ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שושנה שלומי נגד אגודה שיתופית עמקא-מושב עובדים להתיישבות :

התובעת
שושנה שלומי

נגד

הנתבעים
1. אגודה שיתופית עמקא-מושב עובדים להתיישבות

2. נח יהודה

3. אדמוני יחזקאל (חזי) (נמחק)

4. זכריה לוי (נמחק)

5. יעקוב מאור (נמחק)

6. עזריאל דוגמה (נמחק)

7. איתמר יהודה (נמחק)

8. יעקוב מנשה (נמחק)

9. עובדיה משולם (נמחק)

10. הסוכנות היהודית לארץ ישראל (פורמלי) (נמחק)

11. מנהל מקרקעי ישראל – נצרת (נמחק)

פסק דין

השאלה העומדת להכרעה בפני היא האם התובעת זכאית להצהרה כי היא בעלת זכויות ב"בית מקצוע" מס' 115 (גו"ח 18687/4), במושב עמקא (להלן: "הבית"), ובאופן המצדיק את ביטול זכויות החכירה שהוקנו לנתבע 2 בבית הנ"ל.
התובעת (להלן גם: "שושנה"), הינה אחותו של הנתבע 2, (להלן: "נוח"), הרשום כאמור כיום כבעל זכויות החכירה על הבית. עוד נתבעים בתביעה - הנתבעת 1 - האגודה השיתופית עמקא, הנתבעת 3 - הסוכנות היהודית לארץ ישראל והנתבעת 4 - רשות מקרקעי ישראל-מחוז צפון (להלן בהתאמה: "האגודה", "הסוכנות" ו-"רמ"י").

תמצית טענות הצדדים

טענות התובעת

עפ"י התובעת היא ובעלה לשעבר אברהם שלומי (להלן: "אברהם"), קיבלו את הבית בשנת 67 במקום בית 22 אותו הם רכשו בשנת 62.
התובעת טוענת שהיא מתגוררת מאז 1967 בבית עם בנה הנכה, ומחזיקה בו באישור האגודה. התובעת פרטה באריכות את השתלשלות האירועים לגרסתה; לטענתה היא התגוררה בבית בין השנים 67 ל-76, ובהמשך משנת 2005 ועד היום. לטענתה, המגורים בבית של שני אחיה (יוסי ונוח) התאפשרו בתקופות שונות לאורך השנים רק מכח הרשאתה. מכל מקום, אימה ואביה תמכו לאורך כל השנים בכך שהיא זו אשר תקבל את הזכויות בבית.
העובדה שבשנת 76 נרשם ההיתר לשימוש בבית על שם אביה, זכריה, נודעה לה רק סמוך למועד הגשת התביעה. רישום זה היה ללא הסכמתה וללא הסכמת אברהם בעלה.

התובעת טוענת עוד, כי משנת 2005, השנה בה חזרה לגור בבית, היא השקיעה מאות אלפי שקלים בשיפוצו, ביודעה כי הוריה חפצו בכך שהיא תקבל את הזכויות בו (יצוין כי לטענתה "המשפחה" גם הבטיחה לה שתמורת שיפוץ קודם שעשתה היא בקומת הקרקע של משק 36, תקבל את הזכויות בבית).
עוד נטען שבחודש 09.08 שילמה התובעת לרמ"י עבור העברת הזכויות בבית על שמה. לשיטתה היא הופנתה לאחר התשלום לאגודה לקבלת הסכמתם להעברה (נספח 14 לכתב התביעה).
לטענת התובעת, עד לתחילת שנת 2012, עת קיבלה מכתב התראה לצאת מביתה- הרי גם נוח לא חלק על החזקתה בבית ולא דרש את פינויה.
לשיטת התובעת, נוח עשה יד אחת עם האגודה, ופעל לרישום הבית על שמו ברמ"י, בהתעלם מזכויותיה כמחזיקה ובת רשות בבית, זאת הן מכוח רכישת הבית (כשהבית שימש כחליפו של בית מקצועי אחר- מס' 22 אותו קנתה במקור), והן מכוח רצונה והנחייתה של אמה – מזל, בעלת הזכויות בבית, לאחר מות האב.
לטענת התובעת, האגודה, כבעלת הסמכות להמליץ על הקצאת "הבתים המקצועיים" בשטחה (כפי שיוגדרו בהמשך, להלן: "בית מקצועי"), נהגה בחוסר סבירות, בחוסר תום לב ובאופן מפלה בינה לבין נוח, בכך שהמליצה עליו ולא עליה בפני רמ"י כזכאי לחכור את הזכויות בבית, ולמרות שהוא תושב מושב אחר ובעל נחלה בו. לשיטתה היה על האגודה להמליץ עליה בפני רמ"י, שעה שהיא היתה חברת אגודת עמקא, החזיקה בבית ופעלה לאורך השנים על מנת לעגן זכויותיה בבית, כפי רצונה של אמה כאמור. לטענת התובעת רישום הזכויות על שם נוח התבצע בניגוד להנחיות האגודה, והוראות ההסכם המשולש כפי שפורטו על ידה בכתב התביעה ובסיכומיה, ובפרט ללא הסכמת הסוכנות כנדרש.
כלפי רמ"י טענה התובעת כי אסור היה לה להקצות את הבית לנוח בפטור ממכרז, בשל העובדה כי הוא בעל נחלה, במושב אחר כשהאמור מנוגד להחלטה 1180 של רמ"י. הטענות האמורות הופנו גם כלפי האגודה שהייתה צריכה לדעת כי אסור לה להמליץ על נוח שהינו בעל נחלה במושב אחר.
התובעת עותרת למתן סעד המצהיר כי היא זכאית לקבל מנוח ומהנתבעים האחרים, הכרה כבעלת זכויות "בר רשות בנכס". התובעת עותרת גם לצו עשה לביטול רישום הזכויות בבית, על שם נוח, רישום שנעשה לטענתה במחטף ובמרמה על ידי נוח והאגודה. עוד עתרה לצו מניעה קבוע שימנע הרעה במצבה, כמחזיקת הבית.
התובעת ביקשה לדחות את טענות ההתיישנות והשיהוי שהעלו כנגדה. לטענתה לכל המוקדם עילת תביעתה נולדה בחודש 04.07, עת גילתה שהזכויות בבית הועברו על שם נוח.
בנוסף, טוענת התובעת כי אין שיהוי בהגשת התביעה , שכן טרם הגשתה עסקה בניסיון למצות את אפשרויות פתרון הסכסוך באמצעות הידברות עם האגודה ועם המשפחה.
לאמור גם נלווה חסרון כיס שהכביד על מצבה והקשה עליה להגיש את התביעה.

טענות האגודה

לטענת האגודה, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה. על פי ההסכם המשולש, האגודה עצמה הייתה לאורך השנים בעלת זכויות בר הרשות בבית, וככזו מוסמכת הייתה מחד, להעניק זכויות זמניות לשימוש ולמגורים בדירות לחברי האגודה או לתושבים במושב, הכל על פי שיקוליה(בבחינת ברי רשות של בת הרשות). במצטבר ולחילופין זכאית היתה האגודה בכל עת, להמליץ על מומלץ מטעמה לחתימה על הסכם חכירה מול רמ"י, ביחס לבית.
על פי רישומי האגודה ולאורך השנים, אפשרה, למעשה, האגודה לבני משפחתה של התובעת (משפחת יהודה - ההורים והאחים), לבחור מי מבני המשפחה ישתמש בבית. בהמשך לכך גם אפשרה ל"משפחה" להפנות מומלץ מטעמה, לחתום מול רמ"י על הסכם המקנה זכויות חכירה בבית הנ"ל (הכל בתואם ל"שיוך" הפנימי של הבית שבדיון למשפחת יהודה).
להשתלשלות האירועים, מפרטת האגודה כי במועד בו עברו שני אחיה של התובעת, נוח ויוסי לגור בבית, שושנה הייתה רשומה כבעלת נחלה מס' 33 במושב עמקא. לגישת האגודה, בשנת 2005 או בסמוך לכך יוסי ויתר על זכותו להיות המומלץ של האגודה לרכישת הזכויות בבית והמחה זכותו לנוח. האגודה הדגישה כי המלצתה על נוח, כמי שיוקצו לו זכויות החכירה בבית, ניתנה כדין, לאחר שהציג את כל האישורים הדרושים (לרבות הסכמות האם ושאר האחים במשפחה), ולאחר שנתקבלה החלטה בישיבת ועד הנהלה של האגודה שנתכנסה בענין ביום 02.03.06, זאת ללא שום מחטף או מניעים זרים, בשונה מטענתה של התובעת בענין.
האגודה מבהירה כי אין מקום לדרוש או לצפות ממנה, עפ"י האמצעים והידע שעומדים לרשותה, כי תבדוק אמיתות תוכנו של תיעוד המוצג בפניה ולענייננו מסמכים בכתב בדבר הסכמות המשפחה, על אחת כמה וכמה עת נציגי האגודה הכירו את רוב האחים ובני המשפחה ולא היה להם יסוד לחשוש כי המסמכים אינם אמיתיים או מזויפים, כפי שטוענת כיום התובעת.
עוד לטענת האגודה, בהמליצה על נוח היא פעלה על פי כללי התקינות המנהלי, ללא כל שיקולים זרים או חוסר סבירות. על פי האגודה, גם לו הייתה מוכיחה התובעת כי יש לבטל את הפניתו של נוח לרמ"י, הרי ממילא אין בסיס לדרישתה כי היא זו שתומלץ ע"י האגודה במקומו. יתרה מזאת, סעד כזה אף אינו מצוי במתחם הסעדים אותם מוסמך ליתן בימ"ש זה.

טענות נוח

לטענת נוח, יש לדחות את תביעת שושנה מכל וכל. לטענתו, עוד בשלב כתבי הטענות לא הצליחה שושנה להבהיר מהי העילה המשפטית, ומהי המערכת העובדתית עליה היא נסמכת לביסוס טענותיה לזכויות כלשהן בבית. הדברים נכונים, על אחת כמה וכמה עם סיום שמיעת הראיות בתיק.
נדמה שנוח, לא חולק שבשנות ה-60 האגודה נתנה לשושנה ואברהם הרשאה לשימוש בבית. אולם לדידו לא יכולה להיות מחלוקת כי הרשאה זו היא לכל היותר בבחינת רישיון לגור בבית, רישיון שניתן ללא כל תמורה, כשבסמכות האגודה היה להפסיקו ולבטלו בכל עת.
נוח פרט כי בשנת 1972 נרשמה על שמם של שושנה ואברהם נחלה מס' 33 אשר היתה שייכת בעבר לסב המשפחה. לטענתו ממועד זה ואילך נותקה הזיקה שבין התובעת ובין הבית שבדיון- מבחינת הרשאת האגודה. חיזוק לטענה זו נלמד מהעובדה שבשנת 76 נרשם הבית שביסוד המחלוקת על שמו של זכריה, אביהם של שושנה ונוח. משנה זו והלאה לא היו לשושנה שום זכויות בבית שבדיון.
לטענת נוח, בין השנים 1976 ל – 1990 הוא זה שגר בבית, זאת מכוח הרשאת האב, שהיה בעל זכויות השימוש והמגורים בבית על פי הרשאת האגודה. מכוח הרשאה זו ובאישור האגודה, גם יוסי אחיו גר בבית בין השנים 1990-2005. לטענתו, כאשר שושנה נכנסה בשנית לבית בשנת 2006 לערך, היא עשתה זאת מכוח הרשאתו של נוח, שהיה באותה עת בעל זכויות השימוש בבית, ברשות האגודה.
לטענת נוח, זכויות ההרשאה (הרישיון) הן אישיות ואינן ניתנות להורשה או להעברה (למיצער, מבלי לקבל לכך את הסכמת בעל הזכויות המהותיות בנכס). ממילא, אם כן, הרישיון של האב זכריה שניתן לו ע"י האגודה להשתמש בבית לא עבר בירושה לאם, כטענת שושנה. האגודה בלבד היא זו שמעניקה ומפסיקה את הרישיון לשימוש בבית, זאת בכפוף להסכמים החלים עליה, כשביכולתה לעשות כן בכל עת.
על פי נח, החל משנת 2006, הוא פעל, באישור כל אחיו ואימו, לרישום זכויות החכירה בבית על שמו. המהלכים הנ"ל בוצעו כדין בגלוי וללא כל מחטף. מכל מקום מדובר בעסקה שהושלמה ונרשמה כדין.
לטענת נח, שושנה, שמבקשת בתביעתה סעד מן היושר, באה לבית משפט כשידיה לא נקיות. שושנה הסתירה הליך מקביל שהתנהל בבית המשפט בחיפה, בו הגרוש שלה – אברהם, ביקש להצהיר כי הוא בעל הזכויות בבית. שושנה מצידה תמכה בתביעתו הנ"ל של אברהם והראיה שהיא חתמה עבורו על כתב ערובה בתמיכה לבקשתו למתן צו מניעה זמני שהוגשה במצורף לתביעתו (ת"א 5952-12-10 מוצג נ/6). בנוסף טען נוח כי שושנה הסתירה באופן מכוון את העובדה כי בידה בית בנהריה, אשר ניתן לה במסגרת חלוקת הנכסים המשפחתיים וכי מכל מקום אינה "מחוסרת דיור" כפי שניסתה להציג את עצמה. לטענתו הסתירה שושנה עובדות מהותיות נוספות. העובדה כי לא שלמה מעולם כל תשלום על הבית, גם לא ארנונה, וכן העובדה שצוואת האם משנת 01, אינה מאזכרת את הבית, נתון התומך בגרסתו "שהמשפחה" ראתה את הבית כבית ששייך לו.
בסיכומיו הדגיש נוח שהתובעת לא הוכיחה ולו טענה אחת מטענותיה- היא לא הוכיחה את גבולות הרישיון שניתן לה, היא לא הוכיחה כי נתנה תמורה כלשהי בעד הזכויות בבית, לרבות השקעות נטענות שביצעה בו, לא הוכיחה את רצונם של האם והאב כי היא תקבל את הזכויות בבית, וכן לא הוכיחה כי התנהלות האגודה כנגדה הייתה שלא כדין באופן כלשהו, הוא הדין גם לטענתה לפיה לכאורה ילדי חברי ועד האגודה מועסקים אצל נוח במועצת הירקות.
נוח מוסיף כי ככל שעילת התביעה מבוססת על הרישיון שניתן לשושנה, בשנות ה-60 הרי זה כאמור הועבר באופן רשמי לאביה כבר בשנת 76, בהתאם עילת תביעה המבוססת על המפורט התיישנה. זאת ועוד וגם אם נניח כפי גרסת התובעת, שהיא ידעה על פעולותיו של נוח ביחס לבית רק בחודש 04.07, הרי שיש לזקוף לחובת התובעת שיהוי ממשי, שעה שהתביעה הוגשה רק בשנת 2012, ולאחר שנוח כבר השלים את העסקה מול רמ"י ורשם את זכויות החכירה על שמו, ב- 2011.

טענות רמ"י

רמ"י מבהירה כי היא אינה צד לסכסוך המתואר בכתב התביעה, והיא מצידה תכבד כל החלטה שתינתן ע"י בימ"ש [יצוין כי לרמ"י ולסוכנות ניתן פטור מהתייצבות (במסגרת דיון בבקשות ביניים מיום 13.09.12 בפני כבוד הרשם), אולם החל מישיבת יום 10.6.13 נדרשו הנתבעות הנ"ל לקחת חלק בהליך].
לטענת רמ"י, התביעה כפי שהוגשה נעדרת עילה כנגדה. העובדות כפי שהובאו בבית המשפט מלמדות כי רמ"י נהגה בתום לב, בניקיון כפיים ובהתאם לכל דין.
לטענת רמ"י, על פי הוראות הדין, ההסכמים והפסיקה זכויות מסוג "בר רשות" בבית המקצועי אינן ניתנות להעברה או להורשה כטענות התובעת.
עוד טענה רמ"י כי הקצאת זכויות חכירה בבית מקצועי, נעשית לפי המלצת האגודה, כאשר אין לרשות או לסוכנות כל מעורבות או העדפה אודות זהות מקבל הזכויות וככל שעומד בתנאיה.
לגופו של עניין טענה רמ"י, כי העברת זכויות החכירה לנוח, ע"פ חוזה חכירה מיום 18.11.11, נעשו בהתאם להוראות הדין והחלטות מועצת מקרקעי ישראל. עפ"י התיעוד במועד בו הוקצה הבית כאמור, לא הייתה כל מניעה להקצאתו, כפי שהוקצה, וכי נוח עמד בכל הדרישות וכן שילם את כל התשלומים שנדרשו ממנו מטעמם.
רמ"י טענה עוד כי בבדיקה קפדנית שנעשתה לא נמצאה כל פניה של התובעת לביצוע העברת זכויות בבית על שמה, כטענתה.

טענות הסוכנות

הסוכנות, טענה בכתב ההגנה ובסיכומיה, כמו גם במהלך ההליך, כי למעשה אין לתובעת טענה ממשית כלפיה.
לטענת הסוכנות, היא לא הייתה צד לכל ההתרחשויות והמהלכים שהיו בין שושנה לנוח, האגודה ורמ"י. בפועל שושנה לא העמידה כל תשתית עובדתית ומשפטית לסעדים המבוקשים כלפיה. הסוכנות טוענת כי ידעה על הקצאת הבית לנוח רק עת הוגשה התביעה, ברם היא מבהירה כי היא אינה טוענת על אף האמור, כנגד תוקף ההפניה של האגודה לרמ"י, זאת מבלי לגרוע מזכותה להתחשבנות כספית מול רמ"י והאגודה.
הסוכנות הבהירה עוד כי לו הייתה מובאת בפניה בקשה של האגודה להעברת הזכויות בבית לנוח או למאן דהוא אחר, והוא היה עומד בקריטריונים של הסוכנות- בדגש לתשלום המגיע לה, לא הייתה מניעה מצד הסוכנות להפנותו למנהל לצורך רישום הזכויות בבית המקצועי על שמו, ועל כן היא נטולת עניין בתיק.
מההיבט העובדתי ציינה הסוכנות כי בשלב מסוים בשנת 2000, הייתה פניה של האגודה להקצות את הבית ליוסי האח של התובעת ונוח, אולם הוברר במהלך הדיונים כי הוא ויתר על פנייתו זו.
הסוכנות טענה כי פרשנות התובעת לחוזה המשולש, וזכויות בר הרשות בבית מכוחו -מוטעית. הקביעות במסגרת חוזה זה לגבי הורשה רלבנטיות רק לנחלות במסגרת "משבצת" האגודה, ולא לגבי בתים מקצועיים. על פי הסוכנות, לגבי בתים מקצועיים קיים נוהל מיוחד להפניית המשתכנים לרכישת הזכויות בבית מרמ"י בלבד (וזאת מבלי לפגוע מסמכות האגודה לאשר רישיון לשימוש באופן זמני בבתים מקצועיים כאמור).
ב"כ הסוכנות עתר להשתת חיוב הוצאות ושכ"ט בשיעור ראלי על התובעת, על שגררה את הסוכנות להליך ארוך ומיותר.

ראיות ועדויות הצדדים

התובעת העידה לעצמה ולא העידה עדים נוספים מטעמה. מטעם האגודה העיד יו"ר האגודה חזי אדמוני. נוח העיד לעצמו, עוד העיד מטעמו האח יוסי. מטעם רמ"י העידה ראש צוות מגורים - הגב' חרמונה יחיאב. לסוכנות העידה הגב' שוקר, ממונה בכירה.

דיון והכרעה

עיקרי הכרעה

אקדים כי יש להצטער שהצדדים המרכזיים בהליך זה, התובעת ואחיה נוח- נתבע 2, לא השכילו למצוא פתרון שייתר הכרעה בתביעה, למרות ניסיונות אין סוף שנעשו, בסיוע בימ"ש, לפתור סכסוך זה, מחוץ לכותלי בימ"ש, לרבות לתועלת כולם.
מכל מקום, משלא צלחו נסיונות הפישור, טוב היתה עושה התובעת אילו שעתה להמלצות בימ"ש, בעיקר עם סיום שמיעת הראיות לחזור בה מתביעה על רקע סיכוייה הקלושים.

עוד רואה אני לציין, כי התביעה התבררה בפניי למרות סימני שאלה ממשיים שעלו לשאלת הסמכות העניינית והמקומית, כשאלו התחדדו שעה שהתברר במהלך תצהירי העדות ושמיעת הראיות כי עיקר המחלוקת, על צד המהות, מתמקדים בתובעת ואחיה ולא בין התובעת לאגודה והרשויות השונות, כפי שביקשה להציג התובעת בשלבים בה בוררה סוגיית הסמכות.

בתמצית, ראיתי להכריע לאחר בחינה ועיון במכלול הטיעונים והראיות שהוצגו כי התובעת כשלה בהוכחת תביעתה ודינה של זו דחייה.

כפי שאפרט להלן, הרי גם עפ"י ההנחה העובדתית המיטיבה ביותר עם התובעת, מעמדה בבית המקצוע שבדיון הסתכם לכל היותר למעמד של בר – רשות זמני וזאת בעיקר לתקופה ממוקדת בין מחצית שנות ה- 60' למחצית שנות ה- 70'.

זכות זו הוענקה ע"י האגודה, בעלת הזכות לבר – רשות כלפי רמ"י, כזכות חינם – כשהתובעת לא הוכיחה כי שילמה תמורה או השקיעה השקעות בבית המקצוע אשר יש להם רלבנטיות לענייננו.

ממחצית שנות ה- 70' ואילך ועד למתן המלצת האגודה להחכיר את בית המקצוע לנוח, הקצתה האגודה את בית המקצוע, שוב על דרך של רשות חינם, למשפחת יהודה- אם לאב המשפחה ואם לנוח או אחיו יוסי, עפ"י חלוקה לשנים, כזו או אחרת.

בהמשך לאמור ואף במנותק מהאמור - האגודה ורמ"י היו רשאיים ומוסמכים כשלא הוצגה כלפיהם בנדון כל מניעה, להמליץ ולהחכיר בהתאמה בשנת 2011 את בית המקצוע לנוח, עפ"י פניה שהופנתה אליהם בענין.

מעבר לנדרש יש להוסיף כי לאגודה גם לא היתה כל מניעה לבטל את הרשאות החינם שנתנה לאורך השנים למי מבני משפחת התובעת ונוח, כשלמעשה בנדון לא הוצגו כל טענות ו/או אסמכתאות להתנגדות.

במישור היחסים הפנימי בין בני משפחת התובעת ואחיה, לרבות נוח ויוסי, הרי לכל המאוחר ממחצית שנות ה- 70', סמוך לאחר שהתובעת ובעלה לשעבר קיבלו את הזכויות במשק 33 (אשר היה שייך לסב המשפחה), עברה הרשות לשימוש בבית המקצוע לאבי המשפחה (אביהם של התובעת, נוח ויוסי) בעל הזכויות במשק 36.
מאז ועד לשנת 2005 גרו בבית המקצוע נוח או אחיו יוסי לסירוגין. משהוכרה זכותו של האח יוסי, כבן ממשיך במשק 36, עברה הרשות לשימוש בבית המקצוע לנוח (לרבות בהינתן שלו לא הוקצה משק במושב).

חזרתה של התובעת להתגורר בבית המקצוע בשנת 2005, סמוך לאחר הפרידה מבעלה ומגוריה עם ההורים, נעשתה עפ"י רשותו של נוח ו/או רשות "המשפחה", זאת מבלי שהוקנו לתובעת כל זכויות של בר רשות בבית המקצוע מצד האגודה, ו/או מבלי שמאן דהוא הקנה לה זכויות בבית המקצוע אף במישור היחסים הפנימי "במשפחה".

על כל פנים, רשות ככל שניתנה לתובעת עפ"י המפורט, לא היה בה למנוע מצד נוח ו/או מצד האגודה ורמ"י, מלפעול להחכרת הזכויות בבית המקצוע לנוח, כפי שיפורט.

אף לא נסתר, יתכן מעבר לנדרש, כי מרבית בני משפחת התובעת ונוח (האחים והאם), אכן נתנו הסכמתם להעברת הזכויות בבית המקצוע לנוח, כאשר התובעת אף התקשתה להוכיח כי דבר העברת הזכויות כאמור הוסתר ממנה, כטענתה.

על כל פנים, גם אם נניח לצורך הדיון כי לתובעת היתה זיקה כל שהיא לבית, בבחינת הרשאת חינם כזו או אחרת, לא היה בזיקה זו כדי לשלול או לפגום מזכות האגודה להמליץ בפני רמ"י על אחרים, או על מי מבני משפחת יהודה. על אחת כמה וכמה שאין בזיקת התובעת לבית גם אם היתה מוכחת, כדי להצדיק ביטול המלצה שכבר ניתנה, כל שכן להצדיק ביטול זכויות חכירה, שהוקנו כדין ומכח הסכם מחייב מול רמ"י ולטובת נוח ובהינתן שזכויות אלו כבר נרשמו לטובתו.

התובעת לא הציגה כל נימוק ו/או טיעון ראויים, המצדיק את ביטול זכויות החכירה שהוקנו לנוח בבית המקצוע.

נשלים כי לתביעת התובעת שבפניי, קדם ניסיון מצד בעלה לשעבר של התובעת, בידיעת ובשיתוף פעולה של התובעת, לטעון לזכויות בבית המקצוע, הליך שנדחה ע"י בית משפט בהליך קודם. ניסיון התובעת "להתנער" מהליך קודם זה, לא זכה לאמוני.

ובייתר פירוט;

הזכויות בבית מקצוע

אקדים לענייננו, כי " בית מקצועי" מהווה חלק מ"משבצת" המקרקעין של המושב, ברם אין מדובר בנחלה. שמו נובע מתפקידו ההיסטורי לשמש כבית מגורים לבעל מקצוע במושב (רופא מורה וכו'). עוד יובהר כי האגודה מחזיקה בזכויות "בר הרשות" במגרש שעליו נבנה הבית המקצועי (שיכול ונבנה במימון הסוכנות). האגודה היא המוסמכת להתיר את המגורים בבית על פי שיקוליה הבלעדיים, על צד העיקר. ההרשאה למגורים כאמור, הינה זמנית. בר הרשות המתגורר בבית המקצועי הינו "בר רשות של בר רשות" (ראה ס' אוטולנגי "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים", עיוני משפט ט(3) 469, 471 (1983)). ככזה, בר הרשות הנ"ל, הינו בעל זכות אישית בלבד, אשר לא ניתן לסחור בה או לצוות עליה, היא לא עוברת בירושה והיא " תלויה על בלימה", ככל הרשאה זמנית. בנדון גם מפנה לעדויות שהוצגו מטעם רמ"י והסוכנות בענייננו. נוסיף כי רשות חינם כאמור, הנעשית למעשה כאקט של רצון טוב, אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי המרשה ו/או בעל המקרקעין והיא ניתנת ככלל לביטול בכל עת, כפוף למבחני הזמן הסביר למתן ההודעה וזכות לפיצוי בגין השקעות. ככלל בעניין, ראה נ' זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב (א) 24 (תשנ"ה-תשנ"ו), כן ראה ע"א 633/08 מנהל מקרקעי ישראל נ' חיטמן (01.09.14), כמו גם ג'. ויתקון דיני מקרקעי ישראל, 2009, עמ'-1180-1183) לעניין הבתים המקצועים).
על דרך הכלל ועפ"י המקובל, אם וכאשר, האגודה מעוניינת להסדיר ולקבע את זכויות הדייר בבית המקצועי על דרך של שדרוגו לבעל זכויות חכירה, עליה להגיש בענין את המלצתה לרמ"י, בצירוף אישור הסוכנות במקביל לכך. תהליך כאמור מוגדר כהקצאה של "בית מקצועי" על דרך של הקצאת זכויות חכירה לגביו ורישומן.
הקצאת "בית מקצועי" על ידי רמ"י נעשית לפי המלצת אגודה, כאשר אין לרמ"י או לסוכנות, כל העדפה או אמירה אודות זהות מקבל הזכויות (ראה עדות שוקר מטעם הסוכנות, עמ' 38 לפרוטוקול שו' 23-28).
עם הקצאת הזכויות בבית מקצועי מועברות זכויות חכירה (במגרש), ומבחינת רמ"י מדובר בהקצאה בפטור (להבדיל מהקצאה במכרז).

רקע עובדתי

הצדדים פרטו בתצהיריהם ועדויותיהם את השתלשלות האירועים משנות ה-60 ועד היום. הרקע העובדתי כפי שאוזכר לעיל ויפורט להלן, כולל למעשה מהלכים פנים משפחתיים, בין יחידי בני משפחת יהודה אשר התובעת, נוח ויוסי הינם מבניה, מהלכים שנמשכו על פני ארבעים שנה. ההשתלשלות מתייחסת בעיקר לבית שבמחלוקת, בנוסף לבית מקצוע אחר מס' 22, וכן למשקים 33 ו-36 שבמושב. על מנת להבהיר את מסגרת האירועים אפרט להלן את השתלשלות האירועים הכרונולוגית הבסיסית, כפי שלכאורה הוכחה. בהמשך וע"פ הדרוש, אתייחס לטענות וגרסאות הצדדים בעניין;

לא נסתר כי בשנת 1962 שושנה ואברהם קיבלו מהמושב הרשאה להתגורר בבית מקצועי מס' 22. עוד אני נכון להניח עפ"י גרסת שושנה כי ב- 1967, ההרשאה האמורה הוסבה לבית שבדיון. בשנת 1975 , כך גם מאשרת שושנה, לה ולבעלה הוענקו זכויות החכירה במשק 33 שהיה בבעלות סבם של נוח ושושנה, ושושנה ובעלה עברו להתגורר במשק 33. ביום 21.07.76 האגודה רשמה את ההרשאה על הבית, על שם אביהם של שושנה ונוח, זכריה יוסף. (הנחתי כי קודם לכך הבית היה רשום כבית בשימוש אברהם וברשותו).
בשנת 76, נוח עבר לגור בבית למשך כעשר שנים, עד שעבר לגור ביישוב הקהילתי אושרת. לאחר מכן, משנת 86 האח יוסי התגורר בבית זאשנת 2005. בשנת 2000 נרשמה בסוכנות פנייתה של האגודה לרישום זכויותיו של יוסי בבית, אולם הוא ויתר על בקשתו זו בהמשך.
[יצוין כי על פי גרסתו של נוח, מעברם של שושנה ואברהם למשק 33 היה כבר בשנת 1972 , ואילו הוא עבר לבית שבדיון בשנת 1976 , והתגורר שם עד שנת 1990 , אז עבר יוסי לגור בבית. הכרעה מדויקת באשר לחלוקת השנים, בה החזיק כל אחד מהאחים, עפ"י הגרסאות לעיל אינה מהותית לענייננו ועל כן לא ראיתי להתעכב על כך].

עוד נציין כי שושנה נפרדה מבעלה אברהם בשנת 1999, והתגוררה משנת 2000 אצל הוריה במשק 36. בשנת 2005 ובמקביל לכך שיוסי קיבל מעמד של בן ממשיך במשק 36, עברה שושנה שוב לגור בבית שבדיון. (יובהר עוד כי שושנה ואברהם התגרשו פורמלית, רק בשנת 2012 (פרוטוקול יום 04.02.15, עמ' 16)).

ביום 02.03.06 הוחלט בישיבת ועד ההנהלה של האגודה כי אין לאגודה התנגדות שהמשפחה (משפחת יהודה) תעביר את הבית לרשות נוח והוא יפעל לחכור את הזכויות בו בתנאי שהוא יחתום על חוזה מתיישב עם כל החובות והזכויות שנובעים מהבית.

ביום 05.12.10 נחתם הסכם בכתב בין נוח לאגודה למכירת הבית. ביום 30.11.11 נחתם הסכם החכירה, ביחס לבית, בין נוח לרמ"י ומכוחו נרשמו זכויות החכירה על הבית על שם נוח.

ניתוח כתב התביעה, תצהירה ועדותה של התובעת (זאת אף מבלי להידרש לראיות הנוספות שהוצגו על ידי הנתבעים), מלמד כי התובעת, למעשה מסרה לבית המשפט שלוש גרסאות עובדתיות עיקריות סותרות, זאת בניסיון לבסס את זכויותיה בבית, סתירות שיש בהן כשלעצמן כדי לאיין את משקל הטענות וכדי להביא לדחיית תביעתה.
לפי הגרסה הראשונה של שושנה, הבית נמסר לה ולאברהם בשנת 1967, בתמורה לבית מקצוע 22, אותו רכשו השניים בשנת 62. עפ"י גרסה זו, מכוח הרכישה "והחליפין" האמורים, הוקנו לה ולבעלה זכויות הבעלות - או החכירה בבית, למעשה (להלן: " הגרסה הראשונה").
על פי הגרסה השניה, זכויות בר הרשות על הבית, מכוח הרשאת האגודה נרשמו על שם אביה זכריה בשנת 76, ואלו עברו בירושה לאמה לאחר מותו של האב בשנת 2000, בהתאם לתנאי ההסכם המשולש, עפ"י שיטת התובעת. לאורך השנים לאחר מכן, אמה של שושנה הביעה בחייה את רצונה הברור כי הבית יעבור אל שושנה. לטענתה, הדברים נלמדים ממכתב המחאת זכויות, תצהיר, תוכן צוואת האם וכן אמירות של אימה בע"פ מול חברי ועד האגודה. מכח המפורט היה על חברי ועד ההנהלה של האגודה לבטל את החלטתם להקצות את הבית לנוח, ולהעביר את הזכויות אליה (להלן: "הגרסה השניה").
כן נמסרה גרסה שלישית מצד שושנה, לפיה זכריה אביה הוא שבחייו מסר לה את הבית לשימושה ולחזקתה, כשזכויותיה כבת רשות המחזיקה ומתגוררת בבית לא היו במחלוקת ולא הופרעו עד לסמוך להגשת התביעה, (להלן: "הגרסה השלישית").

ברור כי שלוש הגרסאות העובדתיות הנ"ל, סותרות זו את זו ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת. העלאתן של שלוש גרסאות עובדתיות שונות על ידי התובעת מלמד על משקל כל אחת מהגרסאות ומחייב מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה.
נציין עוד, כי נוח הפנה לכך שכבר בשנת 2010, הגיש אברהם, בעלה לשעבר של התובעת (כשאז עוד טרם התגרשו), תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה וביקש כי בימ"ש יצהיר שהוא הבעלים של הבית שבדיון. התביעה הוגשה כנגד האגודה וכנגד הועדה לתכנון ובניה מטה אשר. לבקשה לצו מניעה זמני שנלוותה לתביעה הנ"ל, תביעה שנמחקה ע"י בימ"ש כבר בשלביה הראשונים, צורף כתב ערבות בחתימת שושנה. המפורט מלמד כי התובעת ככל הנראה היתה מעורבת גם בתביעה הנ"ל. העובדות המתוארות בתביעה הנ"ל (מוצג נ/6) אינן תואמות ואף סותרות את העובדות המוצגות בפנינו, כאשר תביעתנו היא גם בבחינת ניסיון חוזר ולאחר שתביעה ראשונה נמחקה. שושנה בחקירתה הנגדית השיבה לב"כ האגודה כי אברהם אכן תבע בתביעה הקודמת שפורטה, בידיעתה ועל מנת שישמרו על זכויותיה בבית. אולם באמור אין כדי להפחית מההשלכות שפורטו.

בחינת אופי זכויות התובעת בבית

כאמור, לא נסתר כי בשנת 1962 שושנה ואברהם גרו והשתמשו בבית מקצועי מס' 22 במושב וברשות האגודה. התובעת לא הביאה כל ראיה ובוודאי שלא הצליחה להוכיח גרסתה, לפיה אברהם והיא רכשו את בית מקצועי מס' 22, לטענתה, במיטב כספם והשקיעו בשיפוצו, באופן המקנה להן זכויות קנייניות בו. התובעת אף לא הוכיחה שניתנה תמורה כלשהי, קודם למתן הרשות להתגורר בבית.
לא ראיתי ליתן משקל רב לעדות שושנה בנדון כאשר תחילה העידה שאברהם והיא רכשו בכסף את בית 22. ברם בהמשך עדותה, אישרה כי מוצג נ/5 שהוגש מלמד שהדייר, אשר קיבל את רשות האגודה להיכנס לבית 22 אחריהם, נדרש לשלם וגם זאת למזכירות המושב רק סך של 200 ל"י וזאת עבור שירותים ששופצו בלבד (עמ' 20 לפרוטוקול 024.02.15).
שושנה גם לא הביאה כל ראיה ממשית דוגמאת אסמכתאות או קבלות לרכישת הבית, למרות ששושנה טענה שיש ברשותה תיעוד כזה. גם אברהם או כל עד אחר, שיכול היה להעיד בתמיכה לגרסת שושנה הנ"ל, לא הוזמן על ידי התובעת להוכחת עניין זה. [יצוין כי העד מטעם האגודה שנשאל בענין לה ידע דבר ואף ציין כי הוא היה בן 13 באותה תקופה (עמ' 47 לפרוטוקול)].
לאור האמור- נכון להכריע כי המעבר של התובעת ובעלה בשנת 1967, מבית 22 לבית שבדיון, ובמישור היחסים מול האגודה, בא לכל היותר בגדר החלפה של זכויות שימוש ומגורים בבית אחד לזכויות מקבילות של שימוש, בבית שבדיון, הכל ללא תמורה וללא זכות למגורי קבע.

בענייננו הוצג מסמך (מוצג ת/1) מיום 17.07.67 בכתב לא ברור, אשר לכאורה מאשר את החילופין בזכויות השימוש הנ"ל בין בתים 22 ו-115, כשהדבר למעשה גם לא היה בסתירה לטענות הנתבעים.
יצוין כי בניגוד לגרסת התובעת, לא ניתן להסיק כל פרט נוסף מהמסמך הנ"ל, לרבות בנוגע לכספים שהועברו או תנאים נוספים. [לשון המסמך בחלקיו הקריאים הינו כדלקמן: "הנדון: אישור. לכבוד שלומי אברהם. הננו נותנים את הסכמתנו לאפשר לך את הדירה מס' 115 במקום הדירה 22 לפי בקשתך. בד בבד ...עליך להתחייב למזכירות המושב ...בדירה 22...דהיינו שימוש אינה בדירה מס' 115"].

מהמקובץ עולה כי גירסתה הראשונה של התובעת לפיה היא הייתה בשלב כלשהו בעלת זכות קניין בבית מקצועי כלשהו במושב או כי זכויותיה בבית שבדיון מקורן ועיגונן בהשקעת כספים שנעשו בבית זה או אחר, או בתמורה כלשהי ששולמה עבור השימוש בבית, לרבות בדמות כספי שיפוצים, דינה דחיה.
לכל היותר ניתן להסיק מהראיות והעדויות כי האגודה הקנתה לשושנה ואברהם זכויות שימוש ומגורים ללא תמורה בבית 22, ולאחר מכן זכויות שימוש אלו, הועתקו לבית שבדיון.

זכויות "בר הרשות" של "בר הרשות" בבית לאורך השנים

אקדים כי לא הוצגו כל תימוכין ולמעשה גם לא בגרסת שושנה עצמה לכך שההרשאה לה שושנה טוענת כיום לגבי הבית מקורה באותה הרשאה שניתנה לה עד 1976 לגור בבית, ובאופן שהאגודה נותרה מחויבת כלפי התובעת מכוח אותה הרשאה עתיקת יומין.

מטיעוני שושנה עולה כי היא עצמה מכירה בכך שהעברת זכות השימוש על שם אביה, כמו גם שנות השימוש הארוכות שעשו נוח ויוסי בבית מ- 1976 ועד 2005, ניתקו למעשה את הזיקה הקודמת של שושנה ואברהם לבית, אליה התייחסנו לעיל, תהיה מהותה של זיקה זו אשר תהיה.

הדברים בהכרח יפים ונכונים, לכל הפחות, במישור "היחסים" שבין התובעת לאגודה, אשר לכל הפחות לאחר שנות ה"נתק" הארוכות של שושנה מהבית, לא היתה מחויבת לתובעת בכל הקשור לבית.

לגישתה של שושנה (בין אם על פי הגרסה השנייה או השלישית שמסרה), מגורי האחים יוסי ונוח בהמשך השנים כפי שפורטו, וכן חזרתה שלה לגור בבית ב- 2005, התאפשרו בהרשאת מי מהוריה כבעלי הזכויות. ע"פ הגרסה השנייה שהציגה התובעת, זכויות בר הרשות הועברו אליה למעשה מכח הצהרות אמה, לאחר שאביה נפטר (דהיינו לאחר שנת 2000). על פי הגרסה השלישית לעומת זאת, אביה בחייו הוא שהעביר אליה את הזכויות –מתי שהוא לאחר שנת 76- מבלי שהוברר מתי.

מלבד שגרסאות אלו אינן מתיישבות בינן לבין עצמן כאמור, הרי הן אינן מתיישבות עם הגרסה הראשונה של התובעת, בדבר זכויות קנין שנרכשו מאז 1962 או עם הרשאה רציפה שהוענקה לה מאז שהתגוררה בבית מ- 1967 ועד היום, זאת לא כלפי המשפחה ובוודאי לא כלפי האגודה.

כאמור, הגרסאות השניה והשלישית לעיל עלו בערבוב בתצהירה ובעדותה של שושנה. הן אינן מתיישבות זו עם זו, כמו גם אינן מתיישבות עם הגרסה הראשונה לעיל כשדי באמור על מנת לדחות גם גרסאות אלו.

מכל מקום, גם אם אהיה נכון להניח, לטובת התובעת, כי אכן בשלב מסוים היתה נכונה "המשפחה" שהבית יהיה בחזקת התובעת, הרי שהשתלשלות האירועים שתוארה והוכחה, מלמדת כי המדובר היה במארג משפחתי סבוך, כאשר בסופו של יום הוחלט ע"י "המשפחה" כי נוח הוא זה שיקבל את זכויות בר הרשות (ולאחר מכן את זכויות החכירה) בבית, בעוד שושנה ויוסי קיבלו זכויות אחרות במשקים במושב.

על כל פנים, וזה עיקר לענייננו, השתלשלות "משפחתית" זו אינה מעלה או מורידה למישור "היחסים" שבין התובעת לאגודה, כאשר האגודה מצידה היתה חופשיה בחלוף השנים להקנות את ההרשאה ואת המלצותיה, לכל מי שתחפוץ ובוודאי לנוח שזיקתו לבית ו"למשפחה" לא היתה פחותה מזו של התובעת כמפורט.

בבחינת מעבר לנדרש אוסיף כי עדויותיהם המשולבות של שושנה, יוסי ונוח (בצירוף לתצהיריהם)- מלמדים, לכאורה, כי האגודה התייחסה לבית שבדיון, לאורך כל השנים, כבית "של משפחה"- משפחת יהודה, בעלת רשות השימוש והמגורים בו. לאורך השנים לא נמנעה האגודה לכבד את "ההסכמות" שהוצגו לה על ידי בני המשפחה בהקשר לבית, ואישרה מפעם לפעם (אם בדיעבד ואם מראש, אם במפורש ואם מכללא) את השימוש והמגורים בבית, לאח אחד או אחר מהמשפחה, זאת ותו לא. ראה לעניין זה גם את עדותו של נציג האגודה שלא נסתרה ובה אישר כי בית 115 היה "ברשותו" של משק 36 מעל 30 שנה, כשהדברים גם נלמדו מתוך מכתב האגודה למשקם, מוצג ת/2).

בתואם לאמור, הבית כנראה היה בשימושם של שושנה ובעלה משנת 67 ובשנת 76 נרשמה ההרשאה על שם האב זכריה. לכאורה מכוח הרשאה זו ל"ראש המשפחה", גרו בהמשך השנים בבית, כל פעם אח אחר, יש להניח על פי הצרכים והמצב המשפחתי והאישי בו היו נתונים היחידים במשפחה.

גם שקלול מאזן הנכסים "במשפחה" נלקח בחשבון לענייננו ולשאלה, מי צודק שיחזיק בבית, כשבהקשר זה הוכח:

משק 36 שהיה בבעלות ההורים (מזל וזכריה) עבר ליוסי כבן ממשיך.
משק 33 שהיה בבעלות הסב, עבר לשושנה ואברהם.
כחלק מפירוק השיתוף בפועל, בין התובעת לאברהם, נשאר משק 33 בידי אברהם ואילו שושנה קיבלה מחצית תמורתו (עמ' 16 פרוטוקול יום 04.02.15). ע"פ התצהיר מטעם רמ"י, נחלה 33 הייתה רשומה על שם שושנה ואברהם עד לשנת 2002, או אז הועברו הזכויות לאברהם, גרושה (כשפורמלית הושלמו גירושין אלו רק ב- 2012, כמפורט).

אציין כי נוח בעדותו, על אף שתחילה התייחס כאילו הוא עצמו זה נתן את הרשות להתגורר בבית ליוסי, הבהיר בהמשך עדותו כי אביו נתן לו את הרשות לגור בבית עד שנת 90 ולאחר מכן הוא הציע לאביו שיתן רשות ליוסי לגור בבית. עוד העיד נוח כי "לא ערבנו את האגודה בענייני המשפחה".

מכל מקום הבהיר נוח כי טרם להעברת הבית על שמו באגודה, כל האחים (לרבות התובעת בתחילה) נתנו הסכמתם לדבר (עמ' 28 פרוקטוקול 04.02.15).

לאחר מכן, בשנת 2006 הוא רק אישר לשושנה לגור בבית, על מנת לעזור לה ולמנוע חילוקי דעות, כשהאמור אושר גם על ידי יוסי בתצהירו.

יצוין כי אף מעדותה של שושנה בפני עולה כי כבר בשנת 2006, עת רצתה לשלם את חשבונות הארנונה על הבית במועצה, הובהר לה כי הבית, רשום על שם נוח, בהתאם להודעת האגודה שנתקבלה, וכי הוא שאחראי לחשבון (עמ' 22 פרוטוקול 04.02.15).
(האמור אף אינו מתיישב עם טענותיה של שושנה לפיהן לא ידעה על העברת זכויות בר הרשות לנוח אלא רק בחודש 04.07).

מכלול המפורט מחזק את המסקנה כי מגוריה של שושנה בבית משנת 2005 – 2006, מקורם בהרשאה זמנית שנתן לה לכך, אחיה נוח.

בהקשר זה אני רואה גם לקבל את גרסתו של נוח, שנתמכה בעדותו של יוסי, לפיה מהלכיו של נוח בנוגע לבית וקידום הזכויות לגביו לא הוסתרו משושנה כטענתה אלא אלו נעשו בשיתוף עם שאר האחים במשפחה. יתרה מזאת השתכנעתי כי ההחלטות בנוגע לבית ולאורך כל השנים, כפי שפורט לעיל, נתקבלו כמעין "החלטה משפחתית".

אם נדרש עוד צורך לחיזוק הדברים, הרי שניתן להפנות לעדות שושנה עצמה בפניי, בה התייחסה ל"הסכמות המשפחה" כגורם הרלבנטי בהחלטה "הפנימית" לגבי זכויות הרישיון בבית: "ש: בסעיף 3.4 לכתב התביעה את אומרת שבשנת 2005 הובטח לך שבתמורה לזה שיוסי יהיה בן ממשיך במשק 36 את תקבלי את הבית המקצועי. ת: מה זה הובטח, זו הייתה הסכמה בין האחים. אני הייתי בתוך הבית במשק 36 וסוכם 'שאני אחזור, סוכם שיוסי יעבור למשק כבן ממשיך ואני אחזור לבית 115".
ובהמשך:
"הם (כנראה האגודה ד.צ), אמרו לי שאני צריכה להביא מכתב מאמא. אני אמנם לא ידעתי למה אבל לא הייתה לי בעיה כי ידעתי שאמא שלי תיתן כי זה מוסכם על כולם" (עמ' 17 לפרוטוקול יום 04.02.15).
לעניין זה גם יוסי העיד: "אבא שלי העביר לי את הזכות, נוח גר בבית. נוח העביר לי את הבית בהסכמת כולם כולל ההורים שלי". ובהמשך לשאלה מי אישר לך להעביר את הזכויות לנוח: "זה הזכויות שלי אני העברתי בהסכמת כל האחים".

כפי שפרטנו לעיל לא היתה לשושנה כל זיקה ישירה לבית, לכל המאוחר מ- 76'. מכל מקום, במישור היחסים המשפטיים שבין שושנה לאגודה, האגודה היתה חופשית להרשות לאחרים ובוודאי למי מבני משפחת יהודה להשתמש בבית ובהמשך להמליץ על נוח להתקשרות מול רמ"י.

כפי שהבהרתי, אין בקביעות לעיל כדי להעלות או להוריד מתוקף החלטות האגודה, אשר היתה מוסמכת כאמור, כפי שיקול דעתה וללא כל מחויבות או התחייבות כלפי שושנה להרשות את השימוש בבית לנוח, או להמליץ עליו כמי שזכאי לחכור את הזכויות בו מרמ"י.

שושנה בוודאי גם לא הוכיחה כי האגודה פעלה באופן מפלה, חסר תום לב או שרירותי, ואף לא הצליחה לסתור את חזקת התקינות המוקנית לפעולות ועד ההנהלה של האגודה (לעניין חזקת התקינות ראה ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתישבות חקלאית בע"מ (23.02.10).

כאמור, שוכנעתי כי האגודה בענייננו פעלה כדין עת נתנה המלצתה להקצאת הבית לנוח. לא נסתר כי לאגודה הוצג אישורו של האח יוסי, אשר הורשה לרבות ע"י המשפחה להתגורר בבית משנת 86 עד לשנת 2005, לפיו הוא מאשר להעביר את זכויות השימוש בבית לאחיו נוח (נספחים ב'1 וד' לתצהיר נוח מימים 17.05.05 ו-02.03.06). בהקשר זה יש להזכיר כי יוסי אף החל בהליכים להקצאת הבית על שמו, ולענייננו, מבלי שמי מבני המשפחה התנגד למהלך – גם לא התובעת (לעניין זה מפנה לעדותם של יוסי, נוח ואדמוני כמו גם מוצג ת/2). עוד, אין מחלוקת כי בישיבת ועד ההנהלה של האגודה מיום 02.03.06 הוחלט שלועד אין התנגדות שהמשפחה תעביר לנוח את זכויות השימוש בבית (בתנאי שיחתום על הסכם מתיישב , הסכם שנחתם ביום 03.10.06). לא הוכח קיומו של נוהל באגודה, כטענת שושנה בסיכומיה, כי הכרח שהאדם לו מוקצות הזכויות חייב להתגורר בנכס שבדיון.

כפי שהוברר, מתצהירו ועדותו של מר אדמוני, לאחר ששושנה הביאה את אמה מזל לישיבת אגודה, והאגודה הבינה שקיים סכסוך משפחתי סביב הבית, היה נכון הוועד שלא לעשות מהלכים לגבי הבית ללא הסכמת המשפחה. בהתאם דרש הוועד שהמשפחה תציג הסכמות. על פי עדותו של אדמוני הסכמות כאמור, כי הבית יוקצה על שם נוח (ולא על שמה של שושנה) אכן הוצגו לאגודה. בהתאם המשיכו האגודה במהלך בו החלה עם נוח, עפ"י יוזמתו.

יש להניח כי האגודה נתנה משקל מרכזי, מבחינת עמדת המשפחה, לעמדתו של יוסי אשר בו ראתה האגודה, על סמך השנים הקודמות כמומלץ מטעם המשפחה והאגודה כאשר הוא זה שאף פעל בעניין מול הסוכנות ורמ"י, בשלבים קודמים.

עדותו של אדמוני שככלל היתה אמינה עלי, לא נסתרה. הנטל להוכיח היפוכם של דברים, מוטל היה על התובעת, והיא לא עמדה בו. בהקשר זה התובעת לא ראתה להביא שום בן משפחה נוסף לעדות- לרבות לא מי מאחיה בניסיון לשכנע כי בני המשפחה, לא הסכימו למהלך מצד נוח.

מהמקובץ, אם כן, עולה כי לכל המאוחר במצב הדברים שנוצר לאחר שנת 2000 (מועד פטירתו של האב), ומבלי שזכויות "בר הרשות" עוברות בירושה כאמור, פעולות האגודה ונוח שהתבססו בין השאר על הסכמות מרבית האחים ובני המשפחה היו בהחלט סבירות מההיבט "המוסרי" והמסכמות החברתיות והמשפחתיות. הדברים בוודאי נכונים מההיבט המשפטי וכפי שפרטנו.

רואה להבהיר כי לאם המשפחה, מההיבט המשפטי, אין מעמד ייחודי, כאשר הזכויות בבית לא עברו אליה.

על כל פנים וגם בהנחה ובני המשפחה נתנו "משקל עודף" לרצון האם, הרי שגם בנקודה זו לא נוכחתי כי האם רצתה שהבית יועבר לתובעת דווקא;

אין לקבל את טענות התובעת לפיהן ביטויי התמיכה מצד האם (מזל), כפי שהוצגו, לכך שנוח יקבל את הזכויות בבית ואשר הוצגו לאגודה במובחן מביטויי התמיכה לטובתה, הינם ביטויים כוזבים, הואיל והאם לא ידעה קרוא וכתוב, כשהסכמתה לנוח לא ניתנה מדעת, אלא תוך ניצול והטעיה.

בהקשר זה די במסקנה לפיה הפוסל במומו פוסל;

הן שושנה והן נוח התיימרו להציג הסכמות אשר לכאורה משקפות את רצון האם, כל אחד על פי האינטרס שלו. ההנחה כי להסכמות אלו אין משקל פועלת הדדית גם לחובת שושנה. מכל מקום, הנחה כאמור באשר למצבה של האם, רק מבססת את צעדי האגודה אשר בחנה באופן כולל את רצון האחים ולאו דווקא את רצון האם – אשר לא נסתר לגביה כי לא ידעה כלל קרוא וכתוב, וחתמה, כך נראה, מבלי להבין תמיד על מה היא חותמת.

בהקשר זה יש בסיס להנחה כי בשנים 06-07 חתמה האם על כל מסמך שהוצג בפניה, כך שלא ראיתי לייחס לחתימתה כזו או אחרת על המסמכים השונים משקל ממשי.

בראיות שלפני הוצגו מסמכים, המלמדים לכל הפחות על בלבול מצדה של האם;

בין המסמכים שהוצגו על ידי שושנה נאזכר את: המחאת הזכויות מיום 12.07.06 בה לכאורה מעבירה האם את כלל הזכויות בבית לתובעת (נספח 4 לתצהיר שושנה); העתק של צוואה בעדים מיום 12.07.06 בה האם מורה כנ"ל (נספח 9 לתצהיר שושנה);ה מכתב מיום 24.05.07 מהאם לאגודה המביע את הרצון האמור (נספח 5 לתצהיר שושנה) [ביחס למכתב זה אציין כי בניגוד לטענות התובעת לא הוכח בפני כי המסמך נחתם בפני חבר הועד מר יעקב נאור ואומת על ידו] ; התצהיר הנוסף מיום 29.06.07 בו האם מבקשת להעביר את הבית לתובעת (נספח 6)]; -התמלול של ישיבת ועד ההנהלה של האגודה מיום 13.01.08 [נספח 10]. (בהקשר לתמלול הנ"ל יובהר, כי ספק אם בפנינו מסמך קביל, זאת שעה שההקלטה עצמה לא הוגשה במסגרת ההליך ולא גולתה בתצהיר גילוי מסמכים (נ/1), ב"כ של נוח מצידו התנגד כדין להגשת המסמך הנ"ל, זאת מכח כלל הראיה הטובה ביותר ואי הצגת הכללים הטכניים הדרושים כתנאי לקבילותו).

מנגד הציג נוח מסמכים אחרים שנחתמו ע"י האם ומלמדים על רצונה להעניק לו (ולא לתובעת) את הבית;.

העתק צוואה של האם משנת 19.02.01, לפיה להוציא משק מס' 36 שעובר ליוסי, שאר רכושה יתחלק בין שבעה מילדיה המצוינים בצוואה, שווה בשווה. הצוואה הנ"ל אינה כוללת כל התייחסות פרטנית לבית 115; מסמך מיום 21.06.07 המופנה לועד ההנהלה של האגודה עליו חתמה האם, בצירוף חתימתם של חמישה אחים מעבר לנוח עצמו. במסמך הנ"ל מאשרים החותמים כי נוח מטפל ודואג לכל צרכי האם וכי כל חתימה שלה על מסמך מחייבת את אישורו של נוח, לחתימתה. [יצוין כי מהעדויות שהוצגו הוברר כי מי שאינן חתומות על מסמך זה הינן רק התובעת, ואחות נוספת בשם אורה, שהייתה בסכסוך משפחתי אחר עם האחים (נספח ג'1 לתצהיר נוח)]. מכתב מ – 25.01.09 בחתימת האם, המאשר כי הזכויות בגו"ח 18687/2 אינן רשומות על שמה וכי כל מכתב קודם שמסרה אינו בידיעתה. האם הוסיפה כי אינה יודעת קרוא וכתוב ולכן בכל הדברים שלה מטפל בנה נוח. תצהיר של האם מ- 13.02.09 החתום בפני עו"ד לפיו הנכס בגו"ח 18687/2 – בית 115, במושב עמקא, אינו רשום על שמה בשום מקום (מוצגים נ/2 ונ/3 בהתאמה) (יצוין כי לכאורה ישנה טעות במספר החלקה- אולם מהתוכן ברור הייחוס לבית שבדיון).

לסיכום, יש כאמור לקבוע כי במישור היחסים שבין האגודה לשושנה- פעלה האגודה כדין עת אישרה את זכויות נוח והמליצה עליו בפני רמ"י. בנוסף היא פעלה כמצופה עת הסתמכה לשיטה על ההסכמות המשפחתיות שהוצגו לה, במסגרת אישוריה כאמור, בתואם ל"רצון המשפחה".
עוד יש לקבוע כי במישור היחסים שבין שושנה- לנוח, שושנה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי היא זכאית לסעד כלשהו כלפיו.
ביחס לשני המישורים הנ"ל, התובעת לא הוכיחה כי היא היתה או כי זכאית היא להיות בת – רשות, למצער למועד בו הוכרו הזכויות של נוח.

התובעת מכל מקום לא הוכיחה כי זיקתה לבית, תהיה זיקה זו אשר תהיה, הקנתה לה זכות, לבטל את הזכויות של נוח בבית, כפי שהוכרו, כמו גם זכות לבטל את זכות החכירה שבפועל הוענקה ע"י רמ"י לנוח ונרשמה על שמו כדין.

נוסיף כי בכל הנוגע למישור היחסים מול רמ"י והסוכנות, לרבות בהמשך להכרעות לעיל, ברור הוא כי התובעת לא הוכיחה כי נפל פגם כלשהו בהקצאת הזכויות לנוח.

הסכם החכירה בין רמ"י לבין נוח לגבי הבית נחתם כדין ביום 30.11.11.להתקשרות זו קדם הסכם שנחתם ביום 05.12.10 בין נוח לאגודה להעברת הזכויות במגרש עליו נמצא הבית. בנדון לא נסתרה עדותה של גב' יחיאב לפיה במועד הקצאת הבית לנוח לא הייתה כל מניעה שבדין לבצעה (עמ' 40 לפרוטוקול שו 17-18).

התובעת לא הוכיחה טענתה לפיה בשנת 2008 או סמוך לכך, היא הגישה בקשה להעברת הזכויות בבית על שמה ברמ"י ואף שלמה בגין העברה זו. כל שהציגה התובעת בהקשר לטענות אלו היתה קבלה מלשכת מיסוי המקרקעין ע"ס 1,181 ₪ מיום (28.09.08), אשר אינה מלמדת מהי תכלית התשלום הנ"ל (נספח 14 לתצהירה). התובעת לא הציגה מעבר לקבלה האמורה שום בקשה או מסמך המלמד על פנייתה הנטענת להעברת הזכויות על שמה. בנוסף- לא נסתרה עמדת רמ"י בעניין לפיה בתיק הרשות לא נמצאה כל פניה של התובעת לביצוע העברת זכויות בבית. בנדון, הובהר באמצעות הגב' יחיאב, כי אדם המבקש העברת זכויות, דוגמת זו נשוא הדיון, אינו נדרש לשלם מס טרם השלמת העסקה עימו. רמ"י היא זו שמדווחת לרשויות המס על העסקה, והדיווח נעשה אך ורק לאחר שנחתם חוזה ולאחר שמאושרת העסקה (עמ' 41 לפרוטוקול שו' 12-16).

לטענת שושנה לפיה העברת הזכויות לנוח לא נעשתה באישור הסוכנות, ועל כן היא בטלה, לא ייחסתי משקל.

בענין זה ואף מבלי שאדרש לבחינת מעמד אישור הסוכנות, אם בכלל, לשאלת תוקף ההתקשרות, אסתפק בהפניה לעמדות רמ"י והסוכנות (ראה פרוטוקול דיון יום 04.02.15 עמ' 24 שו 2-7), לפיהן אכן במעמד אישור העסקה לנוח, לא הוגשה לתיק הרשות הסכמת הסוכנות כנדרש, ברם שני הגופים, הצהירו כי המדובר במסמך פנימי אשר יוסדר ביניהם. מכל מקום מבחינת שני הגופים הנ"ל אין בחוסר זה כדי לפגוע בתוקף העברת הזכויות והקצאת זכויות החכירה לנוח כפי שבוצעה.

לאור המכלול המפורט אני מורה על דחיית תביעת התובעת על כלל סעדיה וכלפי כלל הנתבעים.

בפסיקת ההוצאות להלן נתתי דעתי לתוצאות פסק הדין ודרך ההתנהלות. כן לקחתי בחשבון כי בכל הנוגע לרמ"י והסוכנות, לא היתה מחד הצדקה לניהול הליכים נגדם מעיקרא ומאידך כי צדדים אלו לא היו צד פעיל ומרכזי בניהול ההליכים.

עוד נתתי דעתי לנסיבות האישיות השונות של הצדדים המעורבים.

לאחר שקילה ואיזון כאמור אני מחייב את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים (ארבעה במספר), שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ (וסה"כ 32,000 ₪).

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"ב הצדדים.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ה, 08 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שושנה שלומי
נתבע: אגודה שיתופית עמקא-מושב עובדים להתיישבות
שופט :
עורכי דין: