ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד דורית מרדכי :


בפני כבוד ה שופטת מרים קסלסי

המבקשים

מדינת ישראל
(הנתבעים שכנגד 19-21) משרד הכלכלה
מרינה בולוצקי
ע"י פרקליטות מחוז ירושלים אזרחי

נגד -

המשיבים

דורית מרדכי
מאיר מרדכי
ע"י ב"כ עוה"ד ארקדי אליגולשווילי

משיבים פורמאליים: החברה האמריקאית-ישראלית לגז בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשת נתבעים 19-21 לסילוק התביעה נגדם על הסף, וזאת מהטעמים של העדר סמכות עניינית והעדר עילה.

רקע
תביעת אמישראגז
התביעה החלה עת החב' האמריקאית-ישראלית לגז בע"מ (להלן: "אמישראגז") הגישה תביעה לצו מניעה קבוע אשר יאפשר לה לבצע תחזוקה שוטפת של מצבור גז אשר טמון מתחת לפני הקרקע בשטח אדמה הצמוד לדירת הקרקע של המשיבים. מצבור הגז מספק תצרוכת גז שוטפת במערכת מרכזית לדיירי שני בניינים ברח' שמואל תמיר 7 ו-9, אשר אף הם הוספו לתביעה כנתבעים פורמאליים. ההתנגדות לפעילות אמישראגז הגיעה ממחזיקי דירת הקרקע שבסמוך לה הותקן מצבור הגז – המשיבים ה"ה מרדכי.

שני הבניינים נבנו בשנת 1994 וכבר אז הוטמן מצבור הגז. המחלוקת התעוררה בעקבות הצורך של אמישראגז לאחר 15 שנים לבצע החלפתו של צובר הגז. הפניה לכל הדיירים ובכלל זה המשיבים דכאן ובעלת דירה 2 הגב' זילפה באום, נעשתה ב- 3/8/14, ה"ה מרדכי וזילפה באום סירבו לאפשר כניסה לשטחם לצורך החלפת הצובר, אמישראגז ניתקה את הגז לכל הדיירים.

ה"ה מרדכי- דירה מס' 1 ובעלת דירה מס' 2 (נתבעת 10) בבנין מס' 9 ביטלו ב 29/1/15 את החוזה בינם לבין אמישראגז, יתר 14 הדיירים דרשו מאמישראגז את חיבורם מחדש.

אמישראגז הגישה תביעה זו לצו מניעה קבוע יחד עם בקשה לצו מניעה זמני.
בהחלטת כבוד השופטת אנה שניידר מיום 29/4/15 , לאחר שנתבעת 10 – הגב' בלום הסירה התנגדותה ונותרה התנגדות הגב' מרדכי, ניתן צו מניעה זמני האוסר על הגב' מרדכי לתחזק את צובר הגז לרבות החלפתו באחר.

התביעה שכנגד
ב 27/5/15 הוגשה תביעה שכנגד ע"י גב' מרדכי (מרדכי מאיר צורף כתובע נוסף). התביעה שכנגד הוגשה נגד אמישראגז ועוד 27 נתבעים אחרים, שהם: דיירי שני הבניינים, נציגויות שני הבתים המשותפים, מדינת ישראל, משרד הכלכלה והגב' מרינה בולוצקי - עובדת בכירה במשרד הכלכלה. שלושת האחרונים הם נתבעים 19-21 שהגישו הבקשה הנוכחית למחיקה על הסף של התביעה נגדם.

כתב התביעה שכנגד כולל גם תביעה לסילוק יד כלפי הדיירת השכנה - הגב' באום שנטען כי פלשה לשטחם בהיקף של 2.1 מ"ר, בהתבסס על סמך חוות דעת מומחה (נספח ג' לכתב התביעה שכנגד). דבר הפלישה לכאורה נודע לתובעים שכנגד בעקבות שכירתו של המומחה בכל הנוגע לצובר הגז מידותיו ומיקומו. העוולה התרחשה כבר ביום כניסתם לבנין ב 1994 לערך. יצוין כי במדידה חוזרת של מודד מטעם התובעים שכנגד (נספח ג' לתגובתם לבקשה לסילוק על הסף) מצוינת פלישה בהיקף של 1.66 מ"ר.

נתבעת שכנגד מס' 19 - מדינת ישראל נתבעה על פי כתב התביעה, בהיותה הבעלים של דירה 2 – של הגב' באום (טענה שהופרכה ע"י צירוף נסח מקרקעין לכתב התשובה) ובהיותה בעל דין ראוי בשל היותה הבעלים של דירות נוספות (ס' 7-8 לכתב התביעה שכנגד).

נתבעת שכנגד מס' 20 - משרד הכלכלה אחראי מכוח תפקידו למתן אישורים לחברות הגז, כדוגמת אמישראגז, "להטמנת צוברי גז תת קרקעיים, כחלק מהאישורים הדרושים לצורך קבלת היתר בניה" (ס' 14 לכתב התביעה שכנגד).

נתבעת שכנגד מס' 21 - היא "עובדת בכירה אצל הנתבעת שכנגד 20 והיא אשר הוציאה אישור עקרוני לנתבעת שכנגד 1 (חב' אמישראגז-מ.ק.) ביום 5/10/14 , על סמך תשריט שאינו משקף את המציאות בשטח... ובניגוד לתקני הבטיחות והזהירות לרבות תקן ישראלי 158" וכי היתה ערה לחוסר הדיוקים שהופיעו בתשריט. (ס' 15 לכתב התביעה שכנגד) .

בתביעה שכנגד קובלים התובעים הן לגבי צובר הגז הקודם והן לגבי הנוכחי שהותקן לאחר קבלת הסעד הזמני מידי בית המשפט, ולטענת התובעת בניגוד לכל דין.

ב 29/6/15 משרד הכלכלה אישר את התקנת הצובר הנוכחי, מכון התקנים הנפיק תעודה להתאמתו לדרישות התקן. (נספח י' לכתב ההגנה).

טענות הצדדים
טענות המבקשים בתמצית הן:
אין סמכות העניינית לדון בהיתרים שניתנו על ידי הגופים הציבוריים אלא לבית המשפט לעניינים מנהליים (כאמור בסע' 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס 2000)
הדיון בענין הצובר והסעד המבוקש הפכו לתיאורטיים נוכח הוצאת היתר ביום 29/6/15 לצובר החדש.
אין עילת תביעה אישית כלפי נתבעת 21, כיוון שהמעשים שמיוחסים לה נעשו תוך מילוי תפקידה כעובדת ציבור.
הסעד המבוקש בתביעה שכנגד – סילוק יד וצו מניעה קבוע אינו מופנה כלפי נתבעות 20-21, באשר לא תפסו המקרקעין וצו המניעה שלא ליתן היתר לאמישראגז, הפך לתיאורטי, באשר היתר כזה ניתן ביום 29/6/15.
ב"כ המבקשים פירטו בסעיפים 54-64 מדוע אין לקבל התביעה שכנגד לגופה. לא אפרט אותן באשר אינן דרושות להחלטה על פי תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי שעל בסיסן הוגשה הבקשה שלפני.
לענין תביעת המדינה כבעלת מקרקעין נטען כי אינה בעלת המקרקעין, כי אם ה"ה באום, וזאת לפי נסח מקרקעין, היא אינה מחזיקה בהם ועל כן אין עילת תביעה נגדה, במיוחד לא סעד סילוק היד.
לענין התביעה נגד נתבעות 20-21 בכל הנוגע לסילוק צובר הגז – הטענה צריכה להיות מופנית רק כלפי אמישראגז ושוב, מהטעם שאינן מחזיקות במקרקעין.

טענות המשיבים בתמצית הן:
המבקשים לא צרפו תצהיר על אף שהבקשה מלאה בפרטים עובדתיים ובטענות שבמומחיות.
המבקשים מתנהלים בחוסר תום לב, כאשר ביקשו אורכה להגשת כתב הגנה ובזמן זה פעלה להוצאת אישור חדש לאמישראגז, כשנתבעת 21 חתומה עליו (נספח ו מיום 29/6/15) .
הסעד המתבקש אינו תיאורטי משום שהיתר משרד הכלכלה אינו סוף פסוק וטרם התקבל היתר בניה מעיריית ירושלים (ס' 11-12 לתגובה). לא רק שאין היתר כזה, ביום 13/5/15 הוצא צו להפסקת העבודות ע"י העיריה שאמישראגז לא צייתה לו. (ס' 16-18 לתגובה ונספח ב' שצורף לה).
עילת התביעה האישית נגד נתבעת 21 נובעת ממחדליה שאינם נכללים בגדר חסיון עובד ציבור, בעצם המשך פעילותה ובשל חוסר תום הלב שלה ושל המדינה. (ס' 18 -22 לתגובה)
"הסעד העיקרי הוא סעד של סילוק יד...לצורך קביעה בעניינים אלו, על בית המשפט הנכבד יהיה להכריע כמובן בשאלה של האם הצובר הוטמן על פי חוק ועל פי דין והאם ניתן היתר בניה כדין להטמנתו" (ס' 22 לתגובה). "בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמד"ד-1984 בית המשפט הנכבד מוסמך להכריע בהתאם לסמכות נגררת, בשאלות אגביות המתעוררות בענייננו ואשר חיוניות להכרעה בסעד העיקרי..."(ס' 24 לתגובה).
לענין מעמדה של המדינה כבעלת מקרקעין – גם אם מעמדה השתנה, היא " חייבת להישאר כנתבעת בהליך הנ"ל עד לסיום בירור הענין, בהיותה אחראית כבעלת חלק מהמקרקעין" אשר התביעה דנה גם בזכויותיה. (ס' 32 לתגובה).

דיון בטענות הצדדים והכרעה
חוסר סמכות עניינית

מכל האמור לעיל ברור כי לב ליבה של התביעה שכנגד מבוסס על הטענה כי מצבור הגז הוטמן שלא כדין ובניגוד לתקן , הן הישן והן זה החדש שהוטמן לאחר הגשת התביעה לצו מניעה קבוע על ידי אמישראגז.

התביעה שכנגד, ככל שהיא מתייחסת לנתבעת 20 נוגעת כל כולה לפעילותה כרשות מנהלית ועל כן יש לתקוף את פעילותה בבית משפט לעניינים מנהליים, כאמור בסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס 2000 (פרט 7 בתוספת הראשונה), כנ"ל לגבי הטענה שאין ליתן היתר בניה למצבור גז זה, על אף תעודת מכון התקנים ואישור משרד הכלכלה ( פרטים 8א ו-10 לתוספת הראשונה).

ב"כ המבקשים טוען כי מדובר ב"תקיפה עקיפה" , על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט המקנה סמכות ל בית משפט השלום. באופן פורמאלי אכן קיימת סמכות נגררת , אולם לא בנקל בית המשפט יעשה שימוש בה ולא יעדיף את דרך המלך – פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

כוונת המחוקק והסדר הציבורי בעת חקיקת חוק בתי המשפט המנהליים היתה לאפשר דיון מקיף ומקצועי בכל ההיבטים הנוגעים לאותה החלטה מנהלית, מול הרשות הרלוונטית. די לקרוא את כתבי הטענות והנספחים שצורפו אליהם כדי להבין שמדובר בסוגיה מקצועית, כבדת משקל שהיא לב התביעה שכנגד ולא ענין "אגבי".

בדרך כלל מתבקשת תקיפה עקיפה כ"טענת מגן" של נתבע/נאשם וגם אז נבחנות הטענות בזהירות והאפשרות להכרזה על בטלות יחסית של פעולת הרשות, נשקלת במשורה. במקרה שלפנינו, מדובר ב משיבים כתובעים שכנגד ("טענת חרב") ועל כן הקושי לאפשר תקיפה עקיפה גדול שבעתיים . מצד שני, גם אם לא היתה מוגשת התביעה שכנגד, טענות ההגנה של התובעים שכנגד דומות במהותן לאלו שהועלו על ידם בתביעה שכנגד, גם אז לעניות דעתי היה מקום להפנות הצדדים לבית משפט לעניינים מקומיים, הפעם בהקשר של התנגדות למתן היתר בניה.
נראה כי הפתרון המעשי והנכון מבחינה משפטית עשוי להיות השהיית ההליכים, במובן של הותרת צו המניעה הזמני שהוציאה אמישראגז, עד מתן החלטה חלוטה של בית המשפט לעניינים מנהליים, הן בהיבט של תקיפת מעשי משרד הכלכלה והן בהיבט של אי מתן היתר בניה.

העדר עילה כנגד נתבעות 20 ו-21

מחיקת התביעה שכנגד נכונה גם בהיבט של הסעד המבוקש. התובעים שכנגד מבקשים צו לסילוק יד משטחם – צו זה מופנה נגד אמישראגז. בכל הנוגע לסילוק צובר הגז – נתבעות 20 ו-21 אינן צד לסעד זה, באשר הן לא התקינו את צובר הגז ועל כן אני מורה על מחיקתן מכתב התביעה.

אציין כי לא מצאתי בכתב התביעה שכנגד עילת תביעה אישית נגד עובדת משרד הכלכלה - נתבעת מס' 21. לא נטען כי חרגה מסמכותה, היא אינה המחזיקה של צובר הגז, ותקפות האישורים שנתנה צריכה להידון ממילא בפני ביהמ"ש המוסמך, גם מבלי שהיא תיתבע באופן אישי. הטענה כי ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו מוסמך לדון בתביעה נגד נתבעת מס' 21 כעילה להשארת התיק בבית משפט זה, ראוי לה שלא להתקבל, באשר יש לבחון את מהות הסכסוך, והרי ברור שאם ייקבע כי צובר הגז הותקן שלא כדין ו בית המשפט יחייב הוצאתו, לא נותרה כל עילה נפרדת כלפי עובדת משרד הכלכלה.

העדר עילה כנגד נתבעת 19

כאמור לעיל, המדינה נתבעה בענין פלישה ל- 2.4 מ"ר או 1.66 מ"ר שהתבצעה לכאורה על ידי נתבעת שכנגד מס' 2 ונטען כי המדינה היא בעלת המקרקעין. טענה זו אינה נכונה, נוכח הרשום ב נסח לשכת רישום מקרקעין, שם הבעלות בדירה (גוש 31338 חלקה 122/2 ) היא של באום זילפה ושמואל ( נספח י"א לכתב התשובה/ההגנה של המדינה).
חלקות שונות אחרות נותרו אמנם בבעלותה, משום שהרפורמה במנהל להעברת בעלות במקרקעין במקום חכירה טרם הושלמה, אולם הן מוחכרות לדיירים שממילא התובעים שכנגד תבעו אותם כמחזיקים, בכל הנוגע לסוגית צובר הגז וככאלה שעודדו את נתבעת שכנגד מס' 2 ו"נהנו" מאותה פלישה (ראה ס' 12 לכתב התביעה שכנגד) .

התובעים שכנגד בתגובתם טוענים כי לא הוכח די הצורך השינוי בבעלות, לטענה זו אין בסיס ומכל מקום, ממילא אין מחלוקת שנתבעת שכנגד מס' 2 היא המחזיקה של הדירה הסמוכה לזו של התובעים שכנגד ועל כן סעד סילוק היד צריך להיות מופנה מלכתחילה רק אליה.

בנסיבות האמורות, מוצאת לנכון להורות על מחיקתה של נתבעת מס' 19 על הסף, בהעדר עילת תביעה נגדה, היא אינה בעלת המקרקעין אלא נתבעת שכנגד 2.

לסיכום
מכל האמור לעיל, אני מוצאת לקבל את הבקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד, כנגד נתבעות 19-21. ההלכה הפסוקה היא שיש להפעיל סמכות זו כאשר חוסר העילה בולט לעין וכך הדבר בכל הנוגע לסעד המבוקש לסילוק ידם, בין אם מדובר ב1.66 מ"ר ובין אם מדובר בהוצאת צובר הגז משטח המשיבים.
לענין צובר הגז - נכון הדבר שעל בית המשפט להעדיף תמיד הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני, אולם הכרעה עניינית בנוגע לכשירותו וכשרותו של צובר הגז שהותקן בשטחם צריך להתברר בבית המשפט לעניינים מקומיים. התקיפה של פעולת הרשות צריכה להיות ישירה ולא עקיפה. לא מצאתי באי צירוף תצהיר מטעם המבקשות עילה לדחיית בקשתם, הן משום שנימוקי הדחייה לא היה מבוססים על עובדה הדרושה תצהיר והן משום שאת החסר השלימו התובעים שכנגד בתגובתם ובתצהיר שנלווה לה.

נוכח קבלת הבקשה במלואה, אני מחייבת את המשיבים – התובעים שכנגד בהוצאות משפט בגין בקשה זו בסך 2,000 ₪.

ניתנה היום, גג' כסלו תשע"ו, 15 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: דורית מרדכי
שופט :
עורכי דין: