ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ירוני שמעוני ע"י ב"כ עו"ד סטולר נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופטת שרית קריספין-אברהם

מבקש

ירוני שמעוני ע"י ב"כ עו"ד סטולר

נגד

משיבה

מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.
עובדות המקרה
ביום 19.8.14, נערכה כנגד רכב המבקש הודעת תשלום הקנס שבנדון (להלן – הדו"ח) ועניינה, אי ציות לאור אדום ברמזור (מצלמה), עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה.
המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילם את הקנס.

טיעוני הצדדים
היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם שלא קיבל את ההודעה הראשונה על הדו"ח וכן, כי במועד העבירה, היה הרכב בחזקתו של מר פנחסוב דור.
המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הודעת תשלום הקנס נשלחה אל כתובתו הרשומה של המבקש, עוד ביום 1.9.14 והוחזרה בציון "לא נדרש", דהיינו, הומצאה כדין.
לטענת המשיבה, המבקש איחר בהגשת הבקשה להישפט, מבלי שהציג כל טעם המצדיק שיהוי זה ובשל כך, יש לדחות את הבקשה, תוך שהיא מפנה להחלטות במספר פסקי דין בסוגיה זו.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.
לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.
המבקש לא העלה בבקשתו כל טעם המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלתה.
מתגובת המשיבה, עולה כי הודעת תשלום הקנס הומצאה כדין למבקש, כבר במהלך חודש ספטמבר 2014, שכן, על פי סעיף 237(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, דבר דואר רשום שלא ניתן היה להמציאו, בשל סירוב לקבלו או לחתום על אישור המסירה, ייחשב כאילו הומצא כדין ובמקרה שבנדון, הוחזרה הודעת תשלום הקנס, שנשלחה לכתובת המבקש, בדואר רשום, בציון "לא נדרש".
מכאן עולה כי המבקש לא העלה כל טעם המצדיק אי הגשת הבקשה במועד, שכן לא יעלה על הדעת כי המבקש יוכל להנות ממחדלו שלא לדרוש את דבר הדואר הרשום.
ברע"פ 805/09 פרפרה נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' ג'ובראן:
"יתרה מזו, לא רק שהמבקש לא הוכיח כי הודעת התשלום לא הגיעה אליו ועל כן לא סתר את "חזקת המסירה",אלא שמרישומי רשות הדואר, שהיו בפני הערכאות הקודמות, מסתבר כי לא דרש את הודעת התשלום– הודעה אשר נשלחה לאותה הכתובת אליה נשלחה ההודעה השנייה בדבר תשלום הקנס מיום 7.8.2007 וממנה למד, כביכול, על קיומו של הקנס באיחור".

ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, אמר כבוד הש' רובינשטיין:
"סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי. המבקש נמנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות הערעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)".

ברעפ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל , אמר כבוד הש' רובינשטיין:
"ומכל מקום, משקיבל המבקש דו"ח תעבורה על שמו בגין עבירה אשר לטענתו לא נעברה על ידיו, ובו גם ניקוד, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לבתו. המבקש נמנע מעשות כן, ורק למעלה ממחצית השנה מעת ביצוע העבירה והדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה להארכת מועד, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה; אכן, המבקש נימק טענתו בהיותו עולה לארץ - ואולם הוא קיבל את הדו"ח ושילם אותו, כלומר – ידע, ועל סימן השאלה היה להתעורר אז. דומה כי יש יסוד להנחה, שפנייתו של המבקש לבית המשפט באה רק מש "חרב הפסילה" הונפה מעל ראשו".
בע"פ 4448/09 קמר נגד מדינת ישראל נאמר:
כמו כן, לא עלה בידי המערער להוכיח כי הותרת ההרשעה על כנה תגרום לו עיוות דין. היגד זה פורש בהלכה הפסוקה כמבחן הסתברותי-תוצאתי הבוחן את היחס בין הפגם לבין האפשרות של שינוי תוצאת המשפט...דומה כי המערער הגיש הבקשה להסבת הודעת תשלום הקנס על שם אחיו, אך בשל שיטת הניקוד הנוהגת בגין עבירות תעבורה וחששו משלילת רישיון הנהיגה. המדובר בטענה שכיחה המועלית באופן תדיר בבית משפט זה. אין המדובר בנסיבות בהן נעלה מכל ספק כי דיון בעניינו של המערער היה מוביל למסקנה שיש לזכותו ולהסב הודעת תשלום הקנס על שם אחיו. בשים לב לנכונות של אחר ליטול אחריות לביצוע עבירות המיוחסות לפלוני ובכך לאפשר לאחרון להימלט מאימת הניקוד ולהסיר מעליו החשש משלילת רישיון הנהיגה, על בתי המשפט לצמצם תחולתו של תנאי עיוות הדין אך למקרים חריגים ומיוחדים, בהם אין כל ספק, כי דיון ענייני בהודעת תשלום הקנס, היה מוביל לזיכוי הנאשם".

מן האמור בפסקי הדין לעיל, עולה, כי גם טענה כי אדם אחר נהג ברכב במועד העבירה, אינה מצדיקה הארכת המועד להישפט בגין דו"ח ואין בה משום "עיוות דין", המצדיק קבלת הבקשה.

מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.
זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, כ"ד אלול תשע"ה, 08 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ירוני שמעוני ע"י ב"כ עו"ד סטולר
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: