר את פנייתו לאיגוד המקצועי, אלא שבחקירתו הנגדית מאשר התובע: " הלכתי להסתדרות כי חשבתי ששם יעזרו לי. הייתי שם מספר פעמים קודם... הופתעתי לגלות שההסתדרות הייתה לצד בעל הבית מאשר לצד של הפועלים... הם האמינו לנתבעת ". (עמ' 14 ש' 24 – עמ' 15 ש' 5).

43. בנסיבות אשר תוארו לעיל אנו קובעים, כי התובע לא הצליח להוכיח כי התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו או בשל נסיבות בהן לא ניתן היה לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. מחומר הראיות עולה, כי הנתבעת היא זו שהפנתה את התובע לרופא תעסוקתי. כאשר הרופא הגיע למפעל הנתבעת הוא זכה לשיתוף פעולה מלא. הנתבעת היא שעמדה בקשר עם הרופא לשם בדיקת מצבו הרפואי של התובע ותיאמה עמו את ההגבלות שיחולו על התובע. הוכח, כי בניגוד לגרסתו, עבד תובע בעבודה פיזית קלה באופן יחסי. טענתו של התובע בדבר התעמרות והתאכזרות הנתבעת כלפיו לא הוכחה וכך גם טענתו בדבר היותו עובד תמים וחלש נסתרה שכן על פי עדותו התרשמנו כי ידע לעמוד על זכויותיו.

44. אשר על כן אנו קובעים כי התובע הוא שנטש את עבודתו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים.

סיכום

45. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מקבלת פסק הדין סך 6,888 ₪ גמול עבור עבודה בשעות נוספות. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.1.05 ועד לתשלום בפועל.

יתר עילות התביעה נדחות.

נוכח התוצאה, אין צו להוצאות.

ניתן היום י"ט בסיון, תשס"ט (11 ביוני 2009) בהעדר הצדדים.

נ.צ. מר יצחק כהן (ע)

נ.צ. גב' בת שבע פריי (מ)

שמואל טננבוים, שופט

אתי/