ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בסט דוד סמואל נגד חממי עזרא :

ע"א 7298/00 - ט"ז
ע"א 7396/00

בפני: כבוד הרשם עודד שחם

המערער בע"א 7298/00: בסט דוד סמואל

נגד

המשיבים בע"א 7298/00: 1. חממי עזרא
2. חממי שלמה
3. אוחיון אלברט ועוד 122 אח'

צדדים שלישיים: 1. מוריס אגבבה קבלן בנין בע"מ
2. רמי חרושת מרצפות בע"מ

בקשה להעברת בורר מתפקידו

בשם המערער בע"א 7298/00: עו"ד ש' לוי

בשם משיבים 1 ו-2 בע"א 7298/00: עו"ד א' איבצן

בשם משיבים 3 בע"א 7298/00: עו"ד ש' גולן

בשם צד שלישי 1: עו"ד מ' אברמוביץ, עו"ד ש' אופז

בשם צד שלישי 2: עו"ד א' גולדברג

בבית המשפט העליון

החלטה

בפניי בקשה להעברת בורר מתפקידו.

1. עניינם של הערעורים שבכותרת בסכסוך בין קבלני בניין לבין מי שרכשו דירות מהם. הערעורים הוגשו בהמשך לתביעה שהוגשה על ידי רוכשי הדירות בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. בתביעה ניתן פסק דין חלקי ביום 18.8.00. ביום 28.3.01 מונה בהחלטת כבוד הרשם ב' אוקון בורר בערעורים שבכותרת. הבורר שמונה הוא השופט לשעבר מ' בן יאיר (להלן – הבורר). מינוי הבורר נעשה בהמשך להסדר בוררות שגובש בין הצדדים ביום 21.3.01, ואשר קיבל תוקף של החלטה. על פי ההסדר הועברו להכרעת הבורר כל הסכסוכים התלויים ועומדים בין הצדדים, בבית משפט זה ובבית המשפט המחוזי בתל אביב. בהתאם להסדר, נקבעה זהות הבורר לאחר שבא כוחם של רוכשי הדירות (להלן - המבקשים) הודיע (ביום 27.3.01) על הסכמתם למינויו של השופט לשעבר מ' בן יאיר כבורר בתיק. רוכשי הדירות הם המבקשים בבקשה שבפניי להעברת הבורר מתפקידו.

2. הבוררות החלה ביום 24.4.01. נערכו בה עד עתה ישיבות אחדות. במסגרת הבוררות, גם נעשה ביקור במקום באתר הבנייה על ידי הבורר, כשהוא מלווה בצדדים להתדיינות או בבאי כוחם. בישיבת בוררות שנערכה ביום 14.10.01, ולאחר דין ודברים, העלה בא כוח המבקשים בקשה לפסול את הבורר מלהמשיך ולדון בבוררות. ביסוד בקשה זו עמדו שתי טענות. האחת נוגעת לקשריו של מתמחה לשעבר במשרדו של עו"ד איבצן, המייצג את המערערים בע"א 7396/00 (להלן - הקבלנים), עם בתו של הבורר. בהקשר זה טענו המבקשים, כי הבורר לא נהג כשורה כאשר לא העלה ביזמתו את הקשרים האמורים, עד שנושא זה הועלה בידי בא כוח המבקשים בישיבת ה-14.10.01. הטענה השנייה, נוגעת לשיעורו המוגזם, לדעת המבקשים, של שכר הבורר בבוררות. בהקשר זה טענו המבקשים גם, כי נגרמה להם אי נוחות בשל כך שלא קיבלו העתקים או תכתובות הנוגעים לשכר הבורר.

3. הבורר דחה את בקשת הפסילה בהחלטה שניתנה ביום בה הועלתה.

(א) אשר לטענת הפסלות הראשונה, ציין הבורר בהחלטתו כי עניין זה נראה בעיניו זניח ובלתי חשוב לחלוטין. הבורר ציין, כי ככל הידוע לו, המתמחה הנדון לא היה קשור לתיק בעת עבודתו במשרדו של עו"ד איבצן. עוד ציין, כי קשרי החברות בין המתמחה לבין בתו של הבורר היו ידועים לבורר עם תחילת הבוררות. ברם, הבורר ראה בקשרים עניין זניח, באשר אין מדובר בקשרי נישואין, ואף לא במגורים משותפים. על רקע זה קבע הבורר, כי לא היה מקום שיעלה עניין זה בישיבת הבוררות הראשונה.

הבורר הוסיף, כי עמדתו בעניין זה התחזקה לאחר שהתברר בדיון שנערך בפניו כי הקשר האמור בין המתמחה לבין בתו של הבורר הובא לידיעת בא כוחם של המבקשים בדיון בבית המשפט העליון טרם תחילת הבוררות. חרף זאת, בא כוח המבקשים הודיע, מאוחר יותר, על הסכמתם למינויו של הבורר. הוא אף לא העלה עניין זה, וגם לא את הימנעותו של הבורר מהעלאתו עם תחילת הבוררות, אלא בשלב מתקדם של הבוררות. הבורר לא מצא, במצב זה, פגם בכך שלא העלה עניין זה בתחילת הבוררות.

(ב) אשר לטענת הפסלות השנייה. הבורר ציין בהחלטתו, כי עוד בישיבת הבוררות הראשונה פירט בפני הצדדים את שכרו. באותה ישיבה אף נקבע, כי בשלב הראשון, עד למתן פסק הבוררות, ישאו בשכרו הקבלנים וכן חברה קבלנית נוספת (מוריס אגבבה קבלן בניין בע"מ) שהיא צד להליכי הבוררות. קביעה זו משקפת את שנקבע בסעיף ז' להסדר הבוררות שאושר ביום 21.3.01. הבורר ציין, כי העתקי החשבונות הועברו לבאי כוחם של צדדים אלה בלבד. כל הצדדים האחרים, לרבות המבקשים, לא קיבלו העתקים כאמור. זאת ועוד, תוכנו של החשבון הראשון, שהיה חשבון מקדמה, הובא לידיעת הצדדים בישיבת הבוררות הראשונה. הבורר לא ראה באי העברתו של החשבון השני, בסך של כ-15,000$, משום נימוק רציני לפסילתו.

4. ביום 12.11.01 הוגשה הבקשה שבפניי להעברת הבורר מתפקידו. בבקשה שבים המבקשים על טענותיהם בפני הבורר. הם אף מוסיפים טענות, כפי שיפורט בהמשך הדברים. הצדדים האחרים לבוררות מתנגדים לבקשה. לאחר שאלה הגישו את תגובותיהם, הגיעה העת להכריע בבקשה. לכך אפנה עתה.

5. נקודת המוצא לדיון נמצאת בסעיף 11 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות). סעיף זה קובע עילות אחדות, אשר בהתקיימן רשאי בית המשפט להעביר בורר מתפקידו. העילה הרלוונטית לעניין שבפניי היא זו שבסעיף קטן (1), לפיה ניתן להעביר בורר מתפקידו מקום בו "נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים". עילה זו היא נגזרת של הוראת סעיף 30 לחוק הבוררות, הקובעת כי ""בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי-הדין בנאמנות" (ראו פסק דינו של כבוד השופט מ' חשין בע"א 75/89 צרפתי נ' צרפתי פ"ד מז(5) 516). המבחן לפיו נקבע האם הבורר ראוי לאמון הצדדים אם לאו הוא מבחן אובייקטיווי (דברי כבוד המשנה לנשיא, השופטת בן פורת ברע"א 21/82 כהן נ' אראל, פ"ד לו(4) 70, 72; ראו גם עניין צרפתי הנ"ל, בפיסקה 4 לפסק הדין). בהתאם לכך, נקבע כי לצורך העברתו של בורר מתפקידו "...אין די בתחושתו הסובייקטיבית של צד מן המתדיינים בבוררות" (שם, שם; ראו גם בעניין כהן הנ"ל, בעמוד 74 להחלטה). לפיכך, בחן בית המשפט בפרשת צרפתי האם התקיימה "אפשרות ממשית של משוא-פנים" מצידו של הבורר, אשר בגינה הוא אינו ראוי עוד לאמונו של בעל הדין (שם, בפיסקה 5 לפסק הדין). לעניין זה, המבחן הוא

".... מבחן האדם הסביר: האם על סמך ידיעת העובדות יש סבירות רבה לכך, שהבורר אינו אובייקטיווי ולא יוכל לפסוק בהגינות על סמך הראיות והטיעונים שיובאו בפניו"

(אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית)(תשנ"א-1991), בעמוד 210).

ניתן אף להפנות לדבריו של כבוד הנשיא אגרנט, אשר הסביר כי פירושו של המבחן האמור, אשר נקבע לראשונה במסגרת של בקשה לפסילת שופט, הוא "... שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באוביקטיביות הדרושה." (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375, 381).

על רקע אמת מידה זו, אבחן עתה את טענות המבקשים להעברת הבורר מתפקידו.

6. אי גילויים של קשרים חברתיים ומשפחתיים. עיקר העובדות לעניין זה אינן שנויות במחלוקת. מי שהיה מתמחה במשרדו של עו"ד איבצן, הוא בא כוח הקבלנים, הוא חבר של בתו של הבורר. אותו מתמחה התאמן במשרדו של עו"ד איבצן בעת גיבושו של הסדר הבוררות בין הצדדים. עובדת התמחותו במשרד, והקשר בינו לבין בתו של הבורר, הועלתה ע"י עו"ד איבצן בדיון ביום 21.3.01, בעקבות העלאת שמו של הבורר באותו דיון. בא כוח המבקשים היה בדיון האמור. חרף זאת, הביע בא כוח המבקשים את הסכמת המבקשים למינוי הבורר, בהודעתו מיום 27.3.01. המתמחה האמור סיים את התמחותו במשרד עו"ד איבצן בחודש יולי 2001. הבורר ציין בהחלטתו, כי המתמחה האמור לא עסק בתיק הבוררות נשוא הבקשה שבפניי.

7. המבקשים אינם חולקים על תיאור זה. בלשונם שלהם, עיקר טענתם היא, כי "הבעייה היא שהבורר הנכבד עצמו לא מצא לנכון לטרוח ולהפנות את תשומת לב התובעים ולהסביר את העניין כדי להסיר חשש כלשהו". עוד טוענים המבקשים, כי תשובותיו של הבורר לשאלות בא כוחם בדיון ביום 14.10.01 בדבר מהות הקשר שבין המתמחה לבין בתו היו "מתממות ומתחמקות ונוצר הרושם שיש לו מה להסתיר". כן נטען, כי הבורר נמנע מהתייחס לשאלה האם התמחותו של המתמחה הנ"ל במשרד עו"ד איבצן נובעת מקשר של הבורר עם מישהו במשרד זה.

8. אף כי לדעתי מוטלת על בורר חובת גילוי בנוגע לעניינים שונים, ובכללם חובה לגלות קשרים למי מן הצדדים או לנושא ההתדיינות ביניהם, איני סבור כי הטענות שבפניי מצביעות על אפשרות ממשית למשוא פנים של הבורר במקרה זה, כנדרש לצורך העברתו מתפקידו.

9. אשר לחובת הגילוי. סעיף 30 לחוק הבוררות קובע, כי הבורר חב חובת נאמנות לצדדים להתדיינות. חובה זו הוגדרה בפסיקה כחובה בסיסית של הבורר (דברי כבוד השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 6999/96 מכשירנות חדרה נ' רויכמן, פ"ד נב(2) 752, בפיסקה 5). היא נגזרת ממעמדו המיוחד של מוסד הבוררות, המגלם בתוכו הן רכיב הסכמי, והן רכיב ציבורי (שם, שם). היא קשורה גם לתפקידו המעין שיפוטי של הבורר, ממנו נובעות "דרישות של אובייקטיוויות, אי משוא פנים, תום לב ויושר" (שם, שם).

מחובת הנאמנות נגזרת גם חובת גילוי. הדברים אמורים כשמדובר ברשות ציבורית (ראו בג"צ 1601/90 שליט נ' פרס, פ"ד מד(3) 353, 365). הם אמורים בבנק, אשר חובת הגילוי שלו ללקוחותיו נגזרה מיחסי הנאמנות שבינו לבינם (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, בפיסקה 21 לפסק הדין). הם אמורים גם לגבי חובותיו של שלוח (ראו סעיף 8 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965). ברוח זו אף צויין, כי יחסי אמון בין צדדים הינם המקרה הבולט ביותר לקיומה של חובת גילוי, וכי "יחסים אלה מטילים חובת גילוי מלא" (פרידמן וכהן, חוזים, (תל אביב, התשנ"ב), בעמוד 824).

דברים אלה חלים על בורר, הממלא תפקיד בעל אופי שיפוטי מטעם ולמען הצדדים. עולה מהם, כי גם על בורר חלה חובת גילוי לצדדים, מכוח חובת הנאמנות שלו לפי סעיף 30 לחוק הבוררות. אחד מביטוייה העיקריים של חובת הנאמנות של הבורר היא חובת גילוי כלפי הצדדים, לגבי עובדות העלולות ליצור חשש לניגוד עניינים בו נתון הבורר, בשל קשר שלו עם מי מבעלי הדין בהתדיינות או בשל נגיעה שלו לנושא ההתדיינות (ראו פסק הדין הנ"ל בעניין כהן נ' אראל; ראו גם מ' הירש, "ניגוד עניינים אצל בורר", משפטים כב 169, בעמוד 180 ואילך). אכן, אפשרות ממשית של ניגוד עניינים היא עניין מרכזי לאמון של הצדדים בבורר ובהליך הבוררות. גילוי פרטים הנוגעים לאפשרות כזו נגזרת מאליה מחובת הנאמנות ומיחסי הנאמנות שבין בורר לצדדים לבוררות.

10. בעצם קיומה של חובת גילוי אין כדי לשנות מן המבחנים הבסיסיים שפורטו לעיל ביחס להעברת בורר מתפקידו. מבחנים אלה מאזנים בין האינטרס של אפקטיביות הליכי הבוררות כהליכים יעילים ליישוב סכסוכים, ובין האינטרס של טוהר הליכי הבוררות ומניעת משוא פנים. לכן, גם לאורה של חובת הגילוי האמורה, עליי לבחון האם בנסיבות העניין מתעוררת אפשרות ממשית למשוא פנים מצד הבורר, אשר ביטוייה בהימנעותו של הבורר ממסירה יזומה של העובדות המפורטות לעיל ביחס לקשריו עם מתמחה במשרדו של עו"ד איבצן.

11. לעניין זה, ניתן להסתייע בהנחייתו של כבוד הנשיא שמגר בכללי אתיקה המכוונים לכלל השופטים. כללים אלה אינם חלים במישרין על בוררים. ברם, נוכח החלתם של מבחנים מהותיים דומים בדיון בפסילתם של בוררים ושופטים, ונוכח מעמדם המנחה ומשקלם המוסרי הרב של כללים אלה, ניתן להשתמש בהם ככלי עזר לצורך המקרה שבפניי (לעניין מעמדם ומשקלם של כללים אלה, ראו פסק דינו של כבוד השופט א' מצא בבג"צ 1622/00 יצחק נ' נשיא בית המשפט העליון פ"ד נד(2) 54).

על פי הכלל הרלוונטי לעניין, "שופט לא יישב בדין במשפט בו קירבה משפחתית או חברתית ... לפרקליט המופיע בתיק .... עלולים ליצור מראית של חשש למשוא פנים". כלל האתיקה האמור, הנוגע לקשר שבין היושב בדין לבין עורך דין, אינו מצביע על "פסלות אינהרנטית" (ראו בג"צ יצחק הנ"ל, בפיסקה 12 לפסק הדין). זאת, להבדיל מקשר שבין היושב בדין לבין מי מבעלי הדין, בו קמה עילת פסלות "אוטומטית". מקרים מסוג זה הושארו, באותה פרשה, להכרעתו האישית של השופט, לגביה נקבע כי לרוב תוכל "להתקבל כהכרעה מקצועית ומצפונית שאין עילה להתערב בה".

12. אני סבור, כי העובדות במקרה שבפניי רחוקות מרחק ניכר מן המצב המתואר בכלל האתיקה האמור. במצב זה, אין מקום לקבוע, לדעתי, כי הימנעותו של הבורר מגילויין מגבשת עילה להעברתו של הבורר מתפקידו. מסקנתי זו נעוצה בשני שיקולים עיקריים.

ראשית, מהות הקשר שבין המתמחה לבין הבורר. אין מדובר בקשר משפחה, גם לא קשר משפחה כתוצאה מנישואין. אין מדובר אף בקשר אשר יש יסוד כלשהו לקבוע כי הוא שקול או שווה ערך לקשר משפחה כתוצאה מנישואין. מהסבריו של הבורר בישיבה ביום 14.10.01 אף עולה ההיפך מכך. בנסיבות העניין, גם לא עולה טענה כלשהי בדבר קיומו של קשר ידידות או חברות אישית קרובה בין הבורר עצמו לבין המתמחה. לעניין זה, המקרה הוא רחוק, ובמידה משמעותית, מאמת המידה המנחה שנקבעה בכללי האתיקה הנזכרים לעיל.

שנית, מהות הקשר שבין המתמחה לבין ההתדיינות. המתמחה אינו בעל דין בבוררות. הוא אינו מופיע בתיק. הוברר כי הוא אף לא היה קשור לתיק כלל. הוא סיים את התמחותו במשרד עו"ד איבצן בחודש יולי 2001, כאשר תיק הבוררות היה בתחילתו. גם מבחינה זו, רחוק המקרה שבפניי מרחק ממשי מן המקרה נשוא כללי האתיקה.

במצב זה, אין הימנעותו של הבורר מגילוי העובדות האמורות מעלה אפשרות ממשית למשוא פנים מצידו. אכן, אף המבקשים אינם טוענים כי מן העובדות האמורות עולה חשש מציאותי להטיית דין מצד הבורר לטובת לקוחותיו של עו"ד איבצן, על מנת (כביכול) להיטיב עם המתמחה, הוא חברה של בתו. משקלן הנמוך של העובדות המתוארות משליך בהכרח על משמעות אי גילויין. כבר עמדתי לעיל על כך, שהמבחן לעניין העברתו של בורר מתפקידו הוא מבחן אובייקטיווי. בראייה אובייקטיווית, אי גלויין של עובדות אלה, הרחוקות כשלעצמן מלגבש מניעות של הבורר מלישב בדין, אינה מעלה אפשרות ממשית למשוא פנים או לניגוד עניינים מצידו של הבורר.

אוסיף, כי במצב זה הסברו של הבורר לעניין זה בהחלטתו מיום 14.10.01, לפיו עובדות המקרה נתפסו על ידו כזניחות, ועל כן לא סבר כי היה עליו לגלותן, הוא הסבר סביר בנסיבות העניין. אף שהסבר זה אינו מכריע את הכף, גם לו יש משקל בדחיית טענות המבקשים בדבר אפשרות ממשית למשוא פנים (השוו ע"פ 1050/94 יצחק נ' דברת דינים עליון לה' 601, בפיסקה 17 לפסק דינו של כבוד השופט ד' לוין).

13. לשיקולים אלה יש להוסיף דבר נוסף. טענות המבקשים בדבר אי גילויים של קשרי המשפחה והחברות כביכול של הבורר עם המתמחה הועלו באיחור רב, על פי כל אמת מידה. בא כוח המבקשים ידע, עוד ביום 21.3.01, על הקשר העקיף של הבורר עם המתמחה ממשרדו של עו"ד איבצן. כמוסבר, עובדה זו לא הפריעה לבא כוח המבקשים להסכים למינויו של הבורר. זאת ועוד. נערכו ישיבות בוררות אחדות עד לישיבה ביום 14.10.01. נערך ביקור במקום. המבקשים ידעו על כך שהבורר לא העלה את נושא הקשר הנ"ל באף אחת מן הישיבות. מדוע המתינו כחצי שנה ולא העלו לעניין זה כל טענה?

בטיעוני המבקשים שבפניי אין כל מענה מתקבל על הדעת לשאלה זו. כל שאומרים המבקשים הוא כי סברו שאולי הבורר אינו מודע לעובדות אלה, ועל כן החרישו משך תקופה ארוכה. ברם, תשובה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה הפשוטה, שאילו סברה זו הייתה עומדת ביסוד מחדלם של המבקשים, אין בה כדי להסביר מדוע שינו המבקשים לפתע את טעמם, ובחרו להעלות עניין זה בישיבת 14.10.01 דווקא. המבקשים אינם מצביעים על שינוי נסיבות כלשהו הנוגע לסברתם (הנטענת) בדבר ידיעת הבורר עובר לישיבה ביום 14.10.01. השינוי היחיד הוא, שבא כוח המבקשים, ביזמתו, שאל את הבורר באותה ישיבה על נושא זה. מובן, כי בכך אין כדי להסביר מדוע, אם אמנם הוטרדו המבקשים מעניין זה, לא הועלתה אותה שאלה עצמה בשלב קודם של הבוררות.

14. יוצא, כי בפועל, המבקשים התדיינו בפניי הבורר, בידעם כי לא העלה את נושא קשריה של בתו עם מתמחה ממשרדו של עו"ד איבצן, ולא פצו פיהם. לכל המאוחר, עניין זה "נתגלה" למבקשים, כלשון סעיף 11 לחוק הבוררות, בישיבת הבוררות הראשונה ביום 24.4.01. אי העלאת העניין משך כחצי שנה, תוך המשך הליכי הבוררות, יוצרת השתק, המונע מן המבקשים להעלות טענה זו בשלב כה מאוחר (ראו רע"א 1651/99 ר.ר. חניונים בע"מ נ' הסתדרות העובדים החדשה בישראל, דינים עליון נו 51). אכן, המתנה בלא מעש של צד לבוררות, הסבור כי עומדת לו טענת פסלות, והעלאת הטענה בעיתוי מאוחר אותו רואה אותו צד כעיתוי נוח, אינה עולה בקנה אחד עם הצורך לשמור על מוסד הבוררות כמוסד בעל ערך מעשי ליישוב סכסוכים. "בעלי דין אינם יכולים לעשות דין לעצמם, להכנס ולצאת מהליך בוררות לפי רצונם. צורת התנהגות כזו היתה מרוקנת את הבוררות כהליך אפקטיבי לפתרון סיכסוכים, מתוכן." (דברי כבוד השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 5896/95 סיליס נ' אלקנה, פ"ד נ(1) 477, בפיסקה 3 לפסק הדין). גם מסיבה זו, יש לדחות טענה זו של המבקשים.

15. בשולי עניין זה אעיר עוד, כי השיהוי הרב בהעלאת הטענה, בלא הסבר ממשי לכך, משמיט את הבסיס גם מתחת לטענה המהותית של המבקשים כאילו אין להם אמון סובייקטיווי בבורר. המבחן לעניין זה הוא אובייקטיווי. ברם, גם בבחינה סובייקטיווית, מנקודת מבטם של המבקשים, אין זה מתקבל על הדעת כי התדיינו בפניי בורר אשר לא היה להם אמון בו משך תקופה כה ארוכה, בלא למחות על הדבר.

16. אשר לטענות המבקשים בכל הנוגע לתשובותיו של הבורר בנושא הנדון בעת הדיון ביום 14.10.01, הרי שלא מצאתי בהן ממש. קראתי את פרוטוקול הדיון (המתומלל). בניגוד לנטען, תשובותיו של הבורר לשאלותיו החוזרות של ב"כ המבקשים הן ברורות. גם בהחלטתו הבהיר הבורר, כי בין בתו לבין המתמחה הנזכר אין קשרי משפחה, והשניים אף אינם מתגוררים ביחד. מתשובת הבורר אף אף ניתן להבין, כי אין קשר בינו לבין עובדת התמחותו של המתמחה האמור במשרדו של עו"ד איבצן (ראו פרוטוקול, עמוד 94 שורה 14). אם בכך לא די, באה לעניין זה הבהרה חד משמעית בתגובה שבפניי, החתומה בידי עורך דין איבצן (סעיף 46 לתגובה). איני סבור, מקריאת התמליל כולו, כמו גם מהחלטת הבורר, כי נוצר הרושם הנטען על ידי המבקשים כאילו לבורר יש מה להסתיר. אני סבור, על כן, כי גם דין טענה זו להידחות.

17. קבלת כספים "מאחורי גבם" של המבקשים. הענף השני בבקשה שבפניי להעברת הבורר מתפקידו נוגע בנושאי כספים. טענתם העיקרית של המבקשים לעניין זה היא, כי הבורר מנהל תכתובת עם הנתבעים וצד ג' בנושא שכרו ומקבל מהם כספים, בלא ליידע את התובעים כאילו אין המבקשים צד לדיון. המבקשים טוענים, כי כך הוברר להם שהבורר כבר קיבל סך של 11,700$, כאשר הבוררות "בקושי החלה" לדבריהם. עוד התברר להם, כי מכתב דרישה נוסף בסך 15,561$ נשלח לנתבעים, בלא ידיעתם של המבקשים. לטענתם, הסתיר הבורר מהם את השכר שקיבל ודרש.

לכך מוסיפים המבקשים טענות שונות בענייני כספים, אשר יפורטו במידת הצורך בהמשך, כאשר אתייחס אליהן תחת ראש פרק זה.

18. איני סבור כי טענתם העיקרית של המבקשים מצביעה על טעם ממשי להעברת הבורר מתפקידו לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות. אמנם נכון, כי נשיאת המשיבים בהוצאות נקבעה כהסדר לשלב הראשון של הבוררות. הבורר הודיע לצדדים, ביום 24.4.01, כי בפסק הבוררות יהיה רשאי לקבוע חלוקה אחרת של ההוצאות לפי שיקול דעתו, תוך ציון כי בדרך כלל הדבר נעשה לפי תוצאות הבוררות. עוד קבע הבורר באותה החלטה הסדר למקרה שייקבע בסופו של דבר כי צד מסויים יהיה חייב להחזיר לצד האחר הוצאות או חלק מהן. מכך עולה, כי למבקשים יש עניין ישיר בגובה ההוצאות בבוררות, אף שבשלב זה אינם נושאים בהוצאות אלה. מבחינה זו, ראוי לשתפם בחשבונות הבוררות, ולעשותם מכותבים לחשבונות אלה. מסירת דיווח מלא למבקשים על שכר הטירחה ועל הוצאות הבוררות אף מתבקשת מיחסי הנאמנות שבין הבורר לבין המבקשים (ראו רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, דינים עליון נח 990, בפיסקה 8 לפסק הדין; ראו גם ע"א 5444/95 עמותת בני המוטרנות בגליל נ' הארכיבישוף סלום פ"ד נא(4) 811, בפיסקה 5 לפסק הדין).

19. ברם, אף כי אם היה מקום לשתף את המבקשים מלכתחילה בתכתובות הנוגעות לשכר הבורר, העובדה שכך לא נעשה, ושכרו שולם על ידי המשיבים, בהתאם לחשבונות מפורטים שנשלחו להם, אינה בבחינת משום פגם המצדיק העברתו של הבורר מתפקידו. המבחן לעניין זה מתמקד בתשתית ראייתית אובייקטיווית, המלמדת על כך שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים. תשתית זו צריכה להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים או לניגוד עניינים. איני סבור, כי בנסיבות העניין המתוארות, עולה תשתית כזו, או אף תשתית הקרובה ללמד על אפשרות ממשית כאמור. לדעתי, גם אין במחדל האמור כדי ללמד על כך שהבורר קיבל תשלומים כביכול מאחורי גבם של המבקשים, או כי הוסתר מן המבקשים דבר מה, כפי שהם טוענים.

20. לגבי דרישת התשלום של 10,000$, הרי שכבר בישיבת הבוררות הראשונה מסר הבורר לצדדים, ובהם המבקשים, כי הוא גובה מקדמה בסכום האמור. שליחתה של דרישה על סכום זה למשיבים נעשתה על פי הסיכום, לפיו הם אלה שנושאים, בשלב הנוכחי, בהוצאות הבוררות. יוצא, כי לעניין זה אין אפילו בסיס תיאורטי לטענה כי הוסתר דבר מה מן המבקשים. מכל מקום, אם ביקשו המבקשים להיות מכותבים לתכתובת הנוגעת לגביית מקדמה זו, מדוע השתהו בהעלאת העניין משך קרוב לחצי שנה? אין בבקשה שבפניי כל הסבר לעניין זה.

21. אשר לדרישת התשלום השנייה, בסך כ-15,000$, הרי שזו הועברה רק למשיבים. עם זאת, כאשר המבקשים דרשו לקבל פירוט של שכר הטירחה וההוצאות שנדרשו ושולמו, קיבלו פירוט כזה, ואין בפיהם כל טענה לעניין זה. התמונה העולה מנסיבות אלה אינה של הסתרת דבר מה, אלא לכל היותר של מחדל בעל אופי טכני, אשר בא על תיקונו ללא קושי. אין במחדל מסוג זה כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים מצד הבורר. לא למותר להוסיף, כי המבקשים לא יכלו לסבור כי לא נגבה שכר טירחה במסגרת הבוררות. יש לזכור, כי בבוררות ישיבות אחדות. ניתנו החלטות על ידי הבורר. התקיים ביקור במקום. במצב זה, המבקשים לא יכלו להניח, כי הבורר אינו מקבל שכר טירחה בנוסף למקדמה האמורה.

ברם, המבקשים לא גילו עניין בשכר הטירחה ששולם או נדרש עד ליום 14.10.01. אילו היה למבקשים עניין אמיתי בנושא זה, בטרם ביקשו לפסול את הבורר, חזקה עליהם כי היו פונים לבורר בבקשה מסודרת כי העתקים מדרישות התשלום האמורות יישלחו אליהם, ובכך היה נושא זה בא על פתרונו בקלות. זו היתה דרך הפעולה הטבעית והמתבקשת, ולא הגשת בקשה להעברתו של הבורר מתפקידו בדיעבד. אי מיצויים של הליכים מתבקשים ואלמנטריים לעניין זה, כמו גם השיהוי הרב שבהעלאת הטענה לעניין זה, משמיטה אף לעניין זה את טענות המבקשים להעברת הבורר מתפקידו.

22. בשולי הדברים אעיר, כי לרמיזה שבטענות המבקשים, על קבלת כספים "שונים ומשונים" על ידי הבורר, לא היה כל מקום. הכספים שנדרשו ושולמו היו במסגרת שכר הטירחה המוסכם בבוררות, ועל פי הודעת הבורר בתחילת הבוררות. מוטב היה למבקשים להימנע משימוש בביטויים, הרומזים לקבלת כספים אשר יש בה יסוד בלתי כשיר ובמיוחד כאשר ברור למבקשים כי אין למשתמע מן הטענה כל יסוד שהוא.

23. אשר לטענה בדבר גובה שכר הטירחה. הבורר הודיע בתחילת הבוררות, בישיבה ביום 24.4.01, על גובה שכר טירחתו, ועל התעריף לפי שעה. המבקשים ידעו על כך, ולא מיחו. במצב זה, לטענות נגד גובה שכר הטירחה אין מקום. בוודאי שאין טענות אלה מעלות אפשרות ממשית למשוא פנים המצדיקה העברתו של הבורר מתפקידו.

24. אשר לטענה כי לבורר אינטרס זר בהתארכות הבוררות על מנת להגדיל את שכר טירחתו, הרי שמוטב היה למבקשים אילו היו נמנעים גם מהעלאתה של טענה זו. מדובר בטענה משמיצה. יש לצפות מבעל דין, כי לא יעלה טענה מסוג זה בלא שיש לו יסוד מוצק לכך. פרט להרהורי לב לא מצאתי בטיעוני המבקשים שמץ של יסוד לטיעון פוגעני זה. כך הדברים גם ביחס לטענה אחרת של המבקשים, כאילו החלטתו של הבורר כי הליקויים יתוקנו, ולא ישולמו פיצויים למבקשים, מושפעת משיקולי הבורר להגדיל את שכר טירחתו במסגרת הבוררות. די לציין, כי בהחלטה זו אושרה למעשה החלטה זהה של בית המשפט המחוזי באותה מחלוקת עצמה, כדי להצביע על הפירכה שבטענה זו.

25. אף בטענה כי כביכול הושמע איום מרומז על הבורר, כי הוא עלול שלא לקבל את שכר טירחתו אם יפסול את עצמו, לא מצאתי כל יסוד. עיון בקטע הפרוטוקול הרלוונטי, בעמודים 116 - 117, מעלה כי הטיעון עליו נסמכים המבקשים לעניין זה הוא טיעון שעניינו אמון של בעלי הדין במערכת המשפט. אין בדברים ולו יסוד לכאורי לטענה זו של המבקשים.

26. אוסיף, כי שקלתי האם משקלן המצטבר של טענות המבקש אינו מצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים במקרה זה, אף שבכל אחת מהן לבדה אין כדי להרים את הנטל האמור (לקו חשיבה דומה, ראו מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529). ברם, איני סבור כי זהו המצב בבקשה שבפניי. כל אחת מן הטענות שהועלו רחוקה מלגלות עילה להעברת הבורר מתפקידו. משקלה של כל אחת מן הטענות הוא נמוך. כך גם משקלן המצטבר. אין הן משתלבות לכלל תמונה כוללת המצביעה על עילה להעברת הבורר מתפקידו, ואין ההתבוננות עליהן במאוחד כדי לשנות מן המסקנה של הדיון הנפרד בכל אחת מהן.

27. חריגה של הבורר ממסגרת סמכותו ומשוא פנים. עניינה של טענה זו בעיקרה בהחלטתו של הבורר לקיים ביקור במקום, ובהתבטאויות שונות המיוחסות לו.

28. בפתח הדברים אציין, כי טענה זו, על שלוחותיה השונות, לא הועלתה כלל בפניי הבורר כעילה להעברתו מתפקידו, ולו ברמז. כאשר מדובר בערעור פסלות, העלאת טענות לראשונה במסגרת הליך ערעור, כאשר לא ניתנה לשופט הזדמנות להתייחס אליהן, היא טעם מספיק לדחיית הטענה (ראו ע"א 4338/98 וונצובסקי נ' הבנק הבינלאומי הראשון, דינים עליון נה 19; ראו גם ע"א 2730/98 תנופה שירותי כוח אדם נ' אורגניה, פ"ד נב(2) 427). דין דומה חל גם במקרה שבפניי. בעת שטענו להעברת הבורר מתפקידו, היו כל העובדות הנטענות לעניין זה ידועות למבקשים. לא הייתה כל מניעה, על כן, מהעלאתן בפניי הבורר עצמו. המבקשים לא נתנו, אפוא, כל הזדמנות לבורר להתמודד עם טענות אלה, לרבות טענות עובדתיות לגבי דברים שאמר לטענתם בעת ביקור במקום שנערך במסגרת הבוררות. לכן, גם בהליך שבפניי די במחדל זה של המבקשים על מנת להביא לדחייתה של טענה זו (ראו, למסקנה דומה בנסיבות דומות, בהחלטתו של כבוד המשנה לנשיא ש' לוין ברע"א 1479/90 אלה נ' חברת ירושלים המאוחדת לפיתוח, דינים עליון טו 749).

29. גם לגופם של דברים, לא מצאתי ממש בטענות המבקשים לעניין זה. טענתם העיקרית של המבקשים היא, כי הבורר חרג ממסגרת תפקידו בכך שהחליט שלא ליתן משקל לקלטת, אשר צורפה לתצהירו של אחד מהם בבית משפט קמא, והעדיף להתרשם ממצב הדברים באתר הבנייה על ידי ביקור במקום.

30. אשר לקלטת האמורה. לבורר סמכות להתייחס למשקלה הראייתי, ומה גם שטענה לעניין ההסתמכות של בית משפט קמא על הקלטת הועלתה בערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. לא ברור כלל כיצד יש בהתייחסות כזו, גם אם אינה נוחה למבקשים, כדי להוות עילה להעברתו של הבורר מתפקידו. סמכותו זו של הבורר אינה משתנה גם נוכח עיון בהסדר הבוררות, לפיו ניתנו לבורר סמכויותיו של בית משפט שלערעור. לבית המשפט שלערעור נתונה הסמכות לבקר את קביעותיה של הערכאה הדיונית בדבר משקלן של ראיות. לעניין זה אף נקבע כי הכללים בדבר התערבותו של בית המשפט שלערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית נוקשים פחות מאלה הנוהגים בהערכת עדים הבאים בפניי אותה ערכאה (דברי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 7623/98 האפוטרופוס הכללי נ' שחורי, דינים עליון נז 976). אין הקלטת האמורה יוצאת מגדר זה.

31. אשר לביקור במקום. חלק ניכר מתפקידו של הבורר הוא לדון בערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. בהסדר הבוררות אף נקבע, כי הבורר ידון בעניינים שבפניו התלויים ועומדים בפני בית המשפט העליון כפי שדנה בכך ערכאת ערעור. אין זה ממנהגה של ערכאת ערעור לקיים ביקור במקום. ביקור במקום הוא חלק מתהליך איסוף הראיות בתיק. ככזה הוא נתון לערכאה הראשונה. חרף זאת, איני סבור כי קיומו של ביקור במקום היה בבחינת חריגה של הבורר ממסגרת סמכותו.

הקביעה שבהסדר הבוררות לעניין טיב סמכותו של הבורר כפופה מעצם טיבה לשינויים המחוייבים מעצם העברת העניין להכרעה בבוררות. אי קיומו של ביקור במקום על ידי בית משפט קמא היה נושא בולט בהודעת הערעור מטעם הקבלנים (ראו סעיפים 3, 13 - 15 להודעת הערעור בע"א 7396/00). המבקשים היו מודעים לכך כאשר הסכימו להסדר בוררות, לפיו "כל הסכסוכים התלויים ועומדים בין הצדדים בבית משפט זה ובבית המשפט המחוזי בתל אביב יועברו להכרעת בורר" (סעיף א' להסדר הבוררות מיום 21.3.01). במצב זה, ציפייתם הסבירה של הצדדים, ובהם המבקשים, היא כי אם יתקבלו טענות הקבלנים לעניין זה, ויוחלט כי יש צורך בקיומו של ביקור במקום, יבוצע ביקור זה על ידי הבורר.

אכן, בניגוד לערכאה ערעורית רגילה, לא נתונה לבורר אפשרות מעשית להחזיר את הדיון לערכאה דיונית, אם הוא סבור כי היה צורך לקיים ביקור במקום אשר לא קויים בפועל. לכן, משהחליט הבורר כי יש צורך בביקור במקום, לא הייתה כל אפשרות מעשית אלא כי ביקור זה יקויים על ידו. משכך, אין בעצם הביקור במקום כל חריגה מסמכותו של הבורר, כפי שזו נקבעה בהסדר הבוררות.

לא למותר להוסיף, כי הבורר הוסמך לדון גם במחלוקות שבין הצדדים, אשר לא הוכרעו בידי הערכאה הדיונית. מבחינה זו פועל הבורר גם כערכאה דיונית, וודאי שבפעילותו בכשירות זו אין למצוא כל פגם בקיום ביקור במקום.

על רקע שיקולים אלה, איני סבור כי יש ממש בטענה בדבר חריגה של הבורר מסמכות. אף אין בביקור במקום כדי להצביע על יסוד סביר שלא ליתן אמון ביכולתו של הבורר לנהל את הבוררות, ועל כן אין בו כדי לגבש עילה להעברתו מתפקידו לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות.

32. יש להוסיף ולהעיר לעניין זה, כי החלטת הבורר על ביקור במקום התקבלה ביום 17.6.01. המבקשים לא מיחו על ההחלטה בעת שניתנה. הם לא טענו כי המדובר בחריגה מסמכות הבורר. הם גם לא מיחו על ההחלטה במשך כחודש ימים, עד לביצוע בפועל של הביקור במקום. זאת, אף שפנו לבורר במהלך תקופה זו בנושא זהותם של המשתתפים בביקור במקום. אף אחרי הביקור במקום לא הועלתה כל טענה בפני הבורר לעניין זה.

גם מחדלם זה של המבקשים חותר תחת טענותיהם עתה. ניתן להפנות, לצורך זה, לכלל שנקבע בפסיקה, ואשר לפיו "בעל דין שהמשיך להתדיין בפני בורר שלשיטתו חרג מסמכותו, וזאת מבלי למחות, הציג מצג בדבר הסכמתו להרחבת סמכותו של הבורר." (דברי כבוד השופטת ד' דורנר ברע"א 4928/92 האג' נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94, בפיסקה 16 לפסק הדין; ראו גם בר"ע 135/73 איסקוב נ' מפעלים חימיים ד"ר ויגרט בע"מ, פ"ד כ"ז(2), 813, 817). על המבקשים היה לכל הפחות להעלות "מחאה ברורה וחד משמעית שנעשית בהזדמנות הראשונה לאחר שחרג הבורר מסמכותו, לגירסת אותו צד" (רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497). אף בנטל זה לא עמדו המבקשים שבפניי.

33. ועוד: בהסדר הבוררות נקבע, כי כל מחלוקת הנוגעת לפרשנות הסכם הבוררות תובא בפניי הבורר (סעיף ו'). שאלת סמכותו של הבורר לקיים ביקור במקום, במיוחד על רקע היותו של עניין זה נקודת מחלוקת ממשית על פי הודעת הערעור, היא עניין של פירוש ההסכם. על רקע הוראה זו, מחדלם של המבקשים באי פנייה לבורר בשאלה זו מתבלט שבעתיים. כך גם העדר כל הסבר למחדל זה.

סיכומה של נקודה זו: איני מוצא כל ממש בטענה בדבר חריגת הבורר מסמכותו. מקל וחומר, שאיני רואה בפעילותיו האמורות של הבורר אפשרות ממשית למשוא פנים מצידו, המצדיקה את העברתו מתפקידו.

34. המבקשים טוענים כי הבורר אמר בעת ביקורו במקום כי "אין הוא רואה ליקויים". כאן בולטת באופן מיוחד החומרה שבהעלאת טענה בלא שניתנה לבורר הזדמנות להתייחס אליה. די לי בכך כדי לדחות את הטענה. אעיר רק, כי באי כוח המשיבים, אשר ליוו את הבורר בביקורו במקום, התייחסו לנושא זה בתצהירים שהגישו. הם מצהירים, כי לא היו דברים מעולם. במצב זה, טענה זו אינה יכולה להתקבל גם בבחינה ראייתית. אגב, יש טעם רב בטענת המשיבים, כי אילו אמנם נאמרו דברים כאמור, ניתן היה לצפות כי בקשה להעברת הבורר מתפקידו הייתה מוגשת זמן קצר אחרי כן, וכי בכל מקרה היה מקום לצפות כי העניין יועלה בפניי הבורר בבקשת הפסלות ביום 14.10.01. העובדה, כי לא נעשה ולו אחד מן הדברים הללו, אומרת דרשני.

35. המבקשים טוענים כי יש להעביר את הבורר מתפקידו, נוכח דברים שנכתבו בהחלטתו מיום 22.7.01, לפיהם ביקורו במקום "נתן לי אפשרות לעמוד על הפרופורציות האמיתיות של הליקויים".

אף טענה זו דינה להידחות.

ראשית, גם כאן, התבקש להביא דברים אלה תחילה להתייחסות הבורר בטרם פנייה לבית המשפט. חזקה על הבורר, כי הוא בר הסמכא בכל הנוגע לדברים שכתב ולמובנם. הימנעותם של המבקשים לעשות כן, ובפרט כשלדעתם המדובר בהתבטאות "חריגה בחומרתה", נותרה בלא כל הסבר. אף כאן, בעובדה זו לבדה די כדי לדחות טענה זו. אכן, לו סברו המבקשים ברצינות כי דברים אלה מעמידים להם טענה להעברת הבורר מתפקידו, חזקה עליהם כי היו מעלים זאת בבקשתם בפניו.

זאת ועוד, גם לגופה אין הטענה מקובלת עליי. עיינתי בהחלטתו של הבורר. לא מצאתי כי יש ממש בטענה כי התבטאות זו מלמדת על גיבוש עמדה, ולו לכאורה, מצידו של הבורר במחלוקות שבין הצדדים. דברים אלה של הבורר רחוקים מלקבוע מסמרות בעניין האמור. צודקים המשיבים, כי לכל היותר הדברים ניתנים לפירוש דו משמעי. אגב, גם בכך היה כדי לחזק את הצורך בהעלאת העניין בפניי הבורר עצמו. אוסיף, כי בהחלטתו האמורה מיום 22.7.01 אף נמנע הבורר מפורשות (סעיף 8.5 שבעמוד 7) לקבוע דבר וחצי דבר לעניין פירוט הליקויים ומהותם, והותיר את הכרעתו לעניין אופן תיקון הליקויים עד לאחר שיכריע בשאלת מהותם. במצב זה, אני סבור כי אין יסוד לטענה זו של המבקשים.

עוד אוסיף, כי אפילו היה בדבריו הנטענים של הבורר משום תיאור של התרשמותו הסובייקטיווית מן הביקור, כפי שסברו המבקשים, אין בכך כשלעצמו כדי ליצור אפשרות ממשית למשוא פנים המצדיקה את העברתו מתפקידו. בע"פ 299/88 זיו נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 392 נדונה השאלה האם רישומיו של שופט על התרשמותו מביקור במקום מהווים עילה לפסול אותו מלשמש בתפקידו. בית המשפט השיב לשאלה זו בשלילה. נקבע, כי אף אין פסול בכך שהתרשמותו של השופט יכולה להשפיע על הכרעתו. כבוד הנשיא שמגר פסק, כי

"אין המדובר כאן בדעה קדומה או בהשפעה פסולה .... אלא במסקנה סובייקטיבית העולה מן הראיות שהובאו בתיק שנשמע אותה שעה ואשר דינה להירשם... אינני רואה, על כן, כל פסול בכך שהשופטת רשמה בפרוטוקול את מה שהיא ראתה לדעתה בעת הביקור במקום, והוסיפה כתיקון נתון נוסף מהתרשמותה שנשכח ממנה תחילה"

דברים אלה יפים גם למקרה שבפניי, במיוחד נוכח הדמיון בין אמת המידה לפסילת שופט לבין אמת המידה להעברת בורר מתפקידו. יש לזכור, כי לעניין מבחן האפשרות הממשית למשוא פנים, כבר נפסק כי "לא די בכך שלשופט תהא דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט" (דברי כבוד השופט ברק בבג"ץ 2184/94 ולברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פד' מח (3) 573, 605). איני סבור כי הדברים אליהם מפנים המבקשים קרובים לעמוד באמת מידה זו. גם על רקע זה, דין טענה זו של המבקשים להידחות.

36. המבקשים טוענים כי הבורר אמר בישיבה נוספת כי לדעתו אין צורך בפינוי הדיירים מן הדירות לצורך ביצוע התיקונים. גם כאן, היה מקום וחובה למבקשים להעלות את הטענה בפניי הבורר עצמו. זאת ועוד, מתברר כי לטענה זו אין ביטוי בפרוטוקול (אף שהפרוטוקול הוא פרי הקלטה ותמלול). אף טענה זו מוכחשת על ידי המשיבים (ראו סעיף 67 רישא לתגובת משיבים 1 ו-2 בבקשה שבפניי). בנסיבות אלה, אף לטענה זו לא אוכל לייחס משקל בבקשה שבפניי.

37. קביעת הבורר עצמו כי לא יוכל לנהל הבוררות בהעדר אמון המבקשים. המבקשים מפנים לעניין זה לדברים שאמר הבורר במהלך הדיון בבקשה לפסילתו (עמוד 101 לפרוטוקול הבוררות). אכן, מדברים אלה עולה כי הבורר מייחס חשיבות לשאלת האמון בו על ידי הצדדים. עם זאת, דומה כי הדברים המובאים על ידי המבקשים הועלו על ידי הבורר כתיזה להתייחסות הצדדים, ולא כקביעה מבוררת, שבאה לאחר שקילת טענות המבקשים. אכן, בסופם של הדברים באה החלטתו של הבורר, בה דחה את הבקשה לפסילתו. עולה מכך, כי מסקנתו הסופית של הבורר, לאחר ששקל בעניין, הייתה כי לא נוצרה עילה להפסקת תפקידו כבורר, וכי הוא יוכל להמשיך בתפקידו זה. משכך, גם בטענה זו, שנטענה בשולי הדברים ובשפה רפה, יחסית, איני מוצא יסוד להעברתו של הבורר מתפקידו, כפי שנתבקשתי.

38. סופם של דברים, לא מצאתי בטענות המבקשים עילה להעברת הבורר מתפקידו. דומה, כי למקרה זה יפים דברים של כבוד השופטת שטרנברג-אליעז, שהובאו בהסכמה על ידי כבוד השופט טירקל ברע"א 1651/99 ר.ר. חניונים בע"מ נ' הסתדרות העובדים החדשה בישראל, דינים עליון נו 51, ולפיהם

"העברת בורר מתפקידו עניין כבד הוא ויש בו משום חשש לפגיעה מכאיבה בשם הטוב. עורך דין המנסח בקשה להעברת בורר מתפקידו עקב משוא פנים, כאשר הבקשה אינה מבוססת, ויש בה כדי לעורר ספק בתום הלב, שומה עליו לשקול את מכלול השיקולים הראויים, בטרם יחתום על הבקשה"

דומה, כי ראוי היה שבא כוח המבקשים יקח דברים אלה לתשומת ליבו.

התוצאה היא, כי דין הבקשה להעברת הבורר מתפקידו להידחות. המבקשים ישאו בהוצאות הקבלנים וצד ג' 1 (מוריס אגבבה קבלן בניין בע"מ) בסך 10,000 ש"ח לכל צד. כן ישאו בהוצאות המערער בע"א 7298/00 וצד ג' 2 כל אחד, בסך 1,500 ש"ח. לסכומים אלה יצורפו מע"מ כחוק והפרשי הצמדה ורבית מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום, טז' בשבט תשס"ב, 29 בינואר 2002.
עודד שחם
ר ש ם

_________________
העתק מתאים למקור 00072980.K15
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-XXXX444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il


מעורבים
תובע: בסט דוד סמואל
נתבע: חממי עזרא
שופט :
עורכי דין: