ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גיא גרייצר נגד טאו שרון בע"מ :

1


בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בתל – אביב יפו

עב 007352/05

בפני:

כב' השופט אילן איטח

נ.צ. (מ) עו"ד לוני גולדשטיין

נ.צ. (ע) גב' נילי שביט

21/06/2009

ע"י ב"כ

עו"ד יאיר כץ

התובע

נ ג ד

1 . טאו שרון בע"מ

2 . שרון בר

ע"י ב"כ עו"ד

עו"ד אחז אגם

הנתבעים

פסק דין

1. לפנינו תביעת התובע, עובד הנתבעת לשעבר, לחיוב הנתבעת ומנהלה – הנתבע 2, בתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו בנתבעת וסיומה, וכן תביעה שכנגד לחיוב התובע בפיצוי הנתבעת בגין נזקים שנגרמו לה עקב מחדלי התובע ועקב מעשים שלא כדין שביצע בתקופת עבודתו.

מסגרת התובענה:

2. הנתבעת 1 (להלן – הנתבעת) הינה חברה פרטית בע"מ אשר הפעילה בתקופה הרלוונטית לתובענה אולם אירועים באזור התעשייה הצפוני ברעננה (להלן – אולם האירועים). בעלת המניות היחידה של הנתבעת היא חברת SBH LIMITED (להלן – SBH), שמקום מושבה הוא בגיברלטר[1].

התובע טען כי שמה של SBH נגזר מראשי תיבות שמו של הנתבע – Sharon Bar Holdings (שרון בר אחזקות). מנגד, העיד הנתבע 2 (להלן – הנתבע) בתחילה כי אינו יודע מה פירושן של האותיות SB אולם בהמשך עדותו הודה כי הוא בעל זכות חתימה ב – [2]SBH. כמו כן, הנתבע אף הצהיר במסגרת התצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה לביטול עיקול מיום 6.10.2005 כי הוא הבעלים של הנתבעת, הגם שכאמור – פורמלית SBH היא בעלת הנתבעת. הגם שלטעמנו גרסתו של התובע סבירה ומתיישבת עם ההיגיון לא נכריע בסוגיה זו משמדובר בנושא צדדי שהכרעה בו אינה נחוצה לצורך הכרעה בסוגיות המהותיות העומדות לפתחנו.

3. בהתאם לדו"ח רשם החברות, מנהלי הנתבעת הם הנתבע ו- SBH.

הנתבע הכחיש בעדותו את העובדה שהיה מנהל הנתבעת וטען כי "הייתי דירקטור לפי רשם החברות. בפועל מעולם לא הייתי מנהל. בפועל הייתי דירקטור"[3]. אלא שאין בידנו לקבל גרסתו משהראיות שבפנינו מעידות על היותו מנהל הנתבעת: הנתבע מופיע בדו"ח רשם החברות כאחד ממנהלי הנתבעת; הנתבע מורשה חתימה מטעם הנתבעת וחתימתו מחייבת אותה בכל פעולותיה[4]; הנתבע חתם באופן אישי על כתבי ערבות להבטחת פירעון חובותיה של הנתבעת לנושים שונים[5]; הנתבע מוסמך לפתוח ולסגור חשבונות בנקים בשם הנתבעת ולבצע פעולות בנקאיות שונות בשמה[6]; ביום 31.7.2005 חתם הנתבע בשם הנתבעת על הסכם עם הדסים חברה לאחזקות (1990) בע"מ, שעניינו מכירת 50% ממניות הנתבעת תמורת סכום בש"ח השווה ל-279,000$[7].

4. התובע החל עבודתו אצל הנתבעת בחודש אפריל 2004. יחסי העבודה הסתיימו כתוצאה מעזיבתו של התובע. הצדדים חלוקים בדבר מועד סיום העבודה – שלהי חודש 5/2005 כטענת הנתבעת או 17.7.2005 כטענת התובע – ובדבר הנסיבות שהובילו לעזיבתו של התובע. למחלוקות אלה נידרש בהמשך.

5. ביום 9.8.2005 הגיש התובע תביעה נגד הנתבעים לתשלום שכר עבודה, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה, פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. במקביל הגיש התובע גם בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד על נכסי הנתבעת (בש"א 7234/05). הבקשה התקבלה ע"י כבוד הרשמת ריכטמן וביום 10.8.2005 הוטל עיקול על נכסי הנתבעת עד לסכום של 109,315 ₪. ביום 6.10.2005 הגישו הנתבעים בקשה לביטול עיקול (בש"א 8143/05). במהלך הדיון בבקשת הנתבעים הסכימו הצדדים כי "העיקול יצומצם עד לגובה של 28,882 ₪"[8], וכי העיקול יבוטל בכפוף להפקדת ערבות בנקאית מטעם הנתבעת בסכום הנ"ל. הנתבעת הפקידה ערבות בנקאית כאמור ביום 11.12.2005 (להלן – הערבות הבנקאית) והעיקול בוטל.

6. ביום 9.10.2005 הגישו הנתבעים כתב הגנה בו הכחישו את כל רכיבי התביעה, וכן הגישו כתב תביעה שכנגד בו טענו למחדלים של התובע ולמעשי גניבה ומרמה שביצע בתקופת עבודתו. התובע הגיש ביום 8.11.2005 כתב הגנה שכנגד.

7. דיון קדם המשפט הראשון התקיים ביום 10.7.2006 בפני כבוד השופטת יהלום לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע והתקבלה בקשת ב"כ הקודם של הנתבעים לשחררו מייצוג הנתבעים משאלה ניתקו עימו מגע. הנתבעים לא התייצבו לאותו דיון ומשכך נקבע מועד לקדם משפט נוסף כאשר הוטל על התובע לבצע מסירה אישית של ההחלטה בדבר המועד החדש לידי הנתבע. ביום 7.9.2006 התקיים דיון קדם המשפט הנוסף, אשר גם אליו לא התייצבו הנתבעים על אף שהומצאה לנתבע ההזמנה לדיון. לפיכך ניתן פסק דין נגד הנתבעים על מלוא סכום התביעה; אושר העיקול שהוטל על נכסי הנתבעת; הוחלט כי כספי הערבות הבנקאית יועברו לידי התובע; נמחקה התביעה שכנגד (להלן – פסק הדין).

8. ביום 19.12.2006 הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסק הדין ולמתן ארכה להגשת תצהירים. תגובת התובע הוגשה ביום 9.1.2007 וביום 14.5.2007 התקיים דיון בבקשה. בסיום הדיון הוחלט על ביטול פסק הדין ועל חיוב הנתבעים בתשלום הוצאות לתובע, אשר יגבו מתוך כספי הערבות הבנקאית שהועברו לידי התובע. כמו כן, ביום 17.5.2009 ניתנה החלטת בית הדין ולפיה על התובע להפקיד בקופת בית הדין את יתרת כספי הערבות הבנקאית שנותרו בידיו. ביום 17.9.2007 הפקיד התובע בקופת בית הדין ערבות בנקאית בסכום של 20,700 ₪.

9. בין לבין, ביום 15.7.2007 הוגשו תצהירי הנתבעים וביום 22.8.2007 תצהירי התובע בתביעה שכנגד.

10. ביום 19.1.2009 התקיים בפנינו דיון ההוכחות. מטעם התובע העידו: התובע בעצמו, מר דני מלינקוביץ – תאורן בחברת התאורה אינקוגניטו שסיפקה שירותי תאורה לאולם האירועים וגב' מוריה גולדשטיין – ששימשה כמנהלת משרד של הנתבעת. מטעם הנתבעים העיד הנתבע בעצמו.

נציין כבר עתה כי עדותה של הגב' מוריה גולדשטיין הייתה מהימנה בעינינו, וכן כי לעדותו של מר מלינקוביץ איננו נותנים משקל מהותי באשר עדותו לא הייתה מספיק מסויימת ולא ניתן להסיק ממנה עובדות ברורות.

11. בסיום הדיון התברר כי הייתה תקלה בזימונו של עד מטעם הנתבעים, מר יוסי ענייתי (להלן – העד). לפיכך נקבע מועד נוסף לחקירתו, כאשר בית הדין הורה כי העד יזומן במסירה אישית ע"י הנתבעת. משלא עלה בידי הנתבעים לאתר את העד ולזמנו לדיון הוגשו סיכומי התובע ביום 25.2.2009, סיכומי הנתבעים ביום 10.5.2009 וסיכומי תשובה מטעם התובע ביום 11.5.2009.

דיון והכרעה בזכויות הצדדים

12. במקרה שלפנינו החלטנו לשנות ממנהגנו ולהכריע תחילה בתביעה שכנגד. לטעמנו, ההכרעה בתביעה שכנגד כבר בשלב זה תייעל את הדיון בתביעה הראשית ותקל על ההכרעה בה. עוד נציין, כי למען הנוחות גם במהלך הדיון ברכיבי התביעה שכנגד יכונה ה'נתבע שכנגד' "תובע" וה'תובעת שכנגד' תכונה "נתבעת".

א. התביעה שכנגד:

1. אי רכישת פוליסות הביטוח עבור ציוד הנתבעת:

13. הנתבעים טענו כי במסגרת תפקידו היה התובע אחראי לרכישת פוליסות ביטוח עבור ציוד הנתבעת המצוי באולם האירועים. עוד נטען שבניגוד להוראה מפורשת של הנתבעת לא דאג התובע לרכישת ביטוח לגנרטור, ששכרה הנתבעת, ולשלושה מקרנים שרכשה הנתבעת והתקינה באולם האירועים. הנתבעים אף טענו כי סוכנת הביטוח התריעה מספר פעמים בפני התובע שבפוליסת הביטוח שרכש עבור הנתבעת לא קיים כיסוי עבור אותם פריטים ובמקרה של נזק תיאלץ הנתבעת לשאת במלוא הנזק.

לטענת הנתבעים במהלך חודש ינואר 2005 נגנב הגנרטור מאולם האירועים ובעלת הגנרטור הגישה תביעה כספית נגד הנתבעת לתשלום שוויו של הגנרטור, העומד על סך של 77,600 ₪. עוד נטען כי באותו החודש נפגעו אף המקרנים כתוצאה ממכת ברק ומכיוון שלא בוטחו נאלצה הנתבעת לקנות מקרנים חדשים בעלות כוללת של 83,880 ₪[9].

הנתבעת טענה כי יש לחייב את התובע בתשלום שוויו של הגנרטור, בהתאם לסכום התביעה המתנהלת נגד הנתבעת, ובתשלום עלותם של שלושת המקרנים וזאת מכיוון שהתרשל בביצוע תפקידו ולא דאג לביטוח מתאים.

14. מנגד הכחיש התובע בכתב ההגנה שכנגד ובתצהירו[10] את אחריותו לביטוח הגנרטור והמקרנים בטענה כי מדובר בעניינים המצויים בתחום סמכותו של הנתבע. בעדותו חזר התובע על גרסתו והעיד כי במסגרת תפקידו "מעולם לא טיפלתי בשום ביטוח משום סוג וגם לא היה צריך"[11]. לעניין הגנרטור הסביר כי היה גנרטור באולם האירועים אולם "אני לא דאגתי שיהיה גנרטור, היה במקום. מאז שהעסק הוקם היה גנרטור במקום"[12].

15. מנגד, העיד בפנינו הנתבע בעניין הגנראטור והמקרנים, באופן הבא[13]:

"ש. התובע התחיל לעבוד בנתבעת באפריל 04 – מציג החלטה של כב' השופט סובול בו כתוב שביום 22/3 שכרה הנתבעת גנרטור. זא (זאת אומרת – א.א.) שהשכירה של הגנרטור הייתה לפני שהתובע הגיע לעבוד בכלל.

ת. אין דבר כזה. מסומן ת/3

ש. באותה החלטה נאמר בסעיף 2 לקראת הסוף טען עו"ד של הנתבעת שתי טענות האחת שלא הנתבעת שכרה את הגנרטור והשנייה הוא טען שחברה אחרת שכרה. והשנייה שהגנרטור היה מבוטח. אני שומע שזה לא מתאים למה שאתה מצהיר.

ת. התובע כמנכ"ל וכמנהל תפעול ומי שהיה אחראי על כל פעילות העסק ידע מתי צריך להזמין גנרטור וממי מה צריך לעשות איך משלמים איזה ביטוח לעשות וכך היה אמור לפעול. בין מה שהיה צריך לעשות ודווח לי על ידו לבין המציאות שמים וארץ. הוא דיווח לי שהוא עשה ביטוח והוא לא עשה. אותו מקרה בדיוק קרה גם עם המקרנים.

ש. אבל עו"ד של הנתבעת טוען שהיה ביטוח.

ת. עו"ד של החברה נבחר על יד התובע.

ש. אומר בית המשפט באותה החלטה, בסעיף 6 הנתבעת לא נקטה כל הליך לנתבעת. בשם (בשל – א.א.) סרובה לשלם. איך זה מתיישב עם זה שהגנרטור לא היה מבוטח.

ת. אתה מגלה לי עוד פרטים בכל רגע נתון ואני אכן מתכנן ולא הספקתי עד היום להגיב אל כל... לתבוע את כל חב' הגנרטור וחב' הביטוח ועוד מה שרלוונטי.

ש. בעניין נזק למסכים אני אומר לך שהנתבעת קיבלה מחב' הביטוח דמי נזק של מסכים

ת. אין לי מושג קצוץ."

16. בטרם נכריע בעילת תביעה זו נבקש להעיר שתי הערות:

ראשית, אנו מניחים כי עילת התביעה בגין נזק זה היא חוזית ולא נזיקית, באשר העילה האחרונה אינה בתחום סמכותו העניינית של בית הדין. כלומר, הטענה העומדת להכרעה היא הטענה לפיה התובע לא ביצע את עבודתו במיומנות מספיקה ובכך הפר את חוזה עבודתו. הפרה זו הובילה לנזק הנטען ועתה נתבע פיצוי בגין אותה הפרת חוזה.

שנית, ככלל עובד אינו 'מבטח' של מעבידו ואינו אמור לשאת בנזקים הנגרמים כתוצאה ממהלך עבודתו הרגיל. על מעביד להביא בחשבון כי במהלך העבודה הרגיל נגרמים, לא אחת, טעויות ונזקים. יחד עם זאת, ברי שאין הדבר נועד לתת לעובדים 'רשיון' לגרום לנזקים. נקודת האיזון היא חיוב העובד בנזק שגרם אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה מזדון או לכל הפחות כתוצאה מרשלנות רבתית הכוללת אדישות להסתברות לקרות הנזק. בעניין זה הנטל על המעביד להוכיח זדון ולמצער רשלנות רבתית. כמו כן, אף אם יורם הנטל אזי באשר לגובה הפיצוי יובאו בחשבון שיקולים שונים המתאימים לחוזה עבודה ולא שיקולים נזיקיים בדבר השבת המצב לקדמותו.

17. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהובאו בפנינו אנו סבורים שיש לדחות את תביעת הנתבעים ברכיב זה, ואלה טעמנו:

17.1. מול עדותו של הנתבע (שהובאה לעיל במלואה) ממנה עולה גרסה בלתי עקבית בלשון המעטה המשתנה על פי השאלות הנשאלות והראיות המוצגות בפניו במהלך חקירתו עומדת עדותו העקבית של התובע ולפיה לא היה אחראי לרכישת ביטוחים לגנרטור ולמקרנים.

17.2. הנתבעת לא הוכיחה כי תפקידו של התובע כלל את האחריות לרכישת ביטוח לאולם האירועים בכלל ולגנרטור ולמקרנים בפרט.

אמנם, הוכח כי התובע מילא תפקיד מרכזי בנתבעת – על אף שניסה להמעיט בערך התפקיד בעדותו – שכן מהראיות עולה כי התובע לא היה כפוף לאיש פרט לנתבע[14]; היה בעל זכות חתימה בחשבון הבנק של הנתבעת[15]; החזיק בכרטיס אשראי של הנתבעת[16]; היה מעורב בקבלת אישור רשיון עסק לאולם האירועים[17] ועסק בניהול היומיומי של אולם האירועים. אך יחד עם זאת, לא הוכחה הטענה כי התובע שימש כמנהל כללי של הנתבעת ואף לא הוכח כי התובע היה מוסמך להתקשר בשם הנתבעת בהסכמים שונים ולמצער בהסכמים לרכישת ביטוח לגנרטור ולמקרנים.

17.3. בנוסף, גרסתה העובדתית של הנתבעת כאן כאילו לא היה ביטוח לגנרטור סותרת את גרסת הנתבעת העובדתית בדיון שהוביל להחלטה הנ"ל. בסעיף 6 להחלטה נקבע כי "הנתבעת לא נקטה בשום הליך כנגד חברת הביטוח בשל סירובה לשלם ומתשובת חברת הבטוח... עולה כי הסירוב נובע מהטענה ולפיה הנתבעת הפרה את הסכם הבטוח וכלל לא הציגה את הגנראטור בפני הסוקר על מנת שיקבע את המיגונים הדרושים". משמע, היה ביטוח אך הייתה מחלוקת בין הנתבעת וחברת הביטוח לעניין הכיסוי הביטוחי עקב גניבת הגנרטור.

17.4. לא זו בלבד, הנתבעת אף לא הוכיחה את טענתה ולפיה סוכנת הביטוח התריעה בפני התובע שפוליסת הביטוח שנרכשה אינה מכסה את הגנראטור והמקרנים. מדובר בטענה שנטענה בעלמא, ללא תימוכין או אסמכתאות אובייקטיביות והנתבעת אף נמנעה מלזמן את סוכנת הביטוח למתן עדות בעניין זה. כידוע, הלכה היא שהימנעות מהבאת ראיות שנמצאות בשליטת בעל הדין "מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה..."[18].

17.5. נוסיף, כי הנתבעת אף לא הוכיחה את טענותיה לעניין המקרנים ובכלל כך שהמקרנים נפגעו; שהמקרנים לא היו מבוטחים ולחלופין שהיה ביטוח שלא כלל כיסוי ביטוחי עבור המקרנים. כל טענות הנתבעת בעניין זה מבוססת על עדותו הסתמית והבלתי מהימנה של הנתבע ואינה נתמכות באסמכתאות או בראיות אובייקטיביות.

למעלה מן הדרוש נציין כי אף אם היינו מקבלים את טענות הנתבעת לעניין המקרנים, הרי שלא הוכח גובה הנזק שנגרם לנתבעת. בהקשר זה יצוין, כי הנתבעת טענה שקנתה מקרנים חדשים במקום המקרנים שנפגעו, אך יחד עם זאת לא טרחה להציג בפנינו כל אסמכתא לכך.

18. נוכח האמור, אנו דוחים את תביעת הנתבעים לחיוב התובע בשוויו של הגנרטור ובעלותם של המקרנים, זאת משלא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח טענתם.

2. אי העברת כספים המגיעים לנתבעת:

19. הנתבעת טענה בכתב התביעה שכנגד כי התובע שלשל לכיסו הפרטי, בשתי הזדמנויות לפחות, תשלומים ששילמה חברת הקייטרינג "נופר קייטרינג בע"מ" (להלן – חברת הקייטרינג) עבור אירועים שערכה באולם האירועים בסכום כולל של 18,384 ₪ (4,000$ ארה"ב). באופן דומה הצהיר הנתבע בתצהירו[19].

20. מנגד הכחיש התובע את הטענה בכתב ההגנה שכנגד והוסיף כי מדובר בטענה שאינה מפורטת כנדרש על פי הדין. גם בתצהירו חזר התובע והכחיש נטילת כספי הנתבעת לכיסו הפרטי[20].

21. לטעמנו, אף טענה זו דינה להידחות משהנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיחה, ונסביר.

טענתה של הנתבעת בדבר הכספים שלכאורה נטל התובע לכיסו נסמכת על תצהירו של הנתבע בלבד. אף אם נתעלם מכך שעדותו של הנתבע לא הותירה בנו רושם שבפנינו אדם מהימן, הרי שהצהרתו של הנתבע נסתרה בהודאתו כי אין לו כל ידיעה אישית בעניין[21].

כמו כן, הנתבעת אף לא הביאה ראיות אובייקטיביות או עדויות להוכחת טענותיה בדבר עריכת אירועים של חברת הקייטרינג; בדבר אי העברת התקבולים בגין אותם אירועים לידיה; את סכום התקבולים שלא הועבר, הגם שמדובר בטענות שלא קיים קושי להוכיחן. הימנעותה של הנתבעת מלתמוך טענותיה במסמכים או באסמכתאות אחרות מובילה למסקנה ולפיה מדובר בטענה בעלמא, ללא כל בסיס עובדתי, שכל יעודה לשמש כמשקל נגד לתביעתו של התובע.

למסקנתנו דלעיל הגענו גם מבלי שזקפנו לחובת הנתבעת את אי העדתו של מר עיינתי אשר היה אמור להעיד בתמיכה לטענות הנתבעת ברכיב זה. זאת, בשים לב לטענה (שלא נתמכה בתצהיר) לפיה לא אותר העד ולכן הוא לא הובא לעדות.

22. נוכח האמור, תביעת הנתבעת בעניין זה – נדחית.

3. שימוש התובע בחברת הנקיון של הנתבעת לניקוי ביתו הפרטי:

23. הנתבעת טענה כי התובע הורה לעובדי חברת הניקיון שסיפקה לה שירותי ניקיון – "נגה משק בית שירותי אחזקה וניקיון" (להלן – חברת הניקיון), לנקות גם את ביתו הפרטי של התובע ולחייב את הנתבעת בגין הניקיון. לפיכך נטען כי יש לחייב את התובע בעלותן של עבודות הניקיון שבוצעו בביתו הפרטי וששולמו מחשבונות הנתבעת בסכום של 3,071 ₪[22].

24. התובע הכחיש את טענת הנתבעת וטען כי מעולם לא ביצעה חברת הניקיון כל עבודות ניקיון בביתו הפרטי וכי מעולם לא חייב את חשבון הנתבעת בתשלום הוצאות ניקיון ביתו הפרטי[23]. התובע לא נחקר על תצהירו בעניין זה.

25. מנגד נשאל הנתבע בחקירתו מהו מקור ידיעתו לכך שהתובע השתמש לכאורה בחברת הניקיון לניקוי ביתו הפרטי תוך חיוב הנתבעת בתשלום עבור ניקיונות אלו, והשיב:

"... לגבי הנקיון הגיע ספק הנקיון ואמר שזה מה שקרה. אחרי שיחה שלי עם הספק הנקיון כשראיתי חשבונות מנופחים ואמרתי לו אתה לא מקבל את התשלום עד שאתה מסביר סעיף סעיף ואז החלו להתגלות"[24].

26. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי יש לדחות את תביעת הנתבעת בעניין זה, מכמה טעמים: האחד, עדותו של הנתבע הינה בגדר עדות מפי השמועה שאין ליתן לה משקל. מעדותו של הנתבע עולה כי אין לו כל ידיעה אישית בדבר חיוב הנתבעת בהוצאות ניקיון ביתו הפרטי של התובע וכי טענת הנתבעת נסמכת על מידע שלכאורה נמסר לנתבע מחברת הנקיון. השני, הנתבעת לא הביאה למתן עדות את אותו "ספק" שנטען כי הוא חשף את מעשיו של התובע בעניין. כפי שפורט לעיל, הימנעות הנתבעת מלהעיד את אותו ספק היא בגדר הודאה כי עדותו תפעל לחובת הנתבעת. השלישית, הנתבעת לא הביאה בדל ראיה להוכחת הטענה בדבר חיוב חשבונה בתשלום עבור שירותי ניקיון אישיים שלכאורה סופקו לתובע ואף לא הביאה ראיה לכך שהתובע קיבל שירותי ניקיון בביתו הפרטי ע"י חברת הניקיון. הרביעית, אף אם היינו מקבלים את טענת הנתבעת וקובעים כי התובע אכן חייב את חשבונה בעלות שירותי הניקיון שסופקו לו באופן אישי, הרי שהנתבעת לא הוכיחה את עלותם. קרי – את הסכום שאותו על התובע להשיב לה בגין אותם שירותי ניקיון.

27. כללו של דבר, טענת הנתבעת בעניין זה דינה להידחות.

4. תשלום חוב של מר גיל ראובני לצד שלישי באמצעות שיק הנתבעת:

28. הנתבעת טענה כי התובע ניצל את היותו מורשה חתימה בחשבון הנתבעת ומשך שיק לפקודתו של מר גיל ראובני (להלן – מר ראובני) - שהוא גיסו של התובע ואשר הועסק כאיש מכירות ושיווק של הנתבעת. לטענת הנתבעת השיק היה בסכום של 600$ והוא נמשך לצורך פרעון חוב אישי של מר ראובני לצד שלישי[25].

29. התובע הכחיש טענה זו[26] ולא נחקר בפנינו בנושא זה.

30. בעדותו לפנינו חזר הנתבע על הטענה שהתובע העביר למר ראובני סכום של 600 "לדעתי בדולרים"[27]. בהמשך עדותו הודה הנתבע כי לנתבעת לא היה חשבון דולרי וכשנשאל כיצד עובדה זו מסתדרת עם האמור בתצהירו בדבר משיכת שיק בסכום של 600$ השיב "שתי נקודות מהותיות. האחת בסוג עסק כזה, ניתנים טיפים לא קטנים בסוף האירוע גם בדולרים נדמה לי שבאותה תקופה זה היה על פי חוק, וככה התגלגל מנגנון התחשבנות פנימית בין התובע לגיל ראובני"[28].

בהקשר זה יוסף, כי הנתבע העיד שהמקור לידיעותיו בעניין זה הוא "העד שלנו לכשיבוא, הוא עד מפתח. הכוונה ליוסי ענייתי"[29].

31. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו כי גם בעניין זה לא הרימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה, ואלה טעמנו:

31.1. גרסתו של הנתבע, עליה נסמכת הנתבעת, אינה עקבית. הנתבע הצהיר בתצהירו כי מר ראובני פרע חוב אישי באמצעות "שיק של החברה בסך 600$" שנתן לו התובע. אולם בעדותו בפנינו שינה גרסתו וטען כי מדובר בכסף מזומן שמקורו בתשר שניתן לתובע.

31.2. גרסת הנתבע אינה מתיישבת עם העובדות. הודאתו של הנתבע ולפיה אין לנתבעת חשבון דולרי סותרת את גרסתו הראשונית בתצהירו ולפיה חובו של מר ראובני בסך של 600$ שולם בשיק של הנתבעת.

31.3. אף אם היינו מקבלים את גרסתו המאוחרת של הנתבע ולפיה נתן התובע למר ראובני סכום מזומן של 600$ לכיסוי חוב אישי של האחרון, שמקורו בתשר שניתן לתובע בסיום אירוע, לא היה בכך בכדי להועיל לנתבעת. שכן, הנתבעת לא הוכיחה כי תשר הניתן בסיום אירוע הנערך באולם האירועים הינו חלק מהתקבולים המגיעים לה בגין האירוע.

31.4. כאמור, העיד הנתבע כי מר ענייתי הוא "עד מפתח" בסוגיה זו. אלא שעדות זו אינה מתיישבת עם האמור בבקשת הנתבעת להזמנתו של מר ענייתי למתן עדות. מהבקשה עולה כי מר ענייתי הוא בעל חברת הקייטרינג, אשר על פי הטענה שילם בגין שני אירועים סכום כולל של 18,384 ₪, אותו לכאורה שילשל התובע לכיסו הפרטי. כלומר, מר ענייתי הובא למתן עדות ברכיב שעניינו 'אי העברת כספים המגיעים לנתבעת' ולא על מנת לתמוך בתביעה בדבר העברת כספים לכיסוי חוב אישי של מר ראובני. עדותו של הנתבע בענין יותר מתמוהה.

31.5. הנתבעת לא תמכה טענותיה בדבר כיסוי חובו של מר ראובני באמצעות כספים שנמשכו מחשבונה בראיות או באסמכתאות ואף ויתרה על העדתו של מר ענייתי, וזאת משלטענתה לא אותר.

31.6. לא זו אף זו, הכחשתו של התובע לא נסתרה והוא אף לא נחקר בעניין זה בפנינו.

32. מן המקובץ עולה כי טענתה של הנתבעת בדבר העברת כספים מחשבונה לידי מר ראובני לצורך כיסוי חוב אישי שלו היא טענה שנטענה בעלמא, לא נתמכה בראיות ואף נסתרה בעדותו של הנתבע.

33. לא נעלמה מעיננו טענת הנתבעת ולפיה יש לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שלא הזמין למתן עדות בפנינו את מר ראובני כדי להפריך את טענת הנתבעת בעניין זה. טענה זו לטעמנו מוטב כי לא הייתה נטענת כלל, ומשנטענה – דינה להידחות. בכל הכבוד, הנטל להוכיח את התביעה ברכיב זה מוטל על הנתבעת ולא על התובע. עוד נוסיף, כי טענת הנתבעת לא הוכחה ואף התבררה כטענה חסרת בסיס ומשכך לא עבר אל התובע הנטל להפריכה.

34. כללו של דבר, נדחית גם תביעת הנתבעת בעניין זה.

5. רכישת דלק לצרכים פרטיים באמצעות כרטיס האשראי של הנתבעת:

35. הנתבעת טענה כי התובע השתמש בכרטיס האשראי של הנתבעת (להלן – כרטיס האשראי) כדי למלא דלק במכוניתו הפרטית ובכלי הרכב השייכים לקרובי משפחתו ולחבריו. לטענת הנתבעת במהלך 4 חודשים (1/2005 – 4/2005) רכש התובע דלק בסכום של 11,172 ₪, כאשר הערכת הוצאות הדלק הסבירות שהוציא התובע עמדו על סך של כ-800 ₪ לחודש. לפיכך נטען כי יש לחייב את התובע בסכום של 7,972 ₪ בגין הוצאות דלק[30].

להוכחת הטענה צורף לתצהיר הנתבע העתק של פירוט התנועות בכרטיס האשראי, שנשלח לכתובת התובע[31].

36. התובע הכחיש את טענת הנתבעת וטען כי השתמש בכרטיס האשראי לצורך תדלוק רכבו רק באותם מקרים ספורים בהם ביצע נסיעות עבור הנתבעים ובהרשאתם (כגון: העברת ציוד לביתו הפרטי של הנתבע והעברת ציוד לאירוע פרטי שערך הנתבע במושבה כנרת). התובע טען כי יתר הוצאות הדלק עליהן שולם בכרטיס האשראי של הנתבעת שייכות למר ראובני. שכן בין מר ראובני לנתבעת קיים הסדר ולפיו תשא האחרונה בהוצאות הדלק שלו[32].

בתצהיר התובע הוסף כי נשלחה לנתבעים דרישה לגילוי מסמכים[33] בה נדרשו לגלות את "שוברי רכישת דלק בכרטיס אשראי המיוחסים לגרייצר (התובע – א.א.)", אך לא עשו כן. לפיכך טען התובע כי יש בכך כדי להטיל צל כבד על טענות הנתבעת בעניין. התובע הצהיר כי העתקי שוברי הדלק כמו גם פירוט חיובי האשראי הגיעו לידי הנתבעת ולידי הנהלת החשבונות של הנתבעת מידי חודש בחודשו[34].

בעדותו חזר התובע על גרסתו לעניין הוצאות הדלק והסביר כי כרטיס האשראי נועד לתדלוק שני רכבים שהיו באחזקתו של מר ראובני – הרכב הצמוד של מר ראובני והרכב של אשתו (של מר ראובני)[35]. גם בהמשך חקירתו חזר התובע על עניין זה והוסיף כי רכבו האישי תודלק בשתי הזדמנויות שונות כאשר בוצעו ברכב נסיעות לצרכיו האישיים של הנתבע – נסיעה למושבה כנרת ונסיעה לירושלים[36].

בחקירתו החוזרת העיד התובע כי השוברים של ההוצאות המפורטות בכרטיס האשראי נמצאים בהנהלת החשבונות של הנתבעת כאשר על אותם שוברים מופיעה חתימת הרוכש[37].

37. גם הנתבע נחקר בעדותו בעניין זה. הנתבע העיד כי התובע העביר את פירוט ההוצאות שבוצעו באמצעות כרטיס האשראי (להלן – פירוט ההוצאות) להנהלת החשבונות של הנתבעת, וכי הוא (הנתבע) קיבל את פירוט ההוצאות והגיש אותו לבית הדין כחלק מתצהירו. עוד נשאל הנתבע מדוע לא העביר את השוברים, אשר צורפו לפירוט ההוצאות, כפי שהתבקש ע"י התובע והשיב "עשיתי דבר פשוט לבקשת עורכי הדין ביקשתי להעביר את כל החומר כמו שהוא מרואה החשבון לעורכי הדין". עוד הודה הנתבע כי לא הייתה לו ידיעה אישית בדבר פירוט ההוצאות ונודע לו עליהן בדיעבד[38].

38. תחילה נציין, כי אין מחלוקת שהתובע קיבל לחזקתו כרטיס אשראי על מנת שיעשה בו שימוש לתשלום הוצאות הנתבעת. כמו כן, אין ספק כי במסגרת אותן הוצאות נכללו גם הוצאות דלק. משכך עלינו להכריע בשאלה האם מדובר בהוצאות דלק שהוצאו ע"י התובע ואם התשובה היא חיובית אזי נצטרך להשיב על השאלה האם מדובר בהוצאות שהוצאו שלא כדין.

39. כאמור, כרטיס האשראי של הנתבעת היה בשימושו של התובע. לפיכך משלא הוכחשו החיובים שבפירוט ההוצאות הרי שעל התובע מוטל הנטל להוכיח שלא הוא זה שהוציא את הוצאות הדלק ששולמו בכרטיס באשראי. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו כי התובע הרים את הנטל להוכיח טענתו וכי דין תביעתה של הנתבעת להחזר הוצאות הדלק להידחות, ואלה טעמנו:

39.1. גרסתו של התובע הייתה עקבית. בכתב ההגנה שכנגד, בתצהירו ובעדותו חזר התובע התובע על הגרסה ולפיה הוצאות הדלק ששולמו בכרטיס האשראי היו של מר ראובני ושל אשתו וכי התובע עצמו עשה שימוש בכרטיס האשראי לתשלום הוצאות דלק של רכבו רק בשתי הזדמנויות שונות ובהרשאת הנתבעים כיוון שבאותן הפעמים בוצעו הנסיעות לצרכיו האישיים של הנתבע.

39.2. בנוסף, הצביע התובע על העובדה שבנוסף לפירוט ההוצאות שהוצג בפנינו נמצאים בידי הנתבעת השוברים המקוריים של ההוצאות המרוכזות בפירוט ההוצאות. לטענתו, שוברים אלו יכולים ללמדנו בגין אילו רכבים הוצאו הוצאות הדלק ומי הוציא את אותן ההוצאות. התובע שלח לנתבעים דרישה להמציא לידיו את אותם השוברים, אשר אין חולק כי נמצאים בידיהם, אולם הנתבעים התעלמו מדרישה זו. לטעמנו, הימנעותה של הנתבעת מלהמציא לידי התובע את שוברי התשלום אשר באמצעותם יכול התובע להוכיח את גרסתו הינה התנהגות בחוסר תום לב ולמצער משמעותה הודאה של הנתבעת בכך שהשוברים היו משמשים לחובתה ותומכים בגרסת התובע.

39.3. כנגד גרסתו העקבית של התובע והימנעותה של הנתבעת מהצגת שובר התשלום עומדת בפנינו טענתה הסתמית של הנתבעת כי התובע הוא זה שהוציא את הוצאות. לכך יש להוסיף כי הנתבעת אף לא הציגה גרסה סותרת לטענות התובע ולפיהן מדובר בהוצאות דלק של מר ראובני ואשתו ולמצער לא הכחישה את אותן הטענות.

39.4. לא נעלמה מעינינו העובדה שמר ראובני לא הובא למתן עדות ע"י התובע ואין אנו מקבלים את ההסבר כי "גיל (מר ראובני – א.א.) הוא גיסי ולא חשבתי שזה נכון להביא עדות מקרוב משפחה שיכול להשמע כאילו יש אינטרס העדפתי להביא אנשים
ניטרליים"
[39]. אלא שאנו סבורים כי במקרה זה אין בעובדה זו כדי לגרוע מגרסתו של התובע במיוחד כאשר הנתבעת התעלמה מדרישה מפורשת של התובע להצגת מסמכים רלוונטיים שיש בהם כדי להכריע בסוגיה שבמחלוקת בין הצדדים.

40. מן המקובץ עולה כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הוצאות הדלק ששולמו באמצעות כרטיס האשראי הן הוצאות של מר ראובני ואשתו. משזו קביעתנו אין אנו נדרשים לשאלה האם הוצאות הדלק הוצאו שלא כדין.

41. כללו של דבר, אנו דוחים את תביעת הנתבעת לחיוב התובע בהחזר הוצאות הדלק ששולמו בכרטיס האשראי.

6. החזר תשלומים ששולמו לתובע:

42. הנתבעת טענה כי על פי כרטסת הנהלת החשבונות שניהלה עבור התובע (להלן – הכרטסת) נותר התובע חייב סכום של 9,899.05 ₪, אותו עליו לשלם[40]. להוכחת הטענה צורף לתצהיר הנתבע העתק מהכרטסת[41].

43. התובע הכחיש את טענת הנתבעת והוסיף כי הנתבעת לא הוכיחה את מקור חובותיו ואף טען כי החיובים שנרשמו בכרטסת נובעים מתשלומים ששילם לספקים שונים של הנתבעת[42].

התובע נחקר בעניין החיובים שנרשמו בכרטסת. התובע סתר את טענתו ולפיה נובעים החיובים מתשלומים ששולמו לספקים של הנתבעת בהעידו כי כלל לא העביר תשלומים לספקים[43]. עוד הסביר התובע כי "בכרטסת נרשמו סכומים שלא היו סגורים מבחינת הנהלת חשבונות דהיינו או שלא התקבלה בגינם חשבונית או שלא התאימו לחשבונית. הכרטיס הזה לא סגור ואם הוא היה מגיע עד הסוף רואים שהוא היה מתאזן. אלה דברים שלא הומצאו להם חשבוניות ולכן הם לא סגורים"[44].

44. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו בפנינו, אנו סבורים כי יש לקבל את תביעת הנתבעת בעניין זה, ונבאר.

45. הנתבעת הציגה בפנינו את הכרטסת שנוהלה על שמו של התובע לשנים 2004 – 2005, קרי – לכל תקופת עבודתו של התובע. מהכרטסת עולות העובדות הבאות:

45.1. התובע זוכה בסכומים שהוציא עבור הנתבעת וזאת בכפוף להצגת חשבוניות.

45.2. התובע זוכה בסוף כל חודש בסכום המשכורת המגיעה לו עבור עבודתו באותו חודש.

45.3. התובע חויב בגין שיקים שהוצאו לפקודתו או לפקודת אסנת - אשת התובע באותה תקופה (להלן – אשתו לשעבר), ובגין הפקדה חד פעמית בסכום של 4,000 ₪ לבנק לאומי.

45.4. בתאריך 6.7.2005, המועד האחרון בו נרשמה פעולה בכרטסת, נותרה יתרת חובה בסכום של 9,899.05 ₪.

46. התובע מצידו לא הביא כל ראיה לסתירת תוכנה של הכרטסת ואף לא שוכנענו מהגרסה (נכון יותר לומר מהגרסאות) שהציג בפנינו בניסיון לסתור את הרישומים בכרטסת.

גרסתו הראשונה של התובע, כפי שהובאה בתצהירו, הייתה כי החיובים בכרטסת נובעים מתשלומים ששולמו לספקים של הנתבעת. גרסה שנסתרה משני טעמים: האחד, בחקירתו הודה התובע כי לא שילם לספקים. והשני, מעיון בכרטסת עולה כי התובע חויב רק בגין שיקים שנמשכו לזכותו / לזכות אשתו לשעבר ובגין הפקדה חד פעמית לבנק לאומי.

גרסתו השנייה של התובע שהובאה לעיל, הייתה כי בכרטסת נרשמו סכומים שלא היו סגורים מבחינת הנהלת החשבונות מכיוון שלא הביא חשבוניות וכי "הכרטיס אינו סגור". גם גרסה זו אינה נכונה. כאמור, החיובים נרשמו רק בגין הוצאות התובע ולא בגין חובות אחרים שלא התקבלה בגינם חשבונית. כמו כן, הכרטסת שהוצגה הייתה "ללא הגבלת זמן", קרי – עד לסוף שנת 2005 ומשהתובע לא העלה כל טענה ולפיה ניהל התחשבנות עם הנתבעת לאחר סיום עבודתו, אין ספק כי מדובר בכרטסת 'סגורה'.

47. בהמשך עדותו טען התובע כי חלק מהחיובים שנרשמו בכרטסת בגין תשלומים לאשתו לשעבר אינם משקפים את האמת. וכך העיד התובע "העובדה שהסכום נרשם על שמי בכרטסת לא אומר שאני שילמתי לאוסת (צ.ל. אוסנת – א.א.) את הצ'ק ואותי בחרו כי לי הייתה נגיעה מבחינת התשלום"[45]. בכל הכבוד אין בידינו לקבל את הטענה. גב' גולדשטיין, העדה מטעם התובע, הייתה אחראית במסגרת תפקידה כמנהלת משרד על הטיפול בחשבוניות[46]. בהתאם לעדותה של גב' גולדשטיין היא והתובע שהו באולם האירועים "כל הזמן" ועבדו בצוותא "כולם מתיישבים יחד ותופרים את הפרטים כשגיא (התובע – א.א) מעל הכל. לראות שהדברים
מתואמים"
[47]. מכאן, וכפי שקבענו לעיל, התובע מילא תפקיד משמעותי בנתבעת ובמסגרתו היה אחראי על ניהולו בפועל של אולם האירועים ולכן אין לקבל את הטענה ש"בחרו" לרשום בכרטסת המתנהלת על שמו חיובים שלא בהרשאתו ושלא בידיעתו רק מן הסיבה 'שהייתה לו נגיעה מבחינת התשלום'.

בהקשר זה נוסיף, כי התובע נשאל מדוע נמשכו חלק מהשיקים שניתנו לו כמשכורת לפקודת אשתו לשעבר והשיב "באותו זמן היא הייתה אשתי ... מכיוון שהצ'קים שניתנו בחברה למוטב בלבד ולא ניתן להסב אותם, צ'קים שרציתי שיכנסו לחשבון המשותף שלי ושל אוסנת כיוון שאוסנת הייתה השם הראשון בחשבון, הצ'ק נרשם על שמה אחרת זה לא היה מתקבל בבנק"[48] (ההדגשה הוספה – א.א.). תשובתו התמוהה של התובע מחזקת את מסקנתנו כי החיובים שנרשמו בכרטסת משקפים את הסכומים שהוצאו בידיעת התובע ובהרשאתו.

48. כמו כן, אנו דוחים גם את הטענה שהעלה התובע בעדותו בפנינו, בהמשך "להערת" בא כוחו, כי "אני לא ניהלתי את הכרטסת"[49]. כאמור, בהתאם לראיות שבפנינו התובע ניהל את אולם האירועים בעוד שהנתבע היה מגיע לאולם האירועים אחת לשבוע להתעדכנות. משכך אין זה סביר כי התובע לא ידע אילו חיובים נרשמים בכרטסת שנוהלה על שמו.

49. מכל הסיבות שפורטו לעיל, אנו קובעים כי הכרטסת שהוצגה בפנינו משקפת את התחשבנות שנעשתה עם התובע במהלך תקופת עבודתו, כאשר במועד סיום העבודה נותרה בכרטסת יתרת חובה בסכום של 9,899.05 ₪.

50. לפיכך, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת סכום של 9,899.05 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.7.2005 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

7. קיזוז אי מתן הודעה מוקדמת:

51. במסגרת כתב התביעה שכנגד תבעה הנתבעת גם תשלום חלף הודעה מוקדמת בגין עזיבתו הפתאומית של התובע. בתביעה זו נדון במסגרת רכיבי התביעה הנתבעים בתביעה הראשית.

סוף דבר – התביעה שכנגד

52. התביעה שכנגד נדחית בעיקרה, למעט תביעת הנתבעת לחיוב התובע בהחזר כספים ששולמו לו על ידי הנתבעת בסכום של 9,899.05 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 7.7.2005 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

נפנה כעת להכריע ברכיבי התביעה שהוגשה ע"י התובע.

ב. תביעת התובע:

1. שכר עבודה לתקופה 5/2005 – 17.7.2005

53. התובע טען כי שכרו עבור התקופה שמחודש 5/2005 ועד ליום 17.7.2005 לא שולם. לטענת התובע בתחילת חודש יוני הודיע לו הנתבע כי מועד תשלום השכר עבור חודש מאי יידחה מכיוון שהנתבעת נקלעה לקושי תזרימי זמני. בראות התובע כי הנתבעת מתמהמהת בתשלום שכרו פנה שוב לנתבע ולעו"ד מוריה בן עמי, אשר שימשה באותה תקופה כמנהלת העסקים של הנתבע, לברר את המועד בו תשולם משכורתו. תחילה הובטח לתובע כי שכר חודש מאי ישולם עד ליום 15.6.2005 ומאוחר יותר עד לסוף חודש יוני 2005. התובע המשיך בעבודתו בהסתמך על הבטחותיהם של הנתבע ושל עו"ד בן עמי. בחודש 6/2005 שירת התובע בשירות מילואים במשך כשבועיים[50] כאשר בשובו נתן ביד הנתבעת את שובר המילואים לצורך טיפולה בקבלת תגמולי המילואים מהמוסד לביטוח לאומי. לטענת התובע, לא שולם לו שכרו עבור החודשים מאי ויוני 2005 על אף שהנתבעת קיבלה לידיה את תגמולי המילואים. ביום 17.5.2005 עזב התובע את עבודתו מכיוון שמשכורותיו לא שולמו[51].

54. מנגד טענה הנתבעת כי התובע החל מיוזמתו לנתק מגע עם הנתבעת עד לעזיבת העבודה עוד בשלהי חודש 5/2005. לטענת הנתבעת הסיבה לכך היא גילוים של מעשי הגניבה והמרמה שכביכול ביצע התובע ואשר פורטו בהרחבה במסגרת הדיון בתביעה שכנגד[52]. נציין כי במסגרת הבקשה לאישור העיקול הכחישה הנתבעת את טענת התובע בדבר הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה והנתבע אף הצהיר בתצהיר שצורף לאותה בקשה כי הנתבעת היא "עסק חי המקיים... פעילות עסקית אינטנסיבית"[53].

55. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו בפנינו, אנו קובעים כי התובע הרים את הנטל להוכיח שעבודתו בנתבעת הסתיימה בהתפטרותו ביום 17.7.2005, מהנימוקים שיפורטו להלן:

55.1. גרסתו של התובע הייתה עקבית ולא נסתרה ע"י הנתבעת. התובע אף הסביר בעדותו בפנינו מדוע עזב דווקא ביום 17.7.2005 באופן הבא:

"ת. משכורות שולמו בד"כ סביב 15 לחודש. ביום זה ניתנו הצ'קים עבור החודש הקודם. מאחר וזה לא שולם ב15/5 וביום 15/6 ביום 15/7 באותו יום לא פגשתי את שרון גם ב16 לא, ב17 שרון הגיע למקום וניגשתי אליו ושאלתי מה קורה על המשכורות, לאחר שהובטח שישולם, ברגע שאמרו לי שזה לא משולם גם עכשיו אז הלכתי.

ש. מפנה אותך לאותה כרטסת, שם לב למועדים שבו אתה קיבלת את המשכורת אפריל ואת כל המשכורות. כל המשכורות הוצאו בסוף החודש.

...

ת. בכרטסת זה נרשם בסוף החודש, התאריך בפועל על הצ'ק היה בין ה10 ליום 15 לחודש. הצ'ק הגיע אלי תמיד ביום 15 לחודש ואפשר לראות את תאריך הערך. ביום 13/5/04 ביום 13/6 זה גם משכורת"[54] (ההדגשה הוספה – א.א).

עיון בכרטסת מעלה כי עדותו של התובע בדבר המועדים בהם שולמו בפועל משכורותיו בתקופת העבודה שאינה שנויה במחלוקת (4/2004 – 4/2005), נכונה. שכן בסוף כל חודש זוכתה הכרטסת בסכום של 12,000 ₪ (בשלושת החודשים הראשונים המשכורת הייתה בסכום של 11,000 ₪) בגין המשכורת של אותו החודש. אולם בפועל חויבה הכרטסת בסכום המשכורת בד"כ בין התאריכים 10 – 13 לחודש[55].

מכאן שהנתונים המפורטים בכרטסת תומכים בגרסתו של התובע כי מועד התפטרותו הוא יום 17.7.2005, שכן מועד זה הינו בטווח המועדים בהם היה אמור התובע לקבל את שכרו לחודש 6/2005.

בהקשר זה נציין, כי לא נעלם מעינינו שביום 31.5.2005 זוכתה הכרטסת בסכום של 5,000 ₪ בגין "משכורות 5/05". אמנם זיכוי הכרטסת (בשונה מסוגיית החיוב) בסכום של 5,000 ₪ בלבד ולא בסכום השכר המלא של התובע מתיישב דווקא עם גרסת הנתבעת ולפיה הסתיימה עבודתו של התובע במהלך חודש 5/2005. אך יחד עם זאת בשים לב למכלול הראיות- אין בעובדה זו בלבד כדי להוביל להעדפת גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע.

55.2. עדותה של גב' גולדשטיין, אשר עשתה עלינו רושם מהימן, מחזקת עם גרסת התובע לעניין מועד סיום העבודה. גב' גולדשטיין העידה בתצהירה כי כשעזבה את העבודה ביום 30.6.2005 התובע עדיין עבד באולם האירועים. בעדותה חזרה גב' גולדשטיין על הצהרתה והעידה "אני זוכרת שגיא היה בתוקף תפקידו באותו יום שעזבתי"[56]. בנוסף הצהירה גב' גולדשטיין כי במהלך חודש יולי 2005 עת הגיעה לבקר באירוע שהתקיים באולם האירועים ראתה שהתובע עבד וטיפל באירוע. גב' גולדשטיין לא נחקרה על הצהרתה זו והיא לא נסתרה. מכאן, שאף בהתאם לעדותה של גב' גולדשטיין עבד התובע בנתבעת גם במהלך חודש יולי 2005.

55.3. מנגד, גרסתה של הנתבעת היא גרסה משתנה אשר נסתרה בראיות ובעדויות שבפנינו.

א) גרסתה של הנתבעת לעניין מועד עזיבתו של התובע כתוצאה מהגילויים אודות 'מעשיו' אינה עקבית. תחילה נטען בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד כי הנתבעת גילתה את 'מעשיו' של התובע "בשלהי חודש מאי 2005"[57]. מאוחר יותר, טען הנתבע בדיון בבקשה לביטול העיקול כי 'מעלליו' של התובע התגלו "בתחילת מאי"[58]. ולסיום בתצהירו הצהיר הנתבע כי התובע הפסיק להגיע לעבודה "במהלך חודש מאי 2005"[59].

ב) גרסתה של הנתבעת כי הסיבה להתפטרות התובע היא הגילויים בדבר המעשים החמורים שביצע לכאורה בתקופת עבודתו, התבררה כבלתי נכונה. שכן כל טענותיה של הנתבעת כנגד התובע בדבר מעשי מרמה וגניבה שביצע התבררו כטענות בעלמא.

ג) כמו כן, אף גרסת הנתבעת (וחמור מכך – הצהרת הנתבע) בדבר היותה של הנתבעת 'עסק חי המקיים פעילות אינטנסיבית' נמצאה לא נכונה בלשון המעטה.

מעדותו של הנתבע בפנינו עולה כי הנתבעת חדלת פירעון וחייבת כספים לנושים שונים. וכך העיד הנתבע[60]:

"ש. אתה והנתבעת חדלי פרעון?

ת. מה זה חדלי פרעון?

ש. שלא משלמים את החובות שלהם.

ת. ממש לא. חלק מהחובות הנמצאים בשלב זה או אחר של מו"מ. או אנשים שאני חושב שמעלו באמון כמו התובע ולכן מתנהל מולם הליך כזה או אחר.

ש. הנתבעת חייבת כספים בחוב פסוק לאנשים?

ת. כן. היא לא שילמה אותם".

כמו כן עדותו של הנתבע בדבר המועד בו החליט להפסיק את פעילות הנתבעת והסיבות להחלטה זו סותרת את הצהרתו במסגרת התצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה לביטול עיקול.

וכך הצהיר הנתבע בתצהיר מיום 2.10.2005:

"המשיבה 1 (הנתבעת – א.א.) איננה מצויה בקשיים כלכליים והיא חברה יציבה ואיתנה, ובעלת פעילות עסקית אינטנסיבית ורחבת היקף בענף עריכת אירועים ותפעול גני אירועים"[61].

וכך העיד הנתבע בפנינו:

"ש. מתי החלטת להפסיק את הפעילות של החברה?

ת. סדר גודל שהתובע יוצא למילואים מגיע אלי אותו ספק ושואל אותי איך יכול להיות שספק יכול להיכנס לעבוד בנתבעת אם הוא לא משלם מקדמה בכסף שחור על סך של 2000$ כל פעם.

ש. אם אני מבין אותך שכשהתובע היה במילואים החלטת לסגור.

ת. זה סדר גודל של זמן.

ש. לפי תצהירו של התובע הוא היה במילואים ביוני 05

ת. לא בדיוק.

ש. יולי 05

ת. לא בדיוק.

ש. מפנה לבקשה לביטול עיקול מיום 2/10/05 לבקשה יש תצהיר שלך באוקטובר 05... בחצית (צ.ל – במחצית) 05 כשהיא הרוויחה קרוב למליון ₪ בחצי שנה, מפרט הכנסות נוספות על בסיס הזמנות קיימות באוקטובר 05 של עוד 700 אלף ₪ מכרתם ארועים בימי שישי מה שהביא להכנסות נוספות של 700 אלף ₪ לשנה. באוקטובר 05 יש לך בקופה של החברה רווח של לפחות מליון וחצי ₪ בקופה של החברה. זה לפי תצהירך משנת 05 כאשר אתה מעיד שהחלטת לסגור את החברה כשהתובע היה במילואים וצריך לשלם אלפיים דולר. איך זה מתיישב עם התשובה שלך שהחלטת במחצית 05 לסגור.

ת. יש להבחין בין תזרים לבין דוחות. הבדל מהותי. אין סוף חברות שהתזרים שלהם מופלא ואין רווח וכנ"ל הפוך. ולכן זה מה שקרה בדוחות, שנית, אחת התובנות שלי בתהליך עבודה מול התובע וגיל היו שגונבים אותנו באופן שיטתי, אני לא מתכוון להיות שוטר, אני לא מקצוען מספיק כדי לבוא ולהציל את הדבר. באותו זמן עמד להוולד בני בכורי ולקחתי לעצמי פסק זמן קצר והחלטתי להפסיק."

סתירת גרסת הנתבעת בדבר היותה במצב כלכלי איתן מחזקת את גרסת התובע ולפיה הודיע לו הנתבע כי תשלום משכורת חודש 5/2005 יידחה וכי הסיבה לאי תשלום המשכורות נובעת מהיקלעותה של הנתבעת לקשיים כלכליים.

56. לסיכום, ממכלול הראיות והעדויות שבפנינו אנו מקבלים את גרסתו של התובע ולפיה עבד עד ליום 17.7.2005 הן מכיוון שמדובר בגרסה עקבית, הנתמכת בראיות אובייקטיביות ובעדותה של גב' גולדשטיין והן מכיוון שמול גרסה זו ניצבת גרסתה המשתנה של הנתבעת ועדותו הבלתי מהימנה של הנתבע.

57. מלאכתנו לא תהיה שלמה בלא התייחסות לטענות שהעלתה הנתבעת בסיכומיה בעניין תקופת העבודה.

57.1. הנתבעת טענה כי התובע לא הביא כל ראיה לכך שהיה בשירות מילואים ולכך שהנתבעת קיבלה את תגמולי המילואים מהמוסד לביטוח לאומי. אין בידנו לקבל את הטענה.

ראשית, אין כל מחלוקת בדבר יציאתו של התובע לשירות מילואים. התובע העיד שהיה במילואים ושהוא זוכר "שביום האחרון שהשתחררתי מהמילואים את הארוע ביצעתי עם מדים"[62]; גב' גולדשטיין העידה כי התובע הגיע באחת הפעמים לאולם האירועים במדים; הנתבע העיד כי החליט להפסיק את פעילות הנתבעת "סדר גודל שהתובע יוצא למילואים".

שנית, התובע העיד לגבי השובר המפרט את הימים בהם שירת במילואים כי "הגשתי את השובר להנהלת החשבונות"[63]. לכך יש להוסיף כי התובע עבד כשכיר במועד יציאתו לשירות מילואים ולכן על פי סעיף 276 (א)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, תגמולי המילואים אמורים להיות משולמים לו על ידי מעבידתו (הנתבעת) ולא במישרין ע"י המוסד לביטוח לאומי. משאין בפנינו כל עילה לשמירת שובר המילואים בידי התובע תחת העברתו לידי הנתבעת אנו מקבלים את עדותו בעניין העברת השובר לידי הראשונה. נוסיף, כי התובע ניסה להוכיח את טענתו בדבר מתן שובר המילואים לנתבעת באמצעות פניה לנתבעת על מנת שתגלה לו את הדיווח למוסד לביטוח לאומי בגין ימי המילואים וכן את דו"ח התקבולים שנתקבלו בגין אותו שירות[64], אולם הנתבעת נמנעה מלספק לו מסמכים אלו. הימנעות זו יש לזקוף לחובת הנתבעת.

נוכח האמור, אנו קובעים כי התובע העביר לידי הנתבעת את שובר המילואים על מנת שזו תפעל לקבלת תגמולי המילואים מהמוסד לביטוח לאומי.

57.2. בנוסף טענה הנתבעת כי יש לזקוף לחובתו של התובע את הימנעותו מלזמן למתן עדות את מר ראובני, שכן לטענתה מר ראובני הוא היחיד (פרט לנתבע) היכול לאשר את מועד סיום עבודתו. לטעמנו דין הטענה להידחות. ראשית, התברר כי גם גב' גולדשטיין יכלה להעיד על מועד עבודתו של התובע ולהפריך את טענת הנתבעת ולפיה סיים התובע את עבודתו עוד בחודש 5/2005. שנית, אף אם היינו זוקפים לחובתו של התובע את הימנעותו מלהעיד את מר ראובני, לא היה בכך כדי לשנות מן התוצאה אליה הגענו ולפיה גרסתו של התובע עדיפה על פני גרסת הנתבעת.

58. משקבענו כי התובע עבד בנתבעת עד ליום 17.7.2005, הרי שהוא זכאי לשכר עבודה עד לאותו מועד. שכרו החודשי של התובע היה 18,296 ₪ ברוטו, ששוויו בערכי נטו הוא 12,000 ₪. עיון בכרטסת מצביע על כך שביום 31.5.2005 זוכה התובע בסכום של 5,000 ₪ בגין "משכורות
5/05"
, כאשר ביום 6.7.2005 ניתן לתובע שיק באותו הסכום. משאין בפנינו כל טענה בדבר אי פירעון השיק אנו קובעים כי התובע זכאי לשכר עבודה כדלקמן:

58.1. עבור חודש 5/2005 ישולם לתובע שכר עבודה בסכום של 7,000 ₪ נטו (12,000 פחות 5,000).

58.2. עבור חודש 6/2005 ישולם לתובע שכר עבודה בסכום של 18,296 ₪ ברוטו.

58.3. עבור חודש 7/2005 ישולם לתובע שכר עבודה בסכום של 10,368 ₪ ברוטו (17/30 x 18,296).


2. פיצויי פיטורים:

59. כאמור, אין מחלוקת שהתובע התפטר מעבודתו. הסוגיה הדרושה להכרעה היא האם נסיבות התפטרותו של התובע הן בגדר 'הרעה מוחשית בתנאי עבודתו' או 'נסיבות אחרות ביחסי עבודה בהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו', כטענתו או שמא עזב התובע את עבודתו לאחר שהתגלו המעשים שביצע לכאורה בתקופת עבודתו, כטענת הנתבעת.

60. ואלה העובדות הרלוונטיות להכרעה בסוגיה:

60.1. התובע עבד אצל הנתבעת במשך שנה, שלושה חודשים ו-17 ימים.

60.2. משכורת התובע הייתה בסכום של 18,296 ₪ ברוטו (12,000 ₪ נטו) לחודש ושולמה לו בד"כ בין ה-10 ל-13 לחודש העוקב.

60.3. משכורות התובע עבור החודשים מאי, יוני לא שולמו עד ליום 17.7.2005, בו התפטר.

טענות הצדדים:

61. כאמור, טען התובע כי התפטר מעבודתו באולם האירועים מכיוון שהנתבעת לא שילמה את שכרו עבור החודשים מאי ויוני 2005. התובע הוסיף וטען כי מדובר בנסיבות המזכות אותו בפיצוי פיטורים[65].

62. מנגד חזרה הנתבעת על הטענה ולפיה עזב התובע את עבודתו לאחר שהתגלו המעשים 'החמורים' שביצע לכאורה בתקופת עבודתו. בנסיבות שכאלה אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים. הנתבעת הוסיפה כי אף אם היה טוען התובע כי פוטר מעבודתו (טענה שלא הועלתה במקרה שבפנינו), הרי שבנסיבות אלה לא היה זכאי לתשלום פיצוי פיטורים[66].

התשתית המשפטית:

63. סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים) קובע כי אם "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

64. נטל ההוכחה בדבר תחולתו של סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, המקנה כאמור זכות לפיצויי פיטורים כאשר מדובר בהתפטרות מחמת הרעת תנאים, על המקרה דנן מוטל על התובע[67].

65. הלכה היא כי השאלה אימתי נקלע עובד למצב שבו תנאי עבודתו הורעו באופן מוחשי, דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהובילו להתפטרות, כאשר בכל מקצוע וסוג עבודה יש לבחון את הנסיבות ביחסי העבודה לגופן בטרם יוחלט על פי אמת מידה אובייקטיבית אם יש באותן הנסיבות כדי להגיע למסקנה שאין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו[68]. העובד נדרש להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, על מנת שהתפטרותו תיחשב כפיטורים[69]. ככלל נפסק, כי נסיבות המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים הן אי קיום הוראות חוקי מגן וזכויות סוציאליות שונות, שינויים במקום העבודה, בסדרי העבודה, בתנאי העבודה, בין כלליים ובין כאלה המשפיעים על העובד הבודד[70]. עוד נפסק, כי ההרעה חייבת להיות רצינית עד אשר בית הדין ייחס למעביד את הרצון להתפטר מהעובד[71].

66. הלכה היא כי התפטרות בנסיבות של פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום השכר דינה כפיטורים, שכן זכותו היסודית של העובד היא לקבל את שכרו ובמועד ואין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו במיוחד אשר קיים חוסר וודאות לגבי מועד תשלום השכר[72].

הכרעה:

67. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו קובעים כי התובע התפטר מכיוון שמשכורותיו לחודשים מאי ויוני 2005 לא שולמו, ונסביר.

67.1. כפי שפורט בהרחבה לעיל, העדפנו את גרסתו של התובע ולפיה התפטר מעבודתו ביום 17.7.2005 על פני גרסת הנתבעת ולפיה התפטר התובע בחודש 5/2005 לאחר שהתגלו המעשים שלכאורה ביצע.

67.2. הוכח כי משכורות התובע לחודשים מאי ויוני 2005 לא שולמו בגין מצבה הכלכלי הקשה של הנתבע. ראשית, עיון בכרטסת הנתבעת מעלה כי משכורות התובע לחודשים מאי ויוני 2005 לא שולמו (פרט ל-5,000 ₪ נטו). שנית, גב' גולדשטיין שסיימה עבודתה אצל הנתבעת ביום 30.6.2005, העידה כי מצבה הכלכלי של הנתבעת באותה תקופה "לא היה נראה מזהיר. היה לחץ באויר שנבע מחוסר כסף לחברה... ישבתי במקום ושמעתי את האוירה. את המרמור באויר ואת הלחץ הכלכלי"[73]. עדות המחזקת את גרסת התובע ולפיה לא שולמו משכורותיו בגין מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת. שלישית, אף עדותו של הנתבע שהובאה לעיל ולפיה "אני לא מקצוען מספיק כדי לבוא ולהציל את הדבר" מתיישבת עם גרסת התובע בדבר נסיבות ההתפטרות מכיוון שמשתמע ממנה כי הסיבה להפסקת פעילות הנתבעת אכן הייתה המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה.

68. משהוכח כי התובע התפטר בגין אי תשלום משכורותיו לחודשים מאי ויוני 2005 הרי שבהתאם להלכה ולפיה פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום השכר דינם כפיטורים, זכאי התובע לפיצויי פיטורים. שכן אי תשלום שכר במועד, או אי תשלום שכר כלל כמו במקרה דנן, מהווה פגיעה כלכלית קשה בעובד והוא בבחינת 'נסיבות בהן אין לצפות ממנו להמשיך לעבוד אצל אותו מעסיק' חינם אין כסף.

69. מן המקובץ עולה כי התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסכום של 23,784 ₪ (1.3 שנים x 18,296 ₪).

3. פיצויי הלנה לתקופה שעד למתן פסק הדין:

70. הלנת שכר: אף כי לא מצאנו שמתקיימת במקרה שלפנינו אחת מהעילות הקבועות בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, שבגינה ניתן לבטל או להפחית את פיצויי הלנת השכר, ואף כי האחריות להתמשכותו של ההליך במשך שנה מיותרת רובצת כולה על הנתבעים, החלטתנו בשים לב לעקרון המידתיות להפחית את פיצויי הלנת שכר העבודה לתקופה שעד למתן פסק הדין לשיעור של 250% (כעשירית מהשיעור המקסימלי ופי עשר לערך מהפרשי ההצמדה והריבית בלבד). לטעמנו, שיעור זה מאזן בין ההרתעה לבין עקרון המידתיות.

71. הלנת פיצויי פיטורים: גם בעניין זה לא מצאנו כי מתקיימת עילה לביטול או להפחתת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים עלפי סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, אך יחד עם זאת בשים לב לעקרון המידתיות החלטנו אף להפחית את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים לתקופה שעד למתן פסק הדין לשיעור של 100%.

4. חלף הודעה מוקדמת:

72. התובע טען כי הוא זכאי לחלף הודעה מוקדמת בסכום של 18,296 ₪, בגין נסיבות סיום העבודה[74]. מנגד טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לחלף הודעה מוקדמת מן הטעם שהתפטר מיוזמתו. הנתבעת הוסיפה ותבעה את התובע בתביעה שכנגד לתשלום חלף הודעה מוקדמת בעד 15 ימים מכיוון שעזב את העבודה ללא מתן הודעה מוקדמת[75].

73. אנו מקבלים את טענת הנתבעת ולפיה משהתובע התפטר מעבודתו ולא פוטר אין הוא זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת. ההלכה היא כי "עובד המתפטר על אתר, מחמת הרעת תנאים מוחשית, אינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת מאחר וסע' 11 לחוק פיצויי פיטורים מעמיד התפטרות כזאת על בסיס פיטורים, אך לעניין פיצויי הפיטורים בלבד"[76].

74. יחד עם זאת, אנו דוחים את התביעה לחיוב התובע בתשלום חלף הודעה מוקדמת לנתבעת חרף עזיבתו ללא מתן הודעה מוקדמת. ההלכה בדבר מתן הודעה מוקדמת למעביד על הכוונה להתפטר כדי שישנה את הנסיבות המובילות לאותה התפטרות חלה מקום בו מדובר בנסיבות שהמעביד יכול לשנותן[77]. במקרה דנן היקלעותה של הנתבעת למצב כלכלי קשה היא שהובילה להתפטרות התובע. לטעמנו נסיבות שכאלה הן בגדר 'נסיבות שאין המעביד יכול לשנותן'. כמו כן, אנו סבורים כי בנסיבות שכאלה אין לדרוש מן התובע להמשיך בעבודתו בחינם בתקופת ההודעה המוקדמת במיוחד כאשר שכרו לא שולם תקופה העולה על חודשיים.

75. מן המקובץ עולה כי מחד גיסא אין התובע זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת משהתפטר מעבודתו ומאידך גיסא הנתבעת אינה זכאית לקבלת חלף הודעה מוקדמת מהתובע, וזאת משהרציונל העומד בבסיס חובת מתן ההודעה המוקדמת אינו מתקיים במקרה זה.

5. פדיון חופשה:

76. התובע טען כי לא יצא לחופשה שנתית במהלך תקופת עבודתו. לטענתו הוא זכאי ל-19 ימי חופשה בסכום של 11,587 ₪[78]. במסגרת הדיון בבקשת הנתבעת לביטול העיקולים הודה התובע כי "היתה חופשה אחת בשישי שבת, לא על חשבון ימי עבודה, והשניה היתה בסוכות, מעבר לזה שום חופשה לא לקחתי. בסוכות הייתי בצפון. באורכידאה באילת לא הייתי מעולם... הייתי אולי 4 ימים בחופשה, שרון בר היה גם בחופשה הזו, זה היה בשישי שבת וגם בחג...הגענו לים המלח"[79]. בעדותה בפנינו העידה גב' גולדשטיין כי התובע היה מיידע אותה על ימי החופשה שנטל אולם לא זכרה באילו ימים בדיוק שהה בחופשה. יחד עם זאת זכרה גב' גולדשטיין שהתובע שהה בחופשה באילת אך לא ידעה לומר באילו תאריכים[80].

77. הנתבעת טענה מנגד שהתובע נטל לעצמו חופשות בהיקף שלא פחת מהקבוע בחוק, עליהן לא דיווח לנתבעת: בשנת 2004 יצא התובע לחופשה של שבוע ימים באילת ולחופשות נוספות בים המלח ובצפון הארץ. הנתבעת טענה כי התובע היה אדון לעצמו ולזמנו שכן היה נושא המשרה הבכיר באולם האירועים; זכה לאימון מלא מצידה; ולא היה פיקוח על ימי עבודתו והשעות בהן עבד. עוד נטען כי משהתובע לא ניצל את ימי החופשה מגיעים לו על פי חוק, אין לו אלא להלין על עצמו[81].

78. בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית) חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו בין היתר מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. משכך אף אם נכונה טענת הנתבעת ולפיה היה התובע 'אדון לעצמו ולזמנו' מתוקף תפקידו הבכיר, אין בה כדי להועיל לה משהנטל לניהול פנקס חופשות מוטל על הנתבעת על פי חוק.

79. כאן המקום לציין את עדותו של הנתבע במסגרת הדיון בבקשה לביטול עיקול ולפיה התובע "קיבל חופשות במלואם. ניצל יותר מהחופשות הרלבנטיות. יש לי יומן" (ההדגשה הוספה – א.א.)[82]. כמובן, שעדות זו של הנתבע התבררה כבלתי נכונה בלשון המעטה שכן יומן שכזה לא הוצג בפנינו ולמצער בפני התובע במסגרת הליך גילוי המסמכים על אף דרישה מפורשת מצידו[83]. נוסיף, כי הנתבעת לא הציגה אסמכתאות אחרות להוכחת ימי החופשה שניצל התובע בתקופת עבודתו.

הלכה היא שנטל ההוכחה בדבר ימי החופשה מוטל על המעביד. וכפי שנפסק בעניין צ'יק ליפוט[84]: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26".

80. משהנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח שהתובע ניצל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו על פי החוק בתקופת העבודה, הרי שהוא זכאי לפדיון ימי החופשה שלא ניצל, בהתאם לסעיף 13 לחוק חופשה שנתית. מכאן, שטענת הנתבעת ולפיה אין לתובע להלין אלא על עצמו משלא ניצל את מלוא ימי החופשה להם הוא זכאי על פי חוק בתקופת העבודה – מוטב שלא הייתה נטענת ומשנטענה דינה אחת להידחות.

81. בהתאם לסעיף 3(א)(5) לחוק חופשה שנתית זכאי העובד בעד כל אחת מ-4 השנים הראשונות לעבודתו לחופשה בת 14 ימי לוח. שווי יום חופשה הוא שכר העבודה שהיה העובד מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והמשיך לעבוד (סעיף 10(ב)(1) לחוק חופשה שנתית). משהתובע עבד במשך 15.6 חודשים הרי שהוא זכאי ל- 18 ימי חופשה.

82. כאמור, הודה התובע כי שהה בחופשה בצפון הארץ בחג הסוכות בתקופת עבודתו. חג הסוכות בשנת 2004 חל בין התאריכים 30.9 (יום ה') ו- 7.10 (יום ה'), קרי – 8 ימי לוח. לפיכך יש להפחית הימים בהם שהה התובע בחופשה ממספר ימי החופשה להם הוא זכאי על פי חוק.

בהקשר זה נוסיף, כי הנתבע אף הודה שיצא לחופשה של 4 ימים בים המלח אולם טען כי אותה חופשה חלה ביום המנוחה וביום חג. משהנתבעת לא הפריכה טענה זו של התובע אין מקום לזקוף 4 ימים אלו על חשבון ימי החופשה להם זכאי התובע על פי חוק.

כמו כן, לא נעלמה מעינינו עדותה של גב' גולדטשיין כי זכור לה שהתובע היה גם בחופשה באילת, אלא שאין בכך כדי לסייע לנתבעת משלא הוכחו מועדי אותה חופשה.

83. נוכח האמור, מספר ימי החופשה שלפדיונם זכאי התובע בהתחשב בימי החופשה שניצל בפועל בתקופת עבודתו עומד על 10 ימים (18 פחות 8). שווי יום חופשה של התובע הוא 610 ₪
(18,296/30). ומשכך זכאי התובע לפדיון חופשה בסכום של 6,100 ₪ (10
x 610 ₪). משאין "פדיון חופשה" בבחינה "שכר מולן" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, יתווספו לסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.7.2005 ועד למועד התשלום בפועל.

6. פדיון דמי הבראה:

84. לטענת התובע לא שולמו לו דמי הבראה בתקופת עבודתו על פי צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה (להלן – צו ההרחבה). לפיכך תבע דמי הבראה עבור 9 ימים בסכום של 2,790 ₪[85].

85. לטענת הנתבעת, משכורתו של התובע כללה את דמי ההבראה המגיעים לו, עובדה שהייתה ידועה ומוסכמת מראש בין הצדדים[86]. הנתבע אף העיד כי "חופשה והבראה קיבל מעבר למה שהגיע לו"[87].

86. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו בפנינו אנו קובעים כי הנתבעת לא שילמה לתובע עבור דמי הבראה בתקופת עבודתו, ונסביר.

ראשית, הלכה היא כי הנטל להוכחת תשלום דמי הבראה מוטל על המעביד ובתנאי שהעובד הוכיח, כי הועסק לפחות שנה אחת מלאה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה[88]. עדותו הסתמית של הנתבע כי התובע קיבל דמי הבראה 'מעבר למה שהגיע לו' אינה בגדר הרמת הנטל.

שנית, לא הוכחה הטענה כי משכורתו של התובע כללה את דמי ההבראה המגיעים לו. עיון בתלושי השכר שניתנו לתובע ושהוצגו בפנינו (מחודש 4/2004 ועד לחודש 4/2005)[89] מלמד כי הנתבעת שילמה לתובע רכיב אחד בלבד המוגדר "שכר יסוד". רישום זה בתלוש השכר מקים חזקה ולפיה שולמה לתובע משכורת בלבד. משהנתבעת לא סתרה חזקה זו בראיות אובייקטיביות או באסמכתאות נדחית הטענה ולפיה השכר ששולם לתובע כלל גם תשלום עבור דמי הבראה.

87. על פי הוראות צו ההרחבה, דמי ההבראה ישולמו באופן יחסי להיקף עבודתו של התובע. מספר ימי ההבראה להם זכאי התובע עבור השנה הראשונה לעבודתו הוא 5 ימים ועבור השנה השנייה – 6 ימים. התובע עבד 15.56 חודשים ולכן מספר ימי ההבראה להם הוא זכאי הם 6.78 {(5 + (6 x 3.56/12)}. בהתאם לצו ההרחבה שיעורו של יום הבראה החל מיום 1.7.2004 הוא 306 ₪ לכל יום הבראה. לפיכך התובע שעבד בהיקף של משרה מלאה זכאי לדמי ההבראה בסכום של 2,075 ₪ (5.65 x 306 ₪).

88. כללו של דבר, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בסכום של 2,075 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 18.7.2005 ועד למועד התשלום בפועל.

7. החזר הוצאות נסיעה:

89. התובע טען שלא קיבל החזר הוצאות נסיעה במהלך תקופת עבודתו על אף שהשתמש ברכבו הפרטי על מנת להגיע למקום העבודה ולחזור לביתו[90]. עלות הנסיעה בתחבורה ציבורית מביתו של התובע הנמצא בתל-מונד למקום העבודה בצומת רעננה ובחזרה היא 17 ₪ ליום. לפיכך תבע התובע סכום של 5,899 ₪ כהחזר הוצאות נסיעה[91].

90. מנגד טענה הנתבעת בכתב ההגנה כי התביעה לתשלום רכיב זה מדגימה את "עזות המצח וחוסר תום הלב" בתביעתו של התובע. שכן בהתאם לפירוט ההוצאות ששולמו בכרטיס האשראי של הנתבעת רכש התובע דלק בכמויות גבוהות מידי חודש ולכן אין הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה בגין תקופת עבודתו[92]. בכתב התביעה שכנגד הפחיתה הנתבעת סכום של 800 ₪ (שהוגדר "הערכת סך הצריכה והוצאות הסבירות בגין דלק.. למקום מגוריו (תל-מונד) ולמקום העבודה אצל הנתבעת (רעננה)") עבור כל אחד מארבעת החודשים בהם על פי הטענה נעשה שימוש חריג בכרטיס האשראי לכיסוי הוצאות דלק. בתצהיר הנתבע נטען כי הוצאות הדלק של התובע בתקופת עבודתו מומנו במלואן ע"י הנתבעת[93].

91. צו ההרחבה להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה קובע בסעיף 3 כי "כל עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות, עד המכסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו". כאשר נקבע כי עובד יהיה זכאי להחזר הוצאות נסיעה, כשהן מחושבות על פי עלות נסיעה ברכב ציבורי, גם שעה שהעובד משתמש ברכבו הפרטי[94].

92. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה, ונבאר:

ראשית, עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי לא שולמו לתובע דמי נסיעה במהלך תקופת עבודתו.

שנית, טענת הנתבעת בכתב ההגנה ולפיה רכש התובע דלק בכמויות גבוהות מידי חודש, אין בה כדי לשלול את זכותו של התובע להחזר הוצאות נסיעה, משלוש סיבות: האחת, כפי שקבענו לעיל התובע הרים את הנטל להוכיח שהוצאות הדלק ששולמו בכרטיס האשראי לא הוצאו על ידו. השנייה, אף אם היינו מקבלים את הטענה ולפיה מדובר בהוצאות דלק שהוציא התובע עדיין לא היה בכך כדי לשלול את זכותו להחזר הוצאות נסיעה אלא לכל היותר כדי לחייבו בהשבת אותן הוצאות במסגרת התביעה שכנגד (או טענת קיזוז). השלישית, הנתבעת הציגה פירוט הוצאות דלק ל-4 חודשים בלבד בעוד שהתובע עבד במשך למעלה מ-15 חודשים.

93. שלישית, הצהרתו של הנתבע כי הנתבעת מימנה את הוצאות הדלק שהוציא התובע לעבודה וממנה במלואן, אשר נטענה במטרה לסתור את התביעה להחזר הוצאות נסיעה, אף היא דינה להידחות, משתי סיבות: האחת, טענה זו הועלתה לראשונה בתצהיר התובע ואין לה זכר בכתב ההגנה. השנייה וזו העיקר, הנתבעת לא הוכיחה את הטענה בראיות ובאסמכתאות אובייקטיביות. לטעמנו לא די בטענה שהועלתה בתצהיר הנתבע, אף כי הנתבע לא נחקר עליה, נוכח התרשמותנו כי המשקל שיש ליתן לעדות הנתבע מועט, אם בכלל.

94. משכך אנו קובעים כי התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה מביתו למקום העבודה ובחזרה עבור כל תקופת עבודתו. התובע עבד לפחות שישה ימים בשבוע[95], כאשר עלותה של נסיעה בתחבורה ציבורית ממקום מגוריו למקום העבודה ובחזרה היא 17 ₪ ליום[96].

בהתאם לתוצאה אליה הגענו זכאי התובע בגין רכיב זה לסכום גבוה מהנתבע אולם משאין בית הדין נוהג לפסוק סכומים גבוהים מאלו שנתבעו אנו קובעים כי התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה בסכום של 5,899 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 23.11.2005 (מחצית תקופה) ועד למועד התשלום בפועל.

אחריותו של הנתבע:

95. כאמור, התביעה הוגשה גם כנגד הנתבע באופן אישי. לטענת התובע יש לחייב את הנתבע מכיוון שהנתבע הוא זה שניהל את הנתבעת; הנתבע הוא הבעלים בפועל של הנתבעת; הנתבע הציג את עצמו כלפי כולם ובכלל כך כלפי התובע כבעלים של הנתבעת; הנתבע נתן את ההוראות להנפיק תלושי שכר ואת הוראות בדבר תשלום או אי תשלום המשכורות; הנתבע שכר את שירותי התובע והתחייב בפניו לשלם את שכרו. עוד נטען כי בתקופה בה לא שולמו לתובע משכורותיו משך הנתבע לכיסו סכומים גבוהים מחשבון הבנק של הנתבעת[97].

96. מנגד טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה האישית נגד הנתבע בטענה של היעדר יריבות. התובע היה עובד הנתבעת ולא הועסק ע"י הנתבע באופן אישי; לא נתבעה עילה של הרמת מסך וממילא לא קיימת עילה כזו; הנתבע לא עשה שימוש במסך הנתבעת כדי להתחמק מהתובע; הנתבע לא התחייב באופן אישי כלפי התובע לשלם את שכרו; טענות התובע הנוגעות להתנהלות הנתבע בניהול הנתבעת הינן בגדר פעולות עסקיות ואינן מרימות את נטל הראיה הנדרש להראות כי לנתבע חבות אישית כלפי התובע.

97. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 קובע את המקרים להרמת מסך. וכך קובע הסעיף:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניות לחברה או זכות של החברה לבעל מניות בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו" (ההדגשה הוספה – א.א.).

98. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו קובעים כי יש לדחות את התביעה האישית נגד הנתבע, ואלה טעמנו.

ראשית, הצדדים מסכימים כי הנתבעת הייתה מעסיקתו של התובע ולא הנתבע עצמו. כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבעת היא חברה רשומה, שהנתבע אינו אחד מבעלי מניותיה. כאמור, בהתאם לדו"ח רשם החברות בעלת המניות היחידה של הנתבעת היא SBH. כלומר, נוכח ההלכה כי "עקרון האישיות המשפטיות הנפרדת מעוגן עמוק בשיטתנו המשפטית (דב"ע נג/205 – 3 וגיה – גלידות הבירה [1], בעמ' 359) ועל-פיו ערכאה שיפוטית לא תמהר להרים את מסך ההתאגדות"[98], אף אם יעלה בידי התובע להוכיח כי מתקיימים עילות להרמת מסך ההתאגדות הרי שהרמת המסך לא תאפשר ייחוס חובות הנתבעת לנתבע אלא רק ל-SBH.

שנית, כידוע העילה המובהקת להרמת המסך הינה אותה "קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי מניות בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג 'שימוש לרעה' כולל מצבים אחדים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד"[99]. במקרה שבפנינו, לא הוכיח התובע כי מתקיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך. התובע לא הוכיח כי נעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית של הנתבעת באופן שיש בו כדי להונות אותו או לקפחו; כי הנתבעת נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה; כי הנתבעת הוקמה למטרה פסולה; כי נעשה עירוב של נכסי SBH בנכסי הנתבעת; כי הוברחו נכסים של הנתבעת ללא תמורה מספקת; כי נעשו מעשים אשר הינם בגדר תרמית.

שלישית, לא נעלמו מעינינו טענות התובע בדבר היות הנתבע בעל המניות היחיד של SBH אלא שהתובע לא תמך טענותיו בעניין זה באסמכתאות או בראיות אובייקטיביות. כמו כן, אף אם היינו מקבלים את הטענה לא היה בכך כדי להועיל לתובע משלא הוכחה כל עילה להרמת המסך של SBH, אשר בלעדיה לא ניתן להגיע אל הנתבע באופן אישי.

רביעית, צודק התובע כי ניתן להטיל חובות וזכויות על ה"שולט בחברה" מכוח דיני השליחות. שכן כאשר תאגיד נוסד למטרות פסולות או כאשר השימוש שנעשה בתאגיד הוא למטרות פסולות, ניתן יהיה לחייב את השולח מכוח היותו נותן ההרשאה לתאגיד, הנחשב לשולחו. מטרה פסולה לצורך חיוב בעל שליטה בתאגיד מכוח דיני השליחות הינה "הוכחה מעל לכל ספק של תרמית בין בעת הקמת החברה ובין בעת פעילותה ובין בסיום פעילותה"[100]. במקרה שבפנינו, לא הוכח מעל לכל ספק קיומה של תרמית בעת הקמת הנתבעת, בעת פעילותה או בסיום פעילותה. כל טענות התובע בעניין זה, קרי – משיכת כספים בסכומים גבוהים ע"י הנתבע, הינן בגדר טענות שלא הוכחו כדבעי. הצהרתו של התובע לבדה אינה יכולה לשמש כהוכחה "מעל לכל ספק" משהתובע הינו בעל אינטרס.

נוכח האמור, אנו דוחים את התביעה נגד הנתבע באופן אישי.

סוף דבר:

99. תביעת התובע נגד הנתבעת מתקבלת ברובה. לפיכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין:

99.1. שכר עבודה לחודש 5/2005 בסכום של 7,000 ₪ נטו, בתוספת הלנת שכר בשיעור של 250% מהשכר עבור התקופה שמיום 1.6.2005 ועד למועד מתן פסק הדין.

99.2. שכר עבודה לחודש 6/2005 בסכום של 18,296 ₪ ברוטו, בתוספת הלנת שכר בשיעור של 250% מהשכר עבור התקופה שמיום 1.7.2005 ועד למועד מתן פסק הדין.

99.3. שכר עבודה לחודש 7/2005 בסכום של 10,368 ₪ ברוטו, בתוספת הלנת שכר בשיעור של 250% מהשכר עבור התקופה שמיום 1.8.2005 ועד למועד מתן פסק הדין.

99.4. פיצויי פיטורים בסכום של 23,784 ₪. בתוספת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור של 100% עבור התקופה שמיום 18.7.2005 ועד למועד מתן פסק הדין.

99.5. פדיון חופשה בסכום של 6,100 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.7.2005 ועד למועד התשלום בפועל.

99.6. דמי הבראה בסכום של 2,075 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 18.7.2005 ועד למועד התשלום בפועל.

99.7. החזר הוצאות נסיעה בסכום של 5,899 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 23.11.2005 (מחצית תקופה) ועד למועד התשלום בפועל.

100. תביעת התובע לתשלום חלף הודעה מוקדמת – נדחית.

101. תביעת התובע נגד הנתבע באופן אישי – נדחית.

102. התביעה שכנגד נדחית ברובה. מכל הסכומים שהנתבעת חבה לתובע היא זכאית לקזז את חובו של התובע כפי שבא לידי ביטוי בכרטסת בסכום של 9,899.05 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.7.2005 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

103. הוצאות משפט:

103.1. משהתביעה שכנגד נדחתה ברובה ותביעתו של התובע התקבלה ברובה אנו קובעים כי הנתבעת תוסיף ותשלם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין הוצאות משפט בסכום של 2,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. לא ישולמו הסכומים במועד ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

103.2. על אף שדחינו את התביעה האישית נגד הנתבע החלטנו לפטור את התובע מתשלום הוצאות לנתבע עקב התנהלותו של הנתבע כפי שתפורט בהרחבה להלן.

103.3. במקרה דנן החלטנו כי יש לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עוה"ד כפי שנפסקו לזכות התובע, ביחד ולחוד עם הנתבעת, זאת בשל אופן ניהול ההליך על ידו. עדותו של הנתבע בפנינו הייתה בלתי מהימנה בעליל; בדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת ריכטמן בבקשה לביטול העיקול (להלן – הדיון בבקשה) הצהיר הנתבע הצהרות שונות, כאשר בהסתמך עליהן הופחת סכום העיקול שהוטל על נכסי הנתבעת. במהלך עדותו של הנתבע לפנינו נמצא כי רב רובן של הצהרותיו בדיון בבקשה היו בלתי נכונות. זאת ועוד, גם עדות הנתבע לפנינו בעניינים שונים מאלה שנשמעו בדיון בבקשה (כגון: ניהול יומן חופשה) התגלתה כסתמית, לא עקבית ואף נסתרה בראיות האובייקטיביות שהוצגו בפנינו. משכך לטעמנו ועל אף שמדובר בצעד חריג הנתבע ישא בתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, יחד ולחוד, עם הנתבעת.

104. האגרה הנדחית בתיק תשולם ע"י הנתבעת. המזכירות תוציא שובר מתאים.

המזכירות תחזיר לידי התובע את הערבות הבנקאית, אשר הפקיד בקופת בית הדין ביום 17.9.2008.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום כ"ט בסיון, התשס"ט (21 ביוני 2009) בהעדר הצדדים.

נ.צ. (ע) גב' נילי שביט

נ.צ. (מ) עו"ד לוני גולדשטיין

אילן איטח – שופט

אב"ד



[1] מוצג ת/4.

[2] עמ' 35 לפרוטוקול ש' 22 – 25 וכן שם בעמ' 36 ש' 1-2.

[3] עמ' 36 לפרוטוקול ש' 4 – 5.

[4] פרוטוקול הנתבעת מיום 18.2.2004, אשר צורף כנספח ד' לתצהיר התובע מיום 19.8.2007.

[5] כתב ערבות מיום 15.3.2004 לנגריית קלוד בע"מ – צורף כנספח ה' לתצהיר התובע מיום 19.8.2007; כתב ערבות ללא תאריך לקודקוד אבטחה ורפואה בע"מ – צורף כנספח ו' לאותו תצהיר.

[6] פרוטוקול הנתבעת מיום 11.5.2004, אשר צורף כנספח ג' לתצהיר התובע מיום 19.8.2007.

[7] ההסכם צורף כנספח ו' לבקשת הנתבעת לביטול העיקול במסגרת בש"א 8143/05. חתימות של הנתבע לצורך השוואה ניתן למצוא בנספחים ז' – ט' לתצהיר התובע מיום 19.8.2007.

[8] עמ' 6 לפרוטוקול מיום 15.11.2005 ש' 12 –13.

[9] סעיפים 17 –20 לכתב התביעה שכנגד; סעיפים 27 – 31 לתצהיר הנתבע.

[10] סעיפים 17 – 20 לכתב ההגנה שכנגד; סעיף 26 לתצהיר התובע מיום 19.8.2007.

[11] עמ' 21 לפרוטוקול ש' 24.

[12] עמ' 21 לפרוטוקול ש' 3 – 4.

[13] עמ' 34 לפרוטוקול ש' 23 – 28 עד עמ' 35 ש' 18.

[14] עמ' 19 לפרוטוקול ש' 19 –21.

[15] עמ' 18 לפרוטוקול ש' 13 – 16.

[16] עמ' 17 לפרוטוקול ש' 23 – 27.

[17] עמ' 20 לפרוטוקול ש' 18 – 19.

[18] י. קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד), עמ' 1650.

[19] סעיף 4 לכתב התביעה שכנגד; סעיפים 15 ו-16 לתצהיר הנתבע.

[20] סעיף 4 לכתב ההגנה שכנגד; סעיף 31 לתצהיר התובע מיום 19.8.2007.

[21] עמ' 29 לפרוטוקול ש' 22 עש עמ' 30 ש' 6.

[22] סעיפים 5 – 7 לכתב התביעה שכנגד; סעיפים 18 ו-19 לתצהיר הנתבע.

[23] סעיפים 5 – 7 לכתב ההגנה שכנגד; סעיפים 30 ו –31 לתצהיר הנתבע מיום 19.8.2007.

[24] עמ' 30 לפרוטוקול ש' 10 – 13.

[25] סעיף 12 לכתב התביעה שכנגד; סעיפים 23 – 24 לתצהיר הנתבע.

[26] סעיף 12 לכתב ההגנה שכנגד; סעיף 31 לתצהיר התובע מיום 19.8.2007.

[27] עמ' 30 לפרוטוקול ש' 18.

[28] עמ' 31 לפרוטוקול ש' 3 – 5.

[29] עמ' 30 לפרוטוקול ש' 22.

[30] סעיפים 8 –11 לכתב התביעה שכנגד; סעיפים 20 – 22 לתצהיר הנתבע.

[31] נספח א' לתצהיר הנתבע.

[32] סעיפים 8 – 11 לכתב ההגנה שכנגד; סעיף 28 לתצהיר התובע מיום 19.8.2007.

[33] סעיף 3ט' לדרישה לגילוי מסמכים ספציפיים שצורפה כנספח א' לתצהיר התובע מיום 19.8.2007.

[34] סעיפים 27 - 28 לתצהיר התובע מיום 19.8.2007.

[35] עמ' 17 לפרוטוקול ש' 24 – 26.

[36] עמ' 21 לפרוטוקול ש' 26 –27 עד עמ' 22 ש' 1 – 2.

[37] עמ' 23 לפרוטוקול ש' 4 – 7.

[38] עמ' 36 לפרוטוקול ש' 23 עד עמ' 37 ש' 7.

[39] עמ' 20 לפרוטוקול ש' 8 – 9.

[40] סעיפים 15 ו-16 לכתב התביעה שכנגד; סעיפים 25 ו-26 לתצהיר הנתבע.

[41] נספח ב' לתצהיר הנתבע.

[42] סעיפים 15 ו-16 לכתב ההגנה שכנגד; סעיפים 34 – 36 לתצהיר התובע מיום 19.8.2007.

[43] עמ' 14 לפרוטוקול ש' 9 –12.

[44] עמ' 14 לפרוטוקול ש' 23 – 26.

[45] עמ' 15 לפרוטוקול ש' 4 – 5.

[46] עמ' 25 לפרוטוקול ש' 15 – 16.

[47] עמ' 25 לפרוטוקול ש' 18 – 21.

[48] עמ' 15 לפרוטוקול ש' 18 – 21.

[49] עמ' 15 לפרוטוקול ש' 11 – 12.

[50] עמ' 4 לפרוטוקול מיום 15.11.2005 (הבקשה לביטול העיקולים) ש' 8.

[51] סעיפים 15 – 28 לכתב התביעה; סעיפים 15 – 28 לתצהיר התובע מיום 8.6.2006.

[52] סעיף 12 לכתב ההגנה ולתצהיר הנתבע מיום 12.7.2006.

[53] סעיף 38 לתצהיר התובע מיום 2.10.2005, אשר הוגש בתמיכה לבקשה לביטול עיקולים.

[54] עמ' 18 לפרוטוקול ש' 26 עד עמ' 19 ש' 9.

[55] חיוב משכורת חודש 4/2004 נרשם ביום 13.5.2004; משכורת חודש 5/2004 – 13.6.2004; משכורת חודש 6/2004 – 10.7.2004; משכורות חודש 7/2004 – 12.8.2004; משכורת חודש 8/2004 – 21.9.2004; משכורת חודש 9/2004 – 28.10.2004; משכורת חודש 10/2004 – 18.11.2004; משכורת חודש 11/2004 – 12.12.2004; משכורת חודש 12/2004 – 10.1.2005; משכורת חודש 1/2005 – 10.2.2005; משכורת חודש 2/2005 – 10.3.2005; משכורת חודש 3/2005 – 10.4.2005; משכורת חודש 4/2005 – 10.5.2005.

[56] עמ' 27 לפרוטוקול ש' 8 –9.

[57] סעיפים 7א, 12ג-ד לכתב ההגנה; סעיפים 3 ו-21 לכתב התביעה שכנגד.

[58] עמ' 2 לפרוטוקול מיום 15.11.2005 (הבקשה לביטול עיקולים) ש' 5.

[59] סעיפים 12 ו-15 לתצהיר הנתבע מיום 12.7.2006.

[60] עמ' 29 לפרוטוקול ש' 6 – 12.

[61] סעיף 35 לתצהיר מיום 2.10.2005 (הוגש במסגרת הבקשה לביטול עיקולים).

[62] עמ' 19 לפרוטוקול ש' 11 – 12.

[63] עמ' 19 לפרוטוקול ש' 17.

[64] סעיף 3א-ב לדרישה לגילוי מסמכים – נספח א' לתצהיר התובע מיום 19.8.2007.

[65] סעיפים 40 –42 לכתב התביעה; סעיפים 2, 21, 22, 40 – 42 לתצהיר התובע מיום 8.6.2006.

[66] סעיף 18 לכתב ההגנה; סעיפים 8 ו-32 לתצהיר הנתבע מיום 12.7.2006.

[67] דב"ע (ארצי) מח/159 - 3 שלום – מירון סובל שור ושות', פד"ע כ 290 (1989).

[68] דב"ע (ארצי) נג/223 – 3 פלסטין פוסט בע"מ – גואנה, פד"ע כז 436 (1994).

[69] דב"ע (ארצי) נא/231 - 3 הרשקו רובין - מפעלי זכוכית ישראליים בע"מ, (לא פורסם, 25.5.1997).

[70] ע"ע (ארצי) 1271/00 אמ"י מתו"ם - אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים בע"מ – אברהם, (לא פורסם, 10.2.2004).

[71] דב"ע (ארצי) נג/210 – 3 רביוב – נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514 (1994).

[72] דב"ע (ארצי) לב/3 – 3 מרכז החינוך העצמאי – שוורץ, פד"ע ג 318 (1972).

[73] עמ' 26 לפרוטוקול ש' 25 עד עמ' 27 ש' 2.

[74] סעיפים 43 –45 לכתב התביעה ולתצהיר התובע מיום 8.6.2006.

[75] סעיף 18ה' לכתב ההגנה; סעיפים 7, 8, 13, 14 לתצהיר הנתבע מיום 12.7.2006.

[76] דב"ע (ארצי) נה/223 – 3 עמותת אופק - הורים לילדים מחוננים בירושלים – בן ארי, (לא פורסם, 5.6.1996); דב"ע (ארצי) נא/74 – 3 מנדלברג – אלוני, פד"ע כג 197 (1991).

[77] דב"ע (ארצי) לה/15 – 3 בן צור דרויאנוב בע"מ – רוסקיס, (לא פורסם, 23.2.1975); דב"ע (ארצי) לד/38 –3 אסרף – תל מונד, (לא פורסם, 10.10.1975).

[78] סעיפים 29 –32 לכתב התביעה ולתצהיר התובע מיום 8.6.2006.

[79] עמ' 3 לפרוטוקול מיום 15.11.2005 (בקשה לביטול עיקולים) ש' 22 עד עמ' 4 ש' 3.

[80] עמ' 27 לפרוטוקול ש' 12 –14.

[81] סעיף 15 לכתב ההגנה; סעיפים 9 – 10 לתצהיר הנתבע מיום 12.7.2006

[82] עמ' 2 לפרוטוקול מיום 15.11.2005 (בקשה לביטול עיקולים) ש' 10 – 11.

[83] סעיף 3ו' לדרישה להצגת מסמכים – נספח א' לתצהיר התובע מיום 19.8.2007.

[84] דב"ע (ארצי) לא/22 – 3 ציק ליפוט – קסטנר, פד"ע ג 215 (1972).

[85] סעיפים 33 –35 לכתב התביעה ולתצהיר התובע מיום 8.6.2006.

[86] סעיף 16 לכתב ההגנה; סעיף 9 לתצהיר הנתבע מיום 12.7.2006.

[87] עמ' 2 לפרוטוקול מיום 15.11.2005 (בקשה לביטול עיקולים) ש' 11 –12.

[88] דב"ע (ארצי) נו/283 – 3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - אחמד עומר, (לא פורסם, 29.10.1996).

[89] נספח א' לתצהיר התובע מיום 8.6.20006.

[90] עמ' 5 לפרוטוקול מיום 15.1.2005 (הבקשה לביטול עיקולים) ש' 21 –22.

[91] סעיפים 36 – 39 לכתב התביעה ולתצהיר התובע מיום 8.6.2006.

[92] סעיף 17 לכתב ההגנה.

[93] סעיף 11 לכתב התביעה שכנגד ולתצהיר הנתבע מיום 12.7.2006.

[94] דב"ע (ארצי) נו/46 – 3 עילם – אטלס שירותי כ"א, פד"ע ל 65 (1996).

[95] עמ' 4 לפרוטוקול מיום 15.11.2005 (הבקשה לביטול עיקולים) ש' 3.

[96] סעיף 38 לתצהיר התובע מיום 8.6.2006.

[97] סעיפים 10 – 14 ו-53 לכתב התביעה.

[98] ע"ע 1170/00 פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"ע לח 817 (2002).

[99] עניין פרידמן. לעניין הרמת מסך בגין ערבוב נכסים ר' ע"ע (ארצי) 1137/02 אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, (לא פורסם, 19.1.2003) ולעניין הרמת מסך בגין שימוש לרעה במסך ההתאגדות כדי להתחמק מנושים ר' ע"ע (ארצי) 1401/04 ברק - פרץ, (לא פורסם, 5.6.2006).

[100] ע"ע (ארצי) 300023/98 קונשטוק – דגן, (לא פורסם, 23.10.2000).