ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מקסים חולודוב נגד מדינת ישראל -משרד הביטחון-אגף השיקום :

לפני ד"ר עודד מודריק-שופט, סגן נשיא

עותרים

  1. מקסים חולודוב
  2. ערן מליאנקר
  3. שאול צ'נסי
  4. גיל לנצמן

ע"י עו"ד ניר גנאינסקי

נגד

משיבים

מדינת ישראל -משרד הביטחון-אגף השיקום
ע"י עו"ד אלון לוי-ליטן פמת"א - אזרחי

פסק דין

שתי העתירות המאוחדות שלפניי מעוררות שאלת משפט דומה. בפסק דין שיצא מלפניי זה לא מכבר נדונה שאלת המשפט [עת"ם (ת"א) 38130-05-11 סגל נ' מ"י – משרד הביטחון – אגף השיקום (להלן: "פס"ד סגל")]. לפיכך אציג את הסוגיה העקרונית בלשון פס"ד סגל.

הוראת אגף השיקום של משרד הביטחון 80.23 (להלן: "הוראה 80.23") קובעת כי הטבות רשות מכוח חוק הנכים – תגמולים ושיקום, ישולמו לזכאים מיום ההכרה בידי הגורם המוסמך בזכות לקבלת ההטבות. הוראה 80.23 נפסלה זה לא מכבר על פי פסק דין של בית המשפט העליון בעע"מ 7335/10 משרד הביטחון נ' לופו (להלן: "פסק הדין בערעור לופו").

השאלה הניצבת על מדוכת הדיון היא האם נוכח פסק הדין בערעור לופו נמנעת האפשרות לשלם לעותר הטבות רשות שהוא הוגדר כזכאי להן מיום ההכרה ואילך.

הנסיבות
באורח כללי
העותרים נכ י צה"ל שהוגדר ו כזכאי ם להטבות כספיות שונות; חלקן הטבות מכוח חוק הנכים – תגמולים ושיקום (להלן: " הטבות לפי החוק"), וחלקן הטבות הניתנות בהתאם להנחיית אגף השיקום של משרד הביטחון על פי תקציב שאושר לכך (לעיל ולהלן: "הטבות רְשות"). על פי הוראה 80.23, אגף השיקום אינו משלם לנכה שנקבעה זכותו להטבת רשות תשלומים מיום הגשת הבקשה להכרה בזכות להטבות אלו, אלא התשלום משולם מיום ההכרה בזכות.

בעבר נעשו ניסיונות שונים להשיג לפני בתי המשפט על חוקיות הוראה 80.23. שתי עתירות הצליחו; האחת, עתירת שטאובר [ עת"מ (ת"א) 1173/07 שטאובר נ' קצין התגמולים (להלן: "עניין שטאובר")] והשנייה, עתירת לופו [עת"מ (ת"א) 1860/07 לופו נ' קצין התגמולים (להלן: "פס"ד לופו")].

פסק הדין בעניין שטאובר ניתן על ידי והוא קדם לפסק הדין בעניין לופו (מפי השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן). אגף השיקום לא השלים עם פסק הדין בעניין שטאובר והגיש, באמצעות פרקליטות המדינה, ערעור כנגדו לבית המשפט העליון. אלא שדיון בערעור לא קוים, הצדדים הגיעו להסכמה שפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים יבוטל ואילו שטאובר יקבל את מלוא סכום הטבות הרשות מיום הגשת התביעה. שטאובר השיג את תכלית עתירתו ואגף השיקום השיג, בתמורה, את ביטול פסק הדין שבו נקבעה בטלות הוראה 80.23.

אגף השיקום לא השלים גם עם פסק דין לופו והגיש ערעור נגדו לבית המשפט העליון. קודם לדיון בערעור הגיעו אגף השיקום ולופו להסכמה שלופו יקבל את הטבות הרשות בהתאם לפסק דין לופו, היינו מיום הגשת בקשתו להכרה בזכויות אלה.

בהבדל מעניין שטאובר, הסכמה זו שבין לופו לאגף השיקום לא הוליכה לביטול הדיון בערעור. המדינה ביקשה שעד שיתקיים הדיון בערעור, יעוכב ביצועו של פסק דין לופו. ביום 17/11/10 קיבל בית המשפט העליון (כבוד השופט חנן מלצר) את הבקשה והורה כך:

"הבקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין (באופן שלא יחול על המשיב) מתקבלת. ההחלטה בדבר ביטול הוראה 80.23 להוראות אגף השיקום מותלית אפוא בשלב זה והמבקש יהיה רשאי להמשיך ולפעול לפי הוראה 80.23 עד להכרעה בערעור או עד להחלטה אחרת של בית משפט זה" (להלן: "צו עיכוב הביצוע").

לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין לופו, הוגשו מספר עתירות לבית המשפט לעניינים מנהליים, שעניינן דומה מאוד לעניין לופו. אחת העתירות היא זו של סגל ושתי עתירות נוספות הן העתירות דנן. התעוררה שאלה האם נוכח ההחלטה על עיכוב הבי צוע ניתן לקיים דיון בעתירות הללו , או שמא צריך למחוק אותן או לעכב את הדיון בה ן עד שיינתן פסק הדין בערעור לופו.

ביום 8/8/12 קיבלתי החלטה לעכב את הדיון בעתירות עד שיינתן פסק הדין בערעור לופו. ציינתי בהחלטתי שבחינת משמעות צו עיכוב הביצוע אינה מונעת דיון בעתירה. לכל היותר, לא ניתן לממש את פסק הדין (אם הפסיקה היא לזכות העותר) עד להכרעה בערעור לופו. בכל זאת עיכבתי את הדיון בעתירה זו על בסיס הנחה שתוצאת פסק הדין בערעור לופו עשויה להיות בינארית: קבלת הערעור או דחייתו. קבלת הערעור משמיעה שהוראה 80.23 נותרת על מכונה וממילא לא ניתן לזכות את העותרים בהטבות רשות באורח רטרואקטיבי. דחיית הערעור משמיעה את פסילת הוראה 80.23 וממילא קמה זכות ם של העותר ים לקבלת הטבות הרשות באורח רטרואקטיבי.

ביום 29/12/13 ניתן פסק הדין בערעור לופו. החלטת בית המשפט העליון משקפת תוצאה אופרטיבית שונה משתי האפשרויות הקוטביות שצוינו לעיל. בית המשפט העליון אמנם פסק: "אין לקיים את מדיניות תשלום ההטבות מכוח הוראות אגף השיקום ממועד ההכרה, כפי שמורה הוראה 80.23, ויש לקבוע אפוא כי הוראה 80.23 בטלה". אולם לצד זה נקבע: "הערעור מתקבל אפוא חלקית, במובן זה שפסק הדין קמא (למעט לגבי המשיב 1) יחול על החלטות שניתנו מהיום".

כך אירע שלופו, כמו שטאובר בזמנו, יצא מלפני בית המשפט העליון כשמלוא מבוקשו בידו ואילו העותרים - אף על פי שעניינם על פי הפסיקה העקרונית של פסק דין לופו בערעור – נותר ו "קירח ים מכאן ומכאן". בית המשפט העליון חרש את הלכת לופו על גבם של נכי משרד הביטחון האחרים, שעמדו ואולי עדיין עומדים אין אונים, בלי יכולת להביא את עניינם לבירור ולהכרעה.

נסיבות העותרים
מקסים חולודוב
חולודוב הגיש תבעה להכרה בזכותו כנכה צה"ל ביולי 2002. ב-30.12.02 דחה קצין התגמולים את התביעה. בשנת 2005 פנה העותר בבקשה לעיון נוסף בתביעה שנדחתה וביום 10.5.06 דחה קצין התגמולים את הבקשה. העותר הגיש ערעור לוועד הערעורים לפי חוק הנכים וזו דחתה, ביום 30.10.06 את הערעור. בה בעת הגיש העותר בקשה נוספת להכרה בנכותו וקצין התגמולים דחה אותה. העותר ערער שוב לוועדת הערעורים שלפי חוק הנכים וביום 30.4.09 ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה עם העותר. היקף הנכות נקבע בידי ועדה רפואית ביום 26.7.09 ותחולתה מיום 17.9.05 (שנה לאחור ממועד הגשת הבקשה לעיון נוסף).

ערן מליאנקר
מליאנקר הגיש ביום 23.12.92 תביעה להכרה בנכותו. ביום 30.12.93 ניתנה החלטת קצין התגמולים להכיר בנכות של 11%. ביום 16.11.93 הגיש העותר בקשה להכרה בגין פגימה נוספת וביום 24.4.94 הכיר קצין התגמולים בזכותו לנכות משוקללת של 15%. העותר הגיש בקשות נוספות שנדונו בוועדה הרפואית המחוזית ובוועדה הרפואית העליונה. החלטות מסכמות ניתנו ביום 19.1.97. העותר ערער לבית המשפט המחוזי וביום 11.12.97 הורה בית המשפט על החזרת הדיון לוועדה הרפואית העליונה (ע"א 870/97). בעקבות הדיון החוזר הועלתה הנכות ביום 6.6.99 ל- 47%.

ביום 25.7.99 הגיש העותר תביעה חדשה נוספת. תביעה זו הטלטלה בין הוועדות הרפואיות למיניהן לבין בתי המשפט עד 16.2.10 (שאז נקבעה תוספת של 5% לצמיתות). לא פחות מארבע פעמים הגיש העותר עתירות לבית המשפט המחוזי. שופטים שונים הורו בכל פעם להחזיר את הדיון אל הוועדות הרפואיות, עד שלבסוף הוכרה הנכות בהיקפה הסופי.

שאול צ'נסי ז"ל
שאול צ'נסי ז"ל חלה בעת שירותו במחלת סרטן. באפריל 2006 הגיש תביעה לקצין התגמולים להכרה בנכותו ובאפריל 2007 נדחתה תביעתו. הוא הגיש ערעור לוועדת הערר שלפי חוק הנכים אך לפני שהתקיים בירור של הערר חזר בו קצין התגמולים מן הסירוב לבקשה וביום 15.10.08 ניתן תוקף של פסק דין להודעת הצדדים על שינוי עמדת קצין התגמולים. ביום 2.12.08 הוכרה לעותר נכות של 100%.

גיל לנצמן
לנצמן הגיש ביום 19.3.01 תביעה להכרה בנכות וביום 19.7.01 דחה קצין התגמולים את התביעה. העותר ערער אל ועדת הערר לפי החוק ובהמשך ננקט גם הליך של ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 23.1.08 ניתן פסק דין מוסכם בערעור שמכוחו הובא העותר לפני ועדה רפואית שקבעה ביום 6.2.08 לעותר נכות של 8% שמקורה בשרות הצבאי. נכות בדרגה כזאת אינה מזכה בתשלומי הרשות.

ביום 7.2.08 הגיש העותר בקשה לדיון בפגימות נוספות. ביום 14.5.08 הכירה הוועדה הרפואית בפגימות הנוספות והעלתה את אחוזי הנכות ל- 45%. החלטה זו הקימה את הזכות לתגמולים ולהטבות.

טיעונים מכאן ומכאן
טיעוני העותרים
בפי העותרים שלושה טיעונים עיקריים: (1) יישום פס"ד סגל; (2) משך טיפול בלתי סביר; (3) לפנים משורת הדין.

יישום פס"ד סגל
עניינם של העותרים זהה לעניינו של סגל. הם, כמוהו, הגישו את עתירתם לפני שניתן פסק הדין בערעור לופו והעתירות נקבעו לדיון לפניי. בהתאם לפסק הדין שלי בעניין שטאובר ולאור פס"ד לופו היה לעותרים יסוד להניח, ברמת הסתברות גבוהה שעתירתם תצלח בידם. אלא שהחלטת עיכוב הביצוע הקדימה את פסק הדין ומכוחה עוכבה הפסיקה בעתירות עד שיינתן פסק הדין בערעור לופו.

אחרי שניתן פסק הדין בערעור לופו, ב"עיניים פקוחות" הוחלט להחריג את עניין סגל מפסיקת בית המשפט העליון שקבעה שהשלכות ביטול הוראה 80.23 יחולו מיום פסק הדין בערעור לופו ואילך. טעמי ההחרגה הובהרו בעניין סגל ולפי שנסיבות העתירות דנן זהות לאלה של עתירת סגל יש לנהג עם העותרים על פי מתכונת פסק דין סגל.

משך טיפול בלתי סביר
בחוות דעתו בפסק הדין בערעור לופו ציין השופט [כתוארו אז]רובינשטיין:

הוראה 80.23 מביאה אפוא לכדי תוצאות אקראיות המפלות בין נכי צה"ל בהיקף ההטבות שניתנות להם, ואינה נותנת ביטוי ראוי לעקרון השוויון – מה שאפשר היה, אולי, אילו נכללו בה קוי תיחום סבירים – כפי שצוין בעניין שטאובר ...– המציבים תקרה של 2.5 שנים (הזמן הממוצע לטיפול בתיק כאמור בפסקה 4 לתצהיר הראשון) לבירור התביעה להכרה בנכות מיום הגשתה. במצב זה, ככל שמועד ההכרה בנכות מאוחר לזמן הגג שנקבע, תינתנה ההטבות למפרע ממועד הגג ולא ממועד ההכרה בנכות (המועד המאוחר יותר). אפשרות נוספת היא הענקת ההטבות למפרע בשנה העוקבת, כך שהדבר לא יפגע בתכנון התקציב של השנה הנוכחית וביעדיו.

על הערה זו בדבר "תקרה" של ½2 שנים כזמן סביר לבירורה של תביעה להכרה בנכות השתית בית המשפט המחוזי פסק דין שזיכה עותר בהטבות רשות למפרע חרף פסק הדין בערעור לופו [עת"מ (ת"א) 41586-05-12 פלוני נ' קצין התגמולים (מפי השופטת ד"ר דפנה אבניאלי)].

בא כוח העותרים סבור שיש לנקוט גישה זו גם בעתירות אלה.

לפנים משורת הדין
למשיבה סמכות בגדרה של הוראה 80.23 לחרוג מן ההוראה בנסיבות מצדיקות. יש נסיבות כאלה בעניין העותרים אלא שקצין התגמולים כלל לא שקל אפשרות כזאת.

טיעוני המשיבה
המשיבה טוענת, ראש וראשונה, שיש לדחות את העתירות לנוכח האמירה הברורה של בית המשפט העליון בערעור לופו שהשלכות ביטול הוראה 80.23 אינן חלות על החלטות שהתקבלו לפני שניתן פסק הדין בערעור לופו. תימוכין לכך מצויים בפסק דין של בית המשפט העליון שניתן לאחר פסק הדין בערעור לופו ושבו נפסק שלמרות הקושי שההבחנה יוצרת, החריג היחיד לביטול הצופה לעתיד של הוראה 80.23 הוא לןפו עצמו [עע"מ 3842/09 שוורץ נ' קצין התגמולים (מפי השופטת חיות].

בשנייה נטען שעתירת צ'נסי ז"ל ועתירת לנצמן לוקות בשיהוי כבד חסר טעם מצדיק. החלטת קצין התגמולים לדחות את בקשת צ'נסי להענקת הטבת הרשות למפרע התקבלה ביום 27.1.09 ואילו העתירה הוגשה כשנתיים לאחר מכן (29.12.10). סירובו של קצין התגמולים לאשר ללנצמן הענקה למפרע של הטבות הרשות נודעה לעותר בדצמבר 2008. חרף זה הוגשה העתירה רק באפריל 2011.

נראה שלנצמן בסוף 2008 וצ'נסי בראשית 2009 השלימו עם גישת קצין התגמולים. הם התעוררו לפעול רק בעקבות פס"ד לופו, אך גם זה בשיהוי ניכר של 5-8 חודשים.

בשלישית נטען שההסתמכות על פס"ד פלוני וטענת משך בירור בלתי סביר, היא מהלך חדש שלא נזכר בכתב העתירה כלל ועל כן הוא בגדר "הרחבת חזית" אסורה.

דיון
בהיבט עקרוני ההשקפה שמצאה ביטוי בפס"ד סגל נותרה בעיינה. על כן אשתמש בלשון פסק הדין כמסד לפסק דין זה.

יישום פסק הדין בערעור לופו
המציאות הנורמטיבית שהתגבשה בעקבות פסק הדין בערעור לופו היא שהוראה 80.23 בטלה ומבוטלת מיום מתן פסק הדין בערעור. על כן, לכאורה, הזכות לקבלת הטבות רשות מיום הגשת הבקשה להכרה בזכות, חלה רק על החלטות – של אגף השיקום – שהתקבלו לאחר שניתן פסק הדין. ההחלטה של אגף השיקום בעניינם של העותר ים התקבלה לפני שניתן פסק הדין בערעור לופו.

מציאות זו מוקשית בעיניי מאוד. קביעתו החד-חד ערכית של בית המשפט העליון היא ש: "משהוראה 80.23 יוצרת הבחנה בין נכי צה"ל בקשר למועד הקובע שממנו תשולמנה הטבות אגף השיקום, מהווה הגבלת תשלום ההטבות ממועד ההכרה בנכות, אפוא, הפליה – גם אם זו אינה מכוונת כשלעצמה. קשה למצוא לכך הצדקה רציונלית" [מתוך חוות הדעת של השופט אליקים רובינשטיין]; "ההבדל במועד התחולה יוצר הבחנה בלתי ראויה בעלת אופי אקראי... בין שני נכים שנפגעו או חלו בצורה דומה באותו יום ושהגישו תביעותיהם במועד אחד... אין מנוס אלא להביא בדרך שיפוטית לתיקונה של ההפליה" [מתוך חוות הדעת של הנשיא גרוניס].

חרף המובהקות של האמירות הללו, החליט בית המשפט העליון שלפסיקתו תהיה תחולה עתידית (פרוספקטיבית) בלבד. הטעם לכך מבוסס על "אינטרס הסתמכות" של אגף השיקום. אין לי צורך לדוק פורתא באינטרס הסתמכות זה, שנמצא להיות משמעותי לפי קביעת בית המשפט העליון. האם בכל זאת ניתן להחריג את עניינם של העותרים דנן מן התחולה הפרוספקטיבית של פסק הדין בערעור לופו? לדעתי התשובה לכך חיובית. אנמק את השקפתי.

השופט רובינשטיין כתב בחוות דעתו: "סבורני, כי במקרה זה... יש מקום להחיל את ההלכה החדשה מיום פסק דיננו זה ואילך; זאת – בשל הסתמכותו של המערער... והכל למעט המשיב 1 [לופו] אישית שלגביו יחול פסק הדין קמא כנתינתו" (ההדגשה לא במקור). מה טעם מצא בית המשפט העליון להבחין בין לופו לנכים אחרים במעמדו? הרי אי אפשר שדמו של לופו סמוק מדמם של נכים אחרים. אלא סברתי היא, שלופו הוחרג מן העתידוּת (פרוספקטיביוּת) של ההלכה הנושאת את שמו משום שלגביו כבר היה שריר וקיים פסק דין ["למעט המשיב... שלגביו יחול פסק הדין קמא כנתינתו"].

אף העותרים דנן כך, או שה ם צריכים להיות מוחזק ים ככאלה. שכן העותר הניחו את עניינ ם לפני בית משפט זה להכרעה ואלמלא השעיתי את ההכרעה בהמתנה לפסק הדין בערעור לופו, כבר היה בידי העותר ים זה מכבר פסק דין דומה לפסק הדין שלופו החזיק בו, ואף לגביו צריך היה לומר ש" יחול פסק הדין כנתינתו".

בפסק הדין בערעור לופו אין כל אזכור ואין כל התייחסות לעניינים כגון לופו שהיו תלויים ועומדים אותה עת לפני בתי המשפט לעניינים מנהליים. לדעתי שורת הצדק דורשת שכשם שעניינו של לופו הוחרג, כך יש להחריג את עניינם של אותם עותרים ובכללם העותרים דנן.

פסיקה כזו אינה מעקרת מתוכן את התוקף הפרוספקטיבי של פסק הדין בערעור לופו. שכן מספר העותרים שעניינם היה תלוי ועומד בזמן בירור ערעור לופו מצומצם למדי (בא כוח אגף השיקום מסר שלדעתו יש כ-12 עותרים כאלה). מלבדם יש מן הסתם נכים רבים שלא פנו לבית המשפט. הגישה הפרוספקטיבית של פסק הדין בערעור לופו צריכה לחול ותחול על האחרונים. אין, לסברתי, הצדקה להחיל אותה גם על הראשונים, שכן החלה כזו תוסיף הפליה על גב ההפליה שבית המשפט העליון הפסיק אותה בפסק הדין בערעור לופו.

אעיר עוד כי המציאות שנוצרה בעקבות החלטת עיכוב הביצוע ופסק הדין בערעור לופו גם יחד יוצרת אצלי תחושה מאד לא נוכח ש"הכשלתי" את העותרים ושעל פי החלטתי לעכב את הפסיקה בעניינם "נטמן להם פח יקוש". שכן בהחלטה לעכב את מתן פסק הדין נאמר במפורש שההחלטה לעיכוב ביצוע אין בה כדי למנוע את מתן פסק הדין בעתירות. לכל היותר לא ניתן לממש פסק דין המורה לשלם את הטבות הרשות. אף על פי כן, מטעמים של "יעילות" ומניעת התדיינות ופסיקה כפולה, החלטתי לעכב את מתן פסק הדין. הנחה שניתן לה ביטוי הייתה שהעיכוב אינו מרע את מצב העותרים. כעת מתברר שיישום פסק הדין בערעור לופו עלול לפגוע ב"אינטרס ההסתמכות" של העותרים על החלטתי.

עתה אערוך "תרגיל מחשבתי". אילו ניתן פסק הדין בעתירה במועדו בלי להמתין לפסק הדין בערעור לופו ואילו קיבלתי את עתירת העותרים, היו לפני המשיבה שתי אפשרויות. אפשרות אחת הייתה להשלים עם פסק הדין. במצב זה כמדומה לי לא ניתן היה לבטל את תוצאתו גם לאחר פסק הדין בערעור לופו. האפשרות השנייה הייתה לערער על הפסק (בין ערעור לגופו הנסמך על לשון הוראה 80.23 ובין ערעור הנסמך על החלטת עיכוב הביצוע). ההחלטה הייתה מ גיעה לפתחו של בית המשפט העליון שלפניו אפשרויות שונות ( למשל לאחד את הערעור עם ערעור לופו ואולי לבסוף לאשר את פסק הדי ן "כנתינתו" ; או לבטל את פסק הדין בשל החלטת עיכוב הביצוע ; או לעכב את ביצועו). אני מבקש בפסק דין זה להציב את העותרים על אותה מדרגה שבה היו נתונים אילו ניתן פסק הדין במועדו.

פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין שוורץ מושתת על מציאות שונה. בית המשפט דן בערעור כנגד פסק דין של בית המשפט המחוזי שניתן לפני הערעור בעניין לופו ושבו נדחתה עתירה בהסתמך על הוראה 80.23. הבעייתיות המתוארת לעיל שחלה על עניין העותרים דנן לא התקיימה בפרשת שוורץ.

שיהוי
טענת שיהוי נטענת לעניין שניים מארבעת העותרים והיא מוצדקת בעיניי. העתירות של צ'נסי ולנצמן הוגשו שנתיים ויותר לאחר שנודע להם סירובו של קצין התגמולים להעניק להם את הטבת הרשות לאחור. השתהות זו כמוה כהשלמה עם ההחלטה. אכן בעת שהתקבלה החלטת קצין התגמולים, פסקי הדין של שטאובר ולופו טרם ראו אור. אולם אינני סבור שפסקי הדין הללו עשויים לשמש נקודת התחלה חדשה למניית תקופת שיהוי. פסקי הדין הללו אינם יכולים לשמש בסיס לשינוי פסק דין שניתן כנגד מי שכן ראה לנסות להתמודד עם הוראה 80.23 ובאורח דומה אין הם יכולים לשנות את מצבו של מי שבחר להשלים עם המציאות הפסוקה שקדמה לפסקי הדין בעניין שטאובר ולופו.

משך טיפול בלתי סביר
בעקבות מסקנתי שיש מקום להחריג את עניין העותרים (בכפוף לשיהוי) מפסק הדין בערעור לופו, אין צורך לדון בטיעון החליפי של העותרים.

בכל זאת אעיר שאף על פי שהשופט רובינשטיין הלך בעקבות ההערה שהערתי בעניין שטאובר, שניתן היה לקבל את הוראה 80.23 אילו נכללה בה מגבלת זמן סבירה של טיפול בהכרה בזכויות הנכה, לא ראה השופט לקבוע שהלכת לופו תחול לאחור על נסיבות של טיפול מתמשך בלתי סביר.

למעלה מכאן הערתי שפסק הדין בערעור לופו אינו מתייחס כלל לעתירות תלויות ועמדות. מ"שתיקה" זו גזרתי את מסקנותיי. אולם ה"שתיקה" בהקשר להימשכות בלתי סבירה של הטיפול נראית כ"מודעת" (שהרי השופט רובינשטיין עמד על עניין זה בחוות דעתו) והיא אומרת דרשני.

לא הייתי משתית הוראה להחזר לאחור של הטבות הרכוש על משך הטיפול.

ריבית והצמדה
העותרים עתר ו גם לסעד נוסף של קבלת הטבות הרשות בצירוף ריבית והצמדה מיום ההכרה בזכות ועד ליום התשלום בפועל, בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה , תשכ"א-1961 (להלן: " חוק פסיקת ריבית").

המשיבים גורסים שיש להחיל על תשלומי הרשות את הוראות חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום) תשמ"ד - 1984 (להלן: " חוק הקצבאות").

נראה לי שבעניין זה הדין עם המשיבים.

דרך כלל, משנקבעה חובת תשלום כספית המתייחסת למועד מסוים לאחור, יש לשלם את החיוב הכספי בצירוף ריבית והצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית. הטעם לכך ברור, שכן הזכאות לתשלום משתרעת אל מועד מסוים לאחור ומימוש התשלום פרק זמן לאחר התגבשות החיוב, מצריך פיצוי בעד "עלות הכסף". הפיצוי מגולם בתשלומי ריבית והצמדה על פי החוק.

אולם בהקשר לחיובים כספיים מסוימים נקבע בחוק מיוחד, חוק הקצבאות, שלא יחולו עליהם הוראות חוק פסיקת ריבית. במקום זה נקבע בחוק הקצבאות הסדר פיצוי שונה בגין "עלות הכסף" (סעיף 2חוק הקצבאות).

חוק הקצבאות חל, בין היתר, על חוק הנכים – תגמולים ושיקום. מטבע הדברים, במקום שאגף השיקום נדרש לשלם תשלומים רטרואקטיביים בגין הטבות על פי החוק, הדבר נעשה בהתאם להוראות חוק הקצבאות. כיוון שעד לפסק הדין בערעור לופו לא שולמו הטבות רשות לאחור, לא התעוררה אף פעם סוגיית תשלומי ריבית והצמדה.

כעת, כשחובת תשלום הטבות הרשות נוספה, מכוח פסק דין, לתשלומי הטבות לפי החוק, נראה בעיניי פשוט שיש להחיל על תשלומי הטבות רשות דין זהה לדין החל על תשלומי הטבות לפי החוק. זה משום שהטבות הרשות הן הטבות מאותו תחום (In pari materia). הקביעה הנורמטיבית שיש לשלם הטבות רשות לאחור יצאה מלפני בית משפט ועל כן לבית המשפט – בבחינת "הפה שעשה הוא הפה שהתיר" – הסמכות לקבוע את השוואת הדין בין תשלומי הרשות לתשלומים לפי החוק בהקשר לריבית והצמדה.

התוצאה
עתירת העותרים שאול צ'נסי ז"ל וגיל לנצמן – נדחית.

עתירת העותרים מקסים חולודוב וערן מליאנקר מתקבלת. אגף השיקום ישלם לעותרים אלה את הטבות הרשות מיום ההכרה בזכותם להן.

התשלום יתבצע בערכים לפי האמור בסעף 2 לחוק הקצבאות

המשיבה תשלם לעותרים חולודוב ומליאנקר יחדיו סך 10,000 ש"ח כהוצאות העתירה.

אין צו להוצאות ביחס לעותרים הנוספים

ניתן היום, ‏כ"ד אלול, תשע"ה, ‏8 ספטמבר, 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מקסים חולודוב
נתבע: מדינת ישראל -משרד הביטחון-אגף השיקום
שופט :
עורכי דין: