ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כהן יצחקי נגד סלאח דהוד :

בפני כבוד ה שופטת שאדן נאשף-אבו אחמד

תובע

כהן יצחקי

נגד

נתבעים

  1. סלאח דהוד
  2. רונן בהרב

החלטה

בפני בקשת התובע (להלן: "המבקש", "התובע" או "המוכר" ) להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגדו במעמד צד אחד בהעדר התייצבות לדיון שהיה קבוע ביום 30.4.2013 (להלן: "פסק הדין") וכן בקשה לביטול פסק הדין.
ברקע לבקשה עומדת תביעה כספית חוזית ע"ס 400,000 ₪, שמהווים, לשיטת המבקש, סכומי כסף שהגיעו לידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע", "המשיב" או "עו"ד דהוד"), עורך דין במקצועו, לאחר שזה האחרון ערך אחד משני הסכמי מכר ביחס לשני מגרשים בכפר תבור, שחפץ המבקש למכור לנתבע 2 (להלן: "הקונה").
כחלק ממימוש ההסכם, ובהתאם להוראות סעיף 22 לאותו הסכם, הוסכם בין הצדדים כי "כדי לאפשר לקונה לקבל כספים למימון מחיר החלקה בהלוואה מובטחת במשכנתא, מתחייב המוכר לחתום על כל מסמך שיידרש ע"י הבנק נותן ההלוואה, ובלבד שסכום ההלוואה ישולם למוכר ו/או לעוה"ד דהוד והקונה ייתן לבנק הוראות בלתי חוזרות לתשלום כאמור".
עוד עולה מכתבי הטענות, כי במסגרת עסקאות המכר, ולשם מימון רכישת המגרשים, פנה הקונה וקיבל הלוואות בסך כולל של 702,000 ₪ (משכנתא) מבנק דיסקונט למשכנתאות, כאשר חלק מהסכום קיבל הקונה, עפ"י הסכמת המבקש בכתב, באמצעות עו"ד דהוד, וחלק הועבר למוכר.
לשיטת המבקש, עו"ד דהוד, ניהל ברשלנות את כספי הנאמנות שהועברו לידיו במסגרת הסכמי המכר, בכך שהעבירם לצדדים שלישיים ללא קבלת הסכמתו של המבקש, במרמה ותוך קנוניה בינו לבין הקונה. עוד נטען כי הקונה לא היה זכאי לקבל כספים מעו"ד דהוד, כנאמן על כספי המוכר.
מנגד טוענים הקונה ועו"ד דהוד, כי חלק מכספי ההלוואה שניטלו מהבנק הועברו למבקש ולקונה, כך שהמבקש קיבל לידיו סך של 430,000 ₪ בשני חלקים, בעוד שהקונה קיבל לידיו באמצעות בא כוחו, עו"ד דהוד, סך של 272,000 ₪. נטען כי בסופו של יום, העסקאות לא יצאו אל הפועל וחוזי המכר בוטלו.
עוד נטען כי המבקש, אשר קיבל לידיו סך של 430,000 ₪ מסכום ההלוואה, לא החזיר סכום זה לבנק או לקונה. עקב כך, נתבע המבקש על-ידי הבנק המלווה בבית משפט השלום בחיפה במסגרת ת"א 16844/07. תביעה זו הוגשה ביום 10.10.2005 על-ידי בנק דיסקונט וכונס הנכסים מטעמו, נגד הקונה, המבקש ובנק לאומי לישראל בע"מ אצלו ניהל המבקש חשבון ואליו הועברו הכספים כמפורט לעיל.
באותו הליך, עתר בנק דיסקונט לחיובם של כל אחד מהנתבעים שם (התובע והנתבע 2 כאן) בהחזר כספי ההלוואה שניתנו לקונה למימון העסקה, כאשר בבסיס התביעה האחרת עומדת התחייבותם של המוכר והקונה להחזר כספי ההלוואות שקיבלו מהבנק. יצוין כי עו"ד דהוד לא היה צד בתביעה האחרת.
כן נטען, כי המבקש העלים מבית משפט זה את העובדה, כי הוגשה נגדו תביעה בבית משפט השלום בחיפה בגין אותה מסכת עובדתית, שנה וחצי לפני הולדתה של תביעה זו, שהיא בבחינת "הליך תלוי ועומד", באותו נושא ובאותו עניין.
כאמור, ביום 30.4.2013 ניתן פסק דין במעמד צד אחד המורה על דחיית תביעתו של המבקש עקב אי התייצבותו לדיון שנקבע במועד האמור, וזאת חרף הזמנתו לדיון כדין שהוצאה כשמונה חודשים טרם מועד הדיון, כפי שעולה מאישור המסירה המצוי בתיק ואשר חזר בציון "לא נדרש".
הבקשה לביטול פסק דין
ביום 11.8.2013 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן כאמור במעמד צד אחד ביום 30.04.2013 וכן בקשה לביטולו.
בנימוקי הבקשה נטען, כי קיימת חובה מן הצדק לבטל את פסק הדין, שכן הוכח שהמבקש לא קיבל את ההזמנה לדיון, שכן ההזמנה שנשלחה אליו באמצעות דואר רשום חזרה בציון "לא נדרש". המבקש טוען, כי נודע לו שניתן נגדו פסק דין הדוחה את תביעתו באופן מקרי ימים ספורים לפני הגשת הבקשה דנן בעת צילום התיק במזכירות בית המשפט, לאחר שהגיע להבנות עם בא-כוחו באשר להמשך ייצוגו בתיק דנן.
המבקש מונה בבקשתו שורה של נסיבות אישיות אשר מנעו ממנו, לטענתו, לברר ולבדוק מה עלה בגורלה של תביעתו, לאחר שהדיון שהיה קבוע בתיק דנן נדחה לבקשתו לצרכי הסדרת נושא ייצוגו המשפטי. לטענתו, בשנה האחרונה עבר משברים משפחתיים, ובכלל זה התחלת הליך גירושין קשה אשר הוביל את המבקש להרבה התדיינויות משפטיות ומאבקים וגרם לפירוק שיתוף בינו לבין אשתו. בעקבות כך, מצבו הכלכלי של המבקש התדרדר והוביל אותו לניהול תביעות משפטיות מול הרבה נושים. עוד נטען, כי בנו של המבקש קרס מבחינה כלכלית עקב פשיטת רגל ופירוק החברות שברשותו, והדבר הצריך את המבקש לדאוג ולתמוך בבנו וללוות אותו בכל ההליכים המשפטים. עקב כל אלה, נשתכח עניין התביעה מהמבקש שנמנע מלערוך בדיקה יזומה לגבי מועד דיון ההמשך בעניינו, לאחר שדיון הוכחות קודם נדחה כאמור לבקשתו.
לחלופין טוען המבקש, כי יש לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרו מחמת שיקול דעת וכי בעניינו התקיימו שני התנאים שנקבעו בפסיקה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, ובעיקר התנאי השני אשר עוסק בסיכויי תביעתו שהינם, בנסיבות העניין, טובים מאוד והמזכים אותו בהזדמנות להשמיע את טענותיו לגופן.
מנגד מתנגד עו"ד דהוד לבקשה וטוען, כי הדיון שנערך ביום 30.04.13 ובו ניתן פסק דין בהעדר כנגד המבקש נקבע תשעה חודשים מראש, בעקבות בקשתו של המבקש לדחות דיון קודם שהיה קבוע ביום 11.6.12, לכן מחובתו של המבקש לבדוק ולברר למתי נדחה הדיון בתביעתו. משלא עשה כן, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו.
עוד נטען, כי המבקש קיבל את פסק הדין שנשלח אליו הן על ידי מזכירות בית המשפט והן על ידי עו"ד דהוד. חרף זאת, בחר המבקש לא לפעול מיידית לביטול פסק הדין שניתן נגדו וישב בחיבוק ידיים משך 4 חודשים בטרם הגיש את הבקשה לביטול פסק הדין ללא שניתן לשיהוי זה טעם ענייני. משכך, אין די בטיעונים שהובאו בגדר הבקשה אודות נסיבות משפחתיות ואישיות כדי להוות "טעם מיוחד", כדרישת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, להארכת מועד שנקבע בחיקוק.
עו"ד דהוד מוסיף וטוען, כי ההזמנה לדיון נשלחה למבקש לכתובתו הרשמית והעדכנית, כפי שהיא מופיעה ברישומי תיק זה, כבר ביום 18.07.12, יומיים אחרי ששילם המבקש ההוצאות שנפסקו לחובתו בגין דחיית דיון ההוכחות שהיה קבוע בתיק דנן ביום 11.06.12, כאשר ברור מהחלטת בית המשפט כי מועד להמשך דיון ההוכחות ייקבע ע"י ביהמ"ש לאחר תשלום ההוצאות האמורות. לאור סמיכות הזמנים, היה המבקש אמור למשוך את הדואר כדי לדעת על מועד הדיון החדש. המבקש לא עשה כן, ואף למצער לא בירר מה עלה בגורל תביעתו ולמתי נקבע מועד הדיון הנדחה. לא זו אף זו, אף שהדיון ביום 11.06.12 נדחה לבקשתו של המבקש על מנת לאפשר לו לקבל ייצוג משפטי חלופי, לא דאג האחרון לשכור שירותו של עורך דין עד למועד הגשת הבקשה דנן. בנסיבות אלו, ומשלא דרש המבקש את הודעת הזימון שנשלחה אליו ע"י מזכירות ביהמ"ש בדואר רשום, ללא שניתן למחדלו זה כל נימוק, הרי שיש לקבוע כי המבקש זומן כדין.
עוד נטען, כי לאחר מתן פסק הדין שלח עו"ד דהוד למבקש שני מכתבים בתאריכים 02.06.13 ו- 20.06.13 כדי ליידע אותו אודות פסק הדין שניתן נגדו והדוחה את תביעתו, ואף ביקש ממנו לשלם את סכום ההוצאות שנפסק לחובתו. עקב כך, פנה המבקש לעו"ד דהוד בבקשה לוותר על ההוצאות שנפסקו לטובתו בתמורה שהוא יסלק תביעתו נגדו, דבר אשר מעיד כי המבקש ידע אף ידע על פסק הדין בסמוך למועד נתינתו.
עו"ד דהוד מדגיש בתגובתו, כי המבקש הפגין זלזול בהליך מתחילתו ועד סופו, כאשר התעלם מהחלטות שיפוטיות והתחמק מלקיימן ובכך עיכב את בירור תביעתו, ודי בהתנהלות זו כדי להביא לדחיית בקשתו.
לגופו של עניין, טוען עו"ד דהוד כי אין מקום לבטל את פסק הדין, בעיקר משום שמדובר בתביעה שסיכוייה מאוד קלושים, ופירט בהרחבה במסגרת תגובתו את השיקולים לדחיית התביעה לגופה.
דיון ומסקנות
תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת כי :
"ניתנה החלטה עפ"י צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בימ"ש או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה. החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".
הטעם העומד בבסיס תקנה זו המורה על ביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד הוא עשיית צדק, במובן זה שתינתן לבעל דין הזדמנות להשמיע את טענותיו בפני בית המשפט, זכות שהוכרה כזכות חוקתית (ע"א 8864/99 ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח, תק-על 2000 (3), 2133).

קיימות שתי קטגוריות של ביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד: ביטול מחובת הצדק, כאשר קיים פגם בהליך, כגון אי המצאה של כתב טענות, וביטול עפ"י שיקול דעת של בית המשפט. (בש"א (נצרת) 1855/05 מלכה סלומון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ – פורסם במאגר נבו).

שניים הם השיקולים המנחים בבחינת בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר התייצבות: הראשון, עניינו בסיבת אי ההתייצבות, האם מדובר במי "שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי?" או שמא עסקינן במי שלא התייצב מפאת צירוף נסיבות אומלל, בהיסח הדעת או מרשלנות. במקרים אלה, בניגוד למקרה הראשון, תגבר נטיית בית המשפט לבטל את פסק הדין. השיקול השני שעל-פי רוב נודעת לו חשיבות גדולה יותר, עוסק בסיכויי ההגנה (או התביעה, אם מדובר בתובע) של מבקש הביטול (רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן (22.5.12), פיסקה 10 וההפניות שם).

לצד שיקולים מנחים אלה קיים שיקול נוסף המהווה מעין שיקול על והוא זכות הגישה לערכאות. נפסק, שבבואנו לבחון בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות עלינו לאזן בין השיקולים והאינטרסים האמורים על רקע מכלול נסיבות המקרה, ולהבטיח, כי הסנקציה של מתן פסק דין במעמד צד אחד היא מדתית בנסיבות העניין ושלא ראוי היה להפעיל סנקציה אחרת- פחותה בחומרתה- כגון השתת הוצאות (רע"א 1957/12 הנ"ל, פיסקה 11).
לגבי הסיבה לאי-התייצבות לדיון, כאשר נפל פגם בהליך המצאת הזימון לדיון, זה כשלעצמו משמש עילה מספקת לביטול פסק-הדין מחמת חובת הצדק (ראה: זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהד' שביעית (1995), בע"מ 736, ר"ע 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל – פורסם במאגר נבו). אם ההמצאה בוצעה כדין, ובכל זאת לא התייצב המבקש לדיון, הרי שעליו להסביר הסיבה שגרמה למחדלו (רע"א 1119/05 גולדסיל נ' ביליה רוברט נכסים ובניה בע"מ – פורסם בנבו).
באשר לשאלת סיכויי ההצלחה, המבקש לא צריך להוכיח את עילת תביעתו, ודי לו להראות כי יש לו עילת תביעה לכאורה, וכי הביטול עשוי להצמיח לו תועלת, מאחר ששמיעת עמדתו בנושא המחלוקת עשויה להוביל את ביהמ"ש למתן החלטה שונה מזו שניתנה (ראה: אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהד' שביעית (2003),בעמוד 282).
כך נקבע בע"א 32/83 ויולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד לז(3), 431:

"אם מסתבר, כי אי ההופעה ארעה כתוצאה מצירוף נסיבות אומלל, מתוך אי הבנה או בהיסח הדעת, או אף בשל רשלנות מסויימת מצד המבקש או בא כוחו, ויחד עם זאת מסתבר כי יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין, כי אז יהיה ביהמ"ש נוטה, בדרך כלל, לקבל את הבקשה ולאפשר את ליבון הנקודות, השנויות במחלוקת, לגופן".
חשוב לציין שהפסיקה קבעה כי מבין שתי השאלות, אותן צריך בית משפט לבחון, בבואו לשקול ביטולו של פסק דין, תינתן עדיפות לשאלה השנייה, בדבר סיכויי ההצלחה של המבקש, אם יבוטל פסק הדין שניתן בהעדרו.
עפ"י תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי עומדים למבקש 30 ימים ממועד שנודע לו על מתן פסק הדין, להגיש בקשה לביטולו. אם חלף המועד, על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד לביטול פסק-דין, ולפרט "טעם מיוחד", כמתחייב עפ"י תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי:
"מועד או זמן שקבע בית-המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע לכתחילה. נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".
על מנת להוכיח קיומו של "טעם מיוחד", צריך להראות שהאיחור נגרם בעקבות התרחשותן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו של בעל הדין, כגון, מוות, מחלה או שהייה מחוץ לארץ בנסיבות מיוחדות. אולם, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא-כוחו, יקשה על בית המשפט להאריך את המועד שחלף. (ראה: ע"א 64/85 בנק צפון אמריקה נגד עומר גלבוע – חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק) - פורסם במאגר נבו).
בית המשפט גם ייתן דעתו לסיכוייו הלכאוריים של ההליך, לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד.
"טעמים מיוחדים כאמור יבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו" (ההדגשה אינה במקור – מ"נ) ( ב"ש 5636/06 נשר נ' גפן ([פורסם בנבו], 23.8.2006). ראו גם: בע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו), 20.3.2012))" (רע"א 10753/05 חסן נ' בן חמו (לא פורסם) סע' 5 לפסה"ד) .
בנוסף לכך, בעת בחינת הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, צריך לייחס משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של ביהמ"ש לסרב לבקשה להארכת מועד. (ראה דבריו של כבוד השופט לוין בע"א 796/79 מועלם נגד מטא ואח', פ"ד לה (1), 376, 377).
מן הכלל אל הפרט
בענייננו, ההזמה לדיון הומצאה למבקש בדואר רשום אשר חזר בציון "לא נדרש". השאלה שעולה מהאמור היא, האם העובדה שאדם אינו דורש את דברי הדואר שנשלחים אליו בדואר רשום הופכת את ההמצאה כהמצאה שלא כדין?
תקנה 475(2) ותקנה 495 לתקנות סדר הדיון האזרחי מאפשרות להמציא כתבי בי-דין באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה. בנוסף לכך, סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע חזקה, הניתנת לסתירה, שלפיה, מקום בו הדין מאפשר להמציא מסמך בדואר, אזי המצאה תיחשב כהמצאה שבוצעה כדין אם המען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו. קל וחומר כאשר ישנו אישור מסירה (ראו והשוו: ע"א 544/93 ראש עיריית טירת הכרמל נ' כהן, פס' 8 לפסק הדין (לא פורסם, 26.10.1993); ע"א 618/74 פאעור נ' קמיל, פ"ד כט(2) 682, 687 (1975)).
בענייננו, המבקש לא הצליח להפריך חזקה זו, ולא נתן שום הסבר לאי דרישתו את דברי הדואר למשך זמן רב. על כן, המסקנה המתחייבת מהאמור לעיל היא, כי ההמצאה בוצעה כדין ולכן אין עסקינן בביטול פסק דין מחמת חובת הצדק.
מכאן נעבור לעיתוי הגשת הבקשה.
ראשית, חשוב לציין כי המבקש נמנע מלנקוב בבקשתו המועד המדויק בו ידע על פסק הדין שניתן כנגדו.
יתרה מכך, מעיון בבקשה לא מצאתי כל "טעם מיוחד" שיכול להצדיק הארכת המועד כמבוקש. הנסיבות, כפי שתוארו ע"י המבקש בבקשה, אין בהן כדי להוות "טעם מיוחד" המצדיק את האיחור בהגשת הבקשה, כך שמצוקתו הכלכלית והמשפחתית של המבקש וריבוי ההתדיינויות המשפטיות בעקבות כך, אינן מהוות "טעם מיוחד" להארכת מועד. דווקא ההפך הוא הנכון, בענייננו היה צפוי שבשל מצוקתו הכלכלית של המבקש ידאג לעקוב אחרי בירור תביעתו ולהילחם לשם השגת כל סכום כסף המגיע לו, כפי שנטען בכתב התביעה.
לענייננו יפים הדברים שנפסקו ע"י כבוד השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 10753/05 חסן נ' בן חמו, פורסם במאגרים משפטיים:
"הסדרים אלה מצדיקים הארכת מועד אך במקרים בהם שוכנע בית המשפט כי ישנו טעם ממשי מיוחד המצדיק את האיחור. נדרש טעם בעל עוצמה מיוחדת להצדקת האיחור, כאשר בהפעלת שיקול הדעת מתמודדים, מצד אחד, האינטרס הציבורי להבטיח את תקינות הליכי השיפוט ויעילותם, ומצד שני ההכרה כי קיימים אילוצים אנושיים חריגים שראוי להתחשב בהם בנסיבות מסוימות כעילה לאיחור במועד, ובצידם החשיבות שיש לייחס לזכותו הבסיסית של בעל דין להביא את עניינו להכרעה בבית המשפט, בבחינת זכות הגישה לערכאות. נקודת האיזון בין ערכים אלה מצדיקה הארכת מועד רק מקום שקיים טעם מיוחד אמיתי ובעל עוצמה ניכרת המסביר את העיכוב שחל בנקיטת הליך על-ידי בעל דין."
בנוסף לאמור לעיל, לא ניתן להתעלם מן האיחור, שאיננו איחור זניח של ימים ספורים, אלא איחור של מספר חודשים (כאשר המועד הסטטוטורי הוא כאמור 30 יום בלבד). לצד זכות הגישה לערכאות, לה טוען המבקש, יש לתת משקל גם לאינטרס של המשיב בדבר סופיות הדיון (ע"א 1560/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח ג'בור מיכאיל עסאף ז"ל, 20.01.2010 (פורסם בנבו).
וכעת נדון בתנאים הנבחנים בעת ביטול החלטה במעמד צד אחד.
כבר עמדנו על כך, שעל מנת להכריע בבקשה לביטול פסק דין במעמד צד אחד, צריך לבחון גם ובעיקר את סיכוייו של ההליך ואין די בשלילת קיומו של טעם מיוחד כדי להכריע בבקשה מבלי להידרש לשאלת סיכויי ההליך שבגינו מבוקשת הארכה והבקשה לביטול פסק הדין, וכך גם נקבע בפסיקה:
"הנה כי כן, הבקשה להארכת מועד אינה מנותקת מן ההליך לגביו היא מתבקשת. לשם הכרעה בה יש 'לפזול' אל עבר ההליך העיקרי ולבחון את סיכוייו הלכאוריים. שאלת סיכויי ההליך העיקרי משפיעה, בין יתר השיקולים, על ההכרעה בבקשה להארכת מועד. התעלמות משאלת סיכויי ההליך שלשם נקיטה בו מבוקשת הארכה, עלולה להביא, במקרים מסוימים, לתוצאות קשות הפוגעות יתר על המידה בבעל הדין המבקש" (רע"א 7092/11 איוב מ.ט.ח. בצוע פרויקטים בע"מ נ' קרן הסיטי בע"מ ( [פורסם בנבו], 16.8.2012)).

עוד נקבע בפסיקה, כי לרוב יינתן משקל רב יותר לתשובה לשאלת סיכויי ההצלחה (התביעה או ההגנה) ביחס למשקל שיינתן לסיבת ההיעדרות. לצד זאת נקבע, כי יהיו מקרים בהם מחדלו של בעל דין הוא כה משמעותי עד שיהא בו כדי להאפיל על התשובה לשאלת הסיכויים. אכן, יש להבחין בין מקרים בהם סיבת ההיעדרות נעוצה באי הבנה, היסח דעת, צירוף נסיבות אומללות או אף בשל רשלנות מסוימת, לבין היעדרות שמקורו בזלזול בבית המשפט וללא כל סיבה סבירה. (רע"א 7657/11 אברהם גריסרו נ' דניאל ברמן (18.6.12), פסקה 11 וההפניות שם).

בחינת נסיבות המקרה שלפנינו מובילה למסקנה, כי התנהלותו של המבקש מתחילתו של ההליך ועד סופו, כפי שתתואר להלן בהרחבה, מטה את הכף לכיוון דחיית הבקשה.

בתיק דנן התקיימו מספר ישיבות קדם, כאשר בישיבת ק"מ האחרונה שהתקיימה ביום 8.9.09 נקבע התיק לשמית ראיות בנוכחות בא כוח המבקש ליום 24.3.10. ישיבה זו לא התקיימה לאחר שהתקבלה בקשתו של הנתבע 2 להתליית ההליכים בתובענה דנן בשל הליך תלוי ועומד בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 16844/05) (החלטה מיום 21.3.10).

במסגרת הדיון שהתקיים בפניי ביום 27.2.11, הוריתי למבקש להעביר לעו"ד דהוד את כתבי בי הדין במסגרת ת"א 2981-12-09 (שלום חיפה) כחלק מבקשה לגילוי ועיון במסמכים. כמו כן, במהלך הדיון עתר ב"כ המבקש דאז, עו"ד יזיד חליפה, לקביעת התיק לשמיעת ראיות, ועל כן הוריתי בתום הדיון על קביעת שני מועדים האחד ליום 24.10.11 לשמיעת ראיות התביעה והשני ליום 20.11.11 לשמיעת ראיות ההגנה.

אכן ישיבת ההוכחות של עדי התביעה התקיימה במועדה ובמסגרתה נכח המבקש בעצמו ובא-כוחו דאז, עו"ד י' חליפה. כן, הוריתי על זימונם של מספר עדים לישיבת ההוכחות שהייתה קבועה זה מכבר ליום 20.11.11 וקבעתי ישיבת הוכחות נוספת, שלישית במספר, לשמיעת עדויות ההגנה ליום 30.4.12.

ישיבת ההוכחות שהייתה קבועה ליום 20.11.11, אכן התקיימה במועדה ואליה התייצב ב"כ המבקש דאז, עו"ד י. ח'ליפה. ואולם, באותה ישיבה עלה כי המבקש לא קיים את החלטתי מיום 27.2.11 בעניין גילוי המסמכים ועקב כך עתר ב"כ הנתבע למחיקת כתב התביעה בשל אי קיומו של צו גילוי ועיון במסמכים. בהחלטה מאותו מועד, לא שוכנעתי כי יש להורות על מחיקת התביעה בהיות המחיקה צעד דרסטי, ותחת זאת הוריתי על חיוב המבקש בהוצאות הבקשה וזאת בגין אי קיום הצו לגילוי ועיון במסמכים משך למעלה מ- 9 חודשים באופן שהביא להתארכות ההליך והצורך בקביעת ישיבה נוספת לחקירת המבקש והעד מטעמו. משכך, נשמעו באותה ישיבה עדותה של הגרפולוגית והמשך עדותו של עד התביעה, מר סמי טיבי.
בתום הישיבה מיום 20.11.11 ביקשו באי כוח הצדדים לשריין מועד נוסף לשמיעת הראיות, רביעי במספר, בנוסף לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 30.4.12. לפיכך, שוריינו ביומנו של ביהמ"ש שני מועדים והם- 30.4.12 ו- 11.6.12.

ישיבת ההוכחות שהייתה קבועה ליום 30.4.12 לא התקיימה זאת לאחר שהוגשה בקשה ע"י המבקש בטענה להחלפת הייצוג ע"י עו"ד י. ח'ליפה. הבקשה הוגשה כשבועיים לפני מועד ישיבת ההוכחות. בסופו של יום, נעתרתי לבקשת הדחייה וציינתי מפורשות, כי בפתח הישיבה הקבועה ליום 11.06.12 ייקבע מועד דיון נוסף להמשך הוכחות בתיאום בין באי-כוח הצדדים.

לא עברו 3 חודשים ממועד הגשת הבקשה לשחרורו של עו"ד י. ח'ליפה מייצוג, והחלפת האחרון בעו"ד חזן, עד שהוגשה בקשה לשחרר את עו"ד חזן מייצוג המבקש, וזאת כשבוע ימים לפני ישיבת ההוכחות שהייתה קבועה ליום 11.6.12. ביום 5.6.11 הגיש התובע בעצמו בקשה לדחיית ישיבת ההוכחות מחמת הצורך בהתקשרות עם עורך דין חליפי לאחר שעו"ד חזן התפטר כאמור מייצוג מחמת חילוקי דעות באשר לניהול התיק ושכ"ט עו"ד.

כאמור, ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 11.6.12 נדחתה בעקבות בקשת התובע והחלפת הייצוג.

עינינו הרואות, כי שתי ישיבות הוכחות שנקבעו ושוריינו ביומנו של בית המשפט לשמיעת תביעתו של המבקש נדחו לבקשתו בטענה של החלפת ייצוג, טענה שנולדה רק שבועות ספורים לפני ישיבות ההוכחות הנ"ל.

במסגרת החלטתי מיום 8.6.12 הוריתי כאמור על דחיית דיון ההוכחות ואף חייבתי את המבקש בתשלום הוצאות לעו"ד דהוד עבור העיכוב שחל בבירור התובענה, זאת בשים לב לעובדה כי בתיק דנן שוריינו שני דיוני הוכחות מלפני חודשים ארוכים ושניהם נדחו לבקשת התובע נוכח חילופי הייצוג כאמור. כן קבעתי בגדר ההחלטה האמורה, כי ההוצאות תשולמנה תוך 30 יום מאותו מועד כתנאי לקיום ישיבת הוכחות עתידית בתיק, וללא קשר לתוצאות ההליך דנן ואף הבהרתי כי לאחר ביצוע תשלום ההוצאות ייקבע מועד להמשך בירור התיק.

עיון בתיק האלקטרוני מעלה, כי החלטה זו הומצאה למבקש ביום 11.06.12 לפי כתובתו הרשומה בתיק לאחר חילופי הייצוג, כאשר הוא בעצמו חתום על אישור המסירה. המבקש לא שילם את ההוצאות במועד שנקבע ולכן הגיש עו"ד דהוד ביום 9.7.12 בקשה למחיקת התביעה משלא קוימה ההחלטה האמורה. למבקש ניתנה זכות תגובה עפ"י החלטה מיום 09.07.12 ואולם אישור המסירה חזר בנימוק "לא נדרש". רק ביום 17.7.12 הודיע עו"ד דהוד, כי המבקש שילם לו את ההוצאות באיחור זאת ביום 16.7.12. משכך, הוריתי ביום 17.7.12 על קביעת ישיבת הוכחות בתיק ליום 30.4.13, וזימון לדיון הוצא על ידי מזכירות ביהמ"ש ונשלח למבקש כבר ביום 18.7.12.

כאמור, התובע לא התייצב לדיון ההוכחות שנקבע ליום 30.04.13 ועקב כך, ניתן נגדו פסק דין בהעדר הדוחה את תביעתו ומחייבו בתשלום הוצאות לעו"ד דהוד.

פסק הדין ניתן לאחר שהתברר, כי ההזמנה לדיון נשלחה למבקש בדואר רשום לפי כתובתו המצוינת ברישומי התיק וכי ההזמנה לדיון חזרה בנימוק "לא נדרש".

המבקש לא ביאר בבקשתו מדוע לא דרש את ההזמנה לדיון שנשלחה אליו בדואר רשום. כל שנטען על ידו, כי היה טרוד בבעיות אישיות וכלכליות ולכן לא בדק למתי נקבע דיון ההוכחות בתיק דנן והמתין להזמנה לדיון הבא שאמור היה להישלח ע"י בית המשפט.
טענה זו אינה יכולה להישמע, מכיוון שהיה זה המבקש אשר ביקש את דחיית שני דיוני ההוכחות לשם שכירת שירותיו של עורך דין, ולכן שומה היה עליו לברר מיוזמתו מה עלה בגורל תביעתו ולאיזה תאריך נקבע המשך הדיון, במיוחד לאור ההחלטה שקבעה כי לאחר תשלום ההוצאות ע"י המבקש לעו"ד דהוד ייקבע דיון בתיק.

עינינו הרואות, כי מאז ההחלטה מיום 08.06.12 המורה על דחיית דיון ההוכחות לבקשת התובע ועד למועד הדיון ביום 30.04.13 שאליו לא התייצב התובע, ישב האחרון משך חודשים רבים בחוסר מעש וכלל לא התעניין בגורל תביעתו. חמור מכך, התובע אף לא דאג לייצוג משפטי חלופי משך כל התקופה הנ"ל, כאשר נימוק זה עמד בבסיס בקשותיו לדחיית שני מועדי הוכחות שנקבעו זה מכבר בתיק.

התנהלותו של התובע, כפי שתוארה לעיל, מלמדת על חוסר עניין מובהק בהליך המשפטי וזלזול קיצוני בבית המשפט. בנסיבות המקרה דנא, יש ליתן משקל גבוה יותר להתנהלות התובע מתחילת ההליך ועד סופו, ובפרט להתנהלות שהביאה להיעדרותו של התובע מן הדיון, כך ששיקול זה גובר על השיקול של סיכויי התביעה (ראו והשוו: רע"א נ7657/11 אברהם גריסרו ואח' נ' דניאל ברמון ואח', פורסם במאגרים משפטיים).

בהקשר זה יצוין, כי טענותיו של המבקש בגדר הבקשה לעניין סיכויי התביעה נטענו באופן כללי ובלתי מפורט. בבקשתו, חזר המבקש על טענותיו הכלליות המאוזכרות בכתב התביעה. הדבר מקבל משנה תוקף נוכח העובדה, כי עסקינן בתביעה אשר החלה להתברר ונשמעו במהלכה חלק מעדי התביעה, ועל כן היה מקום שהמבקש יתכבד ויפרט את טענותיו באשר לסיכוייה הלכאוריים של תביעתו. משלא עשה כן, ומשלא הוכיח המבקש כי סיכויי ההצלחה בתביעה הינם גבוהים, הרי שגם מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

ערב מתן פסק הדין בהעדר היה התיק בשלב מתקדם של ההליך, כאשר התקיימו שתי ישיבות הוכחות במהלכן נחקרו חלקי עדי התביעה. כפי שכבר צוין לעיל, התנהלות התובע הייתה רצופה בכשלים ומחדלים דיוניים תוך פגיעה בזכויותיו הדיוניות של הנתבע והכבידה עליו ועל בית המשפט במידה ניכרת. נפסק לא אחת, כי "מערכת המשפט העמוסה לעייפה אינה יכולה לגלות סובלנות ואורך רוח כלפי התנהלות מזלזלת ומניפולטיבית מצד בעלי דין. "יומו" של התובע בבית המשפט ניתן לו, אך הוא בחר, מסיבות השמורות עימו, שלא לנצלו. אין הוא זכאי שתינתן לו הזדמנות נוספת, שהאפשרות לקבלה שמורה לאותם מקרים בהם הייתה סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות ... ברי כי השאיפה היא לעשות משפט צדק תוך מתן הזדמנות לבעלי הדין להציג בבית המשפט את מלוא ראיותיהם וטענותיהם. אלא שאין להשלים עם התנהגות המסכלת ביודעין ובעזות מצח את האפשרות לקיים הליך משפטי תקין". (רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן, פורסם בנבו (2012) להלן: "עניין חלה").

הדברים מקבלים משנה חומרה נוכח העובדה, שהתיק היה בעיצומה של שמיעת ראיות ועדויות והתובע גרם בהתנהלותו המזלזלת לביטולם של שלושה דיוני הוכחות שהועיד בית המשפט לשמיעת תביעתו של המבקש. זמן שיפוטי יקר אשר הוקצה ע"י בית המשפט פעם אחר פעם לצורך שמיעת הוכחות, ירד לטמיון. כתוצאה מכך, נגרם לנתבע עינוי דין ופגיעה באינטרס ההסתמכות שלו לסופיות הדיון, נגרם נזק לכלל ציבור המתדיינים הממתין לתורו וכן נפגע האינטרס של כלל הציבור, כי משפטים יתקיימו כסדרם, ביעלות וללא מכשולים.

נקבע כי "בית המשפט הוא נאמן של הציבור. הוא מצווה להבטיח שהדיונים יתקיימו במועדם וכסדרם, ושזמנו של הציבור, הוא המשאב המצומצם המופקד בידי בית המשפט, לא יהא הפקר. אם ינהגו בתי המשפט בסלחנות כלפי בעל דין המבזים את החלטותיהם וגורמים לבזבוז הזמן השיפוטי, תהא בכך פגיעה לא רק ביריביהם של אותם בעלי דין, אלא, בעיקר, במערכת המשפט כולה" (עניין חלה הנ"ל). עוד נפסק, כי "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה" (רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי (11.2.2001)).

ערה אני לתוצאה הקשה של דחיית הבקשה, ואולם אין עסקינן בנעילת שערי בית המשפט בפני התובע, שכן בפועל ניתנה לאחרון זכותו ליומו בבית המשפט אך הוא בחר שלא לממשה. בהקשר זה, נקבע ע"י בית המשפט העליון, כי חרף מעמדה הרם של זכות הגישה לערכאות, כאשר בעל דין מפר את כללי הדיון באופן חוזר ונשנה, או לא מקיים את החלטות בית המשפט באופן שיטתי ומכוון המסכל את התקדמות המשפט, יינעלו שערי בית המשפט בפניו מבלי שיקבל הזדמנות נוספת (ראו לדוגמא: ע"א 2328/07 גיל נ' עו"ד דרזנר, פורסם במאגרים משפטיים (2009)).

סוף דבר

משום כל הטעמים שמניתי לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה.

אני מחייבת את המבקש לשלם למשיב הוצאות בקשה זו בסך של 2,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ד אלול תשע"ה, 08 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: כהן יצחקי
נתבע: סלאח דהוד
שופט :
עורכי דין: