ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רלה וינשטיין נגד עו"ד ברוך ליברמן :

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 6477/97
רע"א 7144/99
רע"א 2502/00

בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' א' לוי

המערערת בע"א 6477/97
(המשיבה ברע"א 7144/99
והמבקשת ברע"א 2502/00): רלה וינשטיין

נ ג ד

המשיבים בע"א 6477/97: 1. עו"ד ברוך ליברמן
2. עו"ד שלמה אבני
3. עו"ד רפי רויטגרונד
4. הפועלים ליסינג בע"מ

המשיב ברע"א 2502/00
(המבקש ברע"א 7144/99): בנק הפועלים בע"מ

ערעור על החלטות בית-המשפט המחוזי בחיפה מימים 18.9.97, 5.10.97 ו29.10.97-; ובקשות רשות ערעור על החלטות בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.9.99 ומיום 5.3.00 בת.א. 963/91 ובת.א. 434/92 שניתנו על-ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג; ובקשה לביטול החלטה

בשם המערערת בע"א 6477/97
(המשיבה ברע"א 7144/99
והמבקשת ברע"א 2502/00): עו"ד עמוס ון-אמדן; עו"ד אבי בן-מאיר

בשם המשיב 1 בע"א 6477/97: עו"ד חיים גלזר

בשם המשיב 2 בע"א 6477/97: עו"ד יצחק שפרבר

בשם המשיב 3 בע"א 6477/97: עו"ד רינה אגולסקי

בשם המשיבה 4 בע"א 6477/97: עו"ד ארז נחתומי

בשם המשיב ברע"א 2502/00
(המבקש ברע"א 7144/99): עו"ד ישראל קנטור; עו"ד דרור קדם

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-XXXX444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected]

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

1. מזה למעלה מעשור שנים מנהלת המערערת בע"א 6477/97 (המשיבה ברע"א 7144/99 והמבקשת ברע"א 2502/00) (להלן: וינשטיין) הליכים שונים כנגד המבקש ברע"א 7144/99 (המשיב ברע"א 2502/00) (להלן: הבנק), כנגד עובדי הבנק שטיפלו בחשבונה בבנק, וכנגד באי-כוחו של הבנק, המשיבים 3-1 בע"א 6477/97. זאת, בעקבות פסק-דין שניתן כנגד וינשטיין בשנת 1985, אשר בגדרו חויבה בתשלום חוב שנצבר בחשבונה בבנק, בצירוף ריבית, שעל-פי הנטען הגיע בחודש אוקטובר 1999 לסך העולה על 6,750,000 ש"ח.

2. תחילה - בחודש ספטמבר 1990 - הגישה וינשטיין תביעה נגד הבנק ואחרים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שבה תבעה תשלום נזקים שנגרמו לה בשל פעילות הנתבעים. במקביל, ביקשה פטור מתשלום אגרה. התביעה נמחקה לאחר שווינשטיין לא עמדה בתנאים שנקבעו בהחלטה שניתנה בבקשת הפטור. או אז, בשנת 1991, חזרה והגישה וינשטיין תביעה דומה לבית-המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 963/91, שהיא מושא ההליכים שבפנינו. בתביעה זו התקיימו, על-פי בקשת וינשטיין, שורה של הליכים. פעמיים, בשנים 1991 ו1996-, ביקשה פטור מאגרה. לאחר ששלוש פעמים החליפה את באי-כוחה, הגישה וינשטיין ארבע פעמים כתבי-תביעה מתוקנים, שהאחרון בהם הוגש בשלהי שנת 1996. במסגרת תיקון זה ביקשה וינשטיין להגדיל את סכום התביעה, לצרף נתבעת נוספת, ולבטל שני פסקי-דין שניתנו נגדה. באותה שנה הגישה וינשטיין, על בסיס עובדתי דומה, תביעה לבית-המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 10676/96 נגד עובדי הבנק, וכעבור שלוש שנים, בשנת 1999, הגישה באותו תיק כתב-תביעה מתוקן.

3. כתב-התביעה העומד לדיון היום בת.א. 963/91 הוגש כנגד בנק הפועלים בע"מ, הפועלים ליסינג בע"מ, וכן עורכי-הדין רפאל רויטגרונד, שלמה אבני וברוך ליברמן (להלן ביחד: עורכי הדין). הבנק היה מיוצג עד לסוף שנת 1998 על-ידי עורך-הדין רויטגרונד - שכאמור הוא גם אחד הנתבעים - שאז הוחלף בעורך-הדין ישראל קנטור.

4. בתאריך 14.1.97 נענה בית-המשפט המחוזי (השופטת שולמית וסרקרוג) לבקשת עורכי-הדין, וחייב את וינשטיין בהפקדת ערבות צד ג' של שני ערבים על-סך 60,000 ש"ח עד לתאריך 20.2.97, וזאת להבטחת תשלום הוצאותיהם של עורכי-הדין הנתבעים. שתי בקשות שהגישה וינשטיין למתן אורכה התקבלו, והמועד להפקדת הערובה נדחה לתאריך 1.5.97.

וינשטיין לא המציאה את הערבות עד לאותו מועד. או אז, ביקשו עורכי-הדין לדחות את התביעה נגדם על-סמך תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן: התקנות) הקובעת, כי אם לא ניתנה על-ידי התובע ערובה לתשלום הוצאות הנתבעים תוך המועד שנקבע על-ידי בית-המשפט, תידחה התובענה, אלא אם הורשה התובע להפסיקה.

בתאריך 18.9.97 התקבלה בקשתם של עורכי-הדין. ברם, בית-המשפט המחוזי, מתוך שסבר בטעות כי עורך-הדין רויטגרונד הגיש את הבקשה למתן ערובה גם בשם הבנק, דחה את התביעה גם נגד הבנק.

וינשטיין ערערה לבית-משפט זה (במסגרת ע"א 6477/97) נגד דחיית תביעתה, ובמקביל הגישה בקשה לבית-המשפט המחוזי לביטול ההחלטה הדוחה את תביעתה נגד הבנק. בתאריך 23.11.97 נענה בית-המשפט המחוזי לבקשה, בהסבירו, כי טעות טכנית שנפלה בהחלטתו, גרמה לו לדחות את התביעה נגד הבנק ללא סמכות.

הבנק קיבל עליו את הדין, ובמהלך שנת 1998 המשיכה התביעה נגדו להתברר: התקיימו מספר קדמי-משפט, ניתנו צווים לגילוי מסמכים ולהגשת עדויות בתצהירים, והבנק אף הגיש בקשה לחייב את וינשטיין בהפקדת ערובה, אך בקשה זו נמחקה בתאריך 8.8.98, משום שלא צורף לה תצהיר.

4. ההליכים הלכו והסתבכו, לאחר שווינשטיין, שהגישה את ערעורה לבית-משפט זה כאשר לא הייתה מיוצגת, העמידה לעצמה עורך-דין, ואילו הבנק, כאמור, החליף את בא-כוחו.

בא-כוחה של וינשטיין, עורך-הדין אבי בן-מאיר, הגיש בקשה לתיקון כתב-הערעור, שבגידרה עתר לאפשר לו לטעון גם כנגד ההחלטה לחייב את וינשטיין בהפקדת הערובה. הבקשה נדחתה על-ידי רשמת בית-משפט זה. אף הערעור על החלטת הרשמת נדחה בהחלטה שניתנה בתאריך 18.11.98 על-ידי הנשיא אהרן ברק, אשר כתב:

לא מצאתי בנסיבות המקרה עילה להתערבות בשיקול דעתה של כבוד הרשמת, עת החליטה שלא לאפשר את תיקונה של הודעת הערעור לעניין החלטות הביניים עליהן לא ערערה [וינשטיין] (ואף לא הגישה בקשה להארכת המועד).

בא-כוחו החדש של הבנק, עורך-הדין קנטור, לא המשיך במשפט כפי שעשה עורך-הדין רויטגרונד, אלא הגיש בקשה לבית-המשפט המחוזי לביטול ההחלטה אשר החייתה את התביעה כנגד הבנק, בטענה כי החלטה זו ניתנה בחוסר סמכות. משנדחתה בקשתו, הגיש הבנק בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון (במסגרת רע"א 7144/99). בגדר בקשה זו החליטה השופטת טובה שטרסברג-כהן, כי ראוי הוא שבית-המשפט המחוזי ישוב וידון בבקשת הבנק לחייב את וינשטיין בהפקדת ערובה, וזאת לאחר שהבנק יגיש תצהיר. בקשתו של הבנק כי קודם לכן תינתן החלטה לגופה בבקשה למתן רשות ערעור שהגיש, נדחתה, ובדיון שהתקיים בבית-המשפט המחוזי חויבה וינשטיין בהפקדת ערבות צד ג' של שני ערבים על-סך 80,000 ש"ח. וכך נכתב, בין היתר, בהחלטת בית-המשפט המחוזי:

מעיון בתצהיר ובתגובה שניתנה על ידי [וינשטיין] בתיק העיקרי, נראה שלא חל שינוי במצבה הכלכלי של [וינשטיין], שהוגדר גם על ידה כמצב כלכלי קשה...
אין במסירת... כתובת [המגורים על-ידי וינשטיין] בלבד, כדי לפטור את [וינשטיין] מהפקדת ערובה לכיסוי ההוצאות. ההליכים סבוכים ומורכבים ודורשים השקעת עבודה מרובה גם מטעמו של הבנק.

כנגד החלטה זו הגישה וינשטיין בקשת רשות ערעור במסגרת רע"א 2502/00. איחדנו את הדיון בערעור ובשתי הבקשות למתן רשות ערעור, והדיון בהם נשמע בחודש פברואר 2001. במהלך הדיון הצענו לצדדים להגיע להסדר, אלא שלא עלה בידם לגבש פשרה.

5. כעשרה חודשים לאחר תום הדיון, בחודש אוקטובר 2001, פנתה וינשטיין בעצמה בבקשה לביטול החלטת הנשיא ברק.

אך מובן הוא, כי אין בבקשה זו כנגד החלטה סופית שניתנה כשנתיים לפני-כן כל ממש, ויש לדחותה.

משכך, נשמט הבסיס לערעור על דחיית התביעה נגד עורכי-הדין. שכן, הנימוקים המרכזיים בערעור כוונו כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי בעניין חיוב וינשטיין בהפקדת הערובה. בנסיבות אלה, נותרה אך השאלה, אם בהפעילו את סמכותו על-פי תקנה 519(ב) לתקנות, על בית-המשפט המחוזי היה, מיוזמתו, להרשות לווינשטיין להפסיק את תביעתה, כדי להימנע מפגיעה בזכותה המוקנית לגישה לערכאות.

6. אכן, זכות הגישה לבתי-המשפט הינה זכות-יסוד, אך היא אינה זכות מוחלטת. כנגדה יש לשקול את זכות הצד השני שלא להיות מוטרד ללא סוף. השתלשלות ההליכים המתוארת לעיל, שבהם נוקטת וינשטיין, המתמשכים על-פני שנים, ואשר בגדרם וינשטיין אף לא ביקשה להפסיק את התביעה משלא המציאה את הערובה הנדרשת, הצדיקו את דחיית תביעתה כנגד עורכי-הדין, ואין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי בעניין זה.

גם בבקשה שהגיש הבנק כנגד ההחלטה שהחייתה את תביעתו לא מצאתי ממש. על-פני הדברים, בית-המשפט המחוזי טעה טעות טכנית, והוא היה רשאי לתקנה מכוח סעיף 81 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. כך הבין זאת גם בא-כוח הבנק באותה עת.

לאחר שתוקנה טעותו של בית-המשפט המחוזי, נמשך המשפט כשנה, ובמהלכו הגיש הבנק בקשה לחייב את וינשטיין בהפקדת הערובה, אשר בסופה של הדרך, מכוח החלטתה של השופטת שטרסברג-כהן, אף התקבלה, ועל-כך הוגשה בפנינו בקשת רשות ערעור. בנסיבות הקיימות, ודאי שווינשטיין זכאית, בכל מקרה, לתקוף החלטה זו, להבדילה מתקיפת ההחלטה לדחות את תביעתה כנגד עורכי-הדין.

יש איפוא לדחות גם את בקשת הבנק.

השאלה היחידה העומדת בפנינו נוגעת איפוא לתוקף ההחלטה בדבר חיוב וינשטיין בהפקדת הערובה לטובת הבנק, שכנגדה הגישה וינשטיין כאמור בקשת רשות ערעור.

7. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

בעניין זה טענה וינשטיין, כי חוסר יכולת כלכלית אינו עילה לפגוע בזכות הגישה שלה לבית-המשפט וכי, על-כל-פנים, הדרישה להפקדת ערובה למעלה מעשור לאחר הגשת התביעה ונוכח ההליכים שהתמשכו - לטענתה, באשמת הבנק, שטרם הגיש כתב-הגנה - אינה ראויה, והייתה זו טעות להיעתר לה.

בתשובתו היפנה הבנק לעשרות ההליכים שנוקטת וינשטיין כנגדו, ובכללם התביעה הנדונה, שהוגשה בשנית לאחר שתביעה דומה נמחקה, וכן התביעה הנוספת שהוגשה על-יסוד אותן עובדות. כל זאת - כך טען הבנק - כדי להתחמק מתשלום החוב שנקבע בפסק-הדין שניתן בשנת 1985 כנגדה. לטענת הבנק, יש בכך שימוש לרעה בהליכי משפט, ולכן ההחלטה המחייבת את וינשטיין בהפקדת ערובה היא מוצדקת.

8. אכן, לכאורה יש יסוד לטענת הבנק, כעולה משרשרת ההליכים שנקטה בהם וינשטיין, שאך את חלקם, ככל שדרושים הם לענייננו, פירטתי. דא עקא, שהחלטת בית-המשפט המחוזי אינה מבוססת על טעמיו של הבנק.

כאמור, בית-המשפט המחוזי מצא, כי המצאת הערובה נדרשת בשל מצבה הכלכלי הקשה של וינשטיין, מחד-גיסא, ובשל מורכבות תביעתה, מאידך-גיסא. אלא שבנימוקים אלה אין כדי להצדיק את הדרישה לערובה שווינשטיין גם אינה מסוגלת לעמוד בה, ואשר משמעותה היא פגיעה בזכות גישתה לערכאות. בעניין זה, ככלל, באיזון בין זכות הגישה של הפרט לבתי-המשפט - להבדילה מזכותו של תאגיד - לבין זכותו של בעל-הדין-שכנגד לקבל שיפוי בגין הוצאותיו, יש להעדיף את זכות הגישה לבתי-המשפט, שהיא זכות-יסוד. עמד על-כך השופט שלמה לוין:

הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה.
[רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, בע' 650.]

מעבר לדרוש אוסיף, כי מאז שנת 1998 הסתבכו ההליכים גם בשל התנהגות הבנק. בנסיבות אלה, ראוי הוא לאפשר את בירור התביעה שהגישה וינשטיין עד תום.

אשר-על-כן, אני מציעה לדחות את ערעורה של וינשטיין (ע"א 6477/97) וכן את בקשת רשות הערעור של הבנק (רע"א 7144/99), לקבל את ערעורה של וינשטיין ברע"א 2502/00, ולבטל את ההחלטה לחייבה בהפקדת ערובה.

כן אני מציעה, כי בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות.

ת

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ת

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.

ניתן היום, ט"ז בשבט תשס"ב (29.1.02).

_________________
העתק מתאים למקור 97064770.L14
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-XXXX444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il


מעורבים
תובע: רלה וינשטיין
נתבע: עו"ד ברוך ליברמן
שופט :
עורכי דין: