ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמיאל ציון נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט א' א' לוי

המבקש: עמיאל ציון

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשה למשפט חוזר

בשם המבקש: עו"ד ד"ר שמואל סעדיה

בשם המשיבה: עו"ד אליקים רובינשטיין

בבית המשפט העליון

החלטה

1. זו בקשה למשפט חוזר. המבקש הובא לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ויוחסו לו שני אישומים. באחד נטען, כי בתאריך 3.8.96, בשעות אחר הצהרים, עקבו המבקש ואחר, קאהר בן חוסני עבדאללה (להלן - קאהר) אחר המתלונן, פועל מרומניה, שאחז בידו שני שטרות כסף של 50 ש"ח כל אחד. בהגיע המתלונן למקום מגוריו, נכנסו המבקש וקאהר אחריו לבניין, שם תקפו אותו ונטלו ממנו את שטרות הכסף. מי שהוביל למעצרם של המבקש ושותפו היה שוטר סיור, אלון כהן, שהעיד כי עקב אחרי השניים עוד לפני שנכנסו לבנין, מאחר והתעורר בלבו חשד ביחס לכוונותיהם. התביעה טענה, ובכך עוסק האישום השני, כי ביום המחרת, בשעה שהמבקש וקאהר הוסעו ברכב משטרתי, הם הבחינו בשוטר אלון כהן כשהוא ניצב ליד מחסום. על פי הנטען, אמר קאהר שהוא "ייכנס באלון כהן ויעשה לו חתך בפנים", והמבקש הוסיף כי "ירצח את אלון". מי ששמע את הדברים היה שוטר שנסע עם השניים ברכב, וזה העיד כי הם אף אמרו ש"לא יהיה אכפת להם להיכנס למאסר וכי ישיגו את אלון בכל מקום".

על רקע כל אלה יוחסו למבקש וקאהר עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, איומים, הדחה בעדות ושיבוש מהלכי משפט, עבירות לפי סעיפים 402(ב), 192, 245(ב) ו244- לחוק העונשין, התשל"ז1977-.

2. המבקש, אשר בחר שלא להסתייע בשרותיו של סניגור, התגונן במהלך משפטו בטענה, כי הוא אמנם היה באזור בו התרחשו האירועים (אזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב), אך הוא לא נטל בהם חלק. לטענתו, הוא היה אותה שעה בחברת אחיו של קאהר, מאג'ד עבדאללה, כאשר בשלב מסוים הוא פנה לכיוון חדר השירותים הנמצא בבניין ברחוב הגדוד העברי, 31, כשמאג'ד הולך בעקבותיו. בצאתו משם, שמע המבקש קול צעקה, ולפתע נדחף מבעד לדלת הבניין, החוצה, ובשלב זה ראה את קאהר כשאדם אחר רץ בעקבותיו עם מקל בידו.

גרסה זו של המבקש לא תאמה את גרסתו של קאהר, הואיל וזה טען שהאירוע כולו התרחש ברחוב, מחוץ לבנין, ועל כן לא ברור על מה מתבססת טענת המבקש כי נדחף על ידי הניצים מתוך הבנין החוצה. קאהר העיד, שבעודו מהלך ברחוב, לבדו, הבחין בשטרות של כסף מונחים על הרצפה והוא נטלם. לפתע ניגש אליו אדם אשר טען כי הכסף שייך לו, כשהוא אוחז מקל והוא עמד להכותו. בתגובה, הרים קאהר את ידיו בתנועת התגוננות, ואז נשמטו שטרות הכסף. בשלב זה הגיעה למקום ניידת משטרה ובה השוטר אלון כהן, אשר מסר את שטרות הכסף למתלונן, ועצר את קאהר ואת המבקש, אף שעל פי גרסתו של קאהר, לא נטל המבקש חלק באותו אירוע.

גם מי שהיה יכול לשפוך אור על האירועים וסדרם, מאג'ד עבאללה, לא דבק בגרסתם של המבקש ואחיו. אדרבא, לטענתו, הוא אמנם הלך בעקבות המבקש, בעת שזה עשה את דרכו לחדר השירותים, אך בשלב מסוים סב על עקבותיו, הואיל ונזכר כי שכח את הסיגריות שלו בקיוסק כלשהו. רק כאשר עשה את דרכו חזרה לעבר הבניין, הוא ראה את "הרומני" (כהגדרתו), אוחז במקל ומנסה לפגוע באחיו, ואז הופיעה ניידת המשטרה. לאחר מעצרם של המבקש ואחיו, הלך מאג'ד לביתו, ואם תוהה הקורא מדוע לא נחלץ עד זה להגנתו של המבקש, על מנת להבהיר לשוטרים כי לא חטא, הסביר מאג'ד בחקירתו הנגדית בבית המשפט, כי השוטר שחקר אותו איים כי יפגע בו אם יאמר דבר כלשהו בזכות המבקש.

אף שלכאורה, תומכת עדותו של מאג'ד, לפחות בחלקה, בעדותו של קאהר, המצב בפועל שונה, הואיל ובמהלך חקירתו הנגדית אישר מאג'ד עוד, כי ראה את אחיו "יוצא מהבנין ברחוב הגדוד העברי", ומיותר לומר כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של קאהר, בה טען כי כל האירוע התרחש ברחוב, מחוץ לבנין.

3. לנוכח הסתירות הפנימיות בעדותם של קאהר, מאג'ד והמבקש, בחר בית המשפט לאמץ את עדותו של השוטר אלון כהן לאירועים. עד זה טען, כי כבר ברחוב סלומון הבחין במבקש ובקאהר כשהם הולכים זה לצד זה ומשוחחים, ועד מהרה הבין שהם עוקבים אחר "הרומני". השוטר ירד מהרכב בו נסע, והלך בעקבות החבורה, עד שראה את המתלונן נכנס לבנין, לשם נכנסו גם אלה שהלכו אחריו. לטענת העד, הוא ראה את המבקש וחברו תוקפים את המתלונן, ובעקבות כך החליט לעוצרם.

בית המשפט המחוזי דחה את הטענה לפיה בדה אלון כהן את הגרסה המפלילה מלבו, והוא עשה זאת על אף הידיעה (שזכתה לאישור מפיו של כהן), כי הוא מכיר את המבקש על רקע מעצרים קודמים. מאידך, ראה בית המשפט טעם לפגם בכך ששוטר זה, שלטענתו היה עד ראייה לאירועים, נכח בעת גביית עדותו של המתלונן, אך הוא לא סבר שעובדה זו מהווה עילה לדחות את גרסתו של השוטר כבלתי מהימנה.

באשר לאישום השני, זה התבסס על עדותו של השוטר פאהים עתמילה שליווה את המבקש וקאהר במהלך נסיעתם. בית המשפט, האמין לגרסתו של עד זה, וקבע כי די בה להוכחתה של עבירת האיומים. מאידך, מצא בית המשפט המחוזי כי לא הוכחו יסודותיהן של עבירות ההדחה בעדות, ושיבוש מהלכי משפט.

התוצאה היתה, איפוא, שהמבקש הורשע בעבירות של שוד מזוין ואיומים, וזוכה מהעבירות הנוספות אשר יוחסו לו. בעקבות כך, גזר לו בית המשפט 36 חודשי מאסר, מחציתם בפועל והיתרה על תנאי, וכן הופעל מאסר על תנאי, בן 18 חודשים, כאשר 12 חודשים מתוכו במצטבר, והיתרה באופן חופף.

4. המבקש, אשר לא השלים עם הרשעתו, הגיש ערעור לבית המשפט העליון, וגם הפעם בחר לעשות זאת בעצמו, וללא פרקליט. ביום 9.3.97 נדחה ערעורו, לאחר שבית המשפט מצא כי בפני הערכאה הראשונה הובאו ארבע גרסאות לאירועים: האחת של המבקש, שתיים נוספות של קאהר ומג'יד, ורביעית של השוטר. והואיל ושלוש הגרסאות הראשונות לא התיישבו זו עם זו, נקבע, כי רשאי היה בית המשפט המחוזי לבסס את הכרעת דינו על עדותו של השוטר. באשר לטענה כי השוטר נכח בעת חקירתו של המתלונן במשטרה, הוסיף בית משפט זה ואמר, ש"עובדה זו לא נעלמה מעיניו של בית המשפט קמא, אך הוא לא ראה בכך עילה המכרסמת במהימנות העד. בכך אין בידנו להתערב, כשמדובר בשקילת אמינותו של עד זה על פי התרשמותו הישירה של בית המשפט, בפניו העיד".

5. את בקשתו למשפט חוזר סומך המבקש על שני עיקרים: ראשית, פגמים בשלבי החקירה: לא נערך מסדר זיהוי, לא נחקרו כל עדי הראיה, לא נערך עימות בינו למתלונן, החקירות לא הוקלטו, החוקר לא רשם את דו"ח הפעולה מיד כשהסתיים האירוע, והוא עשה זאת רק לאחר שנכח בחקירת המתלונן. שנית - פגמים בשלב התביעה והמשפט: החקירה ובקשות המעצר התבססו על גרסת המתלונן, אך משהחל המשפט לא נקרא המתלונן להעיד, וגם לא נטען כי הוא עזב את הארץ.

המבקש הוסיף, כי בעת הדיון בפני ערכאת הערעור, לא עמדו רק השגות על קביעות עובדתיות, אלא גם שאלת משמעותה המשפטית של מעורבות השוטר אלון כהן בחקירה. בא-כוחו המלומד של המבקש, עו"ד ש' סעדיה, טען עוד, כי מרשו לא היה מיוצג בהליכים שהתקיימו עד כה, וגם נמנע ממנו להיות נוכח במהלך טיעוניה של התביעה, בעקבות הרחקתו מהאולם משנקבע כי הפריע למהלך הדיון. כן נטען, כי מי ששימש אב בית הדין בערעור, כבוד השופט א' גולדברג, דן בשני עניינים קודמים של המבקש, ועל כן נכון היה שיימנע מלדון בערעורו הפעם.

לנוכח כל אלה הביע בא-כוח המבקש את הדעה, כי מתעורר חשד שלשולחו נגרם עיוות דין, ובכך מתקיימת אחת העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד1984-, להורות על קיום משפט חוזר.
6. היועץ המשפטי לממשלה, בחוות הדעת מטעמו, אשר הוגשה בהתאם להוראות תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדר דין במשפט חוזר) תשי"ז1957-, מתנגד לעריכתו של משפט חוזר, הואיל ומצא שאין עילה לקיומו. באשר לטענה בדבר פגמים שנפלו בשלב החקירה, לדעתו אין בכך כדי להצביע על עיוות דין שנגרם למבקש. אמצעי החקירה הנוספים אותם מנה המבקש, הם אמצעים שאפשר וטוב היה לו נעשה בהם שימוש גם הפעם, אך אין בהעדרם כדי להצביע על היותה של החקירה בלתי ראויה. באשר לטענה כי המתלונן לא נקרא להעיד אף שגרסתו שימשה בסיס למעצר המבקש, השיב היועץ המשפטי, כי נכונה הטענה שבשלב המעצר הוצגה לבית המשפט הודעת המתלונן, אך היה זה במסגרת כלל הראיות, ובכללן עדותו של השוטר כהן, שהיו בתיק, ואותה שעה לא ניתן היה לדעת כי יקשה להביא את המתלונן לעדות במהלך המשפט.

באשר לגרסה כי למבקש לא ניתן לטעון את טענותיו, השיב היועץ המשפטי, כי לגרסה זו אין תימוכין בפרוטוקול הדיון, אדרבא, מעיון בו עולה כי המבקש התגונן כהלכה ופרט את טענותיו בהרחבה.

ביחס לעניין אי-ייצוגו של המבקש על ידי פרקליט, סבור היועץ המשפטי, כי המבקש היה מודע למשמעות הייצוג וחשיבותו, ומשוויתר עליו, מדעת, הוא אינו יכול לבקש לקיים משפט חוזר רק משום שלא היה מיוצג.

לטענה בדבר פסלות שופט השיב היועץ המשפטי, כי טענה מסוג זה צריך היה לטעון במסגרת בקשה שהמבקש היה רשאי להגיש טרם שמיעתו של הערעור, ומשהדבר לא נעשה, לא ניתן להעלות טענה זו במסגרת בקשה למשפט חוזר, במיוחד כאשר לא הוכח כלל קיומו של חשש למשוא פנים.

7. השקפתו של היועץ המשפטי לממשלה מקובלת עלי, ועל כן דינה של הבקשה להדחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד1984- (להלן: "החוק") הקובע:

"1. (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

כבר נפסק, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראה מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד נג (1), 529, 559; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 433, 443 ואילך).

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נתונה רק משעה שפסק הדין הינו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. ודוק: בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר, היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר התקיימותן של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך, משפט חוזר הינו החריג לכלל ולא הכלל עצמו (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל, פ"ד נא(4) עמ' 241).

8. בעניינו, בקשת המבקש, כך נראה, נסמכת על העילה הקבועה בסעיף 31(4) לחוק, הלא היא הדרישה לחשש ממשי לקיומו של עיוות דין בהרשעה. לאחר שעיינתי בבקשה, נחה דעתי, כאמור, כי יש לדחותה. הטענות בדבר ליקויים שנפלו במהלך החקירה, הן טענות משפטיות ועובדתיות שהועלו הן בפני בית המשפט המחוזי והן בערעור בפני בית המשפט העליון, ונדחו. טענות אלו אינן יוצרות חשש ממשי בדבר עיוות דין. גם בטענה שהמבקש לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין אין ממש. העדרו של ייצוג או כשל בייצוג משפטי, אין בו לבדו להביא לקיומו של משפט חוזר, ועל המבקש להראות כי אי-הייצוג מהווה בסיס לחשש ממשי בדבר קיומו של עיוות דין, וכן עליו להראות, שייצוגו היה מקים פוטנציאל ממשי לשינוי הכרעת דינו, ובאלה לא עמד המבקש. (ראה מ"ח 7929/96 הנ"ל, בעמ' 568מ ואילך). עיון בפרוטוקול הדיון מעלה, כי המבקש ידע לנהל היטב את משפטו, חקר היטב את העדים בחקירה נגדית, ואף הצביע על הליקויים שנפלו כביכול במהלך חקירת הפרשה. זאת ועוד, אף בהודעת הערעור המפורטת שהגיש המבקש בעצמו, לא נטענה הטענה כי נגרם לו עיוות דין בשל היותו לא מיוצג על ידי פרקליט. מעבר לנדרש אעיר, כי "אי-הייצוג" לא נכפה על המבקש, והוא בחר בו מדעת ומתוך שיקולים השמורים עמו, ועל כן עתה, שנסתיימו ההליכים בתוצאה שאינה לרוחו, הוא אינו יכול להישמע עוד בטענה מסוג זה. (מ"ח 7407/00, גולן קזאמל נ. מדינת ישראל (טרם פורסם).

לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ד בשבט תשס"ב (27.1.02).

_________________
העתק מתאים למקור 02004480.O01 /אז
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-XXXX444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il


מעורבים
תובע: עמיאל ציון
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: