ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קרוליק נגד הסתדרות מדיצינית הדס :

1


בתי המשפט

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים

עב 001975/04

בפני:

השופטת רונית רוזנפלד

נציג ציבור(ע) נוריאל ממליה

נציג ציבור(מ) אהרון שאמע

21/06/2009

בעניין:

גדעון קרוליק

ע"י ב"כ עו"ד

משה פרדס

תובע

נ ג ד

1 . הסתדרות מדיצינית הדסה

2 . קופת הפנסיה לעובדי הדסה

3. הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר

ע"י ב"כ עו"ד

1. שושנה גביש ואודליה דנוך

2 . מיכל שקד

3.יורם הירשברג ומיכל גרינבוים

נתבעים

פסק דין

1. התובע, יליד חודש דצמבר 1943, היה עובד הנתבעת מס' 1 (להלן - הדסה) במשך כשלושים שנה, עד שפרש לגמלאות ביום 30.12.03 עם הגיעו לגיל 60. נסיבות הפרישה, בסמוך לפניה ולאחריה; השינויים שחלו ממש באותה תקופה בתקנוני קרנות הפנסיה הוותיקות והשלכותיהם על תנאי פרישתו של התובע, הם העומדים במרכז הדיון בתביעתו של התובע כנגד הנתבעים בהליך שלפנינו.

התשתית העובדתית הרלוונטית

העסקת התובע וסיומה

2.1 התובע הועסק בהדסה החל מיום 15.9.74 ושימש בתפקידים שונים, עד שמונה בשנת 1991 לתפקידו האחרון כמנהל אגף רשומות רפואיות. אין חולק כי בסמוך לפני שנת 1991 לא היה קיים בהדסה תפקיד מנהל אגף רשומות רפואיות. עד שנת 1991 היה בכל אחד מבתי החולים של הדסה – בעין כרם ובהר הצופים, מנהל מחלקה האחראי על הרשומות שבבית החולים שלו, והוא היה כפוף לסמנכ"ל בית החולים.

זכויות הפנסיה של התובע, כמו של יתר עובדי הדסה בוטחו אצל הנתבעת 2 (להלן- קופת הפנסיה או הקופה), והוסדרו בהסכם פנסיה שהיווה את תקנון הקופה (להלן- הסכם הפנסיה), עד שהוחלף בתקנון האחיד שהונהג על פי הוראות חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקון חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת הכספים 2003-2004) התשס"ג – 2003 (להלן – חוק התוכנית הכלכלית).

אין חולק כי הסכם הפנסיה של עובדי הדסה הינו "הסכם קיבוצי". לפי העולה מהוראות הסכם הפנסיה, הדסה הייתה מחויבת להפריש משכר עובדיה לקופת הפנסיה בשיעורים כמפורט בו. אין חולק כי במהלך תקופת עבודתו של התובע הפרישה הדסה ממשכורתו של התובע בהתאם להוראות ההסכם. למען שלמות התמונה נציג להלן את הוראת ס' 9(ב) להסכם הפנסיה שהוראתו עומדת בלב הסכסוך שבין הצדדים ולפיה:

"עובד שפוטר מעבודתו לפני הגיעו לגיל הפרישה ולאחר שהוא זכאי לפנסיה, היינו, לאחר 25 שנות שירות שהוא בגיל 60 ומעלה לגבי גבר.... יקבל מהקופה פנסיה בהתאם לסעיף 6(ב)".

בסעיף 6(ב) להסכם נקבעו שיעורי הפנסיה- אחוזים מן המשכורת הקובעת על פי הוותק.

2.2 במהלך שנת 2001 הנהיגה הדסה, בהסכמת ועד העובדים תוכנית הבראה שבמסגרתה

צומצמה מצבת כוח אדם אצלה. בתוכנית ההבראה נקבע בין השאר, כי אותם עובדים שיסיימו עבודתם בהדסה ללא זכויות פנסיה, יקבלו פיצויים מוגדלים. במסגרת תוכנית ההבראה ביקשה הדסה בשנת 2001 לסיים את עבודתו של התובע ולצמצם את משרתו.

בקשר לכך התקיימה במהלך חודש אוקטובר 2001 פגישה עם התובע בהשתתפות מר יעקב שרייבמן, המשנה למנכ"ל הדסה, ומר משה וולפנזון אמרכ"ל הדסה. במהלך הפגישה הודיעו נציגי הדסה לתובע כי קיימות שתי חלופות לסיום עבודתו. האחת, סיום עבודתו לאלתר, לאחר תקופת הודעה מוקדמת, והאחרת, יציאתו לחופשה ללא תשלום עד גיל 60, מועד בו יוכל לפרוש לפנסיה, וזאת, תוך קבלת הלוואה מהדסה על מנת לסייע לו לממן את תשלומיו ותשלומי הדסה לקופת הפנסיה לתקופת החופשה ללא תשלום, וצבירת זכויות פנסיה לתקופה זו.

יצוין כי בהיותו של התובע באותו מועד בן 58, לא הייתה לו אפשרות, על פי הוראות הסכם הפנסיה לפרוש לגמלאות באותו מועד. הובהר לתובע באותה פגישה כי אם אינו מסכים למסלול של חופשה ללא תשלום שלאחריה יפרוש לפנסיה, יפוטר (עדות התובע עמ' 18, ש' 6). התובע התבקש לחשוב בדבר ולהודיע להדסה באיזו מבין שתי החלופות הוא בוחר.

משחלף הזמן, ותשובת התובע בוששה לבוא, הוציאה הדסה לתובע ביום 18.11.2001 מכתב פיטורים. לפי המפורט במכתב (נספח ה' לכתב ההגנה), הוחלט בתיאום עם נציגות העובדים לסיים את העסקתו של התובע בהדסה החל מיום 31.12.02. מצוין במכתב כי משרת התובע מוקפאת וכי הוא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור של 250%, עם אפשרות "להשאיר 100% מסכום הפיצויים בקופת הפנסיה לצורך הקפאת זכויות". כמו כן מפורטים במכתב מענקים נוספים שהתובע יהיה זכאי להם.

בסמוך לאחר מכן נוהלה התכתבות בין ב"כ הצדדים בקשר לטענות התובע בדבר אי חוקיות פיטוריו. בעקבות חילופי המכתבים התקיימה פגישה בין ב"כ הצדדים בה החלו הצדדים לנהל מו"מ בנוגע להליך פרישה של התובע באופן שיצא לחופשה ללא תשלום, ויפרוש לפנסיה עם הגיעו לגיל 60.

2.3. לקראת סיומו של המשא ומתן על הסכם פרישה, ולקראת גיבושו של הסכם בין הצדדים, ביקש התובע ממר וולפנזון להמציא לו אישור מקופה הפנסיה בדבר שיעור הפנסיה שיהיה זכאי לה עם פרישתו.

בתגובה קיבל התובע ביום 1.1.02 הודעה ממר רמי לוי, מנכ"ל קופת הפנסיה ובו פירוט זכויותיו לפנסיה החל מיום 1.1.04 כמפורט להלן:

"הודעה

תאריך הצטרפותך לקופה הפנסיה...

תקופת שירות....

% פנסיה ב-1.1.04 – כ65.7%.

משכורת קובעת (ב... 12/01) – 32,375 ש"ח.

פנסיה מוערכת (ב....12/01) 21,270 ש"חברוטו.

הערה: הסכומים המדויקים יחושבו בעת הפרישה לפנסיה" (נספח יג' לכתב התביעה (להלן – מסמך הפרטים מקופת הפנסיה).

2.4. ביום 7.1.02 הגיעו הצדדים להסכמה בדבר תנאי פרישתו של התובע, כפי שבא לידי ביטוי במכתבו של מר וולפנזון מיום 7.1.02 אל התובע, ובמכתב התשובה של התובע למר וולפנזון מאותו מועד (נספח יב' לתצהירו הראשון של מר וולפנזון, (להלן- הסכם הפרישה).

על פי ההסכם, ביום 31.12.01 הסתיימה עבודתו הפעילה של התובע בהדסה וממועד זה ועד ליום 31.12.03 ישהה בחופשה ללא תשלום. ביום 31.12.03 יסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים וביום 1.1.04 יפרוש התובע לפנסיה "לפי סעיף 9(ב) לחוקת הפנסיה לעובדי הדסה". לפי ההסכם תשחרר הדסה לזכותו של התובע עם פרישתו סכומים שהצטברו בקופות הגמל שגיא ויהב ותשלם לו מענקים שונים.

כמו כן נקבע בהסכם כי הדסה תעמיד לרשותו של התובע על פי בקשתו, במהלך החופשה ללא תשלום, הלוואות בסכום כולל של 550,00 ש"ח ללא ריבית והצמדה. הדסה הסכימה לגלם ולשלם את המס שיחול על התובע בגין זקיפה של ריבית והפרשי הצמדה כהכנסה (בגין חלקו הגדול של הסכום).

במסגרת הסכם הפרישה הצהיר התובע בין השאר כי:

"התשלומים שישולמו לי על פי על פי הסיכום בינינו מהווים מיצוי מלא ומוחלט של כל המגיע לי מהדסה בגין עבודתי ובגין סיום עבודתי לרבות שכר, תוספות הטבות, תשלומים סוציאליים... וכל פיצוי אחר. והנני מצהיר כי כפוף לקבלת התשלומים מהדסה על פי הסיכום בינינו, אין לי ולא תהיינה לי... כל תביעות טענות ומענות מכל עילה שהיא כלפי הדסה, מנהליה, עובדיה, שליחיה....

עם ההסכמה שהושגה בינינו לגבי פרישתי, המחלוקות שנתגלעו בינינו לגבי סיום עבודתי לרבות ההליכים שקדמו לכך, וכל הטענות שהיו לי בקשר לכך בין כלפי הדסה ובין כלפי צדדים שלישיים, באו על פתרונן. אני מתחייב לשמור על שמה הטוב של הדסה, מנהליה ועובדיה. מקובל עלי כי הדסה ומנהלי פעלו בתום לב מוחלט בכל הקשור לפרישתי... (ההדגשות שלי ר.ר).

2.5. בהתאמה, וכמוסכם על הצדדים שהה התובע בחופשה ללא תשלום החל מיום 1.1.02; במהלך תקופת חופשתו העמידה הדסה לרשות התובע את ההלוואות על פי המוסכם, וביום 31.12.03 הסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים ושוחררו לזכות התובע הסכומים על פי המפורט בהסכם הפרישה.

שינויי החקיקה

2.6. ביום 29.5.03 התקבל בכנסת חוק התוכנית הכלכלית, שבמסגרתו תוקן חוק הפיקוח על עסקי ביטוח (להלן: חוק הפיקוח) באופן שהוסף לו פרק ז1 שכותרתו, "קרנות פנסיה ותיקות- מינוי מנהל מיוחד תוכניות הבראה וסיוע ממשלתי". מטרת החוק כפי שנקבע בו בסעיף 78א היא : "לטפל בגרעון האקטוארי של קרנות הפנסיה הוותיקות, כדי להביאן לאיזון אקטוארי באמצעות שינויים בזכויות ובחובות של העמיתים ומתן סיוע ממשלתי שיאפשר להן לשלם קצבאות לעמיתיהן והכל בהתחשב ביכולתן של משק המדינה ותוך יצירת אחידות במערך הזכויות". אחד מעיקרי ההסדר שבחוק הוא קביעת תקנון אחיד לכלל קרנות הפנסיה שבהסדר, בכללן קופת הפנסיה: "במטרה להביאן לאיזון אקטוארי ולכך שיוכלו לשלם קצבאות לעמיתיהן בשים לב לסיוע הממשלתי... וליצירת אחידות במערך הזכויות" (סעיף 78ט(א) לחוק הפיקוח). עקרונות התקנון האחיד נקבעו בגוף ההסדר שבחוק. בין השאר נקבע בחוק כי התקנון יכנס לתוקפו על פי קביעת המפקח על הביטוח. בהתאמה לכך הודיע המפקח כי התקנון האחיד יכנס לתוקפו ביום 1.10.03. על פי ס' 78י לחוק הפיקוח כפי שתוקן, התקנון האחיד יחליף את התקנון שנהג בקרנות הוותיקות והוא יחול על אף האמור בכל הסכם או הסדר אחר שחל בקופה הפנסיה.

2.7. נמצא אפוא, כי ביום 1.1.04, הוא המועד שנקבע לפרישתו של התובע, חל בקופת הפנסיה התקנון האחיד, שלפיו, עמית הפורש קודם לגיל הפרישה הקבוע בתקנון, זכאי לקצבה מופחתת, בשיעורים כקבוע בו. קופת הפנסיה הציעה לתובע החל מיום 1.1.04 פנסיה שתחושב על פי הוראות התקנון האחיד, שהיא פנסיה מופחתת לעומת הפנסיה שהייתה אמורה להשתלם לו על פי הוראת ס' 9(ב) להסכם הפנסיה.

על פי הוראות התקנון האחיד, שיעור הפנסיה המגיע לתובע לאחר הפחתה בגין פרישה מוקדמת הינו 41.81%. לכל הדעות ואין על כך מחלוקת, ישנה הפחתה משמעותית בין הפנסיה שהתובע זכאי לה על פי הוראות התקנון האחיד לעומת הפנסיה שהיה זכאי לה על פי הסכם הפנסיה.

בשלב ראשון סירב התובע לקבל את הפנסיה בשיעורה המופחת. במהלך התקופה בה נוהל ההליך מושא פסק דין זה שינה התובע מעמדתו המקורית, והחל מחודש דצמבר 2006 משתלמת לו פנסיה חודשית על פי הוראת התקנון האחיד. בנוסף, שולמו לתובע הפרשים רטרואקטיביים לתקופה שהחל מחודש ינואר 2004.

עד כאן עיקרי העובדות הרלוונטיות.

מהות התביעה

3. את התביעה במהותה ניתן לחלק לשני חלקים- החלק האחד הינו במישור החוזי, בו פורש התובע את טענותיו כנגד הדסה וכנגד קופת הפנסיה, בחלקה השני של התביעה מעלה התובע טענות במישור הנורמטיבי, והן מופנות כלפי קופת הפנסיה וכלפי הנתבע 3 (להלן: הממונה על שוק ההון).

התובע טוען כי הדסה וקופת הפנסיה הפרו את הסכם הפרישה עימו, ומשכך הן חייבות יחד ולחוד לשלם לו פנסיה לפי הוראות הסכם הפנסיה או לחלופין על בית הדין להורות על החזרתו לעבודה עד גיל הפרישה. לחלופין מבקש התובע כי הדסה תשלם לו פיצוי בגובה ההפרש שבין התנאים לפי הסדר פיצויי הפיטורים שהיה נהוג אצלה בשעתו במהלך תקופת ההבראה, לבין הסכם הפרישה. התובע מוסיף ומבקש ליתן צו הצהרתי כלפי הנתבעים שיורה כי התקנון האחיד אינו חל עליו בשל היותו סותר את הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כמו גם בהסתמך על עקרון הבטלות היחסית.

עיקרי טענות התובע

4.1. התובע טוען כי נפלו פגמים קשים בהליך פיטוריו, ואם לא היה מגיע להסדר פשרה עם הדסה היה פונה לבית הדין בבקשה למתן צו מניעה כנגד פיטוריו, שנעשו שלא כדין, ללא מתן זכות טיעון ובלא שהקבלה הסכמת הוועד לפיטורים. הדסה אף הייתה חייבת להעבירו לתפקיד אחר.

לטענת התובע מן הראיות שבתיק עולה בבירור כי בבסיס ההחלטה על פיטוריו עמדו שיקולים זרים וכי הדסה נהגה בחוסר תום לב בפיטוריו. הסעד הראוי בנסיבות אלה הוא הצהרה על בטלותם של הפיטורים והחזרת התובע לעבודה.

4.2. בסעיף 4 להסכם הפרישה התחייבה הדסה מפורשות כי התובע יפרוש לפנסיה לפי הוראת ס' 9(ב) להסכם הפנסיה (ראו סעיף 2.1 לעיל). תנאי זה היה מהותי ומרכזי בהסכם הפרישה, ומשהוא הופר, הדסה מחויבת בפיצוי התובע על הפרתו.

כמו כן, הסכם הפנסיה הינו הסכם קיבוצי, שהצדדים לו הינם הדסה והעובדים. משהופרו הוראותיו של הסכם הפנסיה, באופן שאין משולמת לתובע פנסיה על פי האמור בו, זכאי התובע לפיצוי מהדסה, ובראש ובראשונה זכאי הוא לתשלום ההפרש בין הפנסיה שהייתה צריכה להשתלם לו לפי ס' 9(ב) להסכם הפנסיה, לבין זו המשולמת לו בפועל. התובע אף זכאי לפיצוי נוכח הסתמכותו על המצג שהציגה הדסה לפניו בדבר שיעור הפנסיה שיהיה זכאי לה, כמו גם בשים לב להתנהגותה חסרת תום הלב כלפיו.

לטענת התובע, הפנסיה החודשית שהייתה אמורה להשתלם לו עומדת על 21,270 ש"ח, בעוד שבפועל הוא מקבל פנסיה בשיעור של 12,104.88 ש"ח. לטענתו, יש לחייב את הדסה ואת קופה הפנסיה יחד ולחוד בתשלום ההפרש בשיעור של 9,165.12 ש"ח בערכים ליום 1.1.04 בגין העבר, וכלפי העתיד מדי חודש בחודשו.

4.3. בקשר לקופה הפנסיה טוען התובע כי גם היא התחייבה כלפיו לתשלום פנסיה לפי סעיף 9(ב) להסכם הפנסיה, כפי שבא לידי ביטוי מפורש בהודעתו של מנכ"ל הקופה רמי לוי, אותו נמנעה הקופה להעיד מטעמה, ואף עובדה זו צריכה להישקל לחובתה. משהפרה את חובתה לשלם לתובע פנסיה על פי ס' 9(ב) להסכם הפנסיה, עליה לפצותו על הנזק שנגרם לו, יחד ולחוד עם הדסה.

כמו כן, במקרה זה אין מדובר בשינוי התקנון על ידי קופת הפנסיה, שינוי אשר עמיתי הקופה מסכימים לו ויכולים לצפותו. כאן נכפה השינוי על הצדדים בתיקון חקיקה. במקרה כזה לא ניתן לכפות את השינוי על התובע ועל עמיתים אחרים שהיו בעיצומו של הליך פרישה כאשר הוחל התקנון האחיד. היחסים שבין קופת הפנסיה לבין המבוטחים בה הינם יחסים שבהם קיימת דרישת תום לב מוגברת. תום הלב דורש גילוי מוגבר של פרטים רלוונטיים הידועים לצד אחד. קופת הפנסיה הסתירה מידע בדבר השינוי העומד לחול בזכויותיו לפנסיה, ויצרה מצג לפיו זכויותיו לא תפגענה. בדצמבר 2003 כשניגש לקופה כדי להסדיר את קבלת הפנסיה, קופת הפנסיה לא ציינה בפניו את השינוי בזכויותיו. אף מסמכים הנוגעים להליך פרישתו אינם נמצאים בתיק. לטענת התובע, קופת הפנסיה הפרה את חובת הנאמנות המוטלת עליה כלפיו בכך שלא פנתה לממונה על שוק ההון על מנת למצוא פתרון לשמירת זכויותיו הפנסיוניות, לצד החלת התקנון האחיד על הקופה.

4.4. כיון שהתובע סיים את עבודתו בפועל כשנתיים טרם תחילת תוקפו של התקנון האחיד, אף אם כינו את התקופה הזו באופן מלאכותי "חופשה ללא תשלום", הזכות המוקנית של התובע לגמלה לפי סעיף 9(ב) להסכם הפנסיה קמה ביום הפסקת העבודה בפועל ובמועד חתימת ההסכם. כל ניסיון להסתמך על התערבות של צד שלישי לשינוי הסכם הפנסיה בהדסה כעילה לשינוי זכויות התובע רטרואקטיבית, לאחר שהתגבשו והפכו לזכות מוקנית אין לו תוקף. החזקה נגד חקיקה רטרואקטיבית דרושה לשם עשיית צדק. במקרה דנן אין לתיקון החקיקה תחולה רטרוספקטיבית. את הפסקת עבודתו של התובע ביום 31.12.03 יש לראות כעניין שנשלם קודם לתיקון החוק, ואין בו כדי לשנות מהתחייבותן של הדסה וקופה הפנסיה על דרך החלת תיקון חוק הפיקוח על התובע.

4.5. הוראות התקנון האחיד ככל שמדובר בתובע הינן בלתי סבירות, בלתי מידתיות ואינן עומדות בפסקת ההגבלה שבס' 9 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החלת הוראות התקנון מהווה פגיעה חמורה בזכות הקניין של התובע.

אפילו חלות הוראות התיקון לחוק הפיקוח, הרי שיש להורות על בטלותן היחסית בקשר לתובע. זאת לאור העובדה שהתובע היה מצוי בתהליך של פרישה במשך כשנתיים ימים טרם כניסתו של התקנון האחיד לתוקף ובשים לב לכך שחתימתו של התובע על הסדר פרישה נעשתה בהתבסס על הזכויות הפנסיוניות המובטחות לו בהגיעו לגיל 60 כפי שהתגבשו בעת הפרישה בפועל, תוך ידיעה שעם פרישתו יוכל להמשיך להתקיים בכבוד עם משפחתו. המקרה של התובע ואופן שלילת זכויותיו הינו יחיד בהדסה.

4.6. סעיף המשנה 78ט(ב)(9) לחוק הפיקוח המסמיך להפחית זכויות כעניין שבשיקול דעת, חוקק ביום 18.1.04 ונכנס לתוקף ב-1.4.04, זמן רב לאחר פרישת התובע ואף לאחר פרישתו הפורמאלית. במועד פרישתו של התובע לא הייתה סמכות מפורשת בחוק הפיקוח להפחתת זכויות במסגרת התקנון האחיד.

4.7. הממונה על שוק ההון לא ערך כל הפרדה בין העמיתים המצויים בתהליך פרישה לבין אלה שעדיין עובדים והחיל על כולם את הוראות התקנון האחיד. אף לא נקבעה בחוק תקופת מעבר לצורך החלת התקנון האחיד. החלת התקנון על התובע אינה חוקתית, אינה מידתית ואין להתירה. מדובר במקרה קיצוני בו גם אם לא הייתה מחויבות של הדסה וקופה הפנסיה, מן הדין היה לקבוע כי אין תחולה להוראות התקנון האחיד על התובע בהיותו בטל מעיקרא. התובע הפקיד דמי גמולים בקופה במשך שנים רבות וצבר בהתאם זכויות קנייניות שנועדו לאפשר לו קיום בכבוד כשיפרוש מהדסה.

4.8. לחילופי חילופין, על הדסה לשלם לתובע לכל הפחות את ההפרש שהייתה משלמת לו, לו היה פורש במסלול פיצויי פיטורים .

בין הצדדים יש מחלוקת בדבר שיעור הסכום העודף שהיה משולם לתובע לפי הסדר הפיטורים. על מהות המחלוקת נעמוד בהמשך הדברים.

עיקרי טענות הדסה

5.1. הדסה סבורה כי טענותיו של התובע כנגד חוקיות סיום העסקתו, אינן עולות בקנה אחד עם ההתחייבויות שקיבל על עצמו בהסכם הפרישה שנחתם עימו. אף לגופו של עניין אין לטענות התובע על מה שתסמוכנה. הדסה ביקשה להביא לסיום עבודתו של התובע במסגרת תוכנית לצמצום מצבת כוח האדם אצלה, בשל גירעון תקציבי משמעותי. במסגרת אותה תוכנית פוטרו או פרשו עשרות רבות של עובדים. כבר בשנת 1997 הגיעה הדסה לכלל דעה שאין צורך בתפקיד מנהל אגף רשומות רפואיות, וכי ניתן לצמצם את תקן התפקיד ולהעביר את העבודות שביצע התובע לעובדים בדרג נמוך יותר. הדסה קיימה את כל ההליכים המתחייבים על פי הדין וחוקת העבודה, קיבלה את הסכמת נציגות העובדים וקיימה עם התובע ובא כוחו ישיבות שימוע. הדסה לא הייתה מחויבת להעביר את התובע לתפקיד אחר. אף אין ממש בטענות התובע כי נסיבותיו האישיות חייבו את המשך העסקתו.

על פי בקשתו של התובע, נחתם עימו הסכם פשרה לגבי פרישתו, על פיו שולמו לתובע סכומים משמעותיים ביותר, וכנגד זאת חתם התובע על ויתור כולל של כל טענות ותביעות כנגד הדסה.

5.2 לטענת ההפרה שמעלה התובע אין על מה לסמוך. אין כל תשתית עובדתית או משפטית לחייב את הדסה לשלם לתובע פנסיה על פי תביעתו או לחייב את הדסה להחזירו לעבודה או לשלם לו פיצוי בגובה הפנסיה שהייתה משולמת לו, ואף לא לפצותו בפיצוי נוסף כמבוקש על ידו. בחקיקת חוק התכנית הכלכלית או בהחלטת קופת הפנסיה לשלם לתובע פנסיה על פי התקנון האחיד, אין כדי להפוך את הליך פרישתו של התובע לפגום, אין בהם כדי ליצור כל חבות מצידה של הדסה, ואין בהם כדי להקים לו עילה למתן סעד של החזרה לעבודה.

5.3. מהוראת הסכם הפנסיה עולה בבירור כי ההתחייבות לשלם פנסיה היא של קופת הפנסיה ושלה בלבד. התחייבותה היחידה של הדסה כלפי התובע כמו גם כלפי עובדי הדסה האחרים היא לבצע הפקדות וניכויים משכרם לקופת הפנסיה, לפי השיעורים הקבועים בהסכם. הדסה קיימה התחייבותה זו, ולתובע אין כל עילת תביעה כלפיה בקשר לשיעורי הפנסיה להם הוא זכאי. הדסה לא התחייבה כלפי התובע לגבי הפנסיה שתשלם לו או שיעורה. הדסה קיימה את כל התחייבויותיה כלפי התובע לפי הסכם הפרישה, הסכם הפרישה של התובע מהדסה בוצע ומוצה.

5.4. חקיקת חוק התוכנית הכלכלית ופועלו של החוק על קרנות הפנסיה הוותיקות וקופות הפנסיה בכלל זה, אינן באחריותה או בשליטתה של הדסה ואין בהן כדי ליצור כל חבות מצידה של הדסה כלפי התובע. זכויות פנסיה מתגבשות במועד הפרישה בפועל, ועד אז אין לעמית קופת הפנסיה זכות קנויה בתקנון הקופה. מקרה של שינוי בתקנון קופת פנסיה לפני פרישה, בדרך של הפחתת זכויות, אינו בבחינת "נזק", ולעמיתי קופת הפנסיה אין עילת תביעה, בין כנגד הקופה ובין כנגד המעביד.

5.5. לגבי הסעד של חזרה לעבודה – התובע גילה דעתו כי די לו בסעד כספי. סעד של חזרה לעבודה אף אינו אפשרי נוכח הזמן הרבה שחלף מאז סיום עבודתו הפעילה של התובע וביטול התפקיד שאותו התובע מילא.

5.6. אף שהתובע הוא זה שבחר בחלופת הפרישה לפנסיה, והגם שהדסה מילאה את מלוא מחויבויותיה כלפיו, מוכנה הדסה לשלם לתובע את ההפרש בסך של 163,946 ₪ בין הסכומים שקיבל התובע מהדסה על פי מסלול הפרישה המוקדמת לבין הסכומים שהיה מקבל על פי מסלול הפיטורים, על פי הנהוג והמקובל בהדסה. בכך פועלת הדסה כלפי התובע לפנים משורת הדין.

5.7 אפילו נכונה טענת התובע כי לא היה חותם על הסכם הפרישה אילולא קיבל מקופת הפנסיה אישור לגבי זכויותיו עם הפרישה - בכך אין כדי להקים לתובע עילה כלפי הדסה. הדסה הייתה רשאית להביא לסיום עבודתו של התובע, ואילולא הושג ההסכם היה התובע מפוטר. במקרה כזה הסעד המרבי שהיה זוכה לו הוא ההפרש בין מענק פיצויי הפיטורים המוגדלים לבין המענקים ששולמו לו על פי הסכם הפרישה.

עיקרי טענות קופת הפנסיה

6.1. הקשר היחיד של קופה הפנסיה לתוכנית הפרישה של התובע היה הוצאת מסמך אישור הפרטים מקופה הפנסיה, על פי בקשתו של מר וולפנזון. גם התובע אישר שמסמך זה היה פירוט נתוניו בקופה כפי שהיו בשעתו. מסמך זה אינו מהווה התחייבות של הקופה כלפי התובע.

הקופה הייתה ועודנה כבולה בתקנונה ואינה יכולה לפעול על פי הוראותיו של גורם כלשהו, לרבות על פי הוראותיה של הדסה. התובע עצמו מאשר שאין לו עילה חוקית כלפי הקופה על סמך האישור הנ"ל.

6.2. במאי 2003 נחקק חוק התוכנית הכלכלית שמטרתו הייתה להבריא את קרנות הפנסיה הוותיקות שהיו להן גרעונות אקטואריים כבדים, ובהן קופת הפנסיה לעובדי הדסה. על פי הוראות החוק, התקנון האחיד היה צריך להיות מוחל בבת אחת ובאותו מועד על כל הקרנות הוותיקות. הממונה קבע כי התקנון האחיד יוחל על הקרנות הוותיקות ביום 1.10.03, דהיינו, שלושה חודשים קודם למועד שבו מלא ולתובע 60 שנה.

6.3. בתקופת המעבר בין חקיקת חוק התוכנית הכלכלית לבין החלת התקנון האחיד, המשיך לחול על עמיתי קופת הפנסיה התקנון הישן. הדסה מצאה לנכון להעמיד עובדים ובהם התובע על השינויים הצפויים לחול. הדסה אף פעלה כדי לאפשר למי מעובדיה שיכול היה לנצל את תקופת המעבר לפרוש לפנסיה בתנאי הסכם הפנסיה שלפני התקנון האחיד. התובע לא נמנה על העובדים שיכלו לנצל את "חלוף הזמן" מאחר שלפי התקנון הישן הוא לא יכול היה לקבל פנסיה אם היה פורש מעבודתו בהדסה לפני שמלאו לו 60 שנה, דהינו לפני סוף דצמבר 2003. זו גם הייתה הסיבה למבנה המיוחד של הסכם הפרישה עם התובע.

6.4. הקופה חייבת לפעול על פי החוק והתקנון האחיד ואינה רשאית לשלם לתובע פנסיה בחריגה ממנו. משכך, הקופה אינה בעלת דברים עם התובע. אם יש לו טענות עליו להפנותן להדסה או לממונה על שוק ההון הביטוח והחיסכון באוצר.

6.5. אין הצדקה לתת לתובע עדיפות של פני עובדי הדסה האחרים שהיו עמיתי הקופה בעת כניסת התקנון האחיד לתוקף.

6.6. אין ממש בטענת התובע כי יש לראות את ה-31.12.01 כמועד פרישתו. אפילו נראה את התובע כמי שפרש ב-31.12.01 לא היה בכך כדי להועיל, ולו מן הטעם שבאותה עת טרם מלאו לו 60 שנה ולא התקיים בו הדרוש לזכאות לפנסיה לפי הסכם הפנסיה שקדם לתקנון האחיד.

6.7. אין ממש בטענת "ההסתמכות" של התובע. ידוע היה לתובע או צריך היה להיות ידוע לו ולבא כוח כי זכויות הפנסיה שלו יתגבשו ויהיו על פי הוראות התקנון של קופה הפנסיה במועד פרישתו. לתובע, כמו לכלל עמיתי הקרנות לא היה אינטרס הסתמכות אובייקטיבי מוכר, ומכל מקום הוראת סעיף 78 המתוקן של חוק הפיקוח שלל כל תוקף משפטי ככל שהיה כזה, להסתמכותו. התובע לא שינה לרעה את מצבו עקב "הסתמכותו" על אישור הפרטים מצידה של הקופה. אילו לא חתם על הסכם הפרישה הייתה הדסה מפטרת אותו.

6.8. לראשונה בסיכומיו טוען התובע כי היה על הדסה והקופה לפנות אל הממונה על שוק ההון במשרד האוצר כדי למצוא פתרון לזכויותיו הפנסיוניות, כדי שהוא יקבע כי התקנון האחיד לא יחול על הקופה לגביו. התובע לא הביא כל ראיה לכך שלו הייתה הקופה פונה אל הממונה, היה בכך כדי לפתור את הבעיה .לגופם של דברים, עד ינואר 2004 התובע כלל לא פנה אל הקופה, וגם כשפנה, לא ביקש ממנה לפנות אל הממונה. התובע נמנה על קבוצה גדולה מאוד של מבוטחי הקרנות הוותיקות שנפגעו מן הרפורמות בקרנות, כל אחד מהם ותנאיו ונסיבותיו.

7. עיקרי טענות הממונה על שוק ההון

בהתאם להוראות התיקון לחוק הפיקוח פרסם המפקח על הביטוח ביום 24.9.03 את התקנון האחיד שהוחל החל מיום 1.10.03 על כלל קרנות הפנסיה הגירעוניות, ובכללן קופת הפנסיה של עובדי הדסה. התקנון האחיד החליף את תקנוני הקרנות הוותיקות ובא במקומם. מועד התחילה עולה אף מהוראות התיקון לחוק הפיקוח אשר קבעו את עקרונותיו של התקנון האחיד.

בסעיף 82 לתקנון האחיד נקבע כי תחולת הוראותיו הינה מיום 1.10.03 והן יחולו על כל עמית שחודש הזכאות הראשון שלו לקצבה מהקופה הוא חודש אוקטובר 2003 ואילך. החל ממועד זה ואילך התקנון האחיד הינו התקנון היחיד של הקופה ואין לה אפשרות לפעול על פי תקנונה הקודם.

עד כאן עיקר טענות הצדדים.

8. נציין כי בדיון שקוים להוכחות העיד לפנינו התובע לעצמו. להדסה העידו העדים שלהלן:

מר משה וולפנזון שהוא אמרכ"ל הדסה, מר יונה אליעד מנהל משאבי אנוש בהדסה ופרופ' שלמה מור יוסף, מנכ"ל הדסה.

לקופה הפנסיה העידה הגב' ברוריה גבאי שהיא "הממונה על הקופה מטעם המנהל המיוחד".

דיון והכרעה

9. נקדים ונאמר כי לאחר שעיינו בכלל החומר שבתיק לרבות כתבי הטענות, התצהירים והמסמכים שצורפו, עדויות העדים בבית הדין וסיכומי הצדדים, לא מצאנו כי הדסה או קופת הפנסיה הפרו איזו מהתחייבויותיהן כלפי התובע, מה עוד שנוכח הנסיבות המיוחדות כפי שנפרשו לפנינו הודיעה הדסה לתובע על נכונותה לשלם לו הפרשים כאילו פוטר מעבודתו בהדסה עוד ב-31.12.01. אף לא מצאנו ממש בטענות התובע כנגד הממונה על שוק ההון בקשר לחוקתיותו של ההסדר על פיו הוחלף תקנון קופת הפנסיה בהוראות התקנון האחיד והחלתו על תנאי פרישתו.

סדר הילוכנו בדיון יהיה כדלקמן: ראשונות נברר את טענות התובע בקשר לחוקיות הודעת הדסה מיום 18.11.01 בדבר פיטוריו. כאמור, החלטה זו בוטלה על ידי הדסה בהסכמת הצדדים, במסגרת הסכם הפרישה של התובע מהדסה; לאחר מכן נברר את טענותיו של התובע בדבר הפרה שהפרה הדסה את הסכם הפרישה עימו, והסעדים הנתבעים על ידו בהקשר זה. בהמשך נדון בטענות התובע כנגד קופת הפנסיה וכנגד הממונה על שוק ההון. בסופו של דיון נעמוד על המחלוקת שבין הצדדים בדבר ההפרש שזכאי לו התובע בין הסכום שהיה מקבל אילו היה מפוטר מהדסה החל מיום 31.12.01 לבין הסכומים שקיבל במסגרת הסכם הפרישה.

טענות התובע בדבר "מעשה הפיטורים הבלתי חוקי"

10. בפרק זה טוען התובע כי הניסיון לפטרו שעה שלא דבק כל רבב בתפקידו נעשה "בכפיות טובה ובדרך לא חוקית". הדסה ביקשה לפטר את התובע בגיל 58 וביקשה לתת לו פיצויי פיטורים ואת יתר התנאים הנהוגים בהדסה, תוך התעלמות מן העובדה כי עד לגיל הפנסיה לא תוכל משפחתו להתפרנס. התובע טוען כי לא ניתנה לו זכות הטיעון, לא התקבלה הסכמת הוועד לפיטוריו ולא הוצע לו לעבור לתפקיד אחר.

צודקת הדסה בטענתה כי טענותיו של התובע בחלק זה של תביעתו ראויות להידחות על הסף, שהרי אף התובע עצמו מודה כי הגיע להסדר פשרה עם הדסה, כפי שבא לידי ביטוי בהסכם הפרישה מיום 7.1.02. הוא אף מודה כי אילו לא היה מגיע להסדר פשרה בשעתו, היה פונה לבית הדין בבקשה לצו זמני ומן הסתם אף בתביעה כנגד חוקיות פיטוריו. משהגיע להסכם פשרה כאמור באופן שהחלטת הפיטורים בוטלה, והצדדים הגיעו לכלל פתרון מוסכם בדבר סיום העסקתו של התובע על דרך של פרישה לגמלאות, דומה שאף לגישתו של התובע אין מדובר במחלוקת אמיתית הדורשת הכרעה. זאת מה עוד שבהסכם הפרישה מיום 7.1.02 הצהיר התובע מפורשות כי: " עם ההסכמה שהושגה בינינו לגבי פרישתי, המחלוקות שנתגלעו בינינו לגבי סיום עבודתי לרבות ההליכים שקדמו לכך וכל הטענות שהיו לי בקשר לכך בין כלפי הדסה ובין כלפי צדדים שלישיים באו על פתרונן. אני מתחייב לשמור על שמה הטוב של הדסה, מנהליה ועובדיה. מקובל עלי כי הדסה ומנהליה פעלו בתום לב מוחלט בכל הקשור לפרישתי..."

אין התובע מבהיר מדוע, בניגוד להתחייבותו והצהרתו המפורשת, הוא מעלה טענות בקשר לפיטוריו שבוטלו. לנו לא ברור מהו הפגם שנפל אם בכלל, בהצהרתו של התובע, וכיצד יש בחקיקה שעל פיה הוחלף תקנון קופה הפנסיה בתקנון האחיד כדי להשפיע על תוקפה של אותה הצהרה, שלמרות הדברים המפורשים האמורים בה, פועל התובע בניגוד לאמור בה.

11. למען הסר ספק נציין כי דין טענותיו של התובע כנגד חוקיות הליך הפיטורים (שבוטל), להידחות גם לגופן. כאמור, לטענת התובע לא ניתנה לו זכות טיעון כנגד פיטוריו. לטענתו "בשלב ההוכחות התברר כי הדסה ביקשה לייחס לפגישות המו"מ שנערכו בעניינו של התובע לקראת חתימת הסדר הפרישה של התובע כאילו היו פגישות שימוע. כל זאת שעה שהתובע כלל לא נכח בפגישות ולא יכול היה להשמיע טענותיו...." (פסקה 77 לסיכומי התובע). אין חולק כי בין המשתתפים בפגישות כפי שמפורט בסיכומים היה גם בא כוחו של התובע.

כבר כאן נציין כי אין לשמוע לטענה כי "התובע לא נכח בפגישות" כאשר בא כוחו נכח בהן. שהרי בא כוח התובע מקיים את הפגישות עבור התובע ובשמו. הטענה כאילו בנסיבות כאלה התובע לא נכח בפגישות ולא יכול היה להעלות טענותיו ראויה להידחות מכל וכל. ויתרה מכך, אכן לפי העולה מן התשתית העובדתית כפי שנפרשה בפנינו, בשלב ראשון כשהוזמן התובע על ידי מר משה וולפנזון בחודש אוקטובר 2001, לפגישה בעניין סיום העסקתו, לא הובהר לו נושא השיחה. כשמר וולפנזון נשאל על ידי התובע אודות נושא הפגישה הובהר לו כי בכוונת הדסה לצמצם את משרתו ( עדות התובע עמ' 17 ש' 20-23). במהלך הפגישה נמסר לתובע אודות שתי החלופות העומדות לבחירתו בקשר לסיום העסקתו. בקשר לכך ניתן לתובע פרק זמן לשקול את עמדתו, כפי שעשה יחד עם בא כוחו. לאחר אותה פגישה המתינה הדסה לתשובת התובע שבוששה לבוא. משלא התקבלה תשובת התובע הוצא מכתב הפיטורים ביום 18.11.01. נציין כי לא נטען על ידי התובע כי ביקש להתייחס בצורה מסודרת לכוונה לסיים את העסקתו, ולא התאפשר לו הדבר. מן התשתית העובדתית כפי שהתבררה עולה כי הדסה נהגה באורך רוח עם התובע כשביקשה לקבל התייחסותו ומשהתובע נמנע מלעשות כן, בין על דרך בחירה באיזו משתי החלופות ובין על דרך הודעה מסודרת בקשר לכוונה לסיים את העסקתו בכלל. כמו כן ברור הדבר, כי לאחר שהתקבלה ההחלטה בדבר הפיטורים (נוכח העדר התייחסות מטעם התובע), ועוד לפני שבוטלה בהסכמה במסגרת הסכם הפרישה, ניתנה לתובע מלוא ההזדמנות לפרוש מלוא טענותיו כנגד הפיטורים. אכן היה זה שימוע מסוג השימוע המאוחר. עם זאת משהתקיים ההליך, ממילא לא נפל בהחלטת הפיטורים בנסיבות אלה פגם היורד לשורשה של ההחלטה.

הסכמת נציגות העובדים

12. לטענת התובע, נודע לו מפי גורמים שונים בהנהלת הדסה ובוועד העובדים על כך שמר ויקטור בן ויטה, יו"ר ועד העובדים, דאג להכניס את שמו לרשימת המפוטרים "ממטרות זרות וכתנאי להסכמת הוועד למכלול הליך פיטורי העובדים בהדסה". במסגרת זו לטענת התובע, אף הטעה מר בן ויטה את מר וזאנה יו"ד ועד הטכנאים בהדסה, שהוא נציגו של התובע בוועד העובדים. מר וזאנה הביע התנגדות נחרצת לפיטורי התובע, ואף ביקש את התערבותו של מר בן שטרית (נספח ד' לכתב התביעה). משכך, לא ניתנה כל הסכמה לפיטורים מטעמו של מי שהיה אמור להסכים להם. בקשר לכך, מבקש התובע להתבסס גם על כך שמר בן ויטה לא הוזמן להעיד בבית הדין מטעמה של הדסה.

לא מצאנו ממש בטענות התובע. עיון בתיק מעלה כי לפיטורי התובע ניתנה הסכמת נציגות העובדים מפי יו"ר מועצת העובדים, מר ויקטור בן ויטה, כמו גם הסכמת ההסתדרות מפי מר דני בן שטרית. כך עולה מן המכתבים שצירף מר וולפנזון לתצהירו (נספחים ט' ויא' לתצהיר). ממכתבו של מר בן שטרית אל ב"כ התובע, שהעתקים ממנו נשלחו גם אל הדסה, עולה כי מר וזאנה ביקש לשנות מן התנאים שהוצעו לתובע, ולא הביע עמדה עקרונית כנגד פיטוריו. מכל מקום, צודקת הדסה בטענתה כי במסגרת יחסי עבודה קיבוציים למעביד יש כתובת אחת הוא ועד העובדים הכללי ו/או ההסתדרות הכללית אשר במסגרתם יש נציגים לסקטורים השונים, וכי על רקע תוכנית העבודה הקיבוצית, בעל דברו של המעסיק הינו ועד העובדים הכללי ולא הנציגות הסקטוריאלית. אכן, לעניין דרישת הסכמת נציגות העובדים, די בהסכמת ועד העובדים הכללי. אם יש לתובע טענות כנגד ההסכמה שניתנה וטעמיה, לא אל הדסה צריך התובע להפנותן, ואף לא הדסה היא זו שהייתה צריכה, אם בכלל, להזמין את מר בן ויטה לעדות. אם סבור היה התובע כי יש בעדותו של מר בן ויטה כדי להועיל לו, היה עליו להזמינו להעיד מטעמו, ומכל מקום, את העובדה שמר בן ויטה לא הוזמן לעדות, אין לזקוף לחובתה של הדסה.

העברה לתפקיד אחר

13. התובע מפנה לכתב המינוי שלו מיום 1.1.88 לתפקיד מנהל אגף המחשב (ענ"א) בכפיפות לסמנכ"ל מידע, שם מצוין כי התפקיד הוא ברוטציה עם תפקיד במעמד זהה בכפיפות לסמנכ"ל למידע (נספח א' לכתב התביעה). משנת 1991 חדל התובע להיות ראש אגף מחשב ומונה במסגרת הרוטציה למנהל אגף תיעוד ורשומות (נספח ב' לכתב התביעה). לטענת התובע, האגף עליו הוא היה ממונה השתנה מעת לעת כפי שהוסכם מפורשות בכתב המינוי שלו, שאיננו כתב מינוי שגרתי.

התובע מפנה לכך שבסמוך לפני פיטוריו התקבל ראש אגף חדש לאגף המחשב בהדסה, ואף מנהל משאבי אנוש מר יונה אליעד התקבל לתפקידו בסמוך לפיטורי התובע.

14. הדסה סבורה כי "רוטציה" בתפקידים על פי האמור בכתב המינוי של התובע משנת 1988, נתונה לפררוגטיבה שלה, ואין היא מחויבת על פי כתב המינוי בביצוע העברה מתפקיד לתפקיד. בנוסף נטען כי התובע לא ביקש בזמן אמת למנות אותו לאיזה משני התפקידים ואף אין הוא כשיר למלא איזה משניהם.

אכן, אין טענה לתובע כי בזמן אמת ביקש להתמנות לאיזה משני התפקידים. התובע לא טען בשעתו כי הוא מתאים למלאם. אך סביר הוא להניח כי העברה לתפקיד אחר תלויה בראש ובראשונה במידת התאמתו של העובד לאיזה מן התפקידים המתפנים, וכי בדרג זה של תפקידים, אין לצפות להעברה "אוטומטית" של עובד לתפקיד חדש, מבלי שיבדקו כישוריו והתאמתו לכך. הדסה סבורה כי שני התפקידים שהתפנו בשעתו לא התאימו לתובע. התובע, שלא ביקש בזמן אמת להתמנות לאיזה משני התפקידים, לא טען לא כל שכן לא שכנע, כי התקיימו בו תנאי הכשירות למלאם. לא מצאנו על כן ממש בטענות התובע בדבר אי העברתו לתפקידים שהתפנו בשעתו.

15. התובע טוען עוד כי נסיבותיו האישיות חייבו את המשך העסקתו. לעניין זה הוא מפנה לגילו המתקדם, למצבו הכלכלי, להיותו תומך באימן הסיעודית, למצבו הרפואי ולמצבה הרפואי של רעייתו. בתגובה מפנה הדסה לעלות העסקתו הגבוהה של התובע (משכורת כולל החזרי הוצאות בסך של כ-35,000 ש"ח), כשלהדסה לא היה כל צורך במשרתו. לטענת הדסה, התובע צפוי היה לקבל עם פיטוריו סכומי כסף ניכרים; לרעייתו של התובע הכנסות מגמלה, ואף לאחר פרישת התובע היא זכאית, לפי המקובל בהדסה, לטיפול רפואי בבית החולים. התובע אף ויתר על טענות לגבי מצבו הכלכלי לאחר שהתברר בבית הדין, במסגרת חקירתו הנגדית כי הינו או היה בעל נכסים.

לאור הדברים האמורים, מקובלת עלינו עמדת הדסה כי לא היה במצבו הכלכלי של התובע כדי לחייב את הדסה להמשיך ולהעסיקו.

16. נציין כי אכן כטענת הדסה לא "פגמים" שנפלו בהליך סיום העסקתו של התובע הם שהביאו אותה לנהל מו"מ על פרישתו לגמלאות על פי הסכם הפרישה, שהרי העקרונות העומדים בבסיס הסכם הפרישה הוצעו לתובע עוד במפגש הראשון עימו, והיה זה התובע שנמנע מלהשיב להדסה איזו משתי החלופות בעניין סיום ההעסקה מקובלת עליו. טענת התובע כאילו התחייבותה של הדסה כלפיו במסגרת הסכם הפרישה היא "לנוכח העובדה כי הדסה ידעה כי נפלו פגמים מהותיים במעשה הפיטורים של התובע" (ס' 124 לסיכומי התובע) איננה אלא טענה בעלמא שלא הוכחה, מה עוד שלא הוכחו "פגמים מהותיים" שנפלו במעשה הפיטורים.

הנה כי כן דינן של כל טענות התובע בקשר לפגמים המהותיים שנפלו במעשה הפיטורים (שממילא בוטל) להידחות.

האם נמצא בהסכם הפרישה התחייבות הדסה בנוגע לתשלום פנסיה ובנוגע לשיעורה?

17. התובע טוען כי הדסה וקופת הפנסיה התחייבו כלפיו בהסכם הפרישה כי יפרוש לפנסיה לפי סעיף 9(ב) להסכם הפנסיה, כמו גם לגבי שיעור הפנסיה שתשולם לו. לטענתו, בהסתמך על התחייבויות הדסה והקופה, והמצג שהוצג לו בדבר שיעור הפנסיה שיקבל, נתן הסכמתו לפרישה מוקדמת. בקשר לכך מצביע התובע על מר וולפנזון, מי שניהל עימו את המשא ומתן עימו בשם הדסה והתחייב כלפיו בשמה. לדברי התובע: "הוא היה המוציא והמביא גם בכל הקשור לקופת הפנסיה" (ס' 101 לסיכומי התובע). לדבריו, הדסה התחייבה כלפיו באופן מלא כי יפרוש לפי ס' 9(ב) להסכם הפנסיה (ס' 110 לסיכומי התובע). התובע טוען כי מר וולפנזון הבהיר והתחייב בפניו מפורשות כי לא תעשה כל הפחתה או קיזוז משיעור הפנסיה המגיע לו, ולדבריו היה זה תנאי שבלעדיו לא היה חותם על הסכם הפרישה, והיה עומד על זכותו להמשיך ולעבוד (פסקה 111.1 לסיכומים). התובע מוסיף וטוען כי מר וולפנזון פנה על פי בקשתו לקופת הפנסיה וביקש בבקשה לקבל אישור על שיעור גמלתו של התובע. מר וולפנזון אף קיבל מקופת הפנסיה אישור על שיעור הגמלה. התובע מפנה לכך שהדסה דאגה לתת לו הלוואה בשיעור של 550,000 ₪ לתקופת הביניים, של החופשה ללא תשלום עד למועד הפרישה על מנת שיהיה לו ממה להתפרנס במהלך החופשה, ועל מנת שיוכל לבצע הפקדות לרכישת זכויות בקופת הפנסיה, להמשך צבירת זכויות.

18. לאחר שעיינו בתצהירי העדים, בפרוטוקול הדיון ובסיכומי טענות הצדדים בקשר לשאלה בדבר מחויבות הדסה על פי ההסכם אנו קובעים כי התובע לא הוכיח טענתו בדבר מחויבות הדסה כלפיו לתשלום פנסיה על פי הוראת ס' 9(ב) להסכם הפנסיה (על מחויבות קופת הפנסיה נעמוד בנפרד).

לפי העולה מכלל החומר שבתיק מר וולפנזון ניהל את המשא ומתן עם התובע במגמה להגיע עימו להבנות בנוגע לתנאי פרישתו, והכל בגבולות סמכותו (ס' 7 לתצהיר וולפנזון). אך ברור הוא כי המשא ומתן נוהל בין הצדדים על רקע הסכם הפנסיה כפי שהיה בתוקף בשעתו. ההנחה הייתה כי התובע יפרוש לפי ס' 9(ב) להסכם וכך צוין הדבר בהסכם. אין בתשתית הראייתית כפי שנפרשה לפנינו כל עדות לכך כי מר וולפנזון הוסמך להתחייב בשם הדסה בדבר שיעור הפנסיה שתשולם בבוא העת לתובע. נכונה לעניין זה טענת הדסה כי לפי הוראות הסכם הפנסיה המחויבות לתשלום פנסיה לעובד הינה מחויבות של קופת הפנסיה ולא של הדסה. מר וולפנזון לא התכוון לקחת על עצמו בשם הדסה את החובה לשלם לתובע פנסיה, ולא התחייב כלפי התובע בקשר לשיעורה של הפנסיה.

אכן, מר וולפנזון ביקש עבור התובע את אישור קופת הפנסיה בקשר לשיעור גמלתו הצפויה (ראו לעיל בפרק העובדות בסעיף 2.3 ), אך אישור הקופה לא הפך להיות חלק מן ההסכמות או חלק ממחויבותה של הדסה כלפי התובע. מקובלים עלינו דברי מר וולפנזון בתצהירו לעניין זה כי: "התובע ביקש שאסייע לו. באותה מידה יכול היה לבקש את האישור בעצמו" (ס' 28 לתצהיר וולפנזון מיום 8.2.05).

אף מתמליל השיחה של התובע עם מר וולפנזון (נספח לתצהירו המשלים של התובע) לא ניתן ללמוד על התחייבות של מר וולפנזון בשם הדסה בקשה לשיעור הפנסיה. כן ניכר מן התמליל נסיונו של מר וולפנזון לסייע בידי התובע בבירור הזכויות המגיעות לו מן הקופה. אף התובע עצמו מסר כי הוא קיבל הבהרה מוולפנזון כי פרישתו הינה לפי ס' 9(ב) להסכם הפנסיה וכי את הבירור הזה יכול היה לעשות מול קופת הפנסיה.

ראוי לעניין זה להפנות להתכתבות בין ב"כ הצדדים טרם חתימת הסכם הפרישה. מן ההתכתבות עולה כי ב"כ התובע ביקש להוסיף להסכם עם הדסה "מכתב נלווה חתום על ידי קופה הפנסיה המפרט את אחוזי הפנסיה, את המשכורת והדרגה הקובעת..." (מכתב ב"כ התובע מיום 28.12.01 , נספח ד' לתצהיר וולפנזון מיום 8.2.05). בתגובת ב"כ הדסה נמצא כי בקשתו של התובע לעניין זה נדחית ובאלו המילים: "הדסה תודיע לקופת הפנסיה על יציאת מרשך לחופשה ללא תשלום עד ליום 31.12.03 וכן על דרגתו של מרשך. את זכויותיו של מרשך לפנסיה עליו להסדיר מול קופת הפנסיה כמו גם את התשלומים לשמירת זכויותיו" (נספח ה' לתצהיר מר וולפנזון מיום 8.2.05). הנה כי כן, הדברים מדברים בעד עצמם. המסקנה המתבקשת הינה כי אחוזי הפנסיה ושיעורה אינם חלק ממחויבותה של הדסה כלפי התובע.

19. ובנוסף – מקובלת עלינו עמדת הדסה כמו גם עמדת קופת הפנסיה כי אותו מסמך פרטים שניתן על ידי רמי לוי מנכ"ל קופת הפנסיה (נספח יג' לכתב התביעה) אינו אלא מסמך סטנדרטי שנוהגת הקופה לתת בידי מי ממבוטחיה שפונה בכל זמן ומבקש לקבל נתונים אודות שיעור הפנסיה שהוא עתיד לקבל (עדות ברוריה גבאי 'מ 128 ש' 12-14, עמ' 129 ש' 1-4). יצוין כי אף התובע מודה כי לא הבטיחו לו תנאים מיוחדים, שונים מאלו שהובטחו לפורשים אחרים (עדות התובע עמ' 49 ש' 24-25).

20. התובע טוען כי הסתמך על התחייבותה של הדסה כי יפרוש לפי ס' 9(ב) להסכם הפנסיה, שאלמלא כן לא היה פורש.

צודקת הדסה לעניין זה בטענתה כי אם לא היה פורש, נותרת הייתה בעינה ההחלטה בדבר הפיטורים, שאז היה התובע זוכה במענקים כספיים שונים אותם ממילא מוכנה הדסה להשלים לידיו, משהתברר כי השתנו הנסיבות, והפרישה לפי ס' 9(ב) להסכם הפנסיה אינה אפשרית עוד. הנה כי כן, הגם שהתובע בחר בחלופה של פרישה לפנסיה, שהתבררה כבלתי רצויה, מוכנה הדסה ללכת לקראתו של התובע ולהשלים לידיו את סכומי המענקים כך שמצבו יהיה כאילו בחר בחלופה הראשונה, וזאת אף שהתאפשר לו לרכוש זכויות לפנסיה למשך שנתיים נוספות לאחר "מעשה הפיטורים".

התובע מוסיף עוד ומפנה להלוואה שנתנה לו הדסה לתקופת החל"ת בסכום של 550,000 ₪ שגם בה לדעתו יש ביטוי למחויבות הדסה כלפיו, באופן שהסכום כפי שניתן לו כהלוואה אף משקף תשלומי פנסיה שהיה זכאי להם לו פרש בשעתו לפנסיה. גם כאן מקובלת עלינו טענת הדסה כי בהלוואה כפי שניתנה לתובע לא ראתה עצמה הדסה מחויבת לדאוג לפרנסתו של התובע. ההלוואה ניתנה מתוך רצון לסייע לתובע.

21. ואם לא די באמור- אכן, הסכם הפנסיה הוא הסכם קיבוצי, וככזה הדסה מחויבת על פיו. אלא שמחויבותה של הדסה על פי ההסכם היא להפריש משכרם של עובדיה לרבות התובע, במהלך תקופת עבודתם, על פי הנוסחא כפי שהיא קבועה בהסכם. הדסה מילאה חובתה על פי ההסכם ואין היא מחויבת על פיו לתשלום פנסיה בשיעור כלשהו.

אך למותר הוא להוסיף ולומר כי אין לתובע עילה כנגד הדסה בקשר להליכי החקיקה שעל פיהם הוחלף הסכם הפנסיה בתקנון האחיד.

22. אפילו היינו קובעים כי אכן הייתה הפרה של הסכם הפרישה מצידה של הדסה, באופן שהופחתו סכומי הפנסיה שהוא זכאי להם, ואין אנו קובעים כך, ממילא לא היה מקום להורות על אכיפת יחסי עובד מעביד ועל החזרת התובע לעבודה. נציין לעניין זה כי התובע יצא לחופשה ללא תשלום עוד בשנת 2001, ומאז אינו עובד בהדסה. לא זו אף זו, משרתו של התובע בוטלה, וממילא אין לתובע משרה לחזור אליה. לכל היותר כאמור ניתן להעמיד את התובע במצב בו היה אילו בחר בחלופה האחרת בקשר לסיום העסקתו. פיצוי התובע באופן בו יהיה זכאי לתשלומים על פי חלופת הפיטורים, ממילא מוצע לתובע על ידי הדסה. בהמשך הדברים עוד נעמוד על שיעור ההפרש שהתובע זכאי לו, וחילוקי הדעות שבין הצדדים בקשר לכך.

23. התובע טוען עוד כי הדסה נהגה כלפיו בחוסר תום לב ביידעה אותו לשיעורין ובאופן חלקי על העתיד להתרחש בזכויותיו לפנסיה. לעניין זה מזכיר התובע מכתב שקיבל מהדסה ביום 1.7.03 בו התייחסה הדסה לחוק התוכנית הכלכלית, והשינויים הצפויים בקרנות הפנסיה. צוין במכתב כי קיימת סבירות גבוהה שהדבר ישפיע על חישוב הפנסיה לעובדי הדסה החל מיום 1.10.03 (נספח יז' לכתב התביעה). התובע מפרט התכתבות שניהל לעניין זה עם הדסה, בה הוא מצידו מעלה כבר אז את הטענה בדבר מחויבותה של הדסה כלפיו לשיעור הפנסיה כפי שהובטח לו לטענתו עם יציאתו לחופשה ללא תשלום, ומנגד, הדסה איננה נותנת לו תשובות חד משמעיות בנוגע לשינויים הצפויים בפנסיה שלה הוא זכאי.

לא שוכנענו כי אכן לוקה התנהלות הדסה כלפי התובע בחלק זה שלה (ובכלל) בחוסר תום לב. לא נסתרה לעניין זה טענת הדסה כי הרפורמה המתוכננת בקרנות הפנסיה הוותיקות במסגרת חוק התוכנית הכלכלית לוותה בפרסומים רחבים בכלי התקשורת. עד לחקיקת החוק אף לא היה ברור מה יהיה תוכן הרפורמה ומה יהיו זכויות העמיתים בקרנות הוותיקות. את מכתבה מיום 1.7.03 שלחה הדסה לתובע מתוך הגינות בסיסית וטבעי הדבר שהיא הפנתה את התובע לקופת הפנסיה לבירורים נוספים. החלת התקנון האחיד על התובע לא הייתה בשליטת הדסה, הדסה לא חוקקה את החוק ולא היא שהחליטה על מהות השינויים בפנסיה של התובע.

משהתובע מצא לטעון כלפי הדסה כי היא מחויבת כלפיו על פי הוראות הסכם הפנסיה, השיבה הדסה לתובע, את שהיא משיבה לו במסגרת ההליך שבפנינו כי לדעתה לא כך הם פני הדברים.

הנה כי כן, אין למצוא בהתנהלותה של הדסה כלפי התובע בסמוך לפני החלת התקנון האחיד חוסר תום לב כטענת התובע.

סיכומם של דברים לחלק זה –

אנו דוחים את טענת התובע לפיה הדסה התחייבה כלפיו יחד ולחוד עם קופת הפנסיה לשלם לו פנסיה על בסיס הנוסחא שבס' 9(ב) להסכם הפנסיה. חובתה של הדסה כלפי התובע בקשר לזכאותו לפנסיה מתמצה בהעברת ההפרשות משכרו לקופה במועד, ובמלואן. חובה זו קוימה על ידי הדסה ובנוגע לכך אין כל טענה נגדה. אף לא מצאנו חוסר תום לב בהתנהגותה של הדסה כלפי התובע.

אשר על כן, דין טענותיו של התובע לעניין חיובה של הדסה לשלם לו פנסיה בגובה ההפרש שבין הפנסיה שהוא זכאי לה מן הקופה עד לגובה הפנסיה שהיה זכאי לה לפי ס' 9(ב) להסכם הפנסיה, להידחות.

מחויבות קופת הפנסיה לתשלום פנסיה על פי הסכם הפרישה

24. טענת התובע היא כאמור בדבר מחויבות הדסה וקופת הפנסיה יחד ולחוד לשלם לו עם הגיעו לגיל 60 את הפנסיה על פי הוראת ס' 9(ב) להסכם הקיבוצי. לטענתו, קופת הפנסיה התחייבה כלפיו יחד עם הדסה לתשלום כאמור. בטענותיו בהקשר זה כנגד קופת הפנסיה נסמך התובע בעיקר על מסמך אישור הפרטים החתום על ידי רמי לוי מנכ"ל הקופה, ובו מפורטים אחוזי הפנסיה ושיעור הפנסיה שהוא צפוי לקבל עם הגיעו לגיל 60, בהתאם לסעיף 9(ב) להסכם הפנסיה (ראו נוסח המסמך בסעיף 2.3 לעיל).

קופת הפנסיה טוענת בתגובה כי הקשר היחיד שלה להסכם הפרישה של התובע היה הוצאת מסמך אישור הפרטים עבור התובע. היה זה מר וולפנזון שביקש עבור התובע את האישור, והתובע עצמו העיד כי לא פנה כלל אל הקופה לפני שחתם על הסכם הפרישה. הקופה נתנה לתובע לפי בקשתו של וולפנזון את המסמך. מקובלת עלינו עמדת הקופה לפיה אף לפי הבנתו של התובע, מסמך אישור הפרטים שהוציאה הקופה היווה פירוט של נתוניו האישיים של התובע, כפי שהיו בשעתו . וכך בלשונו של התובע בחקירה נגדית:

"ש.אתה הבנת שהאישור שניתן לך הוא לפי מה שהיה נהוג ומקובל אז בקופה.

ת.הבנתי שיחול ס' 9(ב) וכמו שהובטח לי ואכן המסמך משקף את הסתמכותי עליו בחתימה על ההסכם.

ש.אפשר לומר שתשובתך לשאלתי היא חיובית.

ת.נכון". (עמ' 49 ש' 16)..

כבר עמדנו על כך, ומקובלת עלינו לעניין זה עמדת הקופה, כפי שבאה לידי ביטוי בעדות הגב' ברוריה גבאי, כי מסמך אישור הפרטים הינו הודעה על נתוני התובע כפי שהיו בדצמבר 2001, מועד הוצאתו. הוצאת אישורים מסוג זה הינה פרקטיקה מקובלת בקרנות הפנסיה (עדות ברוריה גבאי עמ' 128). מקובלת עלינו עמדת הקופה כי באי הזמנתו של מר רמי לוי לעדות מטעמה אין להעלות או להוריד לעניין תוצאת ההליך. כמו כן, במסמך אישור הפרטים אין למצוא התחייבות של הקופה כלפי התובע, ואף נאמר בו מפורשות כי הוא אינו סופי.

נכונה טענת הקופה כי לא התחייבה כלפי התובע כי תקנון הקופה לא ישתנה, וממילא אין הקופה אינה יכולה להבטיח לתובע "הקפאת זכויותיו" כפי שהיו במועד מסוים, כך שכל שינוי שיחול בחקיקה לא יחול עליו. נכונה טענת הקופה הנסמכת על פסיקתו של בית הדין הארצי לפיה הזכות לפנסיה מתגבשת במועד הפרישה לפנסיה, ולאורן של ההוראות שבתקנון הקופה במועד הפרישה [(ע"ע 600013 ליבוביץ– קג"ם פד"ע לג' 32, עע 629/97 אליאב – קרן מקפת (30.5.02, לא פורסם)]. קופת הפנסיה אינה רשאית להתחייב להעניק לחלק מחבריה תשלומים החורגים מתקנוניה והסכמים חורגים כאמור הינם חסרי תוקף (עע 600026/97 מבטחים – פיורסט , פד"ע לט, 83).

25. התובע טוען כי הדסה וקופת הפנסיה חד הם, וכך צריך להתייחס אליהן בעת שנבחנת מחויבותן כלפיו. אכן, כטענת הקופה, היא "מתייחדת" בכך שהיא קופה "מפעלית", ומשכך, מטבע הדברים יש לה יחסי קרבה מיוחדים עם הדסה . עם זאת, קופת הפנסיה והדסה אינן בבחינת "גוף אחד.". לטענת התובע בעניין זה לא הונחה תשתית ראייתית. ומכל מקום, אפילו כך היה, כפי שטוען התובע, כבר הראינו כי אף הדסה לא התחייבה כלפי התובע בנוגע לשיעור הפנסיה שהוא עתיד לקבל עם פרישתו. לטענת התובע כי "מר וולפנזון היה המוציא והמביא בכל הנוגע לקופת הפנסיה" לא הונחה תשתית ראייתית. בסך הכל פנה מר וולפנזון אל מר רמי לוי בקשר למשא ומתן שניהל עם התובע, על מנת שייתן אישור על מצב הזכויות של התובע בקופה באותו מועד, וכך נעשה.

26. כאמור, את מחויבותה של הקופה כלפיו מבקש התובע לבסס גם "מכוח בחינת תיקוני חקיקת חוק הפיקוח על עסקי ביטוח ופעולות הממונה בראי כללי המשפט המשפט הקונסטיטוציוני" (סיכומי התובע פיסקה 248). כבר עמדנו על כך כי קופת הפנסיה מחויבת לפעול על פי הוראות החוק והתקנון האחיד, ואין היא רשאית לשלם לתובע פנסיה בחריגה ממנו. נציין כי לא מצאנו לעניין זה ממש בהבחנה שמבקש התובע לערוך בין תיקונים שעורכת הקופה עצמה בתקנונה, לבין תיקוני חקיקה שמכוחם משתנה התקנון. כך או כך הזכות לפנסיה מתגבשת במועד יציאת העמית לפנסיה, לפי הוראות התקנון כפי שהן בתוקף במועד הפרישה, והקופה חייבת לפעול כלפי העמיתים על פי תקנונה. כאמור, התובע טוען כי בהסכמתו לפרוש הסתמך על מחויבותה של קופה הפנסיה כלפיו, כי יפרוש לפי סעיף 9(ב) להסכם הפנסיה. כבר עמדנו על כך כי התחייבות כאמור לא הוכחה, ומכל מקום אינטרס הסתמכות כנטען על ידי התובע אינו מוכר, ולו לאור העיקרון כפי שהוכר בפסיקה כי שיטת קרנות הפנסיה החברתית מבוססת בין היתר על עקרון התגבשות הזכות לפנסיה בעת הפרישה [עע 600013/06 ליבוביץ –קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ ( 9.6.02, לא פורסם), עע 629/97 אליאב- קרן מקפת (30.5.02, לא פורסם), עע 600026 מבטחים- פיורסט פד"ע לט 83, וההפניות שם), בג"צ 7691/95 שגיא ואח' נ. ממשלת ישראל, פד"י נב(5) 577 ,586, בג"צ 5060/96 קהלני נ. ראש הממשלה ואח' פד"י נד(3) 270,278), דב"ע שן 3-60 ברקן – קופה הגמלאות המרכזית פד"ע כב 258, 265)]. אף נקבע כי מתן זכויות עודפות לעמיתים בקופה, חותר תחת עקרון השוויון וההדדיות שעליהם מושתת בסיס קיומן ופעילותן של קרנות הפנסיה החברתיות [עע 448/06 מקורות חברת מים בע"מ- קופה מקפת (2.11.06, לא פורסם), להלן- פסק הדין בעניין מקורות ].

הנה כי כן, אין לטענותיו של התובע כלפי קופה הפנסיה במישור החוקתי, על מה שתסמוכנה, ודינן להידחות.

27. התובע טוען כי הסכם הפרישה המוקדמת עימו נחתם עוד בחודש ינואר 2002 כשנתיים לפני החלתו של התקנון האחיד, והלכה למעשה פרש מעבודתו כבר בסוף שנת 2001 כשיצא לחל"ת במסגרת ההסכם. משכך לטענתו, הזכות המוקנית שלו לגמלה "לפי סעיף 9(ב) והסכם הפנסיה קמה ביום הפסקת העבודה בפועל בהדסה ובמועד חתימת ההסכם". זאת לדבריו במיוחד בשים לב לכך שקופת הפנסיה הייתה שותפה מלאה של הדסה בהליך פרישתו של התובע. משכך לגישתו "כל ניסיון להסתמך על התערבות צד שלישי לשינוי הסכם הפנסיה בהדסה כעילה לשינוי זכויות התובע לאחר שנתגבשו והפכו לזכות מוקנית אין לו תוקף" (סעיפים 344-347 לסיכומי התובע).

אכן, ביום 31/12/01 הסתיימה עבודתו של התובע בפועל בהדסה, ובאותה עת חל בהדסה הסכם הפנסיה. אלא שבמועד זה היה התובע בן 58 שנים, ולא היה זכאי לפנסיה לפי הוראותיו של הסכם הפנסיה. בשנתיים שלאחר אותו מועד עוד הוסיף התובע וצבר שתי שנות וותק לצורך הזכאות. זה גם הבסיס עליו "נשען" הסכם הפרישה של התובע על תנאיו השונים. משנמצאנו למדים כי במועד החתימה על הסכם הפרישה לא היה התובע זכאי לפנסיה לפי הוראותיו של הסכם הפנסיה, קודם להחלפתו על ידי התקנון האחיד , אין לקבל את הטענה לפיה "קופת הפנסיה ביקשה להחיל על התובע את השינוי בקופה הפנסיה באופן רטרוספקטיבי תוך פגיעה בזכויות מוקנות של התובע" (סעיף 349 לסיכומים, וכן פרק יג' 4 לסיכומים בשלמותו) .

28. מוסיף התובע וטוען כי "סעיף המשנה 78ט(ב)(9) לחוק הפיקוח המסמיך הפחתת זכויות כשיקול בהתקנת התקנון האחיד חוקק ביום 18.1.04 ונכנס לתוקף ביום 1.4.04 בלבד, זמן רב לאחר המועד בו פרש התובע בפועל ואף לאחר פרישתו הפורמלית של התובע" (סעיף 385 לסיכומי התובע). בהוראת ס' 78ט(ב)(9) לחוק הפיקוח כפי שתוקנה ביום 18.1.04 נקבע כך:

"הקצבה למי שהחל לקבלה לפני הגיעו לגיל פרישה, כמשמעותו בחוק גיל פרישה התשס"ד- 2004, תופחת בשיעור שיקבע בתקנון האחיד לפי חישוב אקטוארי שיבטיח כי הקדמת הפרישה כאמור לא תיצור גרעון אקטוארי".

אין חולק כי תחולת התקנון האחיד נקבעה על ידי הממונה, מכוח הסמכתו בסעיף 78י לחוק הפיקוח ליום 1.10.03. בהוראת התיקון עליה נסמך התובע אין כדי לשנות ממועד תחולת הוראות התקנון האחיד. לפי העולה מלשון הוראת התיקון עליה נסמך התובע, יש צורך לערוך חישוב אקטוארי שיבטיח, כי הקדמת פרישה ואפשרות תשלום קצבה לפני גיל פרישה לא יצרו גרעון אקטוארי. אשר על כן לא מצאנו כי יש בהוראת סעיף 78ט(ב)(9) כפי שתוקנה ביום 18.1.04 כדי לבסס איזו מטענות התובע.

29. אכן, כטענת התובע, ביחסים שבין קופת הפנסיה לעמיתיה קיימת נורמה ייחודית של חובת נאמנות ותום לב (עע' 1341/01 רפפורט - מבטחים, פדע לח' 630). אף אין חולק כי חוק התוכנית הכלכלית שבמסגרתו תוקן חוק הפיקוח, לא נועד להתיר לקופת הפנסיה לפעול חלילה כנגד העמית ובניגוד לחובת הנאמנות שלה כלפיו (ס' 336 לסיכומי התובע).

בקשר לחובת הנאמנות טוען התובע כי הקופה לא פנתה לממונה על שוק ההון בנוגע לבעייתיות המיוחדת כפי שהתעוררה בעניינו, על מנת שימצא לו הסדר מיוחד.

טענה זו הועלתה על ידי התובע לראשונה בסיכומיו ולא התבררה לגופה בין הצדדים. לא ברור אם היה בפניה כזו אל הממונה על שוק ההון, ככל שהייתה מתבצעת, כדי להועיל לתובע, ולו נוכח הוראת החוק לפיה הוראות התקנון האחיד יוחלו על כל הקרנות הוותיקות ומאותו מועד. אף לא מצאנו תשתית ראייתית לטענת התובע כאילו הסתירה הקופה ממנו מידע.

ויודגש- חוק התוכנית הכלכלית ובו התיקון לחוק הפיקוח נחקק בחודש מאי 2003, ובו נקבע כי יחול התקנון האחיד על כל קרנות הפנסיה הותיקות החל ביום שיקבע המפקח. על פי החלטת המפקח הוחל התקנון האחיד ביום 1.10.03. עד אותו מועד המשיך לחול על עמיתי קופת הפנסיה התקנון הישן. כבר עמדנו על כך כי הדסה העמידה את עובדיה ובהם התובע על כך שצפויים שינויים בזכויותיהם לפנסיה. ציינו כי התובע לא נמנה על העובדים שיכלו לנצל את חלוף הזמן עד היכנסו של התקנון האחיד לתוקף ב- 1.10.2003 מאחר שמלאו לו 60 שנה רק בדצמבר 2003, וכי במהלך התקופה שלאחר קבלת הודעת הדסה אודות השינויים הצפויים ניהל עימה התובע התכתבות בה העלה טענותיו בדבר מחויבותה כלפיו לתשלום פנסיה על פי הסכם הפרישה. יצוין כי מן התיק עולה כי התובע לא פנה אל קופת הפנסיה אלא בסמוך לפרישתו, לאחר שהתקנון האחיד כבר היה בתוקף במשך שלושה חודשים, וגם אז לא ביקש מן הקופה לפנות אל הממונה.

לסיכום חלק זה-

לא מצאנו ממש בטענות התובע כנגד קופת הפנסיה. לא נותר לנו אלא לברר את טענותיו בקשר לחוקתיותו של ההסדר בדבר התקנון האחיד והחלתו על הקופה, שאם יתברר כי יש בטענות אלה ממש, יהיה בכך כדי להשליך גם על המסקנות האופרטיביות בקשר לתביעה כנגד הקופה.

התביעה כנגד הממונה על שוק ההון

31. בבואנו לדון בטענות התובע בדבר חוקתיותו של התיקון לחוק הפיקוח כפי שתוקן במגרת חוק התוכנית הכלכלית נזכיר את הרקע לחקיקתו, כפי שעמד עליו בית הדין הארצי מפי הנשיא אדלר בפרשת ארגון המורים, ובזו הלשון:

"כידוע, קרנות הפנסיה ההסתדרותיות צברו גרעונות גדולים וממשלת ישראל החליטה לנקוט באמצעים לשם הבראתן. כך בין היתר, נחקק חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל ........ אשר במסגרת פרק יד' שלו תוקן חוק הפיקוח על עסקי ביטוח ...... חוק התוכנית הכלכלית הוביל רפורמה כללית בהסדרי הפנסיה במשק ובתוך כך מונו אף מנהלים מיוחדים בקרנות הפנסיה החוקתיות. כתוצאה מכך נמנע מקרן מבטחים למלא אחר הסכמים והסדרים קיבוציים ...... לימים וכפועל יוצא מהוראות ס' 78ט לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח הוחלפו התקנונים העצמאיים שנהגו בקרנות הפנסיה הצוברות הוותיקות בתקנון האחיד [סק 7/03, סק 1168/04, ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ואח' – מדינת ישראל ואח' (29.9.05, טרם פורסם) להלן – פסק הדין בענין ארגון המורים)].

במסגרת הדיון שהתקיים בבית הדין הארצי בעניין ארגון המורים הועלו טענות כנגד חוקתיותו של חוק התוכנית הכלכלית, וזאת בין השאר מחמת פגיעתו בהסכמים קיבוציים. בית הדין הארצי הפנה לכך שבית המשפט העליון דחה את הניסיון להביא את הוראות החוק להבראת כלכלת ישראל לבחינה חוקתית במסגרת תקיפה ישירה (בג"ץ 7557/03 ארגון סגל המחקר במשרד הביטחון נ. ממשלת ישראל (31.12.03, לא פורסם) . בבחינת קל וחומר מצא בית הדין הארצי שלא להידרש לתקיפה עקיפה של החוק באותן טענות שהעלו לפניו המבקשים בסכסוך ארגון המורים.

מאותו קל וחומר אף אין מקום כי נידרש אנו לתקיפה העקיפה של החוק כפי שטוען לפנינו התובע בכל טענותיו בדבר פגיעתו הקשה של החוק בזכויותיו הקנייניות. ובניגוד לפסקת ההגבלה. עם זאת, ולגופם של דברים, נדגיש כי לא נסתרו טענות הממונה בדבר הגרעונות שצברו קרנות הפנסיה הוותיקות ערב חקיקתו של חוק התוכנית הכלכלית, דבר אשר חייב הטלת פיקוח על הוצאותיהן ונקיטת צעדים להבראתן, בין היתר דרך צמצום הזכאות לקצבה כפי שבא לידי ביטוי בהוראות התקנון האחיד. בשים לב לאמור, לא הונחה לפנינו כל תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס את טענת התובע בדבר פגיעתו הבלתי מידתית של החוק "בזכויותיו הקנייניות" . וזאת יש לזכור, הוראות התקנון האחיד שינו את תקנוני הקרנות הוותיקות כולן, וככל שנפגעו "זכויות קנייניות" של התובע , ואין אנו קובעים כך (שהרי הזכויות לפנסיה מתגבשות עם הפרישה), כך קרה גם לאלפי עובדים שהיו מבוטחים בקרנות הפנסיה הוותיקות כמותו, והכל במגמה להביא להבראתן של הקרנות, במטרה למנוע פגיעה קשה עוד יותר בזכויותיהם של כלל העמיתים בכל הקרנות הוותיקות.

32. לטענת התובע, אם לא זכותו הקניינית כשלעצמה היא שתכריע את הכף לקבוע כי הוראותיו של התקנון האחיד בטלות ביחס אליו, כי אז נסיבותיו המיוחדות, הן שיבססו את אי החלת התקנון עליו, וזאת מכוח עקרון הבטלות היחסית. בגדרן של הנסיבות המצדיקות את בטלותן היחסית של הוראות התקנון האחיד ביחס אליו, מונה התובע את היותו בתהליך פרישה במשך כשנתיים ימים טרם כניסת התיקון לתוקף; את פרישתו בפועל בהתאם למצב המשפטי כפי שהיה עד קודם להחלת התקנון האחיד; את חתימתו על הסכם הפרישה בהתבסס על הזכויות הפנסיוניות כפי שהתגבשו במועד הפרישה בפועל; את הסתרתו של מידע ממנו אודות השינוי שעומד לחול בזכויותיו והיותו של המקרה שלו מקרה יחיד בהדסה.

מתוך הנסיבות עליהן נסמך התובע נזכיר כי כבר דחינו את טענת התובע בדבר הסתרת מידע ממנו אודות השינוי הצפוי לחול בתקנוני הקרנות הוותיקות. אף לא הוברר לנו כי אמנם אין מקרים דומים לתובע בהדסה, ומכל מקום, להבנתנו, אם בכלל יש מקום להשוואה בין התובע לבין אחרים, זו צריכה להיערך על דרך של בירור בקרב כלל המבוטחים בקרנות הפנסיה הוותיקות, שעליהן הוחל התקנון האחיד. השוואה כזו לא נערכה, ואין לפנינו כל תשתית עובדתית לביסוס טענת התובע בדבר היות הנסיבות בעניינו כה מיוחדות ושונות לעומת אלה של עמיתים אחרים בקרנות הפנסיה הוותיקות.

33. לעניין היותו מקרה מיוחד המצדיק הפעלת של עקרון הבטלות היחסית באופן שלא יוחלו עליו הוראות התקנון האחיד נסמך התובע בסיכומי התשובה שהגיש על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין עדה רוזנשטראוך [ע"א 7654/06 עדה רונשטראוך נ' קופת הגמלאות של חברי אגד (30.12.07, לא פורסם) להלן – עניין רוזנשטראוך]. לטענתו של התובע, לאור פסק הדין שיצא מלפני בית המשפט העליון, אין להחיל את התקנון האחיד על "מקרה קצה", ומשמקרהו הינו מסוג מקרי ה"קצה" שאליהם מכוון פסק הדין בעניין רוזנשטראוך, ממילא יחולו עליו הוראות הסכם הפנסיה, שקדמו לתקנון האחיד.

אנו סבורים כי עניינה של הגב' רוזנשטראוך כפי שמתואר בפסק דינו של בית המשפט העליון אינו דומה לענייננו אנו. שם דובר באישה בת 86 שנים, שהייתה אלמנתו של חבר אגד שנפטר לאחר כניסתו של התקנון האחיד לתוקף. היא ובעלה המנוח חיו יחד 40 שנות חיים משותפים ונשארו נשואים לאחר פרידתם. פסק בוררות שהתקיים ביניהם בנושא חלוקת רכושם קבע שעל הבעל להבטיח את זכויות הפנסיה של אלמנתו אם ילך לעולמו. לפי התקנון הישן של קרן הפנסיה של עובדי אגד זכאית הייתה אלמנה בקצבה חודשית של 60% מהקצבה שהיה הגמלאי מקבל אילו נשאר בחיים. נוכח קיומה של הזכות הזאת דחה בית דין הרבני בקשת גט של הבעל, בין היתר בנימוק שאם תקבל גט ייפגעו ההטבות המוקנות לה כאשת חבר אגד. על פי הוראות התקנון האחיד שנכנס לתוקף 25 שנים לאחר פרישת הבעל, נשללה זכאותה של האלמנה לפנסיית שאירים מן הטעם שלא התגוררה עימו שנה אחת רצופה לפני יום פטירתו. כך נשללה מן האלמנה לחלוטין כל הפנסיה.

על הנסיבות החריגות הללו ביסס בית המשפט העליון את פסק דינו מפי השופט רובינשטיין, בקובעו כי הפגיעה במערערת הייתה בלתי סבירה ובלתי מידתית.

34. מבלי להמעיט בפגיעה שנפגע התובע באופן שגמלתו הופחתה למרבה הצער בכ- 40% נוכח השינוי שחל בזכויותיו לפנסיה עם החלת התקנון האחיד ביום 1.10.03, אנו סבורים כי אין להקיש מנסיבותיו של פסק הדין בעניין רוזנשטראוך למקרה שלפנינו. לא רק שבמקרה דנן לא נשללה זכותו של התובע לפנסיה, ואף לאחר החלת התקנות, עומד שיעור הגמלה שלה הוא זכאי על סך של כ - 12,000 ש"ח לחודש, אלא שסבירה בעינינו העמדה לפיה אין התובע שונה מאלפי עמיתי הקרנות הותיקות שתנאי הפנסיה שלהם הורעו על פי הוראת המחוקק, וכל זאת במטרה למנוע קריסה של הקרנות הותיקות על כלל מבוטחיהן. מקובלת עלינו טענתה של הקופה שבקבלת תביעתו של התובע "כמקרה קצה" כנטען על ידו, בהסתמך על לפסיקתו של בית המשפט העליון בעניין רוזנשטראוך יהיה משום פריצה משמעותית של הוראות החוק, וכך שלא בדומה לעניינה של הגב' רוזנשטראוך שהוא חריג במידה קיצונית בנסיבותיו.

35. לסיכום חלק זה ולאור כל האמור, לא נותר לנו אלא לדחות את טענותיו של התובע בדבר בטלותו של ההסדר בדבר החלת התקנון האחיד עליו. זאת, בין נוכח פגיעתו של ההסדר בזכויותיו הקנייניות של התובע, ובין על פי תורת הבטלות היחסית. נוכח האמור, דין התביעה כנגד הממונה על שוק ההון, להידחות.

מן הטעמים כפי שפורטו בפרק הקודם, כמו גם מן הטעמים עליהם עמדנו בפרק זה, דין התביעה כנגד קופת הפנסיה להידחות גם כן.

הסעד החלופי- ההפרש בין "הסדר פיצויי פיטורים" לבין "הסדר פרישה מוקדמת"

36. לחלופי חילופין טוען התובע כי על הדסה לשלם לו את ההפרש בין שתי החלופות שהוצעו לו בשעתו לאמור, ההפרש בין הסכומים המגיעים לו עם יציאתו לחופשה ללא תשלום עד גיל 60, מועד בו יכול היה לפרוש לפנסיה על פי התקנון הקודם, לבין פיטורים תוך תשלום פיצויי פיטורים מוגדלים.

מבלי לגרוע מכל טענותיה בדבר תקינות כל ההליכים בהם נקטה בעניינו של התובע, הודיעה הדסה על נכונותה לשלם לתובע את סכום ההפרש בין שני "ההסדרים", אלא שלמרבה הצער גם כאן יש מחלוקת בין הצדדים, והיא מתייחסת לשיעורו של ההפרש, ומכמה וכמה היבטים. לשיטתה של הדסה סכום ההפרש אותו היא מוכנה להעמיד לרשותו של התובע הינו 163,946 ש"ח, וזאת בשים לב למשכורתו הקובעת של התובע העומדת על סך של 33,586.35 ש"ח, ולתקופת שירותו העומדת על 27 שנים ושלושה וחצי חודשים. התובע לעומת זאת סבור כי ההפרש בין המסלולים עומד על סך של 764,718 ש"ח, ולחלופין על 1,223,055.3 ש"ח (ס' 457 לסיכומים).

37. אין חולק כי במסגרת הסדר הפרישה קיבל התובע סכומים כמפורט להלן:

מענק אי ניצול ימי מחלה – 243,674 ש"ח,

מענק 28% - 256,682 ש"ח,

מענק חד פעמי – 875,500 ש"ח - לפי המפורט בהסכם הפרישה, סכום זה כולל: תמורת חודשי הסתגלות והודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, מענק פרישה מיוחד 10,000 ₪ ופיצויי פיטורים בשיעור 40%.

תוספת יוקר על המענק 17,500 ש"ח.

לפי חישוב הדסה שולם לתובע גילום מס על ההלוואות שקיבל (550,000 ש"ח) בשיעור של 47,613 ש"ח.

בין הצדדים יש מחלוקת בעיקר (אך לא רק) בדבר שיעור המענקים הנהוג במסלול של פיצויים, וכתוצאה מכך הם חולקים על שיעור ההפרש המגיע לתובע בין הסדר פיצויי הפיטורים להסדר הפרישה המוקדמת.

שיעור הפיצויים המשולם בהסדר של פיצויי פיטורים עם הקפאת זכויות לפנסיה:

38. שאלה ראשונה שבמחלוקת בין הצדדים הינה הזכאות למענק 28% במסלול של פיטורים עם הקפאת זכויות. אין חולק כי התובע קיבל מענק זה במסגרת הסכם הפרישה. בעוד שהתובע טוען כי גם במסלול של פיצויי פיטורים זכאי עובד הדסה המפוטר למענק 28%, טוענת הדסה כי אין זכאות למענק זה במסלול של פיצויים בו יש "הקפאת זכויות לפנסיה". אך ברור הוא כי אם צודקת הדסה בטענתה, כי אז בחישוב ההפרש שבין שני המסלולים ובהעמדת התובע במצב בו היה אילו היה מפוטר, יש להפחית את סכום המענק 28% שקיבל עם פרישתו, בעוד שלא כך אם התובע צודק בטענתו בדבר הזכאות למענק 28% גם במסלול של פיצויי פיטורים.

את עמדתה בקשר למחלוקת הציגה הדסה באמצעות העד מר יונה אליעד, שהבהיר בתצהיר שמסר לעניין זה כי "תוכנית פרישת הצמצומים אינה משקפת את כלל זכויות העובדים ונושא ה- 28% אינו מוסדר בה". כמו כן הבהיר בתצהירו כי במקרה של פיטורים, כאשר העובד ויתר על זכויותיו בקופת הפנסיה הדסה שילמה לעובד פיצויי פיטורים מלאים וקיבלה החזרים מקופת הפנסיה, על פי הקבוע בהסכמים. כאשר העובד בחר בהקפאת זכויות ההתייחסות להפקדות בקופה הייתה תמיד כ- 100%. לדבריו, קל וחומר כאשר הדסה שילמה פיצויי פיטורים מוגדלים לעובד שבוחר בהקפאת זכויות. ההתייחסות לזכויות המוקפאות הייתה מאז ומתמיד כאל 100%, והדסה שילמה את הפיצוי המוגדל רק מעבר ל 100%. הדסה לא התכוונה לשלם הקפאת זכויות + מענק 28% + שינוי הפיצוי המוגדל לפי 100%. לפי דבריו של יונה אליעד מענק 28% משולם רק במסלול של פרישה לפנסיה.

הנה כי כן, לפי העולה מטענות הדסה, מקום שעובד מפוטר מן העבודה זכאי הוא ל- 100% פיצויי פיטורים. במקרה כזה משלמת הדסה לעובד את מלוא פיצויי הפיטורים ומקבלת לזכותה את ההפקדות שבקופת הפנסיה. לפי העולה מן התיק, ההפקדות לקופת הפנסיה באות במקום 72% פיצויי פיטורים. אין חולק כי במקרה של פרישה לפנסיה זכאי עובד הדסה לפי שיטתה של הדסה ל- 28% פיצויי פיטורים. כך גם עולה מהסכם הפרישה של התובע, שלפיו הוא זכאי למענק פיצויים בשיעור של 28%. לפי הנטען על ידי הדסה, במקרה של פיטורים עם הקפאת זכויות לא נהוג אצלה תשלום מענק 28%.

39. משברור הדבר כי במסגרת "הסדר פיצויי הפיטורים" לרבות במקרה של הקפאת זכויות, משלמת הדסה לעובדיה תשלומים שמעבר לדין לרבות תוספת של 150% פיצויי פיטורים מעבר למגיע על פי דין, ודאי רשאית הדסה להגיע להסכמה עם עובדיה כי במקרים כאלה אין משלמים כתוספת על האמור עוד 28% , שהרי ממילא, התוספת המשולמת מעבר לדין (לפחות 150%) עולה במידה ניכרת על אותם 28%. השאלה היא אפוא, ובכך מתמקדת המחלוקת שבין הצדדים, מהו המוסכם או הנהוג בהדסה בנסיבות של פיטורים עם הקפאת זכויות ומה הוכח לפני בית הדין בהקשר זה.

40. אכן, במסמך "הצעה לתכנית פרישה" מיום 5.1.00 (להלן- מסמך הצעת הפרישה), ובו סיכום תנאי פרישה שאושרו בזמנו לקראת צמצומים בהדסה אין ביטוי חד משמעי לזכאות למענק 28% (ראו ת/4 , נ/1, והדיון בקשר למסמכים הללו גם להלן). הדסה מצידה מודה כי קמה זכאות למענק במקרה של פיטורים (ללא הקפאת זכויות) ובמקרים של פרישה לפנסיה, בעוד שאין זכאות למענק 28% במקרה של פיטורים עם הקפאת זכויות. מאיתנו היא מבקשת לקבוע כי טענה זו הוכחה על ידה בעדותו של מר יונה אליעד.

התובע סבור כי אין בעדותו של אליעד כדי לבסס את טענת הדסה בדבר הנהוג והמוסכם בהדסה ולו מן הטעם שאליעד הודה בעדותו כי את הפרטים בנושא זה למד עם כניסתו לתפקיד, ממר משה וולפנזון. בקשר לכך מפנה התובע לעדותו של מר וולפנזון לפנינו באותו נושא, ממנה עלה בבירור כי מר וולפנזון אינו בקיא בנושא כלל ועיקר (עמ' 76 ש' 11-עמ' 80 ש' 3). משכך, סבור התובע כי הדסה לא הוכיחה טענתה בקשר לאי זכאות למענק 28% במקרה של פיטורים עם הקפאת זכויות, וזכאי העובד למענק, גם בנסיבות שבהן מסתיימת העסקתו בפיטורים עם הקפאת זכויות.

41. אכן, מעדותו של מר וולפנזון בקשר לזכאות למענק 28% עלה כי אין הנושא נהיר לו, ומכל מקום, נוכח אי הבהירות כפי שעלתה מעדותו בנושא מצאה הדסה לנכון להביא בפני בית הדין עדות נוספת באותו עניין והיא עדותו של מר יונה אליעד. התובע לא הביא כל ראיה מטעמו לסתור את עדותו של מר יונה אליעד בדבר הנהוג והמקובל בהדסה לתשלום לעובד במסלול של פיטורים עם הקפאת זכויות. בכך שאליעד למד את פרטי הנושא כמה שנים קודם להליך שהתנהל בבית הדין מפיו של מר ולפנזון, אין כדי לערער את מהימנות עדותו בדבר ההסדר הנוהג בהדסה, וודאי אין בכך כדי לבסס קביעה הפוכה מן הנטען על ידו בדבר הנהוג והמוסכם אצלה. ויתרה מכך. לטעמנו, הראיה הטובה ביותר בדבר הנהוג והמקובל בהדסה בקשר לזכאות למענק 28% במקרה של פיטורים עם הקפאת זכויות, נמצאת במכתב הפיטורים של התובע מיום 18.11.01 בו פורטו זכויותיו הכספיות נוכח פיטוריו (שבוטלו במסגרת הסכם הפרישה). במכתב הפיטורים נכתב מפורשות: "פיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתך בהדסה בשיעור 250%, עם אפשרות להשאיר 100% מסכום הפיצויים בקופת הפנסיה לצורך הקפאת זכויות" (ההדגשה שלי ר.ר.). דברים מפורשים מאלו לא ניתן למצוא. לעניין שיעור פיצויי הפיטורים שיהיה זכאי להם העובד המפוטר שהקפיא את זכויותיו לפנסיה עולה מן הכתוב כי הקפאת הזכויות משמעה "השארת" 100% פיצויי פיטורים בקופת הפנסיה, וזכאות ל150% פיצויי פיטורים עודפים. אין לנו כל סיבה להניח כי המכתב הנ"ל מיום 18.11.01, שנכתב אל התובע עוד זמן רב לפני שהתעוררה המחלוקת מושא חלק זה של דיוננו, איננו משקף את תנאי הזכאות כפי שהיו נהוגים בהדסה בשעתו. נוסח זה של המכתב שהוצא אל התובע בשעתו אף מבסס את טענת הדסה בדבר נוסחו התקף של נ/1, והיותו משקף את המגיע לעובד המפוטר במסלול של הקפאת זכויות לפנסיה לפי טענתה. בס' א1 לנ/1 נרשם:

"עובד בגיל 50-58- ללא אפשרות לצאת לפנסיה

א. 150% פיצויים (100% לשמירת זכויות (בקופת) פנסיה עד

לגובה של 70%) + 5% פיצויים לכל שנת שירות עד למקסימום

של 250% פיצויים"

התובע טוען כי נ/1 אינו אותנטי ואינו משקף נאמנה את התנאים במסלול הפיטורים מכמה טעמים. בין השאר, ובכל הקשור לחלק זה של הדיון, הוא מפנה לכך שהוספה למסמך בכתב יד המילה "בקופת". על התוספת הזו שבכתב יד שמענו עדויות, ולא נרחיב על כך דברים. לנו אין ספק בדבר היותה של המילה הזו חלק מן הנוסח הסופי והמוסכם על פיו נהגה הדסה, ולו לאור נוסחו של מכתב הפיטורים שנשלח אל התובע ביום 18.11.01 ובו מצוין מפורשות "עם אפשרות להשאיר 100% פיצויים בקופת הפנסיה לצורך הקפאת זכויות" .

אשר על כן ולאור כל האמור אנו קובעים כי התובע לא הוכיח טענתו בדבר זכאות למענק 28% פיצויי פיטורים במקרה של פיטורים עם הקפאת זכויות.

42. בעוד שהדסה טוענת כי עובד שפוטר בשעתו זכאי היה לפיצויי פיטורים בשיעור של 250% (מסמך נ/1), טוען התובע על סמך מסמך שהגיע לידיו בהליך גילוי המסמכים (מסמך ת/4), כי הזכאות כפי שנהגה בשעתו בהסדר פיצויי הפיטורים עמדה על 300%. משכך לטענתו, את חישוב המגיע לו בהסדר פיצויי הפיטורים וההפרש לעומת מה ששולם לו במסגרת הסכם הפרישה יש לערוך בהתאם לזכאות של 300% ולא לפי 250% כפי שמחשבת הדסה.

43. בפסקה 38 לעיל הבאנו כלשונה את הוראת ס' 1א למסמך הצעת הפרישה נ/1 מיום 5.1.00. ת/4 הינו מסמך מאותו תאריך, הנחזה להיות זהה עם נ/1, אלא שבעוד שבס' 1א סיפא לנ/1 נרשם "עד למקסימום של 25% פיצויים", בת/4 נרשם "עד למקסימום של 300% פיצויים". בחלק זה של הדיון עלינו להידרש למחלוקת שבין הצדדים בשאלה איזה משני המסמכים משקף נאמנה את תנאי הזכאות על פי הסדר פיצויי הפיטורים.

על המחלוקת הזו שבין הצדדים שמענו עדויות מטעם הדסה, שלשיטתה , מסמך ת/4 היה מסמך טיוטה בלבד, שבטעות התגלגל לידי התובע בהליך גילוי המסמכים ולא נהגו על פיו בהדסה.

44. לאחר שעיינו בעדויות ובסיכומי הצדדים לעניין זה, אנו קובעים כי מהימנה עלינו גרסת הדסה כי ת/4 היה מסמך טיוטה, וכי בטעות הוא הועבר לבאי כוחה של הדסה במסגרת הליך גילוי המסמכים. מהימנה עלינו גרסת הדסה כי במסגרת התוכנית כפי שהופעלה בהדסה יושם התנאי בדבר תשלום של עד 250% פיצויי פיטורים. התובע לא הביא ראיה לסתור את גרסת הדסה, ולטעמנו, וגם בקשר למחלוקת זו שבין הצדדים, יש במכתב הפיטורים שנשלח אל התובע סיום 18.11.01 כדי לבסס את גרסת הדסה. במכתב זה שנכתב בזמן אמת, זמן רב קודם שהתעוררה המחלוקת דנן, נרשמו תנאי הזכאות במסלול הפיטורים, כפי המפורט בנ/1 ולא לפי ת/4, דהיינו מקסימום הזכאות הינו 250% פיצויי פיטורים ולא יותר מכך. משכך, אנו דוחים את תביעתו של התובע המבקש לחשב את הפרש הכספים המגיעים לו על בסיס 300% פיצויי פיטורים. הנכון הוא כי הבסיס לחישוב יעמוד על 250% , ממנו יש להפחית 100% פיצויים לשמירת זכויות בקופה. מסך 150% יש להפחית 40% ומכאן שאכן, כטענת הדסה יש לחשב את סכום ההפרש לו זכאי התובע לפי 110% פיצויי פיטורים.

45. באשר למענק בשיעור של 875,000 ש"ח - לפי המפורט בהסכם הפרישה, סכום המענק כולל תמורת חודשי הסתגלות והודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, מענק פרישה מיוחד ( 10,000 ש"ח) ופיצויי פיטורים בשיעור 40% . לטענת הדסה , מתוך רצונה לבוא לקראת התובע שלמה לו מענק בסכום של 325,239 ש"ח, העולה על המענקים הריאליים המשולמים במקרה של פרישה מוקדמת לפנסיה חלקית. לטענת התובע, פרטי הרכיבים שבמענק זהים לחלוטין למה שהיה מקבל לו פרש בהסדר הפיצויים (ס' 434 לסיכומים), ומר וולפנזון לא ידע להבהיר על שום מה מבקשת הדסה להפחית מתוך הסכום האמור סך של 325,239 ש"ח.

טענה זו של התובע אין לקבל. לפי הרכיבים לתשלום כפי שמפורט בהסכם הפרישה, ישנה התחייבות מפורשת וספציפית למענק בשיעור 10,000 ש"ח, כמו גם לפיצויי פיטורים בשיעור 40%.. בקשר לרכיבים: חודשי הסתגלות והודעה מוקדמת אין קביעה מפורשת בדבר סכום או מספר חודשים. נמצא אפוא שניתן לברר כמה שולם עבור מענק 10,000, פדיון חופשה ו- 40% פיצויי פיטורים. כל השאר שולם עבור חודשי הסתגלות והודעה מוקדמת. ככל שהסכום המתקבל עולה על זה המגיע על פי הסדר הפיטורים צודקת הדסה בטענתה כי יש להפחיתו מסכום ההפרש המגיע לתובע. לעניין זה לא נסתרה טענת הדסה כי הסכום העודף עומד על 325,239 ש"ח.

46. אף לא נסתרה טענת הדסה כי יש להפחית סך של 17,500 ש"ח מתוספת יוקר על המענק, כמו את סכום גילום המס על ההלוואות בשיעור של 47,613 ₪.

47. אשר על כן ולסיכום חלק זה – בכל הקשור לחישוב ההפרש המגיע לתובע בין "הסדר הפיצויים" לבין "הסדר הפרישה המוקדמת" מתקבלות טענות הדסה, ונדחות טענות התובע.

סוף דבר

48. התביעה על כל רכיביה וחלופותיה נדחית.

הדסה תשלם לתובע על פי המוסכם עליה סך של 163,946 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.03 הוא יום סיום יחסי עובד מעביד בין הצדדים, ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ונוכח היותו של התובע גמלאי, איננו נותנים צו להוצאות.

ניתן היום 21.6.09 בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

_____________ ______________ _______________

ר. רוזנפלד, שופטת נ.ממליה נציג ציבור א.שאמע נציג ציבור